ציפור גד1לה
New member
אחי ואני - מצוקה שלא נגמרת....
שלום... המצוקה שלי מתחילה לפני כמה שנים. לא כשאחי נולד, אלא אחרי שגדל... אני בת 18, אחי קטן ממני ב 6 שנים (חישוב מהיר - בן 12 וקצת). יש לי גם אח גדול ב 6 שנים. אני ואחי הגדול למדנו והשקענו (אני עוד לומדת בי"ב) קראנו ספרים, ישבנו וחרשנו למבחנים, עשינו מאמצים אדירים והצלחנו ואני עדיין מצליחה. שנינו גדלנו לדעתי לפתארת ואין להורים שלי סיבה שלא להיות גאים בנו. אבל... אחי הקטן גדל להיות החצוף הכי גדול שראיתי מימיי!! הדיבור שלו, ההתנהגות, איך שהוא פונה לאמא שלי ומתחצף.. כשפונים אליו בכעס הוא רק מתחצף יותר! ציפיתי שהידיעה שכועסים עליך רק תגרום לרגיעה אבל אצלו זה הפוך... הוא עושה לי את המוות! טרור!! ואני כל יום מחזיקה את עצמי כל כך חזק, שלא להרביץ לו, להרביץ לו כל כך חזק! הכעס רק גובר וגובר! איך מטפלים בו!!? איך?! הוא חוזר מהבית ספר וישר הולך למחשב. אלו החיים שלו - אינטרנט. עברתי על החדר שלו והזעזעתי!! הציונים שלו איומים!! איומים! הוא כל הזמן אומר "אין לי שיעורים" ו"עשינו חזרה למבחן בבית ספר" אבל הציונים מראים אחרת, ושיחה פעם בשבוע, כל פעם ממורה אחרת מראה כמה הוא לא בסדר. עם אבא שלי זה אחרת. פתאום הוא צדיק. אני מנסה נואשות להסביר לאבא שלי את הסבל, את הכאב, את המצוקה. אבל הוא רק מצדד באחי ואומר לי "הוא אחיך!! אתם אחים!!" כאילו שזה עוזר לי. יש לו בעיות התנהגות רציניות, ולי יש כאב לב גדול ומצוקה שלא עוברת הרצון להרביץ לו גובר והרצון שלי לברוח מהבית גדול אף יותר. מה עושים איתו!? לדבר עם המורה שלו?! אולי זה מהכיתה? מהחברים?! אולי הוא צריך איבחון?! (למרות שנראה לי שהציונים מחוסר חשק ללמוד ולא מבעיות למידה). הצילו!!!!!!!!
שלום... המצוקה שלי מתחילה לפני כמה שנים. לא כשאחי נולד, אלא אחרי שגדל... אני בת 18, אחי קטן ממני ב 6 שנים (חישוב מהיר - בן 12 וקצת). יש לי גם אח גדול ב 6 שנים. אני ואחי הגדול למדנו והשקענו (אני עוד לומדת בי"ב) קראנו ספרים, ישבנו וחרשנו למבחנים, עשינו מאמצים אדירים והצלחנו ואני עדיין מצליחה. שנינו גדלנו לדעתי לפתארת ואין להורים שלי סיבה שלא להיות גאים בנו. אבל... אחי הקטן גדל להיות החצוף הכי גדול שראיתי מימיי!! הדיבור שלו, ההתנהגות, איך שהוא פונה לאמא שלי ומתחצף.. כשפונים אליו בכעס הוא רק מתחצף יותר! ציפיתי שהידיעה שכועסים עליך רק תגרום לרגיעה אבל אצלו זה הפוך... הוא עושה לי את המוות! טרור!! ואני כל יום מחזיקה את עצמי כל כך חזק, שלא להרביץ לו, להרביץ לו כל כך חזק! הכעס רק גובר וגובר! איך מטפלים בו!!? איך?! הוא חוזר מהבית ספר וישר הולך למחשב. אלו החיים שלו - אינטרנט. עברתי על החדר שלו והזעזעתי!! הציונים שלו איומים!! איומים! הוא כל הזמן אומר "אין לי שיעורים" ו"עשינו חזרה למבחן בבית ספר" אבל הציונים מראים אחרת, ושיחה פעם בשבוע, כל פעם ממורה אחרת מראה כמה הוא לא בסדר. עם אבא שלי זה אחרת. פתאום הוא צדיק. אני מנסה נואשות להסביר לאבא שלי את הסבל, את הכאב, את המצוקה. אבל הוא רק מצדד באחי ואומר לי "הוא אחיך!! אתם אחים!!" כאילו שזה עוזר לי. יש לו בעיות התנהגות רציניות, ולי יש כאב לב גדול ומצוקה שלא עוברת הרצון להרביץ לו גובר והרצון שלי לברוח מהבית גדול אף יותר. מה עושים איתו!? לדבר עם המורה שלו?! אולי זה מהכיתה? מהחברים?! אולי הוא צריך איבחון?! (למרות שנראה לי שהציונים מחוסר חשק ללמוד ולא מבעיות למידה). הצילו!!!!!!!!