איפה עובר הגבול (ארוווך)

מצב
הנושא נעול.

קרמבלה

New member
והוא? מה הוא מרגיש? בזבוז, או

אני רוצה לתת קונטרה לדוגמא של ציפי
בדמות אחי הצעיר ממני בשנה וקצת. מחונן על סף הגאונות שאובחן והומלץ לכיתת מחוננים יחודית בחיפה (בבית הספר ליאו-בק). הנער סרב לעבור בית ספר והעדיף להעביר ימיו בבטלה גמורה בקרב עשרות חבריו (ממש כך, בעל כישרון נדיר לאיסוף חברים מכל הגילאים והמינים) ובהתפרעויות והפיכת הוריו ואחיותיו לאומללות מעצם נוכחותו. היום ברור שהוא ADHD לא מאובחן, פעם קראו לזה מופרע. בתיכון הגיע למגמת "גמר מכניקה", נשר, הלך לאקסטרני ולא סיים אפילו בגרות במקצוע אחד. כיום, בגיל 34, הוא עדיין מחפש את עצמו, שום ניסים לא קרו, הוא מצטיין בכל תחום בו הוא נוגע (טכנאי מחשבים, גרפיקאי, צלם, צייר, פסל, בנאי מוכשר שמקים מבנים בעץ, ממציא פטנטים ומכלה ימיו בשיווקם ומנסה להקים מיזמים שונים בעזרת קשרים שיש לו בכל העולם), אוטודידקט כל תחום בו הוא מתעסק, כלומר ללא כל השכלה פורמלית, אבל לא מצליח להתמיד בכלום. את יודעת איך מתיחסים אליו במשפחה שלי? כאל בזבוז משווע וקורע לב. זו הדוגמא שעומדת לפני עיני כשאני מסתכלת של הבן שלי, אני לא מתכוונת להיות חסרת אונים כמו ההורים שלי ולהשאיר את השינוי למזל. מסכימה עם מה שמורטון אמרה, לגבי גבולות. לא ברמה של הגיל הרך, אבל הבהחלט תפקידנו כהורים הוא להכווין ולדרבן אם יש קושי. בכל מקרה הייתי לוקחת אותה לאבחן על מנת לראות מה קורה עם ליקוי הקשב שלה, אולי הקושי אובייקטיבי וזה טורף את הקלפים. אני חושבת שלהעביר אליה את אחריות להשלכות על חייה, זה שלב ראשון טוב. אבל יש גם אפשרות שהיא לא מסוגלת לחשוב כ"כ רחוק ושהיא כן צריכה גבולות בשל איזשהו קושי נפשי-רגשי שקיים כרגע.
והוא? מה הוא מרגיש? בזבוז, או
שהוא מאושר?
 
גם לי יש דוגמה קצת דומה קצת שונה

אני רוצה לתת קונטרה לדוגמא של ציפי
בדמות אחי הצעיר ממני בשנה וקצת. מחונן על סף הגאונות שאובחן והומלץ לכיתת מחוננים יחודית בחיפה (בבית הספר ליאו-בק). הנער סרב לעבור בית ספר והעדיף להעביר ימיו בבטלה גמורה בקרב עשרות חבריו (ממש כך, בעל כישרון נדיר לאיסוף חברים מכל הגילאים והמינים) ובהתפרעויות והפיכת הוריו ואחיותיו לאומללות מעצם נוכחותו. היום ברור שהוא ADHD לא מאובחן, פעם קראו לזה מופרע. בתיכון הגיע למגמת "גמר מכניקה", נשר, הלך לאקסטרני ולא סיים אפילו בגרות במקצוע אחד. כיום, בגיל 34, הוא עדיין מחפש את עצמו, שום ניסים לא קרו, הוא מצטיין בכל תחום בו הוא נוגע (טכנאי מחשבים, גרפיקאי, צלם, צייר, פסל, בנאי מוכשר שמקים מבנים בעץ, ממציא פטנטים ומכלה ימיו בשיווקם ומנסה להקים מיזמים שונים בעזרת קשרים שיש לו בכל העולם), אוטודידקט כל תחום בו הוא מתעסק, כלומר ללא כל השכלה פורמלית, אבל לא מצליח להתמיד בכלום. את יודעת איך מתיחסים אליו במשפחה שלי? כאל בזבוז משווע וקורע לב. זו הדוגמא שעומדת לפני עיני כשאני מסתכלת של הבן שלי, אני לא מתכוונת להיות חסרת אונים כמו ההורים שלי ולהשאיר את השינוי למזל. מסכימה עם מה שמורטון אמרה, לגבי גבולות. לא ברמה של הגיל הרך, אבל הבהחלט תפקידנו כהורים הוא להכווין ולדרבן אם יש קושי. בכל מקרה הייתי לוקחת אותה לאבחן על מנת לראות מה קורה עם ליקוי הקשב שלה, אולי הקושי אובייקטיבי וזה טורף את הקלפים. אני חושבת שלהעביר אליה את אחריות להשלכות על חייה, זה שלב ראשון טוב. אבל יש גם אפשרות שהיא לא מסוגלת לחשוב כ"כ רחוק ושהיא כן צריכה גבולות בשל איזשהו קושי נפשי-רגשי שקיים כרגע.
גם לי יש דוגמה קצת דומה קצת שונה
מהמשפחה של בעלי. אחיו אובחן כמחונן בילדותו. (אגב, לדברי אמא שלו, הוא נשלח לאבחון "כי חשבו שהוא מפגר או משהו": לא היה עושה כלום בכיתה). גם הוא חברמן לא רגיל, מצחיקן ומקובל, עם אלף מעריצים. נשר מבית-ספר, סיים בגרות אקסטרנית. פעמיים כמעט גמר תואר ראשון. עשה כל מיני דברים. היום בגיל 36 עדיין מחפש את עצמו, עובד לפי שעות בעבודת סטודנטים (כרגע הוא לא לומד). במה הדוגמה הזאת שונה ? בכך שבעניין ה"גבולות" ו"הלחץ" לא היה בבית חסך. ההורים ניסו: גמולים, עונשים, שכנוע, מקל, גזר, הכל... כל מה שהם ניסו רק עשה יותר נזק. אני אישית חושבת שהם לא עשו משהו חשוב: לא ראו את הילד, לא ניסו בכלל להבין מה עובר עליו. ניסו להפעיל עליו כל מיני "שיטות" כדי לגרום לו להיות מה שהם ציפו ממנו להיות. וזה פשוט לא הצליח. אני מאוד שמחה שאת, בזזזזזז, קודם כל רואה מול העיניים את הילדה שלך, את הבן-אדם שבה, ומשם את יוצאת למצוא את הפתרון. שיהיה לכם בהצלחה, נראה לי שאתם בדרך הנכונה !
 

ציפי ג

New member
אני אמרתי לאחי

גם לי יש דוגמה קצת דומה קצת שונה
מהמשפחה של בעלי. אחיו אובחן כמחונן בילדותו. (אגב, לדברי אמא שלו, הוא נשלח לאבחון "כי חשבו שהוא מפגר או משהו": לא היה עושה כלום בכיתה). גם הוא חברמן לא רגיל, מצחיקן ומקובל, עם אלף מעריצים. נשר מבית-ספר, סיים בגרות אקסטרנית. פעמיים כמעט גמר תואר ראשון. עשה כל מיני דברים. היום בגיל 36 עדיין מחפש את עצמו, עובד לפי שעות בעבודת סטודנטים (כרגע הוא לא לומד). במה הדוגמה הזאת שונה ? בכך שבעניין ה"גבולות" ו"הלחץ" לא היה בבית חסך. ההורים ניסו: גמולים, עונשים, שכנוע, מקל, גזר, הכל... כל מה שהם ניסו רק עשה יותר נזק. אני אישית חושבת שהם לא עשו משהו חשוב: לא ראו את הילד, לא ניסו בכלל להבין מה עובר עליו. ניסו להפעיל עליו כל מיני "שיטות" כדי לגרום לו להיות מה שהם ציפו ממנו להיות. וזה פשוט לא הצליח. אני מאוד שמחה שאת, בזזזזזז, קודם כל רואה מול העיניים את הילדה שלך, את הבן-אדם שבה, ומשם את יוצאת למצוא את הפתרון. שיהיה לכם בהצלחה, נראה לי שאתם בדרך הנכונה !
אני אמרתי לאחי
שהוא הדוגמא לכך שעונשים יכולים להפיק רע מבנאדם. אין עונש שהורי השיתו עליו שעזר. להפך. כל עונש הביא בכנפיו התנהגות גרועה. רק כשהלכו איתו בטוב הצליחו.
 
תודה ../images/Emo140.gif

גם לי יש דוגמה קצת דומה קצת שונה
מהמשפחה של בעלי. אחיו אובחן כמחונן בילדותו. (אגב, לדברי אמא שלו, הוא נשלח לאבחון "כי חשבו שהוא מפגר או משהו": לא היה עושה כלום בכיתה). גם הוא חברמן לא רגיל, מצחיקן ומקובל, עם אלף מעריצים. נשר מבית-ספר, סיים בגרות אקסטרנית. פעמיים כמעט גמר תואר ראשון. עשה כל מיני דברים. היום בגיל 36 עדיין מחפש את עצמו, עובד לפי שעות בעבודת סטודנטים (כרגע הוא לא לומד). במה הדוגמה הזאת שונה ? בכך שבעניין ה"גבולות" ו"הלחץ" לא היה בבית חסך. ההורים ניסו: גמולים, עונשים, שכנוע, מקל, גזר, הכל... כל מה שהם ניסו רק עשה יותר נזק. אני אישית חושבת שהם לא עשו משהו חשוב: לא ראו את הילד, לא ניסו בכלל להבין מה עובר עליו. ניסו להפעיל עליו כל מיני "שיטות" כדי לגרום לו להיות מה שהם ציפו ממנו להיות. וזה פשוט לא הצליח. אני מאוד שמחה שאת, בזזזזזז, קודם כל רואה מול העיניים את הילדה שלך, את הבן-אדם שבה, ומשם את יוצאת למצוא את הפתרון. שיהיה לכם בהצלחה, נראה לי שאתם בדרך הנכונה !
תודה
 

ציפי ג

New member
וגבולות חסרו בבית?

אני רוצה לתת קונטרה לדוגמא של ציפי
בדמות אחי הצעיר ממני בשנה וקצת. מחונן על סף הגאונות שאובחן והומלץ לכיתת מחוננים יחודית בחיפה (בבית הספר ליאו-בק). הנער סרב לעבור בית ספר והעדיף להעביר ימיו בבטלה גמורה בקרב עשרות חבריו (ממש כך, בעל כישרון נדיר לאיסוף חברים מכל הגילאים והמינים) ובהתפרעויות והפיכת הוריו ואחיותיו לאומללות מעצם נוכחותו. היום ברור שהוא ADHD לא מאובחן, פעם קראו לזה מופרע. בתיכון הגיע למגמת "גמר מכניקה", נשר, הלך לאקסטרני ולא סיים אפילו בגרות במקצוע אחד. כיום, בגיל 34, הוא עדיין מחפש את עצמו, שום ניסים לא קרו, הוא מצטיין בכל תחום בו הוא נוגע (טכנאי מחשבים, גרפיקאי, צלם, צייר, פסל, בנאי מוכשר שמקים מבנים בעץ, ממציא פטנטים ומכלה ימיו בשיווקם ומנסה להקים מיזמים שונים בעזרת קשרים שיש לו בכל העולם), אוטודידקט כל תחום בו הוא מתעסק, כלומר ללא כל השכלה פורמלית, אבל לא מצליח להתמיד בכלום. את יודעת איך מתיחסים אליו במשפחה שלי? כאל בזבוז משווע וקורע לב. זו הדוגמא שעומדת לפני עיני כשאני מסתכלת של הבן שלי, אני לא מתכוונת להיות חסרת אונים כמו ההורים שלי ולהשאיר את השינוי למזל. מסכימה עם מה שמורטון אמרה, לגבי גבולות. לא ברמה של הגיל הרך, אבל הבהחלט תפקידנו כהורים הוא להכווין ולדרבן אם יש קושי. בכל מקרה הייתי לוקחת אותה לאבחן על מנת לראות מה קורה עם ליקוי הקשב שלה, אולי הקושי אובייקטיבי וזה טורף את הקלפים. אני חושבת שלהעביר אליה את אחריות להשלכות על חייה, זה שלב ראשון טוב. אבל יש גם אפשרות שהיא לא מסוגלת לחשוב כ"כ רחוק ושהיא כן צריכה גבולות בשל איזשהו קושי נפשי-רגשי שקיים כרגע.
וגבולות חסרו בבית?
מכל בני מחזורי אני הייתי היחידה שאמא שלה הרשתה לא ללכת לבי"ס, שלא מתה כשברחנו מבי"ס ולא עשתה ענין מזה שהמחברות היו ריקות. אבל היה לנו המון פיטבג חיובי בבית. המון העשרה, המון משקל לחלום ולדמיון ולאמביציה. אז נכון שבבי"ס היינו כולנו תלמידים גרועים, אבל אמא שלי תמיד טענה שבי"ס היא תחנה ואפשר ללכת ברגל לתחנה הבאה לא חייבים אוטובוס. ילד לא חייב גבולות דווקא בבי"ס. ילד צריך לדעת שיש לו עתיד והוא ורוד. אם ביה"ס הוא המקום הקשה לו את גבולות אפשר לשרטט במקומות אחרים. ולגבי אחיך ואחי - הבעיה של ADHD אז היתה גדולה מאוד היות והילדים נחשבו פשוט חסרי חינוך. המערכת לא הכירה בילד הקוצני הזה כילד עם בעיה מוחית. לאחי התמזל המזל והוא למד ביסודי בחינוך חרדי, ושם, דווקא שם, הרב אמר כבר בכיתה אלף לאמא שלי, שאחי צריך לצאת לשחק בכדורגל לפעמים באמצע השיעור, ונותנים לו. ודווקא שם קיבלו את חוסר השקט שלו בהבנה. ברגע שהוא נכנס לבי"ס מזרם הממ"ד הלך עליו.
 

תיקי א

New member
תראי, אנחנו תוצרים של אותו בית

וגבולות חסרו בבית?
מכל בני מחזורי אני הייתי היחידה שאמא שלה הרשתה לא ללכת לבי"ס, שלא מתה כשברחנו מבי"ס ולא עשתה ענין מזה שהמחברות היו ריקות. אבל היה לנו המון פיטבג חיובי בבית. המון העשרה, המון משקל לחלום ולדמיון ולאמביציה. אז נכון שבבי"ס היינו כולנו תלמידים גרועים, אבל אמא שלי תמיד טענה שבי"ס היא תחנה ואפשר ללכת ברגל לתחנה הבאה לא חייבים אוטובוס. ילד לא חייב גבולות דווקא בבי"ס. ילד צריך לדעת שיש לו עתיד והוא ורוד. אם ביה"ס הוא המקום הקשה לו את גבולות אפשר לשרטט במקומות אחרים. ולגבי אחיך ואחי - הבעיה של ADHD אז היתה גדולה מאוד היות והילדים נחשבו פשוט חסרי חינוך. המערכת לא הכירה בילד הקוצני הזה כילד עם בעיה מוחית. לאחי התמזל המזל והוא למד ביסודי בחינוך חרדי, ושם, דווקא שם, הרב אמר כבר בכיתה אלף לאמא שלי, שאחי צריך לצאת לשחק בכדורגל לפעמים באמצע השיעור, ונותנים לו. ודווקא שם קיבלו את חוסר השקט שלו בהבנה. ברגע שהוא נכנס לבי"ס מזרם הממ"ד הלך עליו.
תראי, אנחנו תוצרים של אותו בית
אני מסכימה איתך שהבעיה המרכזית היתה שלא היתה בזמנו מודעות, הן בבית הספר והן בקרב ההורים אמא שלי היתה עקרת בית מאוד מסורה לילדיה שמגדלת בבדידות מזהרת, 3 ילדים די צמודים (מהם אחד "מופרע"). והאבא, איש תעשיה בכיר שדואג לפרנסה טובה, אך נעדר הן פיסית והן נפשית/רגשית. אני הייתי בת לתפארת ותלמידה למופת, מעולם לא אמרו לי מילה ואכן הגשמתי צפיות והמשכתי לתואר ראשון ושני. אחותי היתה תלמידה גרועה, אבל השלימה הכל אחרי הצבא, תואר ראשון בטכניון והיום לומדת וחוקרת במכון אדם לחקר המוח (אונ' ת"א). ואח שלי היה צריך התמודדות אחרת שלא ידעו לתת לו, אני חושבת ש ADHD ו/או מחוננות מאוד גדולה הם גם פוטנציאל לנשירה מהמסגרת. ההבדל בסופו של דבר בין אחיך לאחי, מבחינת ההגשמה של הפוטנציאל, נעוץ בהתיחסות ההורים: אבי כל הזמן שידר לאחי שהוא כישלון, נפל ושום דבר לא יצא ממנו (כולל ענישה חמורה שלא הזיזה לבחור ורק גרמה לו למרירות). אימי תמיד ניסתה לתמוך, אבל הוא היה צריך אבא...
 

bhs

New member
ציינת שאובחנה עם הפרעות קשב-

איפה עובר הגבול (ארוווך)
בין בטלנות לקושי אוביקטיבי לגיל הנעורים - או השאלה האמיתית - האם ללחוץ? כמה ללחוץ? בהמשך להודעה הזו, אחרי 51 במבחן במתמטיקה הזמינו אותנו לשיחה עם המחנכת. קבועה ליומחמישי. בינתיים כתוב על המבחן שיתר פטפטת בשיעור מפריעה לסיכום החומר כפי שצריך, ולהזמין אותנו לשיחה. היא בחרה ללמוד בכתה הישגית מיוחדת שמתקדמת בחומר הלימוד ןומסיימת בגרויות בכתה י' (ומאפשרת תואר ראשון עד יג'). אני הבטחתי לא ללחוץ ולא להזכיר - ואמרתי שאינני מתכוונת להעביר את השנים הקרובות במלחמה איתה. אז התוצאה היא שמבחינה חברתית הכל מושלם והיא סופסוף מצאה את מקומה - ומבחינה לימודית היא בירידה מתמדת - ירידה? - צניחה חפשית יהיה תיאור מדויק יותר. חבל לי לראות אותה מפספסת הזדמנות כזו. חבל לי לראות אותה נושרת מעוד מסגרת מסוננת וטובה. וההתייחסות לקושי האוביקטיבי נובעת מאבחון ישן של לקות בקשב וריכוז= כזו שההמלצה בעניינה היתה לא לעשות כלום ורק לשים לב ולשמור אותה בשורה הראשונה בכיתה. ובתחילת השנה הצעתי אבחון חוזר והיא סרבה בתוקף. אמרה שלא מרגישה שום קושי. והשאלה שלי - איפה הגבול בין קושי אוביקטיבי - אם קיים, לבין סתם בטלנות - לבין השלמת החסך החברתי הישן על חשבון כל היתר. כמה ללחוץ, אם ללחוץ, פעם ראשונה בהרבה זמן שאינלימושג מה לעשות כדי לקדם תוצאה של הצלחה בלימודים יחד עם שקט בבית (כן - אבא כבר יגיד - לא טלויזיה לא מחשב לא חברים עד להודעה חדשה - אני צופה את זה בבירור).
ציינת שאובחנה עם הפרעות קשב-
לפי מה שהסבירו לי הפתרון לזה הוא תרופתי בלבד וזה מה שמונע ממנה להתקדם כשהחומר נעשה רב יותר. אולי שווה לפנות לרופא ולנסות?
 

ציפי ג

New member
הפתרון הוא תרופתי בלבד?

ציינת שאובחנה עם הפרעות קשב-
לפי מה שהסבירו לי הפתרון לזה הוא תרופתי בלבד וזה מה שמונע ממנה להתקדם כשהחומר נעשה רב יותר. אולי שווה לפנות לרופא ולנסות?
הפתרון הוא תרופתי בלבד?
אני אעלה כאן שאלה קשה. הילד שלי גם סובל מהפרעות קשב. כשהוא היה ילד זה היה ממש קשה. אנחנו לא נתנו שום טיפול תרופתי - זה לא היה ברמה שהצדיקה זאת לדעתי, אבל דרשתי מהמורים לכבד את הדרכים שלו להכנס לריכוז. והיו לו דרכים מאוד מעצבנות. כמו התנדנדות על הכסא, כמו הקפצת עפרון ומחק, כמו ציור אינסופי על המחברות והספרים. זו היתה הדרך שלו לחזור למציאות. היום באבחון, הליקוי של הקשב תפס הרבה פחות מקום. הפסיכולוגית אמרה שאלמלי קראה את הדוחות מהעבר (הוא עבר כמה אבחונים) היא לא היתה מאמינה. הוא פשוט רכש כלים התנהגותים לשלוט בעצמו. אני לא יודעת מה המצב של בתך, אבל ההכרזה הזו לוקחת את לקויי הקשב כאילו כולם סובלים באותה רמה, ולא היא.
 
../images/Emo45.gif לכל מילה.

הפתרון הוא תרופתי בלבד?
אני אעלה כאן שאלה קשה. הילד שלי גם סובל מהפרעות קשב. כשהוא היה ילד זה היה ממש קשה. אנחנו לא נתנו שום טיפול תרופתי - זה לא היה ברמה שהצדיקה זאת לדעתי, אבל דרשתי מהמורים לכבד את הדרכים שלו להכנס לריכוז. והיו לו דרכים מאוד מעצבנות. כמו התנדנדות על הכסא, כמו הקפצת עפרון ומחק, כמו ציור אינסופי על המחברות והספרים. זו היתה הדרך שלו לחזור למציאות. היום באבחון, הליקוי של הקשב תפס הרבה פחות מקום. הפסיכולוגית אמרה שאלמלי קראה את הדוחות מהעבר (הוא עבר כמה אבחונים) היא לא היתה מאמינה. הוא פשוט רכש כלים התנהגותים לשלוט בעצמו. אני לא יודעת מה המצב של בתך, אבל ההכרזה הזו לוקחת את לקויי הקשב כאילו כולם סובלים באותה רמה, ולא היא.
לכל מילה.
 

תיקי א

New member
../images/Emo45.gif אצלנו אין תרופתי, אלא התנהגותי

הפתרון הוא תרופתי בלבד?
אני אעלה כאן שאלה קשה. הילד שלי גם סובל מהפרעות קשב. כשהוא היה ילד זה היה ממש קשה. אנחנו לא נתנו שום טיפול תרופתי - זה לא היה ברמה שהצדיקה זאת לדעתי, אבל דרשתי מהמורים לכבד את הדרכים שלו להכנס לריכוז. והיו לו דרכים מאוד מעצבנות. כמו התנדנדות על הכסא, כמו הקפצת עפרון ומחק, כמו ציור אינסופי על המחברות והספרים. זו היתה הדרך שלו לחזור למציאות. היום באבחון, הליקוי של הקשב תפס הרבה פחות מקום. הפסיכולוגית אמרה שאלמלי קראה את הדוחות מהעבר (הוא עבר כמה אבחונים) היא לא היתה מאמינה. הוא פשוט רכש כלים התנהגותים לשלוט בעצמו. אני לא יודעת מה המצב של בתך, אבל ההכרזה הזו לוקחת את לקויי הקשב כאילו כולם סובלים באותה רמה, ולא היא.
אצלנו אין תרופתי, אלא התנהגותי
 

bhs

New member
אז איך רוכשים כלים להתמודדות -

הפתרון הוא תרופתי בלבד?
אני אעלה כאן שאלה קשה. הילד שלי גם סובל מהפרעות קשב. כשהוא היה ילד זה היה ממש קשה. אנחנו לא נתנו שום טיפול תרופתי - זה לא היה ברמה שהצדיקה זאת לדעתי, אבל דרשתי מהמורים לכבד את הדרכים שלו להכנס לריכוז. והיו לו דרכים מאוד מעצבנות. כמו התנדנדות על הכסא, כמו הקפצת עפרון ומחק, כמו ציור אינסופי על המחברות והספרים. זו היתה הדרך שלו לחזור למציאות. היום באבחון, הליקוי של הקשב תפס הרבה פחות מקום. הפסיכולוגית אמרה שאלמלי קראה את הדוחות מהעבר (הוא עבר כמה אבחונים) היא לא היתה מאמינה. הוא פשוט רכש כלים התנהגותים לשלוט בעצמו. אני לא יודעת מה המצב של בתך, אבל ההכרזה הזו לוקחת את לקויי הקשב כאילו כולם סובלים באותה רמה, ולא היא.
אז איך רוכשים כלים להתמודדות -
וכיצד יודעים אם המאמץ לא גדול מדי ויש לעזור בתרופה?
 

תיקי א

New member
אם את מעריכה שהבעיה אינה קשה כ"כ

אז איך רוכשים כלים להתמודדות -
וכיצד יודעים אם המאמץ לא גדול מדי ויש לעזור בתרופה?
אם את מעריכה שהבעיה אינה קשה כ"כ
אפשר לעזור ע"י פיתוח המודעות של הילד לקושי. אנחנו עובדים של פיתוח "קול פנימי" מרגיע, ממרכז שאומר לילד לדוגמא: "עצור, ערוך סדר במחשבות, חזור לריכוז, בצע מטלה...". בעיני אין הצדקה לתרופה אם הילד מצליח בלימודים וציוניו טובים ומספקים אותו. מבחינתי ציון 80 בלי ריטלין, עדיף על 100 עם...
 
מצב
הנושא נעול.
למעלה