ספרציה אינדיבידואציה
New member
יש לי כל הסיבות הטובות שבשלן כדאי שאתאמן, ואני מכירה אותן היטב.
בעיקר אני תוהה איך זה הופך ממאמץ לעשות למאמץ להפסיק... איך זה קורה?
אני מבינה (על עצמי) שכל הפסקה בשבילי היא חזרה לנקודת ההתחלה. שאם לא יצאתי להתאמן כמה ימים ברצף, נעלם כל הישג שאולי כבר היה שם, גם פיזי וגם מנטלי.
אני מבינה גם שזה אחרת כשמישהי (כמוני..) נושאת עליה עודף משקל הולך וגדל פחות או יותר מכיתה ג, שספורט לא היה חלק מהשגרה המשפחתית מגיל צעיר ולכן קשה לי יותר להיכנס לתלם, יותר מאשר אם זה מוטבע במערכת מגיל 0.
ועוד אני מבינה את ההבדל בין אימון לבד ובקבוצה, אז המחויבות החוצה מחזיקה את היכולת לרצות מבפנים וגם כשלא מתחשק יוצאים לאימון.
אבל יודעת גם שלא אוכל לחזור להתאמן בקבוצה כמו לפני פרוץ הילדות לחיי, ולא יכולה להרשות לעצמי לחכות עד שיגדלו ויהיה שוב אפשרי.
בעיקר מצער אותי לגלות שוב ושוב שלמרות הרצון בשינוי, אני לא מצליחה לאכול פחות ולהתאמן יותר. זאת השורה התחתונה.
שלמרות כל מיני פיתויים ומתנות שאני מבטיחה לעצמי כמו נעליים מצוינות שקניתי כבר, או זה שהחלטתי לא לקנות חולצה שווה לאימונים, אלא לקבל כזו בפעם הראשונה שאשתתף במרוץ/ארוע שמקבלים בו כזאת (מי אמרה טריאתלון נשים?..), שוב ושוב אני מחליטה ושוב ושוב נופלת באותה הנקודה.
וכך, ברוח השנה החדשה, החלטות והתחלות וככה, אני מוותרת על המסכה של 'ככה אני מחליטה' ומודה שאני מרגישה מוכנעת, כמעט מובסת בחלק הזה של חיי.
מקווה שיש כאן ביניכן גם מי שהתחילו לא בגיל 6 ולא הפסיקו מאז, אלא התמודדו (או אולי, מתמודדות?) בקרבות דומים,
ואשמח לשמוע מכן, איך התחלתן?
