להתעורר לכל זה, לעוד בוקר נוסף. נדמה לי שאני מורכבת ממיצי קיבה ותו לא, הבוקר, וזה צורב. ומתחשק לי לצרוח, בכלל, אבל זה צורך מודחק (אפשרי, בכלל?). כל הקיום הפיזי הזה מעיק מידי. אפילו המילים לא נכתבות כפי שהייתי רוצה לכתוב.
לך יש את הכיכולת לשנות. את תחליטי עם הבוקר הבא יהיה טוב יותר. את תחליטי, איך המשך היום שלך יראה. כל היום שלנו בנוי מהחלטות קטנות. את מחליטה ללכת למקרר, לאסלה, את מחליטה לפתוח את הפה או לסגור אותו. את אדם בשר ודם ושרירין הפועלים על פי פקודות שהם מקבלים מהמח שלך, ממך, את בפיקוד. אז תחליטי שאת הולכת לטיפול. ותחליטי להילחם. נכון שזה קשה. את צריכה להבין שזה הכל בא ממך וממך בלבד. אולי תגידי לעצמך שהיום יראה מרגע זה אחרת?
