אני אבוא מכיוון שונה
זה מעניין שאת פותחת את השרשור הזה כי זה מתחבר לי לשרשור שהיה בשוונג בעניין פוסט מרתון בלוז. רציתי לכתוב שם משהו אבל היתה לי הרגשה שזה יפתח פתח לוויכוח ולא רציתי להכניס את הראש. אבל כיוון שהשרשור הזה נפתח פה אז כנראה היקום רומז לי להגיד..... אני חושבת שבלוז ואובדן מוטיבציה באים דווקא ממקום של האדרה. זאת אומרת, זאת תגובת המטוטלת להאדרה. למה אני מתכוונת? אנחנו מאדירים נורא כל מיני דברים ספורטיביים שאנחנו עושים. זה שהתחלנו לרוץ, זה שהשגנו יעד של זמן מסוים, זה שכבשנו מרחק מסוים. או אז, לאחר הכיבוש, באה ירידה. כי ההתחלה מרגשת, אבל ההמשך הוא שגרתי. אנחנו נדהמים מעצמנו שהשגנו יעד זמן מסוים, אבל לעולם ועד אפשר טוב יותר. אנחנו מלאי גאווה שרצנו מרתון, אבל אז הוא נגמר ואז מה? נרוץ סתם איזה מירוץ קצר יותר ועם פחות הילה. זה מתקשר לי מאד לנושא המרתון. אחרי המרתון רבים חשים ירידת מוטיבציה ואפילו יש לזה שם - פוסט מרתון בלוז. כי מרתון הוא מעין גביע קדוש כזה. איזשהו פסגת שאיפות. ואחרי שכבשנו אותו, אז מה? לא נשפר זמנים כל פעם. לכל אחד יש גבול למידת השיפור האפשרי, אפילו לגבריאסלסי. אז נרוץ אולטרא? בסדר. ואז מה? גם לזה יש גבול. לדעתי זה דווקא בא ממקום מוטעה של קשירת הילה לדברים שהם, בסך הכל, רק מה שהם..... מרתון? זה רק עוד מירוץ. ריצה? זה רק עוד ענף ספורט. אימונים? זה רק חלק קטן מהיום כולו ומכלול עצום של דברים שאנחנו עושים. ברגע שאנחנו נותנים לזה כל כך הרבה חשיבות ומשקל, זה באמת מקבל נופך לא-ריאלי של משהו עצום בחשיבותו. ואז כשאין את הדבר הזה, או כי השגנו את זה כבר או כי זה לא בר השגה בשבילנו (מסיבות שונות - יכולת, פציעות, לו"ז) זה באמת פוער פער עצום ומוביל לירידה ענקית במוטיבציה ותגובה ריגשית בלתי-פרופורציונאלית לעניין עצמו. אז בוודא שזכותנו להתגאות בהשגים שלנו, כל הישג שלנו, קטן כגדול. וכמובן, אנשים שעוסקים בספורט הם הרבה פעמים מטבעם (לפחות בניסיון שלי) אובססיביים משהו ולכן עוסקים בדברים באופן מלא וקיצוני. ועדיין. אני חושבת שחלק מהדרך להחזרת מוטיבציה ו/או למניעת צניחה במוטיבציה לאורך הדרך טמון בראיית הדברים כשגרתיים ובינינו, לא כל כך בומבסטיים.... אני לא חוויתי פוסט מרתון בלוז בשנים האחרונות. למה? כי זה רק עוד מירוץ ורק עוד תוצאה ורק עוד אבן דרך בדרך ארוכה ובשבילי, שיגרתית מאד. מתאמנים, משקיעים, נותנים מאמץ פיזי, נחים ו.... ממשיכים הלאה. כמו לבשל לילדים ארוחת ערב. זה לא תמיד כיף ולא תמיד יש לנו זמן. זה בדרך כלל לא מלא-השראה ורוב הפעמים זה (ככה בינינו) די בינוני, גם עבור המצוין שבמבשלים. מידי פעם תנוח עלינו ההשראה. נעשה קניות מיוחדות ונקנה מצרכים נדירים. נכין ארוחת ערב מדהימה ונפלאה וטעימה. נזמין אנשים וכולם יתפעלו ויחמיאו והילדים יתגאו בזה שאמא שלהם היא זאת שבישלה להם את זה. אז מה? נעשה את זה כל ערב מחדש? לא. למי יש זמן וכוח? מהעבר השני, נפסיק לבשל לילדים את הארוחות הרגילות השגרתיות שלהם? גם לא. רוב הארוחות הם בשיגרה. כי צריך לאכול וכי ילדים יעלו את הבית באש אם הם יבשלו. הציפיה שפעילות ספורטיבית או מירוץ כלשהוא יהיו בומבסטיים, מהנים, מלאי השראה ורוח, ימלאו חללים בנפשנו, יעלו חיוך נרחב על פנינו כל פעם מחדש, היא לדעתי המקור לנפילה. כגודל הציפיה, כך גודל האכזבה. בגדול, אפשר לומר שאני מוצאת את עצמי בעיקר בעד תיאום ציפיות.
