אז יום שישי השתתפתי בצעדת מצדה...

[יהודית ה]

אז יום שישי השתתפתי בצעדת מצדה...

תלמידי היסודי והמורים (ובתוכם אני) הלכנו 6 ק"מ. היו כאלה שהלכו 11 ק"מ וגם 21 ק"מ...
אמרתי לעצמי קטן עלי, 6 ק"מ אני הולכת בפחות משעה, היה ממש נחמד והיו הרבה אנשים (הלכנו את זה בשעתיים לפחות).
מסתבר שזאת מסורת של 48 שנים ולפני כ-20 שנה הוסבה הצעדה לזכרו של החייל יובל ויינשטין שנהרג בדרום לבנון.
רוב הדרך היא בירידה, ההליכה ממש לא הייתה קשה,
אבל כשקמתי בבוקר שאחרי לא האמנתי שכואבים לי שרירים ברגליים שאף פעם לא כאבו לי.
פשוט כי כשהייתי הולכת על הליכון השתדלתי תמיד ללכת בשיפוע עליה כדי להתאמץ יותר.
כך למדתי שבירידה מפעילים שרירי שונים מאשר בעליה.
אז עלה בי רעיון, (גם בגלל העצה של אימוני ריצה בעליה)
יש אצלנו עליה של כמה מאות מטרים, שהשיפוע שלה מאוד תלול (עולים מגובה של 700 מטר מעל פני הים ל-900 מטר)
(אפרופו מצדה- מזכיר את שביל הנחש של מצדה)
וחשבתי אולי לנסות לעלות אותה בריצה (שתהיה איטית מאוד כמובן- לפחות בהתחלה),
ואז לרדת אותה בהליכה מהירה, ושוב לעלות ולרדת.
חשבתי לעצמי שזה יפעיל גם את שרירי "העליה" וגם את שרירי "הירידה" (ולא לשכוח מתיחות אח"כ!)
מה אתם אומרים? הלכתי על משהו קיצוני מידיי בשביל ההתחלה?

כמה נחמד שיש איפה לדבר על ריצה, מסביבי חושבים שקצת השתגעתי להתחיל לרוץ בגילי...

 

[שיר החמודונת]

וואו! הזכרת לי נשכחות...

פעם לפני שנים גרתי בתור נערה בערד והשתתפתי יחד עם בית הספר שלי בצעדות מצדה.
זאת הייתה חוויה שלא אשכח כל החברים הולכים ביחד עם חולצות אותו הדבר שקנינו במיוחד לשכבה.
בסוף כל משתתף קיבל מדליה, גם היום זה ככה?
אולי שנה הבאה אבוא לצעוד קצת רק בשביל להזכר...