דלפט היא עיר הולנדית שקטה של כמאה אלף תושבים בין האג לרוטרדם, שמוכרת בעיקר בזכות הצייר יוהנס ורמיר, שחי ועבד בה, ובזכות כלי החרסינה בכחול-לבן שנושאים את שמה. לאחרונה היא נכנסה לכותרות מסיבה אחרת לגמרי.
באחד מאולמות הקולנוע בעיר הוקרן הסרט התיעודי ״נז״א״ של יובל אברהם ורחל שור. הסרט כבר עורר מחלוקת בפסטיבלים בוונציה ובניו יורק, וכשהגיע להקרנה באירופה, גם שם הוא לא עבר בשקט.
לאולם נכנסה סבין תעסה.
בעלה ובנה נרצחו בטבח 7 באוקטובר. מול הקהל היא פנתה ישירות ליוצרים ושאלה מדוע הסרט עוסק בנזק אגבי ברצועת עזה ואינו מתייחס לרציחות שביצע חמאס, ובהן רצח משפחתה. חלק מהצופים צעקו לעברה וקראו לה להתבייש. תיעוד של חילופי הדברים הופץ אחר כך ברשתות החברתיות.
באותה הקרנה עשה מנכ״ל ארגון ״עד כאן״, אביחי שורשן, מהלך משלו: הוא הקרין על מסך הקולנוע את סרטון הזוועות מ-7 באוקטובר. בהמשך אמר שהסרט פוגע בישראל, ושהארגון ימשיך לפעול נגד מה שהוא מגדיר כאנטישמיות ומצגי שווא באירופה. ״עד כאן״ הוא עמותה ישראלית שפועלת מאז 2015.
כדי להבין למה המילים ״נזק אגבי״ מציתות ויכוח כזה, צריך להכיר את המונח. בדיני המלחמה, נזק אגבי הוא פגיעה באזרחים או ברכוש אזרחי שנגרמת אגב תקיפה של מטרה צבאית. הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז׳נבה, מ-1977, אוסר תקיפה שהנזק האגבי הצפוי ממנה מופרז ביחס ליתרון הצבאי הממשי והישיר שמצפים לו. זה עקרון המידתיות, וסביבו נסוב חלק גדול מהוויכוח המשפטי והציבורי על הלחימה ברצועה.
מאחורי המסך: על מה בעצם הוויכוח
מעבר לסערה באולם מתנהל ויכוח עקרוני על התוכן של הסרט. צה״ל פרסם התייחסות רשמית שמטילה ספק בטענות שמוצגות בו, וטען שהמרואיינים היו קצינים זוטרים שנכחו רק בשלבים המוקדמים. עיתון הגרדיאן הבריטי, שהיה שותף להפקה, דחה את הטענה. לדבריו, התחקיר נשען על ראיונות עם יותר ממאה מקורות, ובהם מפקדים בכירים, ועל בחינה של מסמכים מסווגים שהודלפו, במטרה לאמת את העדויות.
שני הצדדים מדברים על אותו סרט, אבל כמעט לא על אותן עובדות.
״נז״א״ מצטרף לשורה של סרטים ישראליים ופלסטיניים על המלחמה שמעוררים סערה בחו״ל, ולא פעם הוויכוח עובר מהמסך אל אולמות הקולנוע עצמם. בצד אחד עומדים מי שרואים בסרטים כאלה תיעוד חיוני של המחיר האנושי ברצועה. בצד השני עומדים מי שטוענים שהם מציגים תמונה חלקית, שמתעלמת מהטבח ומהחטופים ומחזקת את הקמפיין נגד ישראל.
לא הפעם הראשונה של היוצרים
יובל אברהם אינו שם חדש בוויכוח הזה, וגם רחל שור לא. שניהם היו בין ארבעת הבמאים של ״אין ארץ אחרת״, יחד עם באסל עדרה וחמדאן בלאל, הסרט שזכה ב-2025 בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרט עוקב אחרי הריסת בתים בכפרי מסאפר יטא שבדרום הר חברון, דרך הקשר בין אקטיביסט פלסטיני מהאזור לעיתונאי ישראלי, ועורר ביקורת חריפה בישראל לצד שבחים רבים בעולם. שר התרבות מיקי זוהר תקף את הזכייה באוסקר. בארצות הברית הסרט התקשה למצוא מפיץ להקרנות בבתי הקולנוע. ומהכיוון ההפוך יצא נגדו הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל, בטענה ששיתוף הפעולה עם יוצרים ישראלים מפר את הכללים שלו נגד נרמול.
הידעת?איפה התחילה הסערה סביב ״אין ארץ אחרת״, עוד לפני האוסקר? (לחצו לתשובה)
מי שעוקב אחרי הדיונים על סרטים תיעודיים פוליטיים ועל מה שקורה סביבם בפסטיבלים ימצא חומר רב בפורום סרטים וקולנוע.
העימות בדלפט ממחיש עד כמה המלחמה בעזה טעונה גם הרחק מישראל, ועד כמה קשה לנהל עליה דיון ציבורי שקט, אפילו באולם קולנוע בעיר אירופית קטנה, שעד עכשיו הייתה מוכרת לרוב העולם בזכות ציורים וחרסינה.
