אני לא יכולה.... פשוט לא יכולה../images/Emo10.gif
מה אני עושה עם עצמי? אני לא יודעת. אני עדיין מאוהבת בך, את זה אני יודעת. ואני לא אסביר לך שוב כמה אנחנו לא יכולים להיות יחד כרגע. נמאס לי לדבר על זה, להסביר לכולם... לנסות לשכנע אותם - ואת עצמי, שזו היתה ההחלטה הנכונה. אבל עדיין... אני רואה אותך בביה"ס, רגילה כבר לראות אותך מרחוק, לרוץ אליך, לקפוץ ולנשק אותך. רגילה שכל התלמידים, המורים, שכולם רגילים לשגעונות הקטנים שלנו. רגילה לדבר איתך שעות באיסיקיו. מה יש לי עכשיו? רק את ההיסטורי, הכל מתוק ואוהב כזה, מושלם. עד הפעם האחרונה. איך רואים שתיקה באיסיקיו? השיחה האחרונה שם היתה מלאת שתיקה. ואת ההודעה האחרונה - שעה אחרי שנפרדנו. "אני מצטערת" רשמתי. באמת שאני מצטערת. אני רגילה ללטף לך את השיער, לחבק אותך כשקשה לי בבית. לחשוב עליך כשאני שומעת שירים שאהבנו. לחשוב עליך דבר ראשון בבוקר ודבר אחרון בלילה. רגילה למגע הנעים שלך, עלי, מגע אוהב כזה, ויותר מזה - מגע מאוהב. יודעת שאתה שלי. יודע שאני שלך. קשה לי לראות אותך בביה"ס. אתה מסתכל עלי, מנסה לגלות אם יש סיכוי שנחזור, מנסה לראות מה קורה לי, איך אני מרגישה.אבל למרות שאתה מנסה, המבט שלך מסגיר אותך. אני רואה שאתה עדיין אוהב. וגם אני. הלב שלי צועק עלי: לעזאזל, מה עשית לעצמך? למה?? את סובלת, הבנאדם שאת אוהבת סובל. הכל התפרק, הכל עצוב. ראיתי אותך בוכה. וזה שבר אותי. אבל תבין, אהוב שלי... חייבת לעשות את זה. בשביל שנינו. אני מרגישה שהעולם שלנו התנפץ. אבל איתך - לא יכולתי להישאר. אנחנו צריכים להתקיים כיחידים שלמים, לפני שנהפוך, או יותר נכון נחזור, להיות זוג שלם. כי אתה חנקת צדדים בי, ואני סגרתי צדדים בך. וזה לא מערכת יחסים כמו שלשנינו מגיע. אני אוהבת אותך... עדיין תילתן
מה אני עושה עם עצמי? אני לא יודעת. אני עדיין מאוהבת בך, את זה אני יודעת. ואני לא אסביר לך שוב כמה אנחנו לא יכולים להיות יחד כרגע. נמאס לי לדבר על זה, להסביר לכולם... לנסות לשכנע אותם - ואת עצמי, שזו היתה ההחלטה הנכונה. אבל עדיין... אני רואה אותך בביה"ס, רגילה כבר לראות אותך מרחוק, לרוץ אליך, לקפוץ ולנשק אותך. רגילה שכל התלמידים, המורים, שכולם רגילים לשגעונות הקטנים שלנו. רגילה לדבר איתך שעות באיסיקיו. מה יש לי עכשיו? רק את ההיסטורי, הכל מתוק ואוהב כזה, מושלם. עד הפעם האחרונה. איך רואים שתיקה באיסיקיו? השיחה האחרונה שם היתה מלאת שתיקה. ואת ההודעה האחרונה - שעה אחרי שנפרדנו. "אני מצטערת" רשמתי. באמת שאני מצטערת. אני רגילה ללטף לך את השיער, לחבק אותך כשקשה לי בבית. לחשוב עליך כשאני שומעת שירים שאהבנו. לחשוב עליך דבר ראשון בבוקר ודבר אחרון בלילה. רגילה למגע הנעים שלך, עלי, מגע אוהב כזה, ויותר מזה - מגע מאוהב. יודעת שאתה שלי. יודע שאני שלך. קשה לי לראות אותך בביה"ס. אתה מסתכל עלי, מנסה לגלות אם יש סיכוי שנחזור, מנסה לראות מה קורה לי, איך אני מרגישה.אבל למרות שאתה מנסה, המבט שלך מסגיר אותך. אני רואה שאתה עדיין אוהב. וגם אני. הלב שלי צועק עלי: לעזאזל, מה עשית לעצמך? למה?? את סובלת, הבנאדם שאת אוהבת סובל. הכל התפרק, הכל עצוב. ראיתי אותך בוכה. וזה שבר אותי. אבל תבין, אהוב שלי... חייבת לעשות את זה. בשביל שנינו. אני מרגישה שהעולם שלנו התנפץ. אבל איתך - לא יכולתי להישאר. אנחנו צריכים להתקיים כיחידים שלמים, לפני שנהפוך, או יותר נכון נחזור, להיות זוג שלם. כי אתה חנקת צדדים בי, ואני סגרתי צדדים בך. וזה לא מערכת יחסים כמו שלשנינו מגיע. אני אוהבת אותך... עדיין תילתן