אֲשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה

אֲשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה

אֲשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה הַשָּׁמַיִם הָיוּ עֲדַיִן עֲצוּמִים כְּעֲפְעַפַּיִם אֲבָל הַחַלוֹן כְּבָר נִמְלָא שְׁרִיקוֹת צִפּוֹרִים. כִּסִּינוּ אֶת הַמִּלִּים בַּשְׂמִיכָה הָעָבָה כְּדֵי לֹא לְהַחֲרִיד אֶת הַבֹּקֶר. דַּי לָנוּ בַּנְּשִׁימוֹת. זוֹ הָיְתָה הַפֻגָּה שֶׁל בֵּין הַפְּחָדִים וְלֹא הָיִיתִי מְבֻצֶּרֶת בְּתוֹךְ גּוּפִי. יָכֹלְנוּ לַגַּעַת בִּדְבָרִים מֻפְשָׁטִים וְהָעוֹר רָעַד. אַחַר כָּךְ עָלָה אוֹר וְעָלִים קִבְּלוּ צוּרָה וְצֶבַע וְאַתָּה הָלַכְתָּ. חָלַמְתִּי עַל תִּנּוֹק וְשָׁאַלְתִּי עוֹבְרִים וְשָׁבִים שֶׁל מִי הוּא.
 

קסנדרה*

New member
אשמורת מצוירת יפה מאד ../images/Emo13.gif

אֲשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה * אַשְׁמֹרֶת הַשָּׁמַיִם הָיוּ עֲדַיִן עֲצוּמִים כְּעֲפְעַפַּיִם * כְּעַפְעַפַּיִם ** דימוי יפה אבל לדעתי הדימוי חסר המשך. היות ןעפעפים לבדם לא תמיד עצומות, אז אולי כדאי להוסיך לעפעפיים מילה נלווית שתשלים את הדימוי. אֲבָל הַחַלוֹן כְּבָר נִמְלָא שְׁרִיקוֹת צִפּוֹרִים. כִּסִּינוּ אֶת הַמִּלִּים בַּשְׂמִיכָה הָעָבָה * הֶעָבָה כְּדֵי לֹא לְהַחֲרִיד אֶת הַבֹּקֶר. * לדעתי שני חלקי המשפט לא כ"כ משלימים זה את זה, ואסביר. לכסות המלים בשמיכה, זה רעיון יפה מאד, אבל כדי שהן לא תחרדנה את הבוקר, זה לדעתי קצת יצא מפרופורציה בתמונה השלווה שהצטיירה עד כה. הרי לא מדובר בצעקות או זעקות, ואם כן, זה לא מה שעבר. דַּי לָנוּ בַּנְּשִׁימוֹת. זוֹ הָיְתָה הַפֻגָּה שֶׁל בֵּין הַפְּחָדִים * צ"ל הֲפוּגָה וְלֹא הָיִיתִי מְבֻצֶּרֶת בְּתוֹךְ גּוּפִי. יָכֹלְנוּ לַגַּעַת בִּדְבָרִים מֻפְשָׁטִים * לָגַעַת וְהָעוֹר רָעַד. * לדעתי במשפט הראשון יש איזו בעיה. זו הייתה הפוגה, ברור, ואז באה המילה ולא.. - ו' החיבור שמחברת את שני חלקי המשפט לא מחברת אותו באמת, בגלל הזרות בין שני חלקיו. במלים פשוטות, איך זה שהדוברת שאינה מבוצרת בגופה מתחבר או ממשיך את ההפוגה ? ואז יש קפיצה ומעבר חד מידי למשפט הבא. לסיכום: השורה השנייה קצת בעייתית. אַחַר כָּךְ עָלָה אוֹר וְעָלִים קִבְּלוּ צוּרָה וְצֶבַע וְאַתָּה הָלַכְתָּ. חָלַמְתִּי עַל תִּנּוֹק * תִּינוֹק וְשָׁאַלְתִּי עוֹבְרִים וְשָׁבִים שֶׁל מִי הוּא. אהבתי מאד את המעברים בין הכללי למקרה הפרטי בזוגיות. חזרה לכללי ושוב חזרה לפרטי של הדוברת. זה מזכיר לי משחקי אור וצל בציור, וזה מה שמעניק לשיר את הרבדים הנוספים כמו שבציור המשחק מוסיף ממד של עומק ותלת-ממדיות. הערתי/הארתי על כמה נקודות, והצעות לתיקון הניקוד. חג שמח
קסנדרה
 
להלן קריאתי:

מאחר שאני קורא בשיריך כבר זמן די רב אני מדמה לזהות ברבים מהם מגמות ו"קווים מנחים" – במיוחד אלה העוסקים ביחסים בינו לבינה. כאן ניכר שהשיר שב ומתאר ברובו את הרגע שלפני פרידה (אולי אף סופית) בין אוהבים, ואת חרדתם - ובייחוד חרדתה - מפניה. הרמזים לכאן מצויים בשפע – הסופיות נרמזת אפילו משם השיר אשמורת אחרונה כאשר מלבד היותה זו שעת בוקר מוקדמת היא מקפלת בתוכה הן התחלה (לא רק של יום חדש) והן סוף (של לילה). וכך נוצר כבר מתח בין ה"ביחד" הלילי לבין ה"לבד" היומי. מתח הניכר גם בחששם בלב שני בני הזוג מבוא היום המפריד – אשר על כן הם מנסים לשכב בשקט, רק לנשום, לשתוק - אולי זה עם זה כדי שהם עצמם לא יעירו זה את זה אל הפרידה הבלתי נמנעת- וכאילו כדי לא "להחריד" את הבוקר – לא "להעירו", וכך מבקשים שיאחר להגיע. על רקע זה קריאה חוזרת של המשפט הפסטורלי " אֲבָל הַחַלוֹן כְּבָר נִמְלָא שְׁרִיקוֹת צִפּוֹרִים" מקבלת לפתע משמעות שלילית, כי אין שמחה לקראת הפרת דממת הלילה. ולכן המשפט פותח ב"אֲבָל" ולא ב-וו החיבור. משום שאותו רגע שהיה אמור לשמש גשר בין הלילה ליום הוא המפריד בין בני הזוג. אבל אותו רגע הוא גם רגע של רוגע (הַפֻגָּה שֶׁל בֵּין הַפְּחָדִים) אינטימיות ופתיחות - גם אם לא בלתי מספקת וקצרה (וְלֹא הָיִיתִי מְבֻצֶּרֶת בְּתוֹךְ גּוּפִי.יָכֹלְנוּ לַגַּעַת בִּדְבָרִים מֻפְשָׁטִים וְהָעוֹר רָעַד). שלא הבשילה ולא "בגרה" – על רקע זה איני מוצא כרגע דרכים אחרות להבין את מטאפורת התינוק אל כמרמזת על יחסים שלא הבשילו ("נותרו בחיתוליהם"), או נגדעו בעודם באיבם, לפני היכרות מתמשכת ויציבה. והדוברת כמו לא הספיקה להפוך את האהוב גם למוכר וכל שנותר לה הוא לחלום – והחלום אינו מתגשם כפי שהייתה רוצה (מכאן שאלתה מיהו התינוק - שהוא זר לה ולא מוכר). אווירת הלילה מזכירים לי שירים נוספים שלך, בעיני אף יפים יותר – בחלון (גם שם נרמזת פרידה שאחריה "הַכָּל נֶעֱצָּם עַתָּה כְּמוֹ עֵינַיִם" השקול ל"הַשָּׁמַיִם הָיוּ עֲדַיִן עֲצוּמִים כְּעֲפְעַפַּיִם") ובמיוחד השיר הנהדר "מישהו צעק מרד" שאף בו הבוקר מפציע על הפרידה בין בני הזוג במלון - "פָּנָסֵי הַתְּאוּרָה שֶׁל הַכְּבִיש הָרָאשִׁי הָיוּ עֲדַיִן כְּתָמִים צְהֻבִּים בַּחַלוֹן אֲבָל הַשָּׁחוֹר כְּבָר הֶחֱוִיר בְּהִסּוּס".
 

שמים1

New member
קראתי

ועוד אשוב במהלך חוה"מ מאחלת לך פרח חג שמח לך ולבני ביתך.
 

Fractal

New member
הפירוש שלי לשיר

שלום לכולם, אני גל; חדש כאן; חדש בתחום בכלל - כן, זה מגיע ממקום של חוסר ביטחון
. לאורך כל השיר יש תחושה של מוות ואובדן. השורות שמעוררת - אצלי - תחושות אלו הן בעיקר: אֲשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה עֲצוּמִים כְּעֲפְעַפַּיִם אֲבָל הַחַלוֹן כְּבָר נִמְלָא כִּסִּינוּ אֶת הַמִּלִּים בַּשְׂמִיכָה הָעָבָה דַּי לָנוּ בַּנְּשִׁימוֹת. וְאַתָּה הָלַכְתָּ. אם נפתח את התחושות הללו, ונפרש את "עלילת" השיר כזוג שאיבד תינוק עקב מחלה מתמשכת: אֲשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה הפעם האחרונה שישבו לצידו של תינוקם ושמרו עליו. הַשָּׁמַיִם הָיוּ עֲדַיִן עֲצוּמִים כְּעֲפְעַפַּיִם עפעפים עצומים מגיע גם כדימוי לזה שעדיין חשוך בחוץ, וגם לעפעפעים העצומים של המת - זה שאבד. אֲבָל הַחַלוֹן כְּבָר נִמְלָא שְׁרִיקוֹת צִפּוֹרִים. השורה הראשונה מרגישה לי כמו: 'חלון כבר נמלא דמעות', דבר שמעיד על הכאב שבתוך הבית. שריקות הציפורים - ציפורים שורקות או מצייצות ? אולי גם הציפורים מחוץ לחלון מקוננות - שורקות. מצד שני, יכול להיות ששריקות הציפורים באות לבטא את זה שהכאב הוא אישי/פרטי והעולם בחוץ אינו מודע. מין בועה של כאב ודממה בתוך עולם הומה. כִּסִּינוּ אֶת הַמִּלִּים בַּשְׂמִיכָה הָעָבָה כְּדֵי לֹא לְהַחֲרִיד אֶת הַבֹּקֶר. גופת התינוק = מילים. מסופר על משהו מאד טראומטי, והצורך להוציא את הכאב במילים. ברגע שכיסינו את הגופה בעצם כיסינו לרגע את הכאב, כדי לא להחריד את הבוקר עם המראות הקשים. בכלל כיסוי המת זה משהו שנועד להגן/לחצוץ מכאב, להדחיק, ולהקל התמודדות. דַּי לָנוּ בַּנְּשִׁימוֹת. די לנו בנשימות - הכאב אולי קשה מידי, וההורים רוצים להשתחרר מעול החיים. די לנו בנשימות - אולי התינוק סבל ממחלה שהשאירה אותו כצמח, רק הנשימות מעידות על חייו. וההורים לא יכלו יותר לראות אותו חס אונים כל כך. די לנו בנשימות - אולי הם היו מסתפקים בזה שהתינוק היה נושם, אפילו אם היה לא מגיב. זוֹ הָיְתָה הַפֻגָּה שֶׁל בֵּין הַפְּחָדִים הפחד מאבדן / הפחד מההתמודדות, מהשינוי. וְלֹא הָיִיתִי מְבֻצֶּרֶת בְּתוֹךְ גּוּפִי. קרוב מאד למוות החושים קהים, מה שמאפשר התמודדות עם הכאב העצום. אמנם הגוף מוצג כמבצר, אבל זה משום שהנפש שם אז צריכה הגנה. יָכֹלְנוּ לַגַּעַת בִּדְבָרִים מֻפְשָׁטִים מופשטים - ללא פרטים הקשורים למקרה האישי. בעצם להרהר בטרגדיה במנותק מהחוויה האישית. זה גם מה שהקורא - כנראה - של השיר עושה כשהוא מנסה להבין את השיר. וְהָעוֹר רָעַד. עור רעד זה משהו על פני השטח, יכול לבטא את תחילת החזרה של הנפש לחושייה בשורה הבאה. אַחַר כָּךְ עָלָה אוֹר וְעָלִים קִבְּלוּ צוּרָה וְצֶבַע עלה האור יכול לבטא עליה לגן-עדן. העלים קבלו צורה וצבע - תחילתה של הבנה עם מה שקרה, הפחד מתחיל שוב לחלחל, והסביבה מתחילה לקבל צורה וצבע, וכך גם הכאב - העצם החושים מתחילים לחזור לפעול, והנפש חוזרת לגוף לספוג את המהלומות. וְאַתָּה הָלַכְתָּ. פרידה מהתינוק. פחות מתאים זה שאולי בן הזוג ברח. חָלַמְתִּי עַל תִּנּוֹק וְשָׁאַלְתִּי עוֹבְרִים וְשָׁבִים שֶׁל מִי הוּא. הדחקה: "זה לא קרה לי", "התינוק הזה אינו שלי", "זה בטח קרה למישהו אחר"
 
דמדומי בוקר

פרח יקרה אהבתי מאוד את שירך. הַשָּׁמַיִם הָיוּ עֲדַיִן עֲצוּמִים כְּעֲפְעַפַּיִם אֲבָל הַחַלוֹן כְּבָר נִמְלָא שְׁרִיקוֹת צִפּוֹרִים. - זו תמונה יפה של דמדומי בוקר. השמיים היו עצומים כעפעפיים מתחברים לי יפה עם החלון, שהוא העיניים של הבית. החלון המלא שריקות ציפורים כל כך יפה, אני יכולה לשמוע את השריקות. ולא ציוצים, שהיה עושה את זה הרבה יותר בנאלי, אלא שריקות. יפה. זוֹ הָיְתָה הַפֻגָּה שֶׁל בֵּין הַפְּחָדִים וְלֹא הָיִיתִי מְבֻצֶּרֶת בְּתוֹךְ גּוּפִי. - ההפוגה הזו, הברוכה, מקבלת את משמעותה מהיותה הפוגה. סוף סוף אי של מנוחה לעומת ים הפחדים. לא להיות מבוצרת בתוך גופת לשם שינוי, איזה יופי, לא להזדקק, ולא להפוגה קלה בלבד, להגנות שלך... יָכֹלְנוּ לַגַּעַת בִּדְבָרִים מֻפְשָׁטִים וְהָעוֹר רָעַד. - ברגע הזה של הורדת ההגנות, ניתן לגעת בדברים כפי שהם. בלי לפחד. עם להתרגש. ולבסוף החלום על התינוק, שאינך יודעת של מי הוא. הרבה פעמים בחלומות, אנחנו לא מזהים את מה ששלנו. התינוק הוא סמל לתקווה, למשהו ראשוני שנוצר ויש לטפח אותו. זו אחריות גדולה, אבל גם שמחה גדולה. זה יפה שהשיר על התעוררות בזוג מסתיים כאחת, החולמת חלום על תינוק. תודה, פרח, מרחיב את הלב.
 
שלום לך פרח תרבותי

[אני חדשה במדור] אוהבת את הכתיבה שלך. לקריאתי, שיר על התעוררות, התבהרות, התנתקות והתחדשות. כשלכל אורך התהליך הגוון המלווה הוא גוון של קושי,כאב,חרדה, מוצפות,ובסוף- החלום על התינוק כמבטא התחדשות, אם כי התחדשות שהדוברת עדיין לא מסוגלת להזדהות איתה, לקחת עליה בעלות. [כך לקריאתי]
 

יערית 1

New member
חג שמח פרח יקרה

אשמורת אחרונה ועמה התבצרות תחושות בגוף ובחוסר יכולת בהמשכיות וחשש מנגיעה בדברים מסויימים בחיים ואחר אַחַר כָּךְ עָלָה אוֹר וְעָלִים קִבְּלוּ צוּרָה וְצֶבַע וְאַתָּה הָלַכְתָּ. חָלַמְתִּי עַל תִּנּוֹק וְשָׁאַלְתִּי עוֹבְרִים וְשָׁבִים שֶׁל מִי הוּא התינוק כאנלוגיה המביעה על רצונה של הדוברת בשיר בקשר יציב אך בעולם בו האור עולה ועמו העלים מקבלים צורה וצבע ניראה כי זה בלתי אפשרי וכאחד שאיבד דרכו ומודע לכך כל שנותר הוא לשאול עוברים ושבים . נהניתי לקרוא בשירך, עושר לשוני ניפלא וכתיבה רהוטה ויפה.
 

pieceofmadness

New member
די לנו בנשימות

הבית האחרון מיוחד מאוד בעיניי. המשחק בשיר במעבר בין התכנסות פנימה והערגה להיפתח עובר יפה. בתחילה הדוברת נואשת להשאיר את השדים תחת השמיכה ולא להחריד את הבוקר שהוא עדיין לא בוקר שלם משום שהשמיים עצומים, אבל דברים אחרים כשריקות הציפורים ממלאים את החלל, קוראים להתעורר, כשלנו די בנשימות המהוסות שתופחות בינינו, מכבידות יותר ממילים ואולי עושות את העבודה במקומן. אחר כך היתה הפוגה, הדוברת השילה את חומות הגוף והתחברה לדברים מופשטים - אני רואה כאן מעשה אהבה, חיבור מופשט שהוא מעבר לגוף בלבד, והעור רועד. ולבסוף מתבהרת המציאות, "הוא" הולך והדוברת נשארת עם כמיהה להמשכיות, אך לאביה של ההמשכיות אין פנים וזהותו נעלמה איתו. הדוברת נשארת רק עם סימן שאלה גדול, כמיהה עצומה ורעד. מקסים.
 

מיקהM

New member
היי פרח,

שיר המתאר רגעים אינטימיים חד פעמיים, חרדה גדולה מהחד פעמיות וביטוי של תקווה לאחיזה בגורם ההמשכיות. תיאורי הטבע באנאלוגיה לנפש הדוברת מוסיפים מימד רגשי ועומק רב ביכולת שלהם להעניק מוחשיות לרגשות. יש כאן מתח בין סגירה לפתיחה, כך השמיים העצומים והחלון - עצומים במשמעות של סיום, אך גם של הכלה, חיבור וחלון במשמעות של פתיחה, אך גם במשמעות של חלל. השתיקה המכוסה בשמיכה מאפשרת לגוף לבטא אך לצד זה מבטאת חרדה כמו חרדת הבוקר, שבר"כ מציין התחלה, אך כאן מקדם את הסוף. הבית פותח ב"זו..." הוא יפה מאוד, ולמעשה לאחר שגיבשתי חשיבה ביחס לבתים שלפניו, הוא ביטא את מה שהרגשתי, וזו לדעתי גם נקודת התורפה שלו. הבית האחרון חזק בעוצמתו ומחדד שוב את השבירה בין כל מה שמקובל לחשוב על הבוקר על צבעיו לבין מה שהוא מבטא פה - סיום, והתינוק - חסר הישע הזה, כדוברת המחפשת המשך, גדילה אולי של הקשר, היאחזות במשהו קבוע ומגן, התינוק מבטא פה לדעתי את הכאב הגדול. החיבור לצד הנפרדות, החלום ושברו, האינטימיות והזרות. שיר חזק ונוגע, תודה פרח וסליחה על התגובה המאוחרת.
 

N O A W

New member
...

דמדומי הלילה רוקמים עור וגידים עם הדימויים הנפלאים בשיר זה, אני מציירת לעצמי תמונת נוף אדמדם מתוך חלון בשעות הבוקר המוקדמות. אפילו צינת הבוקר מנשבת עליי מתוך הבית האחרון. שני הבתים הראשונים ובינהם המשפט- די לנו בנשימות,נוטפים אירוטיקה לילית בעוד בבית האחרון מבצבצת לה אהבה. אהבתי את חלקו השני של הבית האחרון חלמתי על תינוק ושאלתי עוברים ושבים של מי הוא, האם בכוונה ישנו שימוש במילה עוברים- שמזכירה את המילה עוּברים? נעם
 
רגעי הפוגה

היי פרח, אפשר להרגיש את המתח באוויר, הנשימות כבדות ומכבידות והשמים עדיין עצומים [כדי לא לראות?] והשמיכה שבאה להחניק מילים שיבהילו את הבוקר. מה קרה שם עד שהשמים נפקחו ועלה הבוקר? אז היו רגעי פתיחות, העזה לגעת בדברים, אולי שם הגיעה ההבנה שזהו, זה נגמר, האור מאיר את הדברים בצורה המפוכחת שלהם. סליחה על תגובה מאוחרת. שבת שלום, פו
 
אשמורת נהדרת../images/Emo91.gif

פרח, מאוד יפה האשמורת האחרונה הזו. אמנם היא בין הפחדים, אבל יש בה (אולי דווקא משום כך) תחושה של סוף, של משהו נדיר שעלול תיכף להסתיים. הרגע הנדיר הזה נותן לדוברת להשתחרר מהגוף, ואפילו לגעת בדברים מופשטים (הבית הזה נהדר!!). אני מקווה שאני מבין נכון - אבל יש תחושה של התחלה, של סיכוי לאהבה. גם תשוקה אבל לא רק. ההתחלה הזו מקבלת חיזוק מהתינוק. ואולי הדוברת פוחדת מההתחלה הזו, ולכן שואלת עוברים ושבים של מי הוא. פרח, שיר מרגש מאוד. ואני מתנצלעל תגובתי המאוחרת, קראתי פעמים רבות ומשום מה לא הגבתי (פסח, פסח:)). תודה!
 
תודה לכולם../images/Emo39.gif../images/Emo39.gif../images/Emo39.gif

חברים יקרים, בימים האחרונים לא מצאתי את הפנאי (הפיסי והנפשי) כדי להיכנס ולהגיב. האמת, רק דברים טובים, תתארו לכם! אבל קראתי את מילותיכם ואני מודה לכל אחד ואחת מקרב לב מתישהו אני בטוחה שאמצא את הזמן. אולי בקרוב מאוד. שלכם, מירה
 
למעלה