מבזקי ynet    
 
22-10-2014
רבעון מוצלח לענקית האינטרנט "יאהו": ניפצה את התחזיות ברווח ובהכנסות

שיא שערים בליגת האלופות; באיירן מינכן הביסה 1:7 את רומא

המסחר בוול סטריט ננעל בעליות שערים

תקרית הירי בחיפה: ההורים הצטרפו לקטטה, הפצוע כיוון אקדח על שוטר

הפנטגון: התקיפות שלנו בקובאני סייעו לעצירת ההתקדמות של דאעש

נהג התהפך ונפצע קשה סמוך לניר יצחק בדרום

חיפה: הרוג ופצוע בתקרית ירי בעיר התחתית

קנדה: גופות ארבעה תינוקות נמצאו במחסן בעיר וויניפג

חשש לחתיכות גומי בנקניקיות פרגית של זוגלובק

לקוחות HOT ברעננה וכפר סבא מדווחים על תקלה בשירותי הטלוויזיה והאינטרנט

 
ח"כ עמי אילון: לצמצם את התלות בשיקולים קואליציוניים
חוסר היציבות המתלווה לכהונת כל ממשלה מונע תכנון ארוך טווח, יוצר תלות בקבוצות לחץ קטנות
17/01/2007

ח"כ עמי אילון

שיטת הממשל הנוהגת כיום בישראל מעדיפה את יצוגה של החברה הישראלית על פני יכולתה של הממשלה למשול ביעילות.  עובדה מצערת היא שכמעט אף ממשלה בישראל לא מילאה את ימי הקדנציה שהוקצבו לה, ובתקופות כהונתן עסקו הממשלות בשרידותן על חשבון ביצוע תפקידן.  חוסר היציבות המתלווה לכהונת כל ממשלה מונע תכנון ארוך טווח, יוצר תלות בקבוצות לחץ קטנות, וגורם להעדפת אינטרסים פוליטיים-מפלגתיים על פני אינטרסים ממלכתיים.

 

אין ספק, אפוא, כי יש לחזק את יכולת המשילות ולהפחית במידת מה את היצוגיות.  עם זאת, בבואנו לחזק את יכולת המשילות, עלינו לוודא כי לא נטה את המטוטלת אל מעבר לנקודת האיזון הרצויה בין עקרון המשילות לעקרון היצוגיות, כפי שעושות מספר הצעות אשר מעדיפות משטר נשיאותי.  במדינה רב-גוונית ורב-תרבותית כישראל, יש חשיבות רבה לשמירה על ייצוג במערכות השלטון של סקטורים רחבים בחברה.

 

לפיכך, הצעת החוק לשינוי שיטת הממשל, שהגשתי יחד עם חברי הכנסת ארדן וברוורמן, מציעה שיטה, המאזנת היטב בין המשילות ליצוגיות, תוך שמירה על עקרונות השיטה הפרלמנטרית הנוהגת. ההצעה מחזקת את יכולת המשילות של הממשלה והעומד בראשה, מבטיחה יציבות שלטונית, ומעגנת את עקרון "הפרדת הרשויות", המעניק לממשלה את מלוא הסמכויות הביצועיות, ולכנסת את כוחה הייצוגי והחקיקתי.

 

כינון ממשלה יציבה, תוך צמצום התלות בשיקולים קואליציוניים, ותוך שמירה על מסגרת הדמוקרטיה הפרלמנטרית, יושג באמצעות התיקונים הבאים:

·         ראש הממשלה יהיה ראש הסיעה הגדולה ביותר, וממלא מקומו יהיה הבא אחריו ברשימת הסיעה.

·         הממשלה יתכנס לתפקידה ללא תלות באישור הכנסת.

·         אי אמון בממשלה יצריך רוב של 66 ח"כים.

·         אי העברת התקציב לא תפסיק את כהונת הממשלה, שתפעל על-פי תקציב השנה הקודמת.

 

הממשלה תהיה ממשלה קטנה, מקצועית ויעילה. תחוזק יכולתה של הממשלה להתמודד עם אתגרים ארוכי טווח, המחייבים עיסוק מקצועי, תעודד כניסת כוחות חדשים לתפקידי ביצוע במערכת הציבורית, יישמר מספר שרים ראוי ויוגדרו משרדים החיוניים לגוף שלטוני.  שינויים אלה יושגו באמצעות המנגנונים להלן, שיגרמו להגברת אמון הציבור בזרוע המבצעת:

·         מספר חברי הממשלה יהיה לכל היותר 18 ולכל הפחות 8.

·         לפחות רבע מהשרים יהיו "מקצועיים", כלומר שלא התמודדו בבחירות לכנסת.

·         לא תהיה אפשרות למינוי שר בלי תיק.

·         במינוי השרים, ראש הממשלה יהיה חייב לשקול גם את מידת התאמתם לביצוע תפקידם.

 

תחוזק הכנסת ועבודתה הפרלמנטרית, ותופרד מהרשות המבצעת. יימנע ניגוד עניינים וכפל תפקידים בין השרים לחברי הכנסת. תפחת הפרגמנטציה של סיעות הכנסת כך שיובטח טיפול נאות באינטרסים מגזריים לגיטימיים. המפלגות תחוזקנה באמצעות הגדלת ההשפעה של תומכיהן על דמותן.  מגמות אלו, אשר יגבירו את אמון הציבור בבית המחוקקים, יושגו באמצעות התיקונים הבאים:

·        יוחל החוק הנורווגי: שרים  (למעט ראש הממשלה וממלא מקומו) יתפטרו מהכנסת, ויוכלו לחזור ולכהן בה לאחר סיום כהונתם כשרים.

·         החלטה על פיזור הכנסת תצריך רוב של 66 ח"כים.

·         אחוז החסימה יועלה ל-3%.

·         ישולב מנגנון של בחירות מקדימות (פריימריז) פתוחות ביחד עם הבחירות הכלליות: על פתק ההצבעה למפלגה תופיע גם רשימת מועמדי המפלגה, והבוחר יוכל לסמן עד 20% מהמועמדים וע"י כך לשפר את מקומם ברשימה.

·         ניתן גם לשקול מנגנון, שבסופו של דבר לא הוכנס בהצעת החוק, לבחור חלק (משליש עד שני שלישים) מחברי הכנסת בבחירות אזוריות.

 

בראייתי, ההצעה הנוכחית צריכה להיות חלק משינוי עמוק יותר באיכות הממשל בהמשך, שינוי שיכלול גם רפורמה במנהל הציבורי וטיפול בהליך חקיקת תקציב המדינה על מנת לצמצם את מידת הריכוזיות והכוח הקיימים כיום בידי אנשי משרד האוצר.

השינויים לעיל הם הכרחיים כדי להזיז את שיטת הממשל אל נקודת האיזון הנכונה בין עקרון היצוגיות לעקרון המשילות.  השיטה המוצעת משיגה את המטרה תוך ביצוע שינויים משמעותיים מחד גיסא, אך מושכלים ומדודים מאידך גיסא, שאינם הופכים את המדינה ואזרחיה לשפני נסיונות במעבדה של בעלי אינטרסים.


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
שלמה נחמה: "המצב מחייב רפורמה בשיטה"
יו"ר בנק הפועלים, בוועידת ישראל לעסקים: תפקוד המערכת השלטונית רחוק מלהשביע רצון והמצב מדאיג את כולנו
17/01/2007

"תיפקודה של המערכת השלטונית בישראל כרגע רחוק מלהשביע רצון, ומצב זה מדאיג את כולנו ומשפיע לרעה על מצב הרוח הלאומי". כך אמר יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים, שלמה נחמה, בנאום בוועידת גלובס לעסקים 2006.
"חסרים איזונים ובלמים בין הרשות המבצעת, הממשלה, לבין הדרג הפוליטי הנבחר, הרשות השופטת ומערכות הבקרה. חוסר שיווי המשקל הנכון מוביל לפעמים למצב של חוסר עשייה, של שיתוק. חולשתו של הדרג הפוליטי מובילה, מצד אחד, להתחזקות של דרגי האדמיניסטרציה, ומצד שני - למעורבות של הרשות השופטת בנושאים שאמורים להיות מטופלים ע"י הממשלה על זרועותיה השונות. כל זה, כאמור, משפיע על התחושה הכללית של הציבור, ויש פה נזק מצטבר והולך. במערכת השלטונית המוסדית נמצאים אנשים מצוינים, מקצוענים ובעלי מוטיבציה ומחויבות גדולה למדינה. אולם הליקויים היסודיים במבנה המערכת הפוליטית והשלטונית מונעים מהם למצות את יכולתם ואת כישוריהם במידה הראויה.
"כולנו באים מעולם העסקים. כמנהלים, כולנו יודעים שהמבחן העיקרי שלנו הוא לדעת לקבל החלטות ולדעת לאכוף את ביצוען. הממשלות בישראל בשנים האחרונות, התקשו - חלקן יותר, חלקן פחות - לקבל החלטות חשובות, ומה שעוד יותר בולט - לבצע החלטות שכבר נתקבלו. בעשור הקרוב תידרש מדינת ישראל להכרעות קשות. המנהיגות שלנו חייבת לפתח את הכלים ואת השיטות להכריע בנושאים עקרוניים שיעמדו על הפרק, ולהוציא החלטות אלו אל הפועל. זה מחייב רפורמה בשיטה הפוליטית ושינויים מהותיים בדרכי התנהלות של המערכת השלטונית בישראל".


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
גידי גרינשטיין: דרושה שיטה נשיאותית ולא נשיא

בנשיאותיות ראש הזרוע המבצעת נהנה משליטה רבה בהרכב ממשלתו ומסיכוי סביר לבית נבחרים אוהד

17/01/2007

מאת גידי גרינשטיין
לא כל משטר נשיאותי משפר את היכולת למשול. הקולות הקוראים לכינון משטר נשיאותי מאיצים את ישראל למהפכה מיותרת. ניתן להשיג אותה תוצאה באמצעות שלושה שינויים פשוטים, שעיקרם מינוי ראש המפלגה הגדולה לראשות הממשלה ללא צורך באמון הכנסת. בימים האחרונים נשמעים קולות רבים, הקוראים לכינון משטר נשיאותי. המטרה היא לשפר את יכולתו של ראש הממשלה למשול. אלא שרבים הסיכויים שהצעות אלו, אם תתקבלנה, תשגנה את התוצאה ההפוכה. האתגרים הניצבים בפני ישראל ייחודיים בהשוואה למדינות מפותחות. אנו המדינה היחידה שמתמודדת עם איומיים קיומיים. בנוסף, ישראל היא מדינה קטנה בעלת כלכלה גלובאלית, שאיננה חלק מגוש סחר גדול, הסובלת מלחצים חריגים על משאבי הטבע שלה תוך שהיא נושאת על גבה אחריות לעולם היהודי ושואפת להכיל את המיעוט הערבי.  במקביל, שיטת הממשל בישראל היא מהחלשות בין המדינות המפותחות. ההוכחה טמונה בנתוני הפיתוח. למרות שפע ההון אנושי והטכנולוגיה, שהם מנועים לצמיחה במאה ה- 21, הפיתוח של ישראל מוערך בתחתית הסולם של המדינות המפותחות, בין מקום 22 ל-30 בעולם, עפ"י מדדים שונים. הסיבה היא שבתחומים התלויים במשילות כגון, איכות סביבה, תשתיות או חינוך, ישראל משתרכת מאחור.

 שיטת הבחירות הנוכחית מדגישה ייצוגיות. לכן היא מעתיקה את הפיצול בקרב הציבור אל הרכב הכנסת, אשר מכוננת ממשלות מפוצלות בעלות קדנציות קצרות ולא יציבות. שיטה זו יוצרת תמריצים להתנהגות מיגזרית, קצרת-טווח ופופוליסטית.

 האתגר הוא עיצוב שיטת בחירות שתביא להתנהלות הממוקדת במהות ובאינטרסים קיבוציים ארוכי טווח ותאפשר שיתוף פעולה בין-זרועי מתמשך בתכנון, בקבלת החלטות ובביצוע. ההצעה לכונן משטר נשיאותי לא עומדת באמות מידה אלה.  ראשית, משטר נשיאותי איננו מבטיח משילות. יש משטרים נשיאותיים שנחשבים מוצלחים, כמו בארה"ב, או כושלים, כמו בחלק ממדינות דרום אמריקה. שנית, הצבעה בשני פתקים – לתפקיד הנשיא ולכנסת – עלולה לרסק את הכנסת ולהקשות על כל נשיא שייבחר לתרגם את מדיניותו לחוקים. וכי מדוע שחבר כנסת יישמע למשמעת מפלגתית, אם גורלו תלוי באזור הבחירה. לבסוף, בחירות על בסיס אזורי עלולות להעצים את המיגזריות עקב התלות בקבוצות האינטרס המקומיות, במיוחד אם אזורי הבחירה יחפפו קווי שסע בין ערבים ליהודים, בין חקלאים לעירונים או בין חרדים לחילונים.  לכן, אמת המידה צריכה להיות נשיאותיות ולא נשיא. נשיאותיות היא מצב שבו ראש הזרוע המבצעת, בין אם הוא נקרא "ראש ממשלה" או "נשיא", נהנה משליטה רבה בהרכב ממשלתו ומסיכוי סביר לבית נבחרים אוהד. שילוב זה מבטיח קדנציות יציבות וארוכות יחסית. המשמעות היא כי עלינו להבטיח שהמפלגה הגדולה אכן תהיה גדולה, בת למעלה מ- 40 חברי כנסת, ושתוכל להקים ממשלה ללא תלות רבה במפלגות נוספות. מיגוון המפלגות יצומצם ומגוון הקבוצות בכל מפלגה גדולה יתרחב.

 קיימת דרך פשוטה להשיג זאת, הכרוכה בשינוי שלושה סעיפים של חוקי היסוד. יש לקבע את עיקרון של "מינוי ישיר" קרי, ראש המפלגה הגדולה היא ראש הממשלה ללא תלות בקואליציה של רוב חברי הכנסת וללא צורך באמון מצדה. שנית, יש להעלות את סף פיזור הכנסת לשבעים ח"כים. שלישית, יש להחיל את עקרון אי האמון הקונסטרוקטיבי, המונע את נפילת הממשלה בהיעדר קואליציה חלופית, גם על אישור תקציב המדינה.  התוצאה אמורה להיות ממשלה יציבה וכנסת מגובשת. עקרון המינוי הישיר ייצור תמריץ חזק למצביעים להתלכד סביב מפלגות גדולות. העלאת הסף לפיזור הכנסת בצירוף עקרון אי האמון הקונסטרוקטיבי תעודד מפלגות קטנות יותר להצטרף למפלגה המנצחת, מבלי להחזיק אקדח לרקתה, וכך יהיה לראש הממשלה יתר חופש במינוי השרים ויהיה קשה יותר להכריז על פיזור הכנסת גם עם תיפול הממשלה.

 שינוי חוקתי הוא ניסוי ללא ערובות להצלחה. לכן, חשוב לקשור סיבה לתוצאה. כינון משטר נשיאותי הוא מהפכה רב-ממדית. במקרה שתיכשל, נתקשה לדעת את סיבת הכישלון. יתרון נוסף של ההצעה החלופית הוא בפשטותה. אם תיכשל, יהיה קל יותר לתקן. אומנות הממשל היא המפתח לעתידה של מדינת ישראל המתמודדת עם עוינות מתמדת וחוסר יציבות כרוני תחת מגבלת משאבים קשה. אסור להחמיץ את ההזדמנות שנוצרה בעקבות המערכה בצפון. בנפשנו היא.

 גידי גרינשטיין הינו מייסד ומנכ"ל מכון ראות.


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
פרופ' שבח וייס: "החוק הנורבגי" יקסום למפלגות

הקמת גושים פרלמנטרים גדולים לקראת בחירות במטרה להגיע לעמדת המפלגה הגדולה ביותר – גם אם תתממש – לא תבטיח בהכרח יציבות

17/01/2007

  מאת: פרופ' שבח וייס

 "הרפורמה בשיטת המשטר" מופיעה במצעי המפלגות כמעט בכל מערכת בחירות. היא העסיקה אותנו במיוחד בבחירות לכנסת ה-15 וה-16 כאשר נוסתה שיטת הבחירה הישירה לראש הממשלה. בשיטה זאת נבחרו ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-1996 אהוד ברק ב-1999 ואריאל שרון ב-2001.
הציפיות העיקריות של מחוקקי הבחירה הישירה היו הגברת יציבות שהייתה אמורה להעניק יכולת משילות מתמשכת ותקינה יותר.
יתכן שהכנסת הייתה קצרת רוח כאשר ביטלה את הרפורמה הזאת אחרי 6 שנים אף שנבחרו באמצעותה שלושה ראשי ממשלה סמכותיים, שהיו אמורים להעניק לממשל אוטוריטה משלהם, ללא קשר לשיטה.
הסיבה העיקרית שהביאה לביטול הרפורמה הזאת הייתה אי יכולתה למנוע פיצול מפלגתי מופרז ואי יכולתה לממש סוג של יציבות. בעבר הרחוק הושגה יציבות יחסית באמצעות "קואליציות היסטוריות" עם הרגלי שיתוף פעולה מתמשך. כך, "הברית ההיסטורית" בין מפא"י לבין המפד"ל או המשכיות של שיתוף פעולה פוליטי בין מפא"י לבין הפרוגרסיבים. תרמו ליציבות היחסית הקמת גושי מפלגה גדולים. ב-1969 היו לגוש המערך 56 חברי כנסת ועם עם 4 חברי כנסת של מפלגות בנות ערביות - מחצית מחברי הכנסת.
הרפורמה המוצעת, אשר פורסמה ברבים ב-9 בנובמבר על ידי "קדימה" הגימלאים ו"ישראל ביתנו" זוכה לפי שעה לתמיכה של 47 חברי כנסת - בהנחה שכל חברי הכנסת משלוש המפלגות האלה אכן יתמכו בה. ייתכן כי העובדה שאלו מפלגות, שרשימתן הוכתבה על ידי איש אחד, תכתיב משמעת סיעתית. אך עדיין אין ברפורמה הזאת בצורתה הראשונית תמיכה פרלמנטרית מספקת.
העיקרון המוצע ברפורמה, לפיו ראש הרשימה שזכתה למספר חברי הכנסת הגבוה ביותר יהפוך אוטומטית לראש ממשלה, היה מעניק על פי הסקרים את השרביט למנהיג הליכוד בנימין נתניהו. ייתכן שעצם הפרסום הזה ירתיע את הרוב בכנסת הנוכחית מתמיכה ברפורמה.
הצפי הגלום בשיטה הזאת, לפיו רוב המצביעים יתמכו במפלגות הגדולות, דומה לצפי שליווה את רעיון הבחירה הישירה – צפי שאז לא התממש. הקמת גושים פרלמנטרים גדולים לקראת בחירות במטרה להגיע לעמדת המפלגה הגדולה ביותר – גם אם תתממש – לא תבטיח בהכרח יציבות. גושים כאלה סופם להתפרק. אם כתוצאה מהתפרקות גוש תוך כדי כהונת הכנסת, ראש הממשלה נשאר עם סיעה קטנה יותר – העברת השלטון לראש מפלגה אחר, אולי מן האופוזיציה, ללא בחירות, עלולה למחוק לחלוטין את הסיכוי ליציבות ומשילות. יתר על כן – כל קבוצה מן הקבוצות המכוננות בגוש מלאכותי תהיה בת ערובה של קבוצה אחרת. ייווצרו מאזני אימה פנים-גושיים לצד מאזני אימה וסחיטה קואליציוניים.
הכלל שלפיו ממשלה נופלת עם רוב של 66 חברי כנסת, הוא על פניו כלל מייצב. אלא שעד כה רק פעם אחת, ב-15 במרץ 1990, נפלה ממשלה בישראל בהצבעת אי אמון כזאת – ממשלתו של יצחק שמיר נפלה בהצבעה בה לא זכתה לרוב במסגרת מה שכונה "התרגיל המסריח". וזאת מתוך 37 ממשלות ב-17 כנסות. אם יימצא גם רוב של 61 קולות להפלת ממשלה, הוא יפעל להפלתה על ידי חקיקה או באמצעות שיבוש מוחלט של יכולת המשילות והיציבות הקואליציונית.התביעה להנהיג את "החוק הנורבגי" עשויה להתקבל. הרעיון לפיו שרים לא יכהנו כחברי כנסת ובמקומם ייכנסו הבאים אחריהם ברשימה עשוי לקסום למפלגות. הוא יתגמל פעילי מפלגה רבים יותר, ויגוון את הייצוג מבחינת הגיל, המין, המגזר והאתניות.
זאת ועוד, בבחירות לכנסת הראשונה בינואר 1949 היו כ-400 אלף בעלי זכות בחירה ל-120 חברי כנסת. לכנסת הנוכחית היו יותר מארבעה מיליון בעלי זכות בחירה וגם לרשותם עמדו רק 120 חברי כנסת. החוק הנורבגי יתקן חלקית עיוות ייצוגי נמשך. על פי הערכתי, הגבלת מספר השרים ל-18 – היא גזירה שמפלגות קואליציה לא יוכלו לעמוד בה, והן תנסנה לשנותה באמצעות שינוי חוק יסוד. אירוע כזה התרחש פעמיים בעידן הבחירה הישירה.
צמצום מספר השרים לא יצמצם בהכרח את מספר משרדי הממשלה. אפשר לפצל משרד ולהעמיד בראש בפועל סגן שר. גם תופעה כזאת אינה חריגה בנוף השלטוני שלנו – כך משלו סגני שרים של מחנה התורה. כך יקרה בכל שיטה בה יזדקקו לקולות כדי לייצר בסיס קואליציוני פעיל. הרעיון לאפשר לראש הממשלה מכסה של שרים מומחים הוא רעיון לא רע, המצביע על כוונות טובות, ובעיקר על רתיעה מפני פוליטיקאים, מצד פוליטיקאים גם במערכת הפוליטית העליונה - הממשלה. השאלה היא מי ייחשב למומחה בממשלה, שחבריה לא יכהנו כחברי כנסת. אזכיר: פנחס ספיר, לוי אשכול, יהשוע רבינוביץ והמהנדס אברהם שוחט, היו שרי אוצר טובים במיוחד, בלא שיהיו בעלי תואר אקדמי בכלכלה. מבלי לפגוע, חלק משרי האוצר שהיו בעלי תואר ראשון או שני בכלכלה – לא הצליחו במיוחד. שרי ביטחון כמו דוד בן גוריון או משה ארנס ואפילו לוי אשכול שהיו בעלי הישגים גדולים בעיצוב מדיניות הביטחון של ישראל – היו טוראים.

 פרופ' שבח וייס,  חוקר מדע המדינה, היה יו"ר הכנסת מטעם "העבודה".

 


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
מכון מחקר עולמי: ישראל כמותג – במקום האחרון
חלק ניכר מתחושות הציבור הישראלי לפיו מערכות הממשל מתפוררות ומייצרות ליקוי קשה באיכות החיים מוקרן אלינו חזרה במבט עולמי.
17/01/2007

מכון המחקר סימון אנהולט, במחקר האחרון של מדינות כמותגים, מדרג את ישראל במקום האחרון.

25,900 נשאלים ב-35 מדינות דרגו את המדינות כמותג מועדף או לא מועדף – את תחושתם כלפי תרבותה של המדינה, שיטת הממשל שלה, תושביה.

ישראל "זכתה" במקום אחרון והגרוע ביותר בתולדות המשאל הזה. המשאל מבטא העדר רצון להשקעות בישראל או לתיור בישראל ותפישתה ברחבי העולם כמקום בו המשטר אינו יציב והביטחון גרוע. טורקיה, פולין, מלזיה, סין, הודו ואסטוניה – מדורגות במקום טוב מישראל.

בתגובה לעגנית משהו על הידיעות כי ישראל שכרה מומחי תדמית למיתוג מחדש, קובעים מגישי הסקר העגום כי מוניטין צריך להרוויח ביושר. כלומר – רק באמצעות שינוי של ממש. התדמית תבוא אחרי השינוי.

מידע נוסף :
http://www.nationbrandindex.com/


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
"יש תקווה": תובעים דגש על ניהול נכון

יו"ר הוועדה ח"כ בן ששון: "חברי הכנסת כורעים תחת עומס עבודה שאין לו אח ורע"

17/01/2007

"אנו מברכים על הדיונים בועדת החוקה חוק ומשפט לשינוי ותיקון  שיטת הממשל,  ואנחנו מדגישים את הצורך ברפורמה ניהולית במשרדי הממשלה- במקביל", דברי מנכ"ל "יש תקווה", אורן מוסט, בוועדה בדיון על שינוי שיטת הממשל שהתקיים בכנסת ב-10 בינואר 2007.

 את "יש תקווה" ייצגו מוסט וגידי גרינשטיין.  לדברי אורן מוסט,"יש תקווה" נולדה כתוצאה ממלחמת לבנון והכשלים שנחשפו שוב במהלכה. הפעם במלוא חומרתם.

יו"ר הוועדה, פרופ' מנחם בן ששון (קדימה), הקרין רצון להגיע לשינוי מדוד -  ובקצב איטי.  

"אנחנו לא עושים מהפכות. אנחנו רוצים רפורמות. לא נעשה דבר לפני שנחשוב עליו עשר פעמים. אנחנו לא רצים לשום מקום. יש רוח גבית בציבור לשינוי. אסור להרוס את הדמוקרטיה. צריך לשפר אותה - ומה שאנו עושים הוא לא ספין תקשורתי".

בן ששון רוצה קשר הדוק יותר בין הבוחר לבין הנבחר: "אנחנו נמצאים במצב מדאיג. כשלנו בחלק מן השליחות שלנו אם לא נצליח לקיים דיאלוג נכון עם נבחרים ולא רק בעת מצוקה. גם בימים של שיגרה. אפשר להשיג את הדיאלוג הזה בטיפול נכון בשינוי שיטת הבחירות".

עוד טען בן ששון, כי חברי כנסת כורעים תחת עומס עבודה "שאין לו אח ורע בעולם", מאחר שהם נדרשים לנוכחות במספר ועדות שיושבות ודנות במקביל.

כתוצאה מהגעת שברי מפלגות לכנסת, הוסיף, "נוצרת כנסת שאינה ממצה את מה שהיא יכולה למצות". הוא צידד  בפינוי כיסאות בכנסת על ידי שרים לטובת הבאים אחריהם ברשימות כדי ש-120 נבחרים יוכלו למלא את תפקידם כראוי ובמשרה מלאה.

בן ששון חזר והדגיש: "הממשלה נסחטת ונלחצת מדי. כשהרשויות מקרטעות נוצרת בעיה של אמון הציבור במערכת הפוליטית. מה שעומד על הפרק הוא לא הרייטינג שלנו כחברי כנסת. מה שעומד על הפרק הוא המשטר הדמוקרטי".

חבילה מלאה

בן ששון הודיע, כי הוועדה בראשותו תדון  בגיבוש חבילה אחת מלאה של תיקונים בשיטת הממשל, ולא תסתפק בדיון ובהבאת פרק אחר פרק. בכל שלב תיבדק השאלה, האם "שווה לעשות את השינוי ומה מחירו".

ד"ר אריק כרמון, העומד בראש "המכון הישראלי לדמוקרטיה", אמר, כי אבדן האמון של הציבור במערכת הפוליטית והשחיקה בלגיטימיות שהציבור מקנה לנבחריו – הם עננה גדולה ובעיה "שעלולה להיות קיומית".

יו"ר הכנסת לשעבר, ח"כ ראובן ריבלין (ליכוד) ומועמד במירוץ לנשיאות המדינה,  מוכן לקבל את העיקרון של ממשלה בת 18 שרים לכל היותר. עם זאת הוא תבע לוודא כי הנהגת החוק הנורבגי, שלפיו שר מפנה מקום לבא אחריו ברשימה לכנסת, לא תפגע ביכולתם של חברי כנסת לתפקד עצמאית ועם שיקול דעת משוחרר מלחצים (כשברקע תרחיש שובו האפשרי של שר לכנסת עם פרישה מן הקואליציה וצאתו של הח"כ המחליף מן הזירה, מהלך שעלול להלחיץ את המכהן "על תנאי" ולגרום לו כפיפות נוספת מול הרשות המבצעת).

פרופ' אברהם דיסקין מן האוניברסיטה העברית שב והציע, כי לא ראש הסיעה הגדולה בכנסת ייקרא להרכיב ממשלה אלא מי שהוא ראש גוש מוסכם של סיעות, שהצהירו מראש "עם מי הן הולכות" – הוא זה שיקבל את ברכת הנשיא.

ח"כ יצחק לוי (מפד"ל) קבע בפשטות: "מה שמערער את אמון הציבור בנבחריו הן החקירות נגד אישי ציבור. הציבור שומע שיש חשודים, ולזה יש חמישה תיקים ולזה רק שניים. "רבותי, אי אפשר להתחמק מכך. נצמצם ועדות או לא – האמון הבסיסי של הציבור בנבחריו קשור לטוהר המידות. אלה האנשים – זאת לא השיטה. כל שיטה אפשר להשחית ולתחמן".

ח"כ אלכס מילר (ישראל ביתנו) אמר כי החוק הנורבגי ישפר את איכות פעילות הוועדות בכנסת.  

פרופ' ראובן חזן מן האוניברסיטה העברית הסכים, כי אכן חלק מן הבעיה היא בעיית שחיתות, אך לדבריו, מדינות רבות שאין בהן תופעת שחיתות סובלות גם הן משחיקה באמון הציבור במערכת הפוליטית. "הבעיה", הדגיש, "היא בעיה עולמית".

על החוק הנורבגי -בשמו הנכון "חוק חבר כנסת מחליף" אמר חזן  כי ייתכן שחברי כנסת שנכנסים לכהונה קצרה יחסית "עד שהשר יחזור" לכנסת, ישברו משמעת סיעתית כדי לבנות את שמם עד לפריימריס הבא "ואז מה השגנו?" הוא הזהיר, כי בחוק הנורבגי, אפשר להשיג דבר והיפוכו, אך הוא תומך בחוק "אם נעשה אותו כמו שצריך".

חזן: "יש לנו מעט מדי חברי כנסת. בהולנד הגדילו את מספר חברי הכנסת וגם הנהיגו חוק נורבגי. עברו מ-100 ל-150 חברי פרלמנט ובמדינה עם פחות בעיות מאלו שיש לישראל".

ח"כ דני נוה (ליכוד) תמך חד משמעית בדרישה  שראש הסיעה הגדולה ביותר יהיה זה שירכיב את הממשלה. עוד תמך בהגדלת  מספר חברי הכנסת,  שהם רוב לצורך הפלת הממשלה. "אני בעד שבתפקידי מפתח בממשלה יכהנו שרים שאינם חברי כנסת. שרים שיוכלו להתרכז בניהול משרדם. אני בעד חיזוק ועדות הכנסת, כך שמועמדים לתפקיד שר יצטרכו לקבל את אישורן".

"שיטה מעורבת"

הייתה לנווה אמירה חד משמעית על הקשר בין איכות השלטון לאיכות חברי הכנסת: "יש לתת דעת באיזו שיטה נבחרים חברי הכנסת הן על ידי מפלגותיהם והן על ידי הציבור. לא די להגדיל את מספר חברי הכנסת – צריך לוודא כי הנכנסים הם אלה שיגבירו את איכות הכנסת. אני מציע שלפחות חלק מחברי הכנסת יבחרו בבחירות אזוריות. יש לעבור לשיטה מעורבת.  מפלגה שתרצה שמועמד שלה באזור מסוים בארץ ייבחר ישירות על ידי הציבור חייבת להציג מועמד אטרקטיבי. ואני תומך בחוק הפריימריס. כל המפלגות במדינת ישראל יקיימו פריימריס פתוחים באותו יום לכל אזרחי המדינה".

נווה הביע תקווה, כי לא רק החוק הנורבגי הוא שיצא לבסוף כחוק מתקן מתחת ידי הוועדה מכל מכלול ההצעות והמאמץ לשינוי שעל סדר היום. "התוצאה תהיה שהכנסת תגדל אך אני לא בטוח שאיכותה תשתפר, וזה יגדיל את יציבות הממשל. אם בכך יתבטא כל השינוי והתיקון ניצור מצג שווא כאילו תרמנו תרומה משמעותית לשיפור שיטת הממשל".

השר לביטחון פנים, אבי דיכטר (קדימה), הביע אמון ביכולת הוועדה לקדם שינוי שיביא למשילות יעילה, הוגנת ואפקטיבית יותר. הוא הביע תמיכה חד משמעית בחוק הנורבגי. התרשמות ראשונה מן הדיון בועדת החוקה שיהיה לו המשך: ח"כ פרופ' מנחם בן ששון יגבש חבילת תיקונים מוסכמת, יגבש בהתמדה רוב בכנסת להעברתה, ילטש אותה ביסודיות – ויביא אותה להצבעה. הוא ואחרים בכנסת הפנימו: השינוי בשיטת הממשל הוא צורך קיומי. גם בש"ס, גם בסיעות קטנות החרדות לגורלן בטלטלת שינוי, מבינים עכשיו כי תיקונים בשיטת הממשל הם מה שהציבור תובע – ובצדק. מפני שהם בנפשנו.


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
יורם קניוק: להביא לפוליטיקה את הקצב העיסקי

לשנות את השיטה, כדי שאנשים טובים יותר יבואו לשרת את המדינה בבית הנבחרים

17/01/2007

ראיין: חיים שיבי

הסופר יורם קניוק, מחברם של ספרים שהטביעו חותם על דורות של ישראלים מ"חימו מלך ירושלים"  ועד "חיים על נייר זכוכית" "עיטים ונבלות" ורבים וטובים אחרים, מתבונן בנעשה מסביבו בחיים הפוליטיים – ומתפלץ. "ישראל מצליחה בעסקים", הוא אומר ל"יש תקווה", "אך בפוליטיקה אין את האנשים עם אותו קצב ואותה איכות. צריך להביא אותם. חייבים להביא אותם".

 

אתר "יש תקווה" אירח את קניוק לשיחה ב-7 בדצמבר.  קניוק: "לא יכול להיות שהשיטה הדמוקרטית הישראלית תמשיך להיות הכי אנרכיסטית שיש. כל אחד משפיע. חמישים אלף איש יכולים לשנות את כל המפה הפוליטית. אין איזונים ובלמים כמו שיש באמריקה ובאנגליה. כל אחד סוחב לכיוון אחר.

 

אילו היו לנו שתיים או שלוש מפלגות מרכזיות, הכל היה נראה אחרת. עד כה לא הצלחנו לשנות את השיטה. גרוע מכך: בעבר היו בצמרת אנשים בעלי משקל. הנוער שהלך לצבא וגם לפוליטיקה היה העלית. בעשרים השנים האחרונות הם הולכים להיי-טק, לעסקים ולאקדמיה.

 

נוצר כאן מצב, שהממשל נמצא בידי אנשים, שלא בידי כולם הייתי מפקיד גורלות. אני מתבונן בכנסת וסבור, כי זה נורא ואיום לראות כאלה - לא כולם -  שמה שמעניין אותם זה לא לאבד כסא, פלוס זכויות וטלפון. לא מעניין אותם משהו אחר.

 

פעם הייתה במדינה הזאת תחושה של מחוייבות הדדית. של חברות. לא איכפת לי אם ישלמו יותר משכורות לחברי כנסת אבל אנחנו חייבים לשנות את השיטה, כך שאנשים טובים יותר יבואו לשרת את המדינה בבית הנבחרים שלה.

 

תסתכל מי זה היום שר הביטחון. לא היה עובר בדרום-תימן במאה השתיים עשרה. אין לי בנים. יש לי בנות. אילו היו לי בנים ייתכן שהייתי בורח. ויש רמטכ"ל שלא עוזב אחרי שנכשל. אין דבר כזה בעולם.

.

משהו קורה בסדרי הממשל, שקשה לך להעלות על הדעת. בא החשב הכללי, שהוא פקיד ממונה בממשלה, ומותח ביקורת על שרים נבחרים. אף אחד לא מעיף אותו. אם זליכה רוצה להיות קובע מדיניות והוא מוכשר – אדרבא, שירוץ לכנסת ולממשלה וייבחר. אבל פקיד לא יכול לתקוף ממשלה נבחרת. כך לא מתנהל ממשל תקין.

 

הנשיא טרומן לקח את מק ארתור שהיה גנרל מצליח וכאשר הוא אמר משהו שנוגד את מה שחשב טרומן – הנשיא  פיטר אותו. זאת מנהיגות. בן גוריון ראה "אלטלנה" וראה שזאת עלולה להיות פתיחה של מלחמת אחים - ועשה מה שעשה. מאז אין אנשים שמחליטים, ואלה שטועים לא מודים ומבקשים סליחה.

 

 ב"טיים מגזין" היה נהוג שבין שמות העורכים הראשיים היה שם אחד בדוי. כשמישהו היה עושה שם טעות, העורך הבדוי לפחות היה עונה במכתב ומבקש סליחה בשם השאר. לא כאן.

 

אני לא רואה הרבה משחקי כדורגל, אבל מה שאני רואה בממשל בישראל מזכיר לי נבחרת שבה כל אחד משחק לעצמו.  זאת לא קבוצה שמשחקת כצוות.

 

משהו לא טוב קרה לנו. אני לא פוליטיקאי ואני לא יודע איך לשנות, אבל צריך לעשות את זה. אנחנו חייבים לנסות להכניס לצמרת הממשל יותר אנשים מוכשרים. אם היה ספק באה מלחמה קטנה, שגם בה לא ניצחנו, והוכיחה.

 

אומרים שהכלכלה הישראלית חזקה. היא חזקה מפני שהאנשים מחוץ לממשל נותנים את הקצב. מה שלא שייך לממשלה, אלא ליזמים בשוק הפרטי, שיש להם שאיפה להצליח - עובד. אם אחד מתוך עשרה כאלה יבוא לפוליטיקה, הכול ייראה אחרת.

 

אני רואה לנגד עיני את אלה שישבו פעם בכנסת. אנשים נבונים וחדורי אמונה בדרכם. כמובן שהיו גם נפילות. אך בסך הכל היותה שם רמה. היום, בחלקים רבים מדי של הבית, זה לא זה. החסר  מקרין על הכל – מתרבות ועד מדיניות. זה מטביע חותם על החברה. כך לא צריך להמשיך".

 

יורם קניוק: לוחם, סופר, צייר, עיתונאי – ישראלי.  

נולד בתל-אביב בד' באייר תר"ץ (2 במאי 1930) לאביו המחנך ד"ר משה קניוק, ממייסדי כפר-הילדים גבעת-המורה ומנהלו הראשון של מוזיאון תל-אביב. גדל והתחנך בתל-אביב, בה למד בבית-הספר 'תיכון חדש'. בימי מלחמת העצמאות שירת בפלמ"ח. לחם בחזית ירושלים ונפצע. לאחר שהחלים למד ציור ב'בצלאל' ובפריס ושהה מספר שנים בארצות הברית שם עסק למחייתו במלאכות שונות. יורם קניוק כותב בעיתונות הישראלית רשימות בעלות אופי סיפורי, ועוסק בביקורת תיאטרון. כותב למבוגרים ולצעירים (ב-1979 זכה בפרס 'זאב' על ספרו "הבית שבו מתים הג'וקים משיבה טובה")  כמו כן  זכה יורם קניוק בפרס נשיא המדינה (1998), פרס ביאליק לספרות יפה (1999) פרס ברנר (1987) ובצרפת זכה ב- Prix de Droits del'Homme  (פרס זכויות האדם) וב-Prix Méditerranée Etranger.  ספריו תורגמו לשפות רבות. יורם קניוק מתגורר בתל-אביב, עם רעייתו מירנדה. לזוג שתי בנות: איה ונעמי.

(מתוך לכסיקון הספרות העברית החדשה)


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
בן דוד: שינוי שיטת הממשל הוא צורך קיומי

שיחה עם הכלכלן ד"ר דן בן דוד, מרצה לכלכלה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת ת"א

17/01/2007

מראיין: חיים שיבי

ד"ר דן בן-דוד, כלכלן ומרצה לכלכלה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת ת"א, חושש מן העתיד. בן דוד סבור שאין לנו מותרות של זמן, מאמין כי שינוי חייב לבוא עכשיו. יותר מכך: הוא רואה בשינוי שיטת הממשל צורך קיומי. הוא ראה את הדברים מקרוב, בשטח: תוכניות יש - אך ביצוע אין. "מתמסמס".

בשיחה ל"יש תקווה" ד"ר דן בן דוד אינו מסתיר את חרדתו מפני המשך המצב הקיים: "במצב היום, כל מפלגה יכולה להציג את המצע שהיא רוצה בו, אך תלויה מדי בשותפים קואליציוניים ולא מסוגלת להזיז משהו. מן המצע הזה יוצא סלט. המדינה לא מתפקדת. שיטת הממשל הנוכחית לא עוברת את מבחן הלקמוס הבסיסי להמשך קיומה של המדינה, עם כל המשתמע מכך לגבי עתידנו".

"ולא שחסר רצון טוב בצמרת הממשל", מדגיש בן דוד בשיחה עם חיים שיבי  ב-7 בדצמבר. "אך השיטה היא שמכשילה: "בשיטה הקיימת יש אי יציבות מבנית. אני עובד שבע שנים בתור כלכלן ומייעץ לראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת. אנחנו באים עם מיטב התוכניות ולא חסר רצון לבצע – אך ראיתי  פעם אחר פעם איך הכל מתמסמס. תנאי יסוד למשילות הוא יציבות במערכת".

לבקשת אריאל שרון, הוא השתלב ב"קדימה" והיה מועמד מטעמה לכנסת. באוניברסיטה שאלו אותו בשביל מה הוא צריך פעילות פוליטית. בן דוד השיב, כי הוא הולך לחיים הציבוריים כמו שהולכים למילואים. כדי לשרת.

אך הוא מודה, כי במצב היום גם המפלגה שלו איננה מסוגלת להשיג את יעדיה.

" יש במדינה הזאת  הרבה אנשים מוכשרים שרוצים את טובת המדינה אך העסק לא מתפקד. אני רוצה שיטה בה יבחרו נשיא, סגן נשיא וחברי בית נבחרים לתקופות קבועות וקצובות, שלא ניתן יהיה לקצרן אלא באמצעות הדחה במקרים מיוחדים. הנשיא יוכל למנות את השרים שהוא רוצה בהם. בחירה ישירה של נשיא ושל כל ח"כ תאפשר אחריות אישית כלפי הבוחרים. חברי כנסת לא יוכלו לכהן כשרים. השרים, מומחים בתחומם, יהיו כפופים ישירות לנשיא".

את הנורות האדומות המזהירות מפני סכנה קיומית אתה רואה בתחומים רבים בתוך החברה הישראלית – לא רק מבחוץ.

"יש כמה תהליכים מדאיגים, שנמשכים משנות השבעים כמעט בלי הפסקה, ואף ממשלה לא מצליחה, לא יכולה או לא רוצה לטפל בהם. אם זה יימשך כך, אנחנו בצרה. רמת החיים – עולה. אך אם עד 1973 סגרנו פערים עם מדינות מובילות במערב – מאז אנחנו נסוגים לעומתן במונחים יחסיים. עולים משם יתקשו להגיע. הילדים שלנו יתפתו לצאת לשם".

הוא צופה עתיד שחור עוד יותר: "אנחנו לא מספקים לאנשים כלים להתמודד בשוק עבודה מודרני. הכשל ניכר בכל תחום. קח את נושא החינוך כדוגמא. להחזיר גלגל אחורה ולהפוך ארבע מערכות חינוך נפרדות שיש כאן לאחת – לא ניתן. אבל ברור שלכל מערכות החינוך האלו חייבת להיות ליבה מכוונת ומכשירה אחת. פחות ופחות מן הילדים של היום, העובדים של מחר, מקבלים ארגז כלים חינוכי, שיאפשר להם להתמודד במשק תחרותי מודרני ופתוח".

המפלגות הקטנות חוששות כי שינוי שיטת ממשל ימחק אותן. איך אתה מאזן בין צורך במשילות ויציבות לבין צורך בייצוג מלא של החברה הישראלית על כל גווניה בבית הנבחרים?

"אין שיטה שיכולה להשביע את רצון כולם. יש רצון בייצוג מלא ויש צורך במשילות. כל חברה מוצאת את האיזון שלה. צריך לומר ביושר, כי אם נתעקש על כך שכל דעה תהיה מיוצגת, לא ניתן יהיה לנהל את המדינה".

כיצד אתה מעריך את הדגשים של "יש תקווה"?

"המאמץ של התנועה הזאת מבורך. חשוב לשים על השולחן, כי יש מיגוון דעות בשאלה מהי הדרך הנכונה לשינוי השיטה. אך מדובר בחבר אנשים רציניים, ואני מעריך את דעתם ואת הרצון שלהם לשנות. עם חלק מן העקרונות אני מסכים מאוד. למשל: התביעה לשיפור איכות הניהול – זהו יעד הקולע למטרה".


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
גם ב"יהדות התורה" מוכנים לבחון שינוי השיטה
ח"כ יעקב ליצמן: "צריך לבחון אפשרות שלא כל השרים יהיו פוליטיקאים"
17/01/2007

ההכרה כי יש צורך בשינוי בשיטה מחלחלת בהדרגה גם לסיעות מיעוט בכנסת שעבורן כל שינוי מלווה תמיד בחשש מפני מזימה של "הגדולות" לסלקן מן הזירה.

בדיון של פורום פרלמנטרי רחב, שקם באחרונה בכנסת, ציין ח"כ יעקב ליצמן (יהדות התורה) (על פי דיווח של מתי טוכפלד באתר "מחלקה ראשונה") כי "ישנם הרבה דברים שניתן לשנות, כמו למשל אישור מינוי שרים בוועדות הכנסת, כפי שנהוג בארה"ב. צריך לבחון גם אפשרות שכל השרים לא יהיו פוליטיקאים".

עם זאת ליצמן סבור, כי  ניתן להשאיר את הרוב הדרוש להפלת הממשלה על 61 חברי כנסת, ויש לו גם טיעון מקורי בדבר הדרך להשגת יציבות בממשל: "אם צריך יציבות בכנסת, שישלחו אליה אנשים נורמליים".

בפורום הפרלמנטרי חברים שני יושבי ראש לשעבר של ועדת החוקה חוק ומשפט, אופיר פינס (עבודה) ומיכאל איתן (ליכוד). עוד חברים בו שלי יחימוביץ (עבודה), משה שרוני, (גימלאים),  אבשלום וילן (מרצ), יעקב מרגי (ש"ס),  גדעון סער (הליכוד), יצחק לוי (איחוד לאומי-מפד"ל), דב חנין (חד"ש) ומשה גפני (יהדות התורה).

בדיון הראשון של הפורום הובעה התנגדות בשתי חזיתות: להצעה ה"נשיאותית" של אביגדור ליברמן, אותה הגדיר אופיר פינס כ"דיקטטורית" ולהצעה שהעלה ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שתוארה על יד פינס כ"מניפולטיבית".

מאחורי המילים הקשות עלתה תרעומת ברורה: ראש הממשלה לא קיים סבב שיחות מקדים עם ראשי הסיעות, והצעתו לא הובאה לכנסת לנסות לגייס לה תמיכה גם בסיעות אופוזיציה.

גם השותפה הקואליציונית הגדולה של "קדימה", "העבודה" מדגישה, כי ראש הממשלה הקדים במהלך שלא טרח לתאם איתה – אם כי טרח לתאם עם השותפות האחרות שלו בקואליציה: הגימלאים והמצטרפת החדשה – "ישראל ביתנו".

ח"כ גדעון סער (ליכוד) שב ומדגיש בדיוני הפורום, וגם בהופעה לפני בכירי "יש תקווה", כי הוא תומך בשינוי ובחיזוק כוחה של הממשלה ובשיפור יכולתה לבצע - אך לא על חשבון כוחה של הכנסת.

 "אם יתברר שמעמידים אותי בפני ברירה כזאת – אני אגן תחילה על כוחה של הכנסת לפקח", אמר סער ל"יש תקווה".

הדפסת כתבה
שלחו כתבה
דן שילון: בין ספק לבין תקווה
שינוי שיטת הממשל עשוי לפתוח צוהר לדור מובילים חדש ולצמיחתה של הנהגה איכותית .
17/01/2007

מאת: דן שילון
היוזמה לשינוי שיטת הממשל מהווה קריאת כיוון מבורכת, אך מהולה אצלי בספק באשר לתוצאותיה. זו אכן קרן אור בהירה, שמעוררת תקווה לשיפור פני ההנהגה בישראל, אך ספק אם יהיה בכוחה להאיר את העלטה שירדה על מערכות השלטון.  
השינוי, אם יחול, יהיה חיובי וראוי, אך אסור שיהפוך למטרה. הוא עשוי לשמש תבנית חשובה, שעל יסודותיה חייבת להיבנות מנהיגות מזן אחר, בריאה ואיכותית.
איש לא תוקע לידנו, ששיטת ממשל חדשה, שתיצור כלים ותנאים ליציבות ותקינות שלטונית, תצמיח עמה הנהגה אחרת, נקייה משיקולים זרים, ורחוקה מספינים ומקומבינות. שינוי השיטה הוא נקודת מוצא חיובית, אך לא מספקת.
במאמרו "כהן ונביא", עשה אחד העם הבחנה בין אנשי חזון, שאותם הגדיר נביאים, לבין נושאי כליהם, הכוהנים. בין עדרי הצאן לבין רועיהם.
מבין שניים עשר ראשי ממשלה שנבחרו עד היום בישראל, רק שניים, דוד בן גוריון ומנחם בגין,  היו רועי צאן, אנשי חזון ומעשה, שהאמינו והובילו בדרכם ושיטתם. חרף היותם חברי מפלגה בנשמתם, ולמרות תחלואיה של השיטה השלטונית, נבחרו כחוק והנהיגו את עדריהם ביד רמה, ישרה ונועזת.
דרכם של בן גוריון ובגין היו מנוגדות זו לזו ושנויות במחלוקת. השקפת עולמם חצתה ולעיתים פילגה את העם, אך שניהם כאחד, איש איש בעתו, מימשו מטרות קרובות ורחוקות, הציבו אתגרים שאפתניים והובילו את העם כולו, על רסיסיו ופלגיו, למימושם.
אלמלא נקטעה תנופת עשייתו, ייתכן שגם יצחק רבין היה ראוי לתואר רועה, מנהיג ומוביל. אפשר שגם אריאל שרון היה ראוי לכך, אלא שהמסך ירד על פעלם של רבין של ושרון בטרם עת ולפני שעמדו במבחן התוצאה.
שאר ראשי הממשלה לא היו ואינם ראויים לתואר. אף שחלקם היו והינם בעלי ידע וניסיון, איש מהם לא היה ואיננו מנהיג ומוביל לעם הזה. רובם הגיעו לתפקידיהם מכוח עברם הצבאי, או קשריהם הפוליטיים, ובעיקר בזכות תכסיסנות בלתי נלאית. תדמיתם המעוצבת והמחויטת הייתה כסות שקופה למערומיהם. איש מהם לא ניחן בתכונות של מנהיג ההולך לפני המחנה. רובם ככולם היו שקועים במאבקי הישרדות מתסכלים וחסרי תוחלת. הם נשענו על כתפי עסקניהם ונאמניהם לשעה. משנתם נישאה ברוחות העדר, ונתיבם שורטט בידי יועצי תדמית ויח"צנים פוליטיים, שהיו אליליהם.
ולא רק הם. מאז קום המדינה רובם המכריע של נבחרי הציבור בישראל ושליחיו בכל הרמות, נמוכות וגבוהות, היו נושאי כלים, כוהנים, כהגדרתו של אחד העם. חלקם אולי ברוכי כישרונות, אך איש מהם לא היה ואיננו מוביל. רבים מהם תחבולנים, פקידונים צמאי כוח ומנעמי שלטון, שואפי שררה, אומרי הן ומלחכי פנכה, ובעיקר אוכלי חינם ואוחזי קרנות מזבח. אין ולא היה ביניהם רועה ומנהיג. 
עם ישראל זקוק בעת הזאת לרועים, לנביאים ולמנהיגים. הוא משווע לאנשים אמיצי לב, כאלה שהולכים לפני המחנה ולא נשרכים אחריו. הוא זקוק לנווטים, פורצי דרך ומסמני כיוון.
האופק הפוליטי חסר אותם, הן בהנהגה והן בעתודה. שדרות השלטון מלאו שליחים ציניים והזויים, העושים לביתם ובוגדים  בשליחותם. אלה אנשים שאוטמים את שורותיהם וחוסמים בגופם את דרכם לצמרת של טובים וראויים. שליחותם הציבורית הייתה להם קרדום לחפור בו. שיטת המשטר הפגומה הפכה כר מרעה להסתאבותם. היא טיפחה ומוסיפה להצמיח פעילים פוליטיים שמתחזים לשליחי ציבור. אלה אינם אלא מוטציות שיווקיות ויח"צניות.
העם מאס בזן העסקנים והמנהיגים הנוכחי, במומחי תדמיות וביועצים אסטרטגיים. העם עייף מלהטוטני ותכסיסני שיווק. הוא זקוק לדבר האמיתי, למוצר עצמו. רבים טוענים כיום לכתר, רבים מפזרים הבטחות וזורים חול בעינינו. ספק, אם מישהו מן המתמודדים אכן מתאים וראוי.  המציאות השלטונית הקיימת הרתיעה ומוסיפה להרחיק בעלי כישורים ואיכויות אישיות מכל מגע עם נקודות העשייה ועם מוקדי קבלת ההחלטות.
שינוי שיטת הממשל עשוי לפתוח צוהר לדור מובילים חדש ולצמיחתה של הנהגה איכותית, שלא תירתע מקשיי הדרך ומחיצי הספקנים.
אך לא די באנשים טובים, נקיי כפיים וישרי דרך. שיטת ממשל חלופית, איכותית ככל שתהיה, תסייע אמנם לשיפור סדרי ממשל, אך לא בהכרח תצמיח מנהיגות ראויה שתציב אתגרים, תדלג על פני מהמורות, ותשעט אל אופקים חדשים.
שינוי השיטה יחייב בעקבותיו חיפוש וגילוי אנשים כאלה, גבוהי מצח, בעלי חזון מדיני, נועזים ונחושים, שישאבו את השראתם וכוחם מניסיונם המקצועי, ומהיכרותם המעמיקה עם בעיותיה ועם צרכיה של החברה הישראלית. זו משימה קשה, כמעט בלתי אפשרית, אך הכרחית בעת הזאת.
שיטת ממשל חדשה אינה המסר. זו בסך הכול מקפצה ושלב ראשון במכלול שעשוי להצמיח הנהגה איכותית.
טוב ובריא שסימני השאלה, הספקות והתהיות האלה, ילוו את יוזמת השינוי ויטרדו את מנוחתנו, אך אל להם לכרסם בלבנו ולרפות את ידינו. 
הצטרפתי ליוזמה בהכרה ובאמונה. אם תקרום עור וגידים, נתייצב כולנו על קו הזינוק לריצת מרתון ארוכה ומתישה, חדורי תפילה ותקווה לזכייה במדליית זהב שלטונית, אך לא בלי חששות וספקות. 
בהתחשב בתחלואי השיטה הקיימת, ולנוכח אורכו, פיתוליו ומהמורותיו של המסלול החדש, נסתפק אפילו במדליית כסף או ארד.


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
ענת קראוס: אין לנו כנסת אחרת
שינוי השיטה חייב לכלול את חיזוק הכנסת ושיפור מעמדה הנמצא שנים בשפל.
17/01/2007

מאת: ענת קראוס*

 

אין חולק על כך כי מעמדה של כנסת ישראל נמצא בשפל כבר מספר שנים. כשעוסקים בצורך לשינוי שיטת הממשל ואף עושים חשבון נפש באשר לאופן ניהול המדינה, צריך להקדיש מחשבה ולפעול לחיזוקה של הכנסת כרשות המחוקקת והמפקחת.

מידי כשנתיים וחצי בממוצע מתקיימות בחירות לכנסת ולממשלה. בהעדר יציבות שלטונית, ובשל העובדה כי לכל חבר כנסת יש תג מחיר עבור הצבעתו, טבעי שעיקר השינויים המוצעים היום, מטפלים בחיזוק מעמדו של ראש הממשלה ויציבות ממשלתו.

שינויים נוספים מתמקדים בהקטנת יכולת ה"סחיטה" של מפלגות בכל הנוגע לתקציב, אישור מינוי שרי הממשלה ועוד החלטות שהממשלה מביאה לאישורה של הכנסת. כאמור, הרעיונות מבקשים לחזק ולייצב את השלטון בישראל.

נכון, לא ייתכן כי במשרד ממשלתי יתחלפו 9 שרים בעשר שנים, ובאותה עת המשרד יצליח להוביל רפורמות ולבצע תכנון ופיתוח מתבקשים. הדרכים שתאומצנה לחיזוק יציבות השלטון, ראוי שתבחנה בזהירות, אך לא פחות חשוב להביא לשיפור יכולתה של הכנסת למלא את תפקידה כראוי ולחיזוק מעמדה הציבורי.

הכנסת היום אינה מצוידת בכלים אשר מאפשרים לה הצלחה בתפקידה כמחוקקת וכמפקחת. יכולת הפיקוח שלה על תפקוד משרדי הממשלה מוגבלת ביותר, ולפיכך, השפעתה זניחה אם בכלל.

כמה מהצעדים הבאים יכולים לאפשר לה תפקוד ראוי יותר:

  • החלת ה"חוק הנורבגי". חבר כנסת שמתמנה לשר מתפטר אוטומטית מחברותו בכנסת ומפנה מקומו לחבר כנסת אחר מרשימתו שיוכל להתמסר ולהיות מחויב לעבודת הכנסת באופן מלא.
  • צמצום מספר ועדות הכנסת המתפקדות ל- 10 ועדות, כך שכל ועדה תפקח על משרד ממשלתי אחד או לכל היותר שניים, ובכך תוכלנה לקיים פיקוח ומעקב פרלמנטרי אפקטיבי יותר אחר ביצועי המשרדים.
  • חבר כנסת יהיה חבר בוועדה אחת ובמקרים מיוחדים בשתי ועדות לכל היותר. הדבר יאפשר לו להתעמק בסוגיות ובנושאים המעסיקים את הוועדות בהן הוא חבר ולהתייחס באופן רציני יותר לסוגיות. (במקרה זה הפעלת ה"חוק הנורבגי" תקל על עבודתם ותאפשר למספר רב יותר של חברים להשתלב בעבודת הוועדות).
  • דווח לוועדות הכנסת: בתחילת כל שנה ידווחו שרי הממשלה לועדות הרלוונטיות על תוכנית משרדם לשנה הבאה, יעדיה המדידים ולוחות הזמנים לביצועה. במחצית השנה יופיעו בפני הוועדה לדווח על ההתקדמות ביישום התוכנית והיעדים שהושגו.
  • הסמכת ועדות הכנסת להמליץ על הדחתו של שר ברוב של מעל מחצית מחבריה, אם מצאה לנכון כי הוא אינו מנהל את משרדו כראוי ובהתאם ליעדים שהציג המשרד לוועדותיה הרלוונטיות. בנוסף, לבסס ולעגן (ב"שיניים") את יכולת הפיקוח על הרשות המבצעת בעזרת "המקל והגזר". הערכת העומדים ביעדים והטלת סנקציות על ביצועים לקויים עד המלצה להדיח, כאמור.
  • הגבלת מכסת הצעות האי-אמון אותן רשאיות הסיעות להגיש וקביעת סף גבוה למספר חתימות של חברי הכנסת הנדרשות לגבש בכדי להגיש הצעות כאלו.
  • מתן סיוע מקצועי לסיעות הכנסת - על מנת שחברי הכנסת לא "יחוקקו עצמם לדעת" יש להעמיד לרשותם, במסגרת סיעתם, יועצים מקצועיים (כמו למשל, בתחומים הכלכליים והמשפטיים) אשר ילוו את עבודתם באופן שוטף. יועצים אלה יקלו מאוד על עבודתם, יסננו הרבה מהצעות החוק המיותרות וישפרו את טיבן. במקביל, כדאי לבחון הוספת כלים פרלמנטריים חלופיים, אשר יתנו להם את הבמה לקידום רעיונותיהם וצרכי הציבור אותם הם מייצגים.
  • עוזרים מקצועיים לחבר הכנסת: הרחבת צוותו של חבר הכנסת ב-2 עוזרים נוספים אשר יבואו מתחומי ההתמחות של הועדות בהן הוא חבר ויוכלו לספק לו את התשתית המקצועית לגיבוש עמדתו. מכל מקום, יש להעלות את שכרם של העוזרים הפרלמנטרים בכדי לתמרץ אנשים בעלי איכויות וכישורים, להצטרף לעשייה הפרלמנטארית ולתרום לעבודת חברי הכנסת.
  • הגברת התמיכה המקצועית לכל ועדה ולעומד בראשה, על ידי הגדלת מספר היועצים המקצועיים הבאים מהתחומים הרלוונטיים לעבודת הועדות.
  • חובת נוכחות נציגות סיעתית במליאת הכנסת - נציגות קבועה של סיעות הבית במליאה בכל עת בה מתקיימים דיונים. זאת, תוך קביעת סנקציות לסיעה אשר לא תקיים זאת. סיעות קטנות שעליהן עלולה חובה זו להכביד יותר, תוכלנה להתחבר לסיעות קטנות אחרות ליצירת נציגות משותפת לנוכחות במליאה.

ביכולתנו להמשיך ולהשמיץ את הכנסת ואת חבריה ולזלזל ביכולתם ובאיכותם, אך חובתנו כחברה לדאוג לאפשר לנבחרים אשר חלקם הגדול מסור לעבודתם ולשליחותם, לתפקד כראוי. עלינו להעמיד לרשותם את כל הכלים הנדרשים לשם כך. רק אז נוכל לשפוט באופן הוגן את יכולתם ואת תפקודם.

לאחר שנדאג לכך עלינו לעשות הכול כדי לעזור לשיפור תדמיתה של הכנסת ושל אלה בה העושים לעיתים ימים כלילות למען חברתנו.

 

* ענת קראוס היא מנהלת הקמפיין הלוביסטי של תנועת "יש תקווה".


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
אבי נאור: יש קשר ישיר בין תפקוד השר לאורך כהונתו

מייסד עמותת "אור ירוק": בתשע שנות פעילותנו התחלפו 11 שרים במשרד התחבורה. דרך זה אפשר לראות את כל חוליי הממשל

17/01/2007

מתוך דברים שנשא אבי נאור בכינוס השנתי של "אור ירוק":
עם כמה שרי תחבורה עבדתם?

נאור: "קשה להאמין, אבל שאול מופז הוא השר ה-11 מאז הוקמה העמותה לפני 9 שנים, ב-1997. התחלנו עם השר יצחק לוי. זו בעיית יסוד במבנה ובאיכות הממשל שלנו. מה שקורה בתחום הבטיחות בדרכים הוא מיקרוקוסמוס של הבעיה הרחבה יותר, ודרכו אתה רואה את כל חוליי הממשל הישראלי. השר מתחלף לעתים מזומנות, הפקידות חזקה – וקשה לשר להכתיב מדיניות. אם הוא מביא את אנשיו איתו – נוצרת בעיה של מינויים פוליטיים. אפשר בקלות רבה לראות בכל משרד ממשלתי את השכבות הארכיאולוגיות של המינויים הפוליטיים של השרים שכיהנו במשרד.


"קיים קשר ישיר בין איכות תפקודו של שר לבין אורך תקופת כהונתו. אם, למשל, השר יידע, שהוא במשרד לתקופת קדנציה מלאה – יחסו ישתנה והוא ישקיע יותר בתוכניות ארוכות טווח, ולא יסתפק בחתירה להישגים מיידיים. הוא יכתיב מדיניות ואסטרטגיה, שישפיעו על תכנון מהלכים מורכבים. נוסף על כך, גם יחסם של הפקידים ישתנה. אם הם יידעו שהשר נמצא כדי להישאר, הם יגבירו את שיתוף הפעולה עם מדיניותו. ייווצר איזון שוויוני יותר בין שכבת הפקידות המקצועית לבין מדיניות השר.  


"היום, למשל, אין קשר בין הצלחת שר כלשהו לבין עמידה בתוכניות רב-שנתיות, עמידה ביעדים ובמדדי תפוקה. למעשה, אין שום חובה למשרדים ממשלתיים אפילו לבצע תכנון רב-שנתי. התוצאה של המציאות הזו היא שהמשרדים תלויים באופן בלעדי באגף התקציבים באוצר. במידה רבה מאוד הם מעבירים את האחריות לאגף התקציבים, ובמשרדים עצמם חושבים בקטן ומנהלים בקטן. לכן כל-כך חשובות תוכניות רב-שנתיות, קביעת יעדים ועמידה בהם. הפרדוקס הוא, שאגף התקציבים לא מעודד תוכניות ארוכות טווח משום שהן מורידות מגמישותו וככל שיצליחו יותר – כך יקשה עליו לעצור אותן.

הדפסת כתבה
שלחו כתבה
מנכ"לים לשעבר: התוכניות נשארו במגירה
פורום "יש תקווה" אירח את יוסי קוצ'יק, יובל רכלבסקי, נחום לנגנטל ואילן כהן
17/01/2007

 

מנקודות תצפית שונות, מספסלי הכנסת ועד כסא המנכ"ל במשרד ראש הממשלה, הם ראו את המערכת הממשלתית בקוצר ידה. תוכניות שנותרו רק על מצגות, כוח אדם שהובא למשימות מקצועיות על פי שיוך פוליטי, משימות שלא ניתן לבצע בהעדר כוח אדם יעיל והחלטות ממשלה שלא בוצעו. הם הכירו את המערכת בתיפקודה – והרבה יותר מכך  באי תיפקודה.


בכנס בכירי "יש תקווה", שהוקדש לסוגיות ניהול, אמר קוצ'יק, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה, כי שינוי שיטת הממשל הוא צעד הכרחי – ולאחריו יש להתמקד בהשגת גמישות בניהול של חצי מיליון איש המועסקים במגזר הציבורי.  הכנס התקיים ב"גני התערוכה" בתל-אביב ב-19 לנובמבר.


במצב של הסכמי עבודה קיבוציים נוקשים, טען, "לכל אחד יש יכולת לטרפד". ממשל יציב יוכל להציב יעד של השגת ייעול בניהול הציבורי – ולהצליח.


קוצ'יק, שעבר מניהול משרד ראש ממשלה להובלת חברה המציעה אירגון ושיטות למשק הפרטי, אמר, כי  "היכולת לייצר שינוי מבוססת על יכולת העמידה של הממשלה. פעם אחר פעם ראיתי איך המערכת נכנעת ללחצים. רק ממשלה שבה אי אפשר לנענע כל יום שני את ראש הממשלה תאפשר שינוי כזה".


נחום לנגנטל, בעבר מנכ"ל משרד התחבורה ואחר כך חבר כנסת משפיע מטעם המפד"ל, נשמע אחוז געגועים לימים בהם מנכ"ל "נצחי" כמו חיים קוברסקי ניהל ביד רמה וביציבות מופתית את משרד הפנים – תחת שר יציב לא פחות, יוסף בורג המנוח.


"מאז 1977 אין עוד יציבות במערכת הפוליטית", אמר לנגנטל, ולדבריו, "הדבר נותן אותותיו במערכת המקצועית ויכולתה להוציא תוכניות לפועל. גם כאשר מכינים עבודת מטה טובה – התחלופה בצמרת מסכלת ביצוע. "גם פשרות לא מחזיקות מעמד אם לא מתחזקים אותן לאורך זמן".


זאת ועוד: בכירים בממשלה מרוויחים הרבה פחות מעמיתים במגזר הפרטי. "תשוו את המשכורות לאלו של הפוליטיקאים ביפאן – שם זה פי שלושה או ארבעה". התוצאה - בנוסף על כך שאין גמישות ניהולית אין השירות הציבורי קורץ לכוח אדם מעולה, שיכול לנהל.


אילן כהן, שמכסא מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לצידו של אריאל שרון, ניצח על ההינתקות, קרא לאנשי "יש תקווה" להתמקד בשינוי ובמעבר לשיטה שתאפשר לצמרת הניהול הממשלתי לתפקד ביעילות "וזה יחלחל למטה. חייבים לתת למי שנבחר למשול את היכולת למשול ולבצע. לתת טווח זמן נאות. לתת גמישות ניהול. לאפשר בקרה על תוצאות".


לדבריו, "לצד מלחמה בשחיתות יש לאפשר לממשל לפעול מהר במצבי חירום, כולל גיוס בזק של כוח אדם למשימות לאומיות כמו הינתקות". לדברי כהן, "לא יכולתי לפטר מזכירה. לא יכולתי לתת בונוס לעובד שהציג תוצאות. אנחנו זקוקים לעוד משרות אמון בצמרת השירות הציבורי, לאנשים שמנכ"ל יכול לעבוד איתם".


יובל רכלבסקי, שמילא שורת תפקידים בכירים באוצר וביניהם הממונה על השכר, סיכם 30 שנה של שירות ציבורי תחת שרים מתחלפים. "עבדתי עם חמישה שרי אוצר ב-6 שנים. מצאתי בעיה אמיתית עם מינויים פוליטיים במסגרות ממשלתיות ובהנהלות של חברות ממשלתיות – שלא עושות את עבודתן. את הטיפול צריך להתחיל בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות ויש 200 חברות כאלו. יושבים שם גם אנשים טובים – אך בגדול - האחריות מתמסמסת".


בעוד לנגנטל ורכלבסקי מעדיפים את מודל הפקידות המקצועית היציבה לאורך שנים – כהן וקוצ'יק הדגישו את הצורך לאפשר לשר להביא עימו צוות בכיר ולהשיג תוצאות על פי סדר היום שלו. כל הארבעה הסכימו: יציבות ממשל היא תנאי לתיעדוף – תנאי לביצוע מה שהוגדר כיעדי ממשלה נבחרת. דלת מסתובבת של שרים – מובילה לכך שתוכניות נותרות רק בתוך המצגת. "כאשר השר מתחלף, מחליפים את העמוד הראשון במצגת", סיפר לנגנטל. הדוברים הסכימו: השינוי חייב לבוא והוא צריך להתחיל משינוי שיטת הממשל.

הדפסת כתבה
שלחו כתבה
מזכיר הממשלה בפורום: "גם אם יהיה רק שינוי מדוד – זה שווה"

ישראל מימון: "כמזכיר הממשלה רוב הזמן שלי אני מתעסק בתחזוקת הקואליציה". שר התיירות יצחק הרצוג: יש עתה סבירות לתיקון השיטה

17/01/2007

"גם אם תצליחו להביא לשינוי מדוּד – זה שווה. זה שווה. תמשיכו". כך אמר מזכיר הממשלה, ישראל מימון, לבכירי "יש תקווה" במהלך מפגש מיוחד עם מקימי התנועה לשינוי שיטת הממשל.

"צריך לתקן את השיטה", אמר מימון. "75 אחוז מן הזמן שלי אני מתעסק בתחזוקת הקואליציה. בימים של משבר פוליטי גם לוח הזמנים של ראש ממשלה נמחק".

יצחק (בוז'י) הרצוג, היום שר תיירות ובעבר מזכיר ממשלה, גדעון סער, בעבר מזכיר ממשלה והיום מבכירי האופוזיציה, מנכ"ל קבוצת שיכון ובינוי אורי שני, בעבר מנהל לשכת ראש הממשלה, וישראל מימון, מזכיר הממשלה עתה. הארבעה היו אורחי פורום "יש תקווה" שהתכנס ב"גני התערוכה" בתל-אביב לסיעור מוחות במאמץ לקדם את שינוי שיטת הממשל.

הם ראו כולם מקרוב מאד מה קורה ליד הגה השלטון: את השדלנות-סחטנות הקואליציונית שאינה פוסקת. את הצורך לעגל פינות ולמנות לשרים גם מי שאינך רוצה למנות מפני שאתה יודע כי אין תאימות בין המשרה לבין האיש. הם ראו  את המאמץ של המוביל לשרוד פוליטית במערכת פוליטית שסועה.


מימון היה נחרץ בדעתו, כי שר צריך להיות מסוגל למנות את המנכ"ל וגם את "הקומה השנייה שמתחת למנכ"ל" – בפקידות שמסוגלת לבצע את הקו שהוא מתווה ואינה תוקעת מקלות בגלגלי הסמכות הנבחרת: "תנו לשר - בלי בושה- למנות את הסגל הבכיר, את האנשים שיבצעו את המצע שלו - בלי חשש ממשפטיזציה".


דגשים נוספים של מימון: "העילה של נפילת ממשלה בשל אי העברת תקציב – צריכה ללכת הביתה. צריך לרדת גם מן הקביעה שהנשיא יזמן את ראשי הסיעות להתייעצות. מי שקיבל את מירב הקולות – יהיה ראש הממשלה הבא".

 

 "לא סופר את השר"

"לפני שאנו מגבשים סופית את סדר היום שלנו – אנחנו רוצים לשמוע את דעתכם, רוצים לבקר את עצמנו", אמר להם יו"ר התנועה, פרופ' גבי ברבש.


יצחק הרצוג העריך, כי יש עתה סבירות לתיקון השיטה תוך השגת שני יעדים מרכזיים: משילות ויציבות. כלומר, יכולת למשול בשיטה פוליטית המשמרת את העוגנים הדמוקרטיים אך מונעת תיאטרון אבסורד פוליטי של תחלופת שרים וממשלות.


הוא הזהיר, כי אם לא יהיה מרכז פוליטי איתן בישראל, האתוס הדמוקרטי יתערער. הוא קרא לחזק את הכנסת ואת מעמד הנבחרים מול הפקידות. הרצוג הביא דוגמאות משבוע עבודתו של שר בממשלה שאינו מסוגל לבצע תמיד את מה שטעון ביצוע – משום שיש מישהו בפקידות הבכירה שרוצה להראות שהוא "לא סוֹפר" את השר.


שני דגשים חזרו ועלו בדברי הרצוג: אל תפגעו בפיקוח הפרלמנטרי על הרשות המבצעת, אל תקבעו את כל הפוליטיקאים בתדמית של מושחתים.


הרצוג: "התיקון המיידי הוא דבר ריאלי ונכון והגיעה שעתו. אבל תבינו: אני לא עוסק בשימור הכסא. אנו עוסקים בשרידות. גם בחברת מניות בבורסה עוסקים בצעדים שנועדו לשמור על הרכב הדירקטוריון. קמפיין נגד פוליטיקאים יוביל להקטנת הערכיות והרמה של האנשים שעוסקים בפוליטיקה".


זאת ועוד: "יש לבנות תיקון שמחזק את המפלגות הגדולות, את עוגני הדמוקרטיה והאתוס הישראלי. חמש מפלגות בינוניות הוא דבר אסוני לחברה כמו שלנו. אתה צריך מבנה שלטוני שיכול למשול לתקופה סבירה. אך יציבות המשטר אינה חזות הכל. אתה רוצה גם פיקוח פרלמנטרי וגם שקיפות. חייבים לראות היכן מחזקים את הפרלמנט".

 

"הטובים לא יבואו"

אורי שני, עתיר ניסיון שטח בלשכה שבקרית דוד בן גוריון, אמר לנוכחים, כי פוליטיקה היא מקצוע ואם תימשך האווירה הציבורית והתקשורתית הנוכחית, המדביקה על פוליטיקאים תווית של מושחתים, וזורקת את כולם לשק אחד של חשודים – הטובים לא יבואו לשרת.


"לדעתי אין לכם מושג קלוש איך זה מתנהל ואיך זה עובד", אמר שני לנוכחים. "לא באתי להעליב חלילה. הבעיה המרכזית היא שהמילה פוליטיקה היא מילה בזויה. רבותי, פוליטיקה זה מקצוע. אם נצליח לחנך מגן הילדים שזה דבר מכובד – ייתכן שאנשים כמוכם יהיו שם. אתם יכולים לשנות חוקים. אך אם לא תשנו את הדרך שבה החברה הישראלית רואה את הפוליטיקאים שלה – מי יהיה שם?"


שני יצא נגד התביעה ל"שרים מקצועיים": "שר הוא נבחר ציבור. ואם הוא לא גאון פיננסי או רמטכ"ל לשעבר – הוא צריך סביבה מקצועית תומכת כדי לקבל החלטות בשיקול דעת".


גדעון סער מנה את הסיבות למשבר שעוברת הדמוקרטיה הישראלית עתה: משבר מנהיגות, איכות כוח האדם בפוליטיקה, העדר מרכז פוליטי גדול, מערכת פוליטית נבחרת חלשה מול הפקידות היציבה – ומה שהוא כינה "פוליטיקה של פרטים ולא של קבוצות".


התמונה שעלתה בדיונים הייתה של העדר תרבות פוליטית וחמור לא פחות – כפי שציינו והדגישו אילן שילוח ואילן בן-דב - העדר תרבות ניהול.


"יש תקווה" הוקמה כתוצאה מאכזבה מן התוצאה הסופית של הניהול במערכת הפוליטית", אמר שילוח. כל מה שאמרו מזכירי הממשלה בעבר ובהווה חיזק את הדיאגנוזה של בכירי "יש תקווה": המערכת הפוליטית בישראל חולה. יש לרפא אותה. יש לעשות זאת עכשיו מפני שהסכנה הפכה קיומית.


את המסר הזה, הדגישו הדוברים ובהם מיכאל שטראוס, אבי נאור ואורן מוסט: יש להעביר לגוף הפוליטי אך לא פחות מכך לציבור הרחב. את המסר הזה יש לתרגם לפעילות, לכוח ציבורי שאיננו מפלגתי אך הוא יגבה את כל אלה במערכת המוכנה עתה להתמקד בהשגת השינוי.


 
 "אנחנו נוביל את המערכה הזאת- ביסודיות ולאורך זמן", אמר נאור – ולא הותיר ספק באשר לאורך הנשימה של "יש תקווה".


שני ראשי "טנקי מחשבה" המובילים באקדמיה, אוריאל רייכמן, שהקים את המרכז הבינתחומי בהרצליה ואריאל כרמון, יוצרו של המכון הישראלי לדמוקרטיה – פרשו לפני ראשי "יש תקווה" את כיווני הפעולה שהם מציעים לשינוי חקיקה. מעבר לכל מחלוקת באשר לחקיקה שתשיג את היעד – רייכמן וכרמון דיברו הפעם בשפה אחת: משילות ויציבות עכשיו. זהו צו השעה וזאת חובתו של המחוקק. אם למישהו היה ספק בכך – באה המלחמה האחרונה והוכיחה זאת. משילות ויציבות - שני הדגלים שמניפה עתה "יש תקווה".


מי שנכח בכנס ראה קבוצת אנשים שאינה רוצה בכסא בכנסת, אינה "רצה" להקים עוד מפלגה בישראל. היו שם בכירי משק וכלכלה המוכנים לתרום מהונם הפרטי לצד אקדמאים מן השורה הראשונה ואנשים שתרמו לבטחון ישראל כמו גיורא איילנד ואיתן בן אליהו.

כולם היו נחושים בדעתם להשקיע מחשבה כסף וזמן בהשגת היעד: שינוי שיטת הממשל ותיקונה – מפני שהתיקון הזה הוא בנפשנו.


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
נועם שליט: השורה התחתונה היא כישלון

אביו של גלעד, השבוי בידי הפלשתינים בעזה מחודש יוני: "במבחן התוצאה לא קיבלתי שום דבר"

17/01/2007

הוא לא מתלהם. הוא לא מנפנף אצבע מאשימה כלפי אף אחד. אבל האיפוק של נועם שליט זועק. "המסר שלי פשוט: גלעד לא איתנו. חלפו שישה חודשים והוא לא כאן", אומר שליט ל"יש תקווה". "זאת השורה התחתונה. לא המילים - התוצאות".

"את השיחה הראשונה באתר "יש תקווה" ביקשנו לקיים עם נועם שליט, אביו של גלעד המוחזק בשבי. זאת האמירה שלנו לגלעד שליט: יש לנו תקווה שתחזור מהר בריא ושלם הביתה. אנחנו רוצים אותך כאן, בחזית אזרחית של  כל הרוצים במנהיגות של איכות, בשלטון שמסוגל לתפקד, בכנסת חזקה – ויציבה. אזרחים מכל המפלגות. מכל העדות. גברים ונשים. וזאת הייתה האמירה שלנו לנועם: אנחנו איתך.  

נועם שליט: "אני לא עוסק במתן עצות לממשלה. מה ואיך וכמה לעשות. אני מבקש מהם שהפרשה הזאת תסתיים היום. עכשיו. חודשים חלפו וזה הרבה זמן. בינתיים במבחן התוצאה לא קיבלתי שום דבר. וזה המבחן העיקרי. אני אומר שבמבחן התוצאה – אין תוצאה. במבחן התוצאה – זה כשלון".

בסוף יוני קיבלו נועם ואביבה שליט את הידיעה הקשה, כי בנם גלעד נחטף. בסערת המלחמה שנועדה להשיב את גלעד ולא השיבה אותו – ובעיצומו של משבר מנהיגות שבאה לאחריה, נועם ואביבה שליט שמרו על איפוק וקור רוח. לאחר הירי הקטלני בבית חנון התקשר שליט לאישים פלשתינאים והביע כאב רב על מותם של חפים מפשע. "עשיתי זאת למרות שברור לי שמדובר בתקלה ולא בירי מכוון", אמר לתקשורת.

הוא עובד "ישקר", היא עובדת החברה להגנת הטבע. עם 130 משפחות, הם בנו את ביתם לפני 18 שנה בישוב הקהילתי מצפה הילה, בגליל המערבי.  בבית הזה גדלו שלושת הילדים: יואל, גלעד והדס. נועם, רס"ן שיריון (מיל.), איבד את אחיו כאשר שירת בגדוד שריון במלחמת יום כיפור. המשפחה נותרה נאמנה לשיריון – יואל וגלעד הלכו לשרת בחיל, וגלעד בחר בו חרף פרופיל רפואי נמוך.

האם נפגשת עם חברי כנסת ערבים וניסית להסתייע בקשרים שלהם עם בכירים פלשתינאים?

נועם שליט: "אולי אפשר לקבל מהם יותר. נפגשתי איתם. בינתיים הם לא עזרו לי". גם כשלא הגיע לפתיחת מושב החורף של הכנסת – נועם שליט הקפיד לציין שהוא לא נעדר במחאה. דוגמא לכל נבחר ציבור: איפוק בשעת כאב. בלי מילים גדולות. רק תפילה אחת: תביאו תוצאה. רוצים גלעד שליט בבית.


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
יו"ר הקואליציה: נוצר רוב להגבלת מספר השרים
אביגדור יצחקי ל"יש תקווה": המשמעות של הגבלת שרים היא איחוד משרדים. לצעד הראשון הזה יש סיכוי גם במציאות פוליטית מורכבת
18/01/2007


בכנסת נוצר עתה רוב מוצק להעברת חוק המגביל את מספר שרי הממשלה ל-18 שרים בלבד. אך הרצון לבצע את הצעד המייעל והחוסך נשמע במערכת הפוליטית עוד לפני שנים ומעולם לא מומש. הוא קיבל ביטוי מלא וממוקד יותר בדצמבר 2002 במסמך של ועדה בראשות אביגדור יצחקי, אז איש המפתח בלשכת ראש הממשלה, אריאל שרון, והיום ח"כ מוביל  ויו"ר קואליציה. הדו"ח הוגש אז לשרון ולשר סילבן שלום.
בשיחה ל"יש תקווה", יצחקי מדבר גלויות על הבלמים שלא איפשרו מימוש עד כה של המלצות המסמך. מבנה קואליציוני, פגמים בשיטה, בעיות פרסונליות – כל אלה גברו  על יישום מהיר של ההמלצות.
יצחקי: "עבדנו בשני שלבים. תחילה חובר דו"ח ראשון ולאחר קבלת הערות ועריכת שימוע לכל מי שאמור להיות מושפע מן השינוי המוצע חיברנו את המסמך של 2002 .
לשאלה מדוע זה לא התבצע במלואו יש מספר תשובות. כך למשל, שאפנו להכניס את כל מנועי הצמיחה במשק כולל תיירות למשרד-על אחד ולבטל את משרד התיירות. אך באותה שנה של צמיחה שלילית במשק, הכנסות התיירות היו גורם משמעותי בתוצר הלאומי".
המסקנות הלכו והתמסמסו בשלבי הביצוע?
יצחקי: "כן, ובמספר תחומים. כך למשל הייתה הצעה להעביר סמכויות ביצוע ממשרדי ממשלה לסוכנויות עצמאיות ויעילות יותר. בנושא התקשורת, למשל. בסופו של דבר מי שדפק את נושא רשות התקשורת היה שר התקשורת דאז, אהוד אולמרט, שהכניס בהצעה שינויים שעיקרוּ את עצמאות הרשות המוצעת.
אבל הסיפור העצוב ביותר היה לא בתקשורת, אלא במשרד הדתות, שנראה היה כעומד להגיע לסוף דרכו, אך המעורבות היתרה של עומרי שרון במינויים במועצות הדתיות פגמה מעט בתהליך.
היו גם בעיות פרסונליות לא מעטות. רצינו לאחד את נציבות שירות המדינה עם גופים נוספים כמו מערך השכר לעובדי ציבור בחשב הכללי והטיפול בגימלאים. נציב שירות המדינה הולנדר הקים קול זעקה, ולא היה מוכן לכך".
יצחקי אינו מסתיר, כי בעצם הדרישה ממשרד ממשלתי לבוא ולדווח לראש ממשלה על ביצועיו – היה משום חידוש במערכת. "פיתחנו את שיטת היעדים אגב העיסוק בהתייעלות ובשינוי מבני. הוצעה שיטה שבה כל משרד מקבל חמישה יעדים עם לוח זמנים לביצוע, ונדרש לבוא ולדווח לראש הממשלה מה אכן בוצע. זה יצר מסגרת של אחריות. לא היה מצב בעבר שראש ממשלה ידע כל כך הרבה על מה שקורה במערכת הממשלתית, כמו בזמנו של אריק".
יצחקי העדיף מודל של ראש ממשלה שולט, במקום ראש ממשלה מנהל. כלומר, מקבל דיווחים מלאים על התקדמות ביצוע, אך אינו עוסק בפועל במשרדו בניהול: "הוצאתי מן המשרד את נציבות שירות המדינה ואת מינהל מקרקעי ישראל. לא רציתי שראש הממשלה ינהל גופים. תפקידו לשלוט במערכת כולה".
עכשיו, לאחר ארבע שנים, הרצון לייעל ולצמצם מתורגם סוף סוף לחקיקה בשלבים. מה הסיכוי להשלמת החקיקה להגבלת משרדי ממשלה – ולחקיקה מייעלת נוספת?
יצחקי: "החוק להגבלת משרדי ממשלה יעבור, ואני מקווה שיהפוך מנוף לשינויים נדרשים נוספים. תמכתי בו בכל לב וגייסתי למענו קולות ולא מעניין אותי מי מקבל את האשראי. המהות היא שקובעת, לא מי שיקבל את הקרדיט על החקיקה. המשמעות של הגבלת שרים היא איחוד משרדים. לצעד הראשון הזה יש סיכוי גם במציאות פוליטית מורכבת ומשתנה".

לקריאה והורדת המלצות הועדה הבין משרדית לעניין ייעול המגזר הממשלתי.


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
איילנד: רה"מ ושר הביטחון צריכים להתפטר
גם אם הצבא הוא האשם העיקרי במה שקרה, נכון יעשו רה"מ ושר הביטחון אם ייקחו אחריות, ויתפטרו
22/01/2007
מאת: גיורא איילנד

התפטרות הרמטכ"ל שמה קץ לדיון אחד, ונתנה תשובה לשאלה אחת, אך פתחה מחדש לדיון שתי שאלות אחרות. הדיון שהסתיים, עסק בשאלה, שאותה שאל הרמטכ"ל בעצמו, והיא: מהי הפעולה המחויבת כאשר "לוקחים אחריות".
מול הגישה המקובלת והאומרת כי לקיחת אחריות משמעותה להתפטר, טען הרמטכ"ל, כי לקיחת אחריות יכולה להיות גם נקיטת פעולה הפוכה, דהיינו להישאר בתפקיד ולשאת בקושי הכרוך בתיקון הליקויים. יותר מכך, לפי גישה זו, התפטרות הנה בריחה ולכן הנה מעשה הפוך מלקיחת אחריות. נראה, כי התפטרות הרמטכ"ל הנה "הוכחה", כי לקיחת אחריות משמעותה לעזוב ולא להישאר.
החלטת הרמטכ"ל להתפטר שמה אם כן סוף לדיון זה, אך גם נתנה תשובה לשאלה נוספת, והיא "האם ניצחנו או הפסדנו במלחמה".
מייד בסיום המלחמה, אמר הרמטכ"ל: "ניצחנו בנקודות". ההתפטרות מעידה, כי גם הרמטכ"ל מבין, שתוצאת המלחמה גרועה יותר מניצחון בנקודות. תוצאות מלחמה בכלל, ומלחמות מסוג שעברנו הקיץ בפרט, נקבעות לא רק בהתאם לתוצאות הפיזיות (כמה הרגנו להם לעומת כמה הרגו לנו), אלא בעיקר ע"פ
התוצאה התודעתית. נראה שאין אצלנו ויכוח עכשיו (ועוד פחות בצד השני ובעולם כולו), כי בוודאי לא ניצחנו.
במשפט הפותח צויין, כי התפטרות הרמטכ"ל העלתה ביתר-שאת שתי סוגיות נוספות הנוגעות לשאלת האחריות. השאלה הראשונה נוגעת להתנהגות ראש הממשלה ושר הביטחון. נשמעים יותר ויותר קולות, הקוראים להם ללכת בעקבות הרמטכ"ל.
נכון, בנושא זה להבחין בין הרמה הציבורית-מוסרית לבין הרמה הפורמלית משפטית. מבחינה משפטית, אנו עוסקים יותר באשמה מאשר באחריות.
מבחינה פורמלית ישנם שני גורמים להם אחריות מלאה: הממשלה (או הקבינט הביטחוני) והרמטכ"ל. בעוד שהמוסד הראשון (ממשלה) הוא קבוצת אנשים, המוסד השני(הרמטכ"ל) הוא אדם אחד.
בניגוד למוסדות ציבוריים אחרים, לרמטכ"ל סמכות בלתי מוגבלת בתוך הצבא, לרבות סמכות כמעט ולא מוגבלת לקבוע את מידת סמכותם של הכפופים לו. שוני זה חושף את הרמטכ"ל אישית לסיכון שיימצא אשם יותר מאשר כל חבר ממשלה.
גם אם אשמת הדרג המדיני למחדל שווה לזו של הדרג הצבאי (ונדמה כי במלחמה זו השגיאות "הצבאיות" היו גדולות יותר מאשר אלו של הדרג הפוליטי) ברור, כי הרמטכ"ל אישית "צפוי "לספוג" מנת אשמה גדולה יותר מאשר כל אחד מחברי הקבינט, לרבות ראש הממשלה ושר הביטחון.
ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום כיפור, ניתחה את הנושא באופן דומה ולכן החמירה עם הרמטכ"ל והקלה על רה"מ ושר הביטחון. לכן, לא בהכרח החלטה של רמטכ"ל לקחת אחריות" (כי הוא אשם בשגיאות) חייבת להוביל להחלטה דומה של רה"מ ושל שר הביטחון.
השאלה השנייה עוסקת בהבחנה שבין אשמה לאחריות. בעל תפקיד אחראי לשגיאות ולמחדלים של דברים שקרו בנושא שעליו הוא מופקד, גם אם השגיאות, המחדלים, מעשי הרשלנות ואף העבירות הפליליות נעשו על ידי הכפופים לו. יותר מכך, הוא אחראי - גם אם לא ידע על מעשים אלה, לא יכול היה לדעת ולא צריך היה לדעת.
ברור, כי לא כל מעשה פגום, שלנושא תפקיד יש אחריות עליו, מחייב אותו לעשות מעשה דרסטי ולהתפטר. פעולה כזו מצופה רק כאשר חוברים שלושה גורמים: ראשית, הגורם האחראי יצר תנאים (או לא מנע היווצרות תנאים) שיכלו להוביל לאירוע. שנית, לגורם האחראי היו כלים למנוע את התרחשות האירוע, והוא לא ניצל אותם (על ידי בקרה, חיוב הגורמים הכפופים במתן הסברים מספקים). שלישית, כאשר התוצאות הן חמורות במיוחד. נראה, כי כל שלושת הגורמים קיימים במצב שנוצר לפני המלחמה ובמהלכה, ביחס לתפקוד ראש הממשלה ושר הביטחון.
ולכן, גם אם ניתן לטעון, כי הצבא הוא האשם העיקרי במה שקרה, במובן הציבורי נכון יעשו ראש הממשלה ושר הביטחון אם ייקחו אחריות, ויתפטרו.

הדפסת כתבה
שלחו כתבה
אביעד עושה חפיפה
24/01/2007

ההדר יכלול את לוגו התחרות, לוגו תפוז ותמונות של אומנים שונים שאביעד יעביר (מירב – כמו ההדר של הקופסא)

- בקוביית הוידאו תהיה אפשרות לצפות באירוחים מהעבר שקשורים לאירוויזיון ובקטעי וידאו שיהיו קשורים לאירוע (אם הנציג שלנו שם ישדר לייב, יראו את זה בוידאו)

- בקוביית הבלוג תופענה שתי פסקאות מהרשומה הכי חדשה שתיכתב. הקלקה תוביל לעמוד הבלוג המלא מעוצב כרוח האירוויזיון

-קוביית סקר – אותו ממשק כמו בערוץ החדשות

- קוביית הודעות אחרונות מהפורומים – יכלול 5 הודעות אחרונות מפורום אירוויזיון (262)

- שורת טיקרים רצה – כמו באתרים אחרים (לדוגמה – פספוסים) הודעות רצות + לכל הודעה אפשרות ללינק.


הדפסת כתבה
שלחו כתבה
ש"ס ושינוי שיטת הממשל

ח"כ יעקב מרגי: נגיד "כן" למנהיגות חזקה, יציבה - וישרה

30/01/2007

ח"כ יעקב מרגי
 

בפתח דברי לאתר "יש תקווה" אדגיש כי  לש"ס יש מעמד מיוחד בנושא זה המחייב מטבע הדברים תיקונים בחוקי יסוד, הממשלה והכנסת.
בהסכם הקואליציוני בין סיעת קדימה לבין סיעת ש"ס נקבע בסעיף 45 להסכם כי כל שינוי בחוק יסוד וכל חקיקה של חוק יסוד יגובשו ויחוקקו בהסכמה הדדית של כל סיעות הקואליציה.
התחושה של ש"ס היא שה"טרנד" הנוכחי של השיח הציבורי בשינוי וחיזוק שיטת ומבנה הממשל נובע לעיתים ממניעים אינטרסנטיים ולא אובייקטיבים.
בבואנו לבחון ולדון את סוגיות מבנה הממשל בישראל עלינו לבחון תחילה את הצרכים של החברה בישראל ומה הביא אותנו לדון ולבחון את שיטת הממשל בישראל. שינויים בשיטת הממשל הינם נושא חשוב בעל משמעות חוקתית שיהיו להם השלכות מרחיקות לכת.

מצדדי השינוי יטענו בין היתר:

  • חילופי השלטון הארץ הינם תדירים.
  • חילופי השרים במשרדים הינו בקצב מהיר.
  • יש ריבוי המפלגות ופיצול הכוחות.
  • יש צורך בחיזוק הקשר בין הבוחר לנבחר.

    מצדדי השיטה הקיימת יטענו:

  • הפיצול הוא שמביא ליציבות – ראו לאורך התקופה האחרונה מי הם המפלגות שהפילו את הממשלה.
  • ראו מה הביאה עלינו שיטת הפריימריס במרכזי המפלגות. לכאורה הם רק חיזקו את הקשר בין הבוחר לנבחר אך בפועל חיזקו את הקשר בין ההון לשלטון והם שהביאו לפרלמנט את הנבחרת הנוכחית, שכולם מלינים עליה.
  • המפלגות הקטנות מייצגות מיעוטים בחברה הישראלית ויש לתת ביטוי לאותם מפלגות קטנות.

    לעיתים נראה כי הן המצדדים בשינוי והן אלו התומכים בשיטה הישנה מונעים ממניעים צרים התואמים את דעותיהם ושאיפותיהם.
    האמת צריכה להיאמר, החברה הישראלית זקוקה למנהיגות חזקה, אמיצה ויציבה ואף ישרה והגונה. אמרתי אף ישרה והגונה, כפועל יוצא מתקופתו של אריאל שרון שהיה מנהיג חזק ואמיץ אך עננה גדולה של שחיתות ריחפה עליו ועל משפחתו. לא ראינו שעננה זו פגעה בתדמיתו כמנהיג ואף לא פגעה ברצון העם לראותו בשלטון. תופעה זו מוכיחה שהעם רוצה קודם מנהיגות חזקה.
    צורך דחוף זה של מנהיגות בחברה הישראלית ותחושת היעדר המנהיגות היא שהביאה אותנו לדחף כזה של בחינת שינוי וחיזוק שיטת הממשל ואם לא די אפילו החברה העסקית המצליחה בישראל המתפקדת ברמת תחרות בינלאומית גבוהה חרדה מכך ורוצה אף היא לתרום לשינוי שיטת הממשל בישראל.
    הפער באיכויות ובהצלחה שיש במגזר זה - לעומת האכזבה מהמנהיגות הפוליטית בישראל- הוא פער גדול ומשמעותי.

    על מנת להסביר את דעתה של תנועת ש"ס בנושא זה אביא מספר הצעות שהוצעו על ידי כל הגורמים הבוחנים את הסוגיה הנ"ל.
     

    1. משטר נשיאותי
    2. בחירות אזוריות 60 ח"כ אזוריות ו-60 ח"כ כלליות
    3. אפשרות להשפיע על הרכב הרשימה באמצעות הצבעה
    4. אחוז החסימה יעלה ל-2.5%
    5. ראש המפלגה הגדולה תהיה לה זכות ראשונים להרכבת הממשלה
    6. יוגבלו מספר השרים בתחום שבין 8 ל/18 שרים
    7. החוק הנורווגי- שרים לא יוכלו לכהן כחברי כנסת.
    8. אי אמון קונסטרוקטיבי ברוב של 61 ח"כ ומינוי ממשלה חלופית להצבעה זו.
    9. כל שר יהיה חייב לדווח לכנסת כל רבעון על פעילותו.

    עמדת תנועת ש"ס:
    לעניין המשטר הנשיאות - משטר נשיאות במבנה של החברה הישראלית הינו בעייתי ביותר בהעדר הסכמות חברתיות דתיות, ואף עדתיות. משטר נשיאותי יכול לפרק את הלכידות של החברה הישראלית בהעדר חוקה בהסכמה. לפיכך אנו נתנגד למשטר נשיאותי.
    לעניין הבחירות האזוריות - אנו מתנגדים לשינוי השיטה לבחירות אזוריות.
    מדינתנו הינה מדינה קטנה- שכשהשכנה באילת מבשלת תבשיל השכנה במטולה מריחה. אין לנו 50 כוכבים בדגל. האחריות הקולקטיבית של תושב הצפון לנגב וההיפך צריכה להישאר ולהתחזק. אל לנו להוביל לחברה מפוצלת או מכונסת בתוך עצמה וצרכיה וזאת בהמשך למדיניות הגלובליזציה בכלכלה ובהפרטה של כל מה שזז.
    אנו נתנגד לכל נסיון לעצב את רשימת המפלגה ע"י הבוחר כי זה נוגד את תפיסת עולמנו. אנו מאמינים בהנהגה ואנו לא חושבים שבהנהגה צריך כל הזמן לסובב את הראש אחורה לראות אם זה מה שהציבור רוצה או לא. על זה נאמר "פני הדור כפני הכלב" הכלב כל הזמן מסובב אחורה את ראשו לראות אם בעל הבית מרוצה. מה גם ששיטה זו יכולה להוביל לתוכניות קונספירטיביות להתערב בתוך הרשימות.

    שינוי אחוז החסימה: בעד פשרה מאופקת. אפילו חסידי השינוי התמתנו והעמידו זאת על 2.5% כבר לא מדברים על 5% או 4% ו-3% . לגופו של עניין כל סטייה מ-2% ומעלה מביע את רצון החזקים להמעיט בכוחו של המיעוט וזה לא דמוקרטי הוגן 2% הינם מידתיים ו- 2.5% הינם פשרה.
    נגיד כן לקביעה כי ראש המפלגה הגדולה תהיה לו הזכות הראשונה להרכבת הממשלה, זה כפי שנהוג היום- ואם תוך מספר ימים קצוב לא יצליח תימסר הזכות למי שיוכל לגבש רוב קואליציוני של ח"כ . כל ניסיון לשנות את השיטה הנוכחית חוטא למטרה ומנציח את אי היציבות השילטונית.
    הגבלת השרים בין 8 ל-18 שרים מהלך ראוי שאינו מגביל ובתנאי שלא יקבע בחוק אלו
    משרדים יתקיימו. וזה ישאר נתון לשיקול של ראש הממשלה בכל עת.
    החוק הנורווגי יחזק לדעתנו את מעמדה של הכנסת יתרום להפרדת הרשויות ישפר את עבודת השרים וחברי הכנסת. אנו נתמוך בכך לכל אורך הדרך.
     אי אמון קונסטרוקטיבי ברוב של 61 חכי"ם הינו מהלך נכון. זה לא מהלך מערער יציבות ולראייה שיש כל שבוע אי אמון בממשלה וזה לא הפיל ממשלות בישראל ואין טעם להגדיל זאת ל-65 או 67.
    חובת דיווח של השרים כל רבעון לכנסת היא מהלך המחזק את מעמד הכנסת את האמון של הציבור ומשפר את עבודת הממשלה.

    זאת לדעתנו הדרך המובילה ליותר יציבות ויותר משילות- שאינה עומדת בסתירה לעקרונות שאנו מאמינים בהם. 


  • הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    ח"כ יצחק לוי: היעד הראשון הוא ביעור השחיתות
    החוסן הדמוקרטי תלוי בראש ובראשונה באמון הבסיסי שהעם נותן במנהיגיו
    31/01/2007
    ח"כ יצחק לוי

    בבואנו לדון על הצורך בשינוי שיטת הממשל עלינו בראשית הדברים לקבוע את היעדים שאותם אנו רוצים להשיג בשינוי שיטת הממשל, ולפי אותם יעדים לקבוע, מהם השינויים הנדרשים.
    יוזמי שינוי שיטת הממשל מציינים בדבריהם שלושה יעדים מרכזיים: מניעת שחיתות שלטונית, הגברת יכולת המשילות וייעול ואיכות השלטון בישראל.
    כשאני מציג את שלושת היעדים אותם אנו רוצים לתקן:
    - הראשון, והחשוב בעיני, הוא מניעת שחיתות שלטונית.
    - השני, ייעול ואיכות השלטון בישראל.
    - השלישי, יכולת המשילות.
    השחיתות השלטונית היא הסכנה היותר גדולה לדמוקרטיה. החוסן הדמוקרטי תלוי בראש ובראשונה באמון הבסיסי שהעם נותן במנהיגיו. אי האמון ההולך וגדל בגלל השחיתות גורם לרפיון בשלטון החוק ומשרה הרגשה שאם בארזים "איש הישר בעיניו יעשה", למה שאזובי הקיר לא ירגישו גם הם כך.
    אך, למרבה הפלא, כל מציעי הצעות של שינוי שיטת הממשל אינם מתייחסים כלל לשחיתות המתגברת בשלטוננו.
    ההצעות מתייחסות בעיקר לשני היעדים הנוספים. האם מציעי ההצעות אינם מבינים שלאזרח הסביר אין כל כך דעה לגבי אחוז חסימה או לגבי מספר הפעמים שאפשר להגיש הצעות אי- אמון או מה מספר חברי הכנסת הדרוש כדי להפיל ממשלה, אלא חשוב לו שבכל כנסת לא יהיו בממוצע 10% מנבחרי העם תיק או תיקים שבכריכתם מתנוסס סמל משטרת ישראל או משרד המשפטים- הפרקליטות.
    הוא רוצה שלטון נקי, מנהיגים נקיי כפיים, בעלי טוהר מידות ואם הוא ישיג זאת, הרי ששאר הפרטים פחות חשובים בעיניו, כי הרי הכול מתנהל בטוהר המידות.
    התיקון הראשון שאני מציע בשינוי שיטת הממשל הוא החלת "החוק הנורבגי" על כל חברי הכנסת אשר גובש נגדם כתב אישום.  מי שתלוי ועמד נגדו כתב אישום כזה יושעה מתפקידו וייכנס במקומו הבא אחריו. לחבר הכנסת המושעה יישמרו זכויותיו עד לפסיקת דינו הסופית, כולל משכורת, חסינות וכולי. והיה ויזוכה, הוא יחזור למקומו.
    אין כאן פגיעה ברצון הבוחר, כי הבוחר בחר ברשימה ולא באיש, ועל כן  כל אדם ברשימה שבה הוא בחר, מייצג אותו באותה מידה. אנו נרוויח כנסת נקייה.
    הייעול והאיכות הם נושאים חשובים והם נוגעים לממשלה ולכנסת כאחד. במה שנוגע לכנסת יש לתת דגש לשני מרכיבים עיקריים, האחד הוא פיזור סמכויות ועדת הכספים בענייני קביעת תקציב העברות תקציביות.  החלטה זו נוגעת להתמקצעות הועדות ויכולתן להקיף נושא על כל גווניו, כולל ההיבט התקציבי. 
    המצב היום הוא, שבמשך כל השנה ועדות עוסקות בנושאים הנוגעים להם, בחקיקה, בתקנות בצוותים שונים, אך הוועדה נעצרת, כאשר החלטותיה צריכות לקבל פתרון תקציבי.  מצד שני, ועדת הכספים שאינה מומחית בכל הנושאים קובעת עפ"י רוב בהינף יד וללא דיון ממצה, תקציבים שנתיים וההעברות תקציב. וראו את הבעייתיות הגדולה שיוצר חוק ההסדרים כל שנה, והדיונים החריפים סביבו. 
    ההתמקצעות דורשת גם הגבלת חברותו של חבר כנסת לוועדה אחת או שתיים.  את זאת ניתן להשיג בשתי דרכים או בשילוב  שתי הדרכים יחדיו, האחת - הקטנת מספר חברי כנסת בוועדה והשנייה - החוק הנורבגי, שמטרתו שיהיו יותר חברי כנסת במסגרת עבודת הכנסת.  אישית, אני מעדיף את הדרך הראשונה, אם כי איני שולל תמיכה בחוק הנורבגי בתנאים מסויימים.
    כהשלמה להתמקצעות יש להדק את הקשר הישיר בין הממשלה לכנסת ובין השר לוועדה המקבילה לועדת הכנסת, ע"י חיוב בחוק או בתקנון. יש לקבוע מועדים קבועים להופעת השר בפני הועדה להצגת תוכניות עבודה להגשת דו"חות ביניים ועוד.
    העניין השני הוא יעילות הדיונים. יש מקום לעשות חריש עמוק בתקנון הכנסת (עבודה כזו נעשתה בעבר ומשום מה נגנזה) ולייעל את עבודת הכנסת ואת דיוניה.  כמו כן, יש מקום לשדרג את תקנון האתיקה של הכנסת (הצעה של ועדת זמיר עומדת על שולחננו).
    בנוגע לממשלה, הדבר החשוב ביותר בעיני הוא יציבות המשרדים (ולא השרים!)- כוונתי היא לעגן בחוק, עד כמה שניתן ועם מצבים חריגים מחויבים מוגבלים ביותר, את מספר משרדי הממשלה. זאת כדי למנוע את המצב בו מועברים חלקי המשרד, אגפים שלמים וגדולים ממשרד למשרד עפ"י הסכמים קואליציוניים וגחמות אישיות של ראשי ממשלות ושרים. (ראו לדוגמא: מנהל מקרקעי ישראל, הרכבת, רשות החברות). 
    טוב עושה הכנסת שהיא מחזירה את הגבלת מספר השרים ל-18, אך הדבר אינו מספיק להבטיח ייעול ואיכות.  יש למצוא דרך משפטית (חוק, תקנות), לקבע את המשרדים ואגפיהם  ולהרשות שינוי רק ברוב מיוחס ומסיבות מיוחדות.
    המשטר הדמוקרטי (להבדיל מהמשטר הנשיאותי) מחייב שהשרים יהיו עפ"י רוב אנשים פוליטיים.  הגדרת השר כשר מקצועי היא מאוד בעייתית גם לגבי הקביעה מהו המקצוע הראוי והמתאים (כולל הכשרה וותק ניסיון וכו'...) לגבי כל אחד מהמשרדים.
    אין אפשרות במשטר דמוקרטי פרלמנטרי למנוע מינוי שר או פיטוריו ברוב מיוחס מעבר לשישים ואחד.  קיומה של הממשלה תלוי ברוב של שישים ואחד בלבד. אין שום חיוב שהקואליציה תהיה יותר מ-61 ועל כן  אי אפשר לתלות את הצבעת שינויים בממשלה בהסכמת חלק מהאופוזיציה.
    הדבר הזה מסוכן, כי הוא פתח לדילים והבטחות שלטוניות שונות ומיותרות כדי להשיג את הרוב הנדרש להוספת שר או פיטורי שר מהממשלה.
    לדעתי, אין בעיה אמיתית של משילות בישראל ומתוך כך כל ההצעות הנוגעות לשינוי שיטת הבחירות והרכבת הקואליציה  ניתנות לבחינה לא בהקשר של משילות, אלא בהקשר של יעילות וקשר בין בוחר לנבחר, אין שיטה שאינה חסינה בפני קלקול שחיתות  וגם אין שיטה שמבטיחה ריפוי של מחלות השוכנות בתוך המפלגות או באנשים המנהיגים את המפלגות.  הכנסת עברה טלטלה חוקתית גדולה בזמנו בחקיקת חוק יסוד הממשלה שאפשר הצבעה בשני פתקים.  ההרגשה בזמנו הייתה שהנה  הבאנו לשינוי משמעותי שישנה דפוסי הצבעה, יחזק את משילותו של ראש הממשלה.
    העניין התברר מהר מאוד כשוקת שבורה אצל רוב הכנסת ואותו רוב מיהר במחי יד אחת לבטל עבודה חקיקתית שנעשתה משך כשנתיים ולחזות לשיטה הקודמת.
    לסיכום, יש להתקדם בשינוי שיטת הממשל צעד אחר צעד ועפ"י סדר העדיפויות הראוי.  את הסדר הזה הצעתי לפניכם.

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    81 אחוזים מהציבור- הממשל בישראל לא יציב
    כך עולה מסקר שנערך עבור ארגון "יש תקווה" הפועל לתיקון שיטת הממשל בישראל. הסקר נערך לקראת השקת האתר הרשמי של הארגון 
    31/01/2007

    63% מהציבור חושבים שלממשלת ישראל אין יכולת לבצע את מדיניותה. כך עולה מסקר שנערך עבור ארגון  "יש תקווה" הפועל לתיקון שיטת הממשל בישראל. הסקר נערך לקראת השקת אתר www.yesh-tikva.co.il, של  "יש תקווה". באתר נחשף לראשונה הסרט "עם ישראל חי אבל השיטה מתה!" שהופק באמצעות מקאן דיגיטל. באתר שולב מגזין "יש תקווה" ובו מאמרי דעות של אישי ציבור ותכנים מגוונים, שנועדו לאפשר לאזרחים מן השורה להביע דעתם על השלטון ועל שיטת הממשל באמצעות פורומים ודיונים עם אישי ציבור, שישודרו באתר בזמן אמת. 
     81% מהנשאלים בסקר מגדירים את הממשל בישראל כלא יציב ו-73% חושבים, כי התחלופה הרבה של הממשלות בישראל הינה סממן לכך. רק 10% חושבים, כי שרי הממשלה מקדישים מירב זמנם לניהול משרדיהם או לענייני הממשלה. 59% סוברים, כי מירב התעסקות השרים הינה בהבטחת עתידם הפוליטי, 9% בענייני מפלגתם ו-14% סוברים כי את מירב הזמן מקדישים השרים להתמודדות מול האשמות בשחיתות ובפלילים.


    באיזו מידה היית מגדיר את הממשל בישראל כממשל יציב או לא יציב?  (מקור: Market Watch)

    בנוסף, 68% חושבים שיש יותר מדי מפלגות ו- 38% חושבים שכוחן של המפלגות הקטנות במשא הקואליציוני גדול מדי בהשוואה למנדט שלהן.
    מהו הנושא העיקרי, לדעתך, המעסיק שר בממשלת ישראל? (מקור: Market Watch)

    והתוצאה? 
    90% לא מרוצים מהדרך בה מטפלת הממשלה בבעיות חברתיות, בעוני ובאבטלה; 86% לא מרוצים מהטיפול בביטחון פנים, בפשיעה ובאלימות; 76% לא מרוצים מטיפול הממשלה במצב הביטחוני; 75% לא מרוצים מהטיפול בתחום החינוך וההשכלה; 70%  לא מרוצים מהטיפול בנושא תאונות הדרכים ו-60% לא מרוצים מטיפול הממשלה במערכת הבריאות. 80% לא מרוצים מטוהר המידות של גופים ומוסדות ממשלתיים.

    הסקר נערך באמצעות הטלפון ע"י חברת Market Watch בקרב 500 איש בגילאי 18 ומעלה, המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה בישראל, לרבות המגזרים (עולים וערבים) ע"פ חלקם היחסי באוכלוסייה. הטעות הסטטיסטית המרבית למדגם זה היא 4.3%
    לדברי מנכ"ל "יש תקווה", אורן מוסט, עמדות הציבור המשתקפות בתוצאות הסקר הן העומדות בבסיס ההחלטה לייסד את התנועה ובבסיס הקריאה לבצע שינויים בשיטת הממשל בישראל. "המצב, כפי שהוא כיום, אינו מאפשר לממשלה למשול וליישם את תוכניותיה ואת החלטותיה. אנו מאמינים, כי תיקון שיטת הממשל, ייצוב השלטון ומתן כלים בידיו למשול, הינם הצעד הראשון לשלטון פעיל, יעיל, וגם איכותי".

    82% תומכים בהגבלת מספר השרים בממשלה ל-18; 71% תומכים בשרים במשרה מלאה.

    מהסקר עולה עוד, כי 60% חושבים שהצעות "יש תקווה" לתיקון אכן יכולות לשפר את שיטת הממשל. התיקונים אשר לדעת הציבור נחוצים למערכת השלטונית הם הגבלת מספר השרים בממשלה ל-18, כאשר 82% תומכים בשינוי זה. 71% חושבים שהשרים המכהנים צריכים לעבוד "במשרה מלאה" וכן שיהיו נתונים לפיקוח הכנסת כך שניתן יהיה לפטרם ברוב של 73 ח"כים. 68% מהישראלים חושבים שבישראל יש יותר מדי מפלגות ו-71% תומכים בהעלאת אחוז החסימה מ-2% ל-3%. 62% תומכים במינוי אוטומטי של ראש הסיעה הגדולה לראש ממשלה. 60% מהמשיבים חושבים שההצעות לתיקון אכן יכולות לשפר את שיטת הממשל.

    האם לדעתך יש בישראל יותר מדי מפלגות, פחות מדי או במידה הנכונה? (מקור: Market Watch)


    מניתוח דמוגרפי עולה, כי התומכים העיקריים בהצעות אלו לתיקון שיטת הממשל הינם גברים בגילאי 45-54 ובעלי הכנסה מעל הממוצע. מהססים יותר בתמיכתם להצעות הינם הצעירים, בייחוד גילאי 18-24, עולים חדשים, חרדים ודתיים. החרדים והדתיים הביעו היסוס בייחוד כלפי ההצעות להעלאת אחוז החסימה ומינויו האוטומטי של נציג הסיעה הגדולה מבלי הצורך לקבל את אישור הנשיא.

    לדברי אורן מוסט, ייתכן והתמיכה המועטה של הצעירים בהצעות לתיקון מצביעה על חוסר מעורבותו של הדור הצעיר בפוליטיקה או אובדן אמונו במערכת ככלל. באשר להתנגדות החרדים והדתיים להעלאת אחוז החסימה, נראה שזו נובעת מהפחד, כי פלגים מסויימים יישארו ללא ייצוג בכנסת.


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    פרופ' מנחם מגידור ל"יש תקווה":
    דיון פומבי יבלום מינוי שר כאשר
    ברור שהוא אינו כשיר לתפקיד
    04/02/2007

    האם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת במתכונת עבודתה היום מבטיחה בקרה מלאה על עבודת הממשלה? האם החלטות הרות גורל לביטחון ישראל מתקבלות לאחר שמיעת פסיפס דעות חיוני? נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור, סבור, כי התשובה לשאלה זאת שלילית.
    פרופ' מנחם מגידור עמד בראש ועדה שבדקה מאז יוני 2005 דרכים לתיקון שיטת הממשל. מסקנות הוועדה והמלצותיה (ראו מסגרת נפרדת בסוף הכתבה) הוצגו לנשיא המדינה בתחילת ינואר השנה. גם העננה הכבדה מאד שריחפה כבר על בית הנשיא לא הצליחה להפחית ממשקל עבודתה של ועדת מגידור.
    פרופ' מנחם מגידור העניק ראיון לאתר "יש תקווה" בתחילת פברואר. השיחה התקיימה בלשכתו באוניברסיטה העברית על הר הצופים.
    פרופ' מגידור: "אחת ההמלצות המשמעותיות ביותר שלנו עוסקת בעבודת הממשלה יותר מאשר בעבודת הכנסת. זאת ההמלצה שיש להקים ליד המועצה לביטחון לאומי גם מועצה חברתית כלכלית ובעיקר שיש לכפות בחקיקה על הממשלה לקבל החלטות הרות גורל רק לאחר קבלת דו"ח של אחת משתי המועצות ואם צריך משתיהן גם יחד".
    מוסיף מגידור: "יש צורך בדו"ח המציג חלופות להחלטת הממשלה. דו"ח המציג השלכות של קבלת החלטה. בוודאי שאין לצאת למלחמה או לפעולה צבאית נרחבת בלי חוות דעת הניתנת על ידי גוף חשיבה והערכה שאינו כולו פוליטי. מישהו צריך לבצע עוד חשיבה בלתי תלויה לפני מעבר לביצוע".
    אירגון "יש תקווה" מדגיש לצד הצורך ביציבות המערכת הפוליטית וחיזוק יכולתו של ראש הממשלה למשול – גם את הצורך באיכות הניהול והאחריות בדרגי הביצוע הבכירים. את יכולתו של ראש ממשלה לבחור שרים בעלי יכולת  ואת יכולתם שלהם לבחור שדירת ניהול יעילה. האם נדרשת בדיוני הוועדה שלך גם למרכיב הזה של משילות ואיכות הניהול?
    פרופ' מגידור: "הנושא הזה אכן הטריד והעסיק  אותנו. העדפנו לאחר דיון ממצה לא להעדיף את השיטה הנשיאותית על פני הפרלמנטרית. הערכתנו הייתה שלא ניתן יהיה להעניק לראש ממשלה חופש מוחלט בבחירת שריו. אך כן ניסינו להכניס מרכיב של בקרה לשיטה, חרף התנגדות של כמה חברים".
    מסביר מגידור: "הכוונה היא שראש הממשלה יציג את שריו לפני ועדות הכנסת במעמד שהוא מעין שימוע. כל שר לפני הוועדה העוסקת בתחומו. אולי לא את כל השרים אך בודאי את הבכירים שבהם – ובמרתון של כמה ימי הופעה בכנסת. כל אחד יציג תמונת עולם ותעודת זהות ויכולת אישית".
    אתה מדבר על מעמד טכסי של הפגנת התחשבות הממשלה בכנסת או על יכולת וטו של ועדה לומר לראש הממשלה – את המועמד הזה אנחנו לא מקבלים מפני שאין לו כישורים הנחוצים לתפקיד?
    פרופ' מגידור: " על פי הצעתנו, הכנסת יכולה לא להמליץ על מועמדו של ראש ממשלה. לאי המלצה של ועדת כנסת  העוסקת בתחומו של השר המוצע יש משקל ציבורי עצום. זה יהיה מביך מאד לראש ממשלה אם ועדת כנסת לא תאשר את המועמד שלו. הוא יצטרך לחשוב קצת יותר את מי הוא עומד למנות. בהחלט יכול להיות שבוועדה פוליטית החלוקה ברגע ההצבעה תהיה על פי שיוך קואליציוני. אך אני עדיין מאמין, כי דיון פומבי בנוכחות התקשורת בוועדה – יבלום מינוי שר כאשר ברור שהוא אינו כשיר לתפקיד".
    יש הנוהגים לתלות בהעדרה של תרבות פוליטית בישראל את חוסר היציבות במערכת הפוליטית, את העדר יכולת המשילות ואת הניהול הלקוי בממשל. אירגון "יש תקווה" פועל להשגת תיקוני חקיקה בשיטה כדי  להביא לתרבות פוליטית שונה ואיכותית יותר.  מה תגובתך?
    פרופ' מגידור: "אני רואה כאן תהליך אינטראקטיבי. תהליך של שילוב. מדובר במערכת שיש בה מרכיבים שונים וכל אחד מהם מגיב לקלט ולגירוי והתנהגות המערכת היא תוצאה של סך הכל המרכיבים. השיטה קובעת והתרבות הפוליטית מסביבה קובעת. אני לא משלה את עצמי, כי שינוי שיטה יפתור את כל הבעיות. אבל אני רוצה להאמין שלאורך ימים השיטה תשפיע לטובה על התרבות הפוליטית. אביא דוגמא: סוגיית איכות הנבחרים. כאשר הנבחר יהיה חשוף ישירות ואישית  יותר לבוחריו – הוא יהיה מחויב יותר. הוא יעבור תהליך בחירה אמיתי יותר".

    "אין לי דבר נגד חרדים"
    בבקר שאחרי הגשת דו"ח ועדת מגידור לנשיא המדינה בתחילת ינואר השנה,  כבר היו רבים שחרצו את דינו של הדו"ח הזה להיות עוד מסמך אחד מני רבים שלא יזיז דבר. יוסף לפיד, שר משפטים לשעבר, העריך ש"לא יצא מזה כלום". שבח וייס, יו"ר כנסת לשעבר, העריך ש"זה לא ילך". שניהם עדים מומחים להתנהגות המערכת הפוליטית שממנה באו. בעיקר, סברו, אין סיכוי שהכנסת אכן תקבל את הצעת הוועדה לבחירת מחצית מחברי הכנסת בבחירות אזוריות.
    משה שחל, משקיף פוליטי ותיק ומיומן לא פחות, העריך כי רק בימי ממשלת מעבר שלא ניתן להפילה יוכלו שלוש מפלגות שיתאחדו להכנסת מרכיב של בחירות אזוריות לשיטה- לבצע מהלך שכזה. יש תמימות דעים נרחבת במערכת הפוליטית שהכנסת המרכיב האזורי לשיטת הבחירות אינה מהלך ישים.
    ובכל זאת, פרופ' מגידור מאמין, כי עבודתם של 73 מומחים שהוא ניווט, עבודה שעליה חתמו 55 חוקרי מדע המדינה ומשפט חוקתי, היא עבודה שגם המערכת הפוליטית – לא תוכל להתעלם ממנה והיא תאומץ  לפחות בחלקה.
    לא מפני שהוועדה מציעה תרופת פלאים לתחלואי השיטה – אלא מפני שהיא מציגה את התחלואים האלה כמות שהם אחד לאחד. חשוב בעיניו לא פחות: היא מציעה מכלול תרופות מתונות, הדרגתיות, שיביאו שינוי לטווח ארוך.
    פרופ' מגידור: "ועדת החוקה חוק ומשפט בראשות ח"כ מיכאל איתן, היו"ר הקודם, עשתה עבודה מרשימה בנושא חוקה לישראל. את נושא שיטת הממשל היא הותירה פתוח בהמתנה למסקנות הוועדה שלי. ועדת החוקה בהרכבה הנוכחי, בראשות פרופ' מנחם בן ששון, אכן מתמקדת ביעדים שאנחנו עסקנו בהם, כמו חוק ח"כ מחליף ודרכים לייעול הממשל. ועם זאת אני עדיין חושב, שיש צורך בשינוי עמוק יותר בשיטה באמצעות הכנסת המרכיב של בחירות אזוריות". 
    פרופ' מגידור מאמין, כי גם במצב של יצירת גושי מפלגות וגם עם הכנסת מרכיב של בחירות אזוריות לשיטה עדיין יינתן ביטוי מלא בכנסת לזרמים בציבוריות הישראלית. "אין לי שום דבר נגד חרדים. הריכוז הגיאוגרפי שלהם דווקא מבטיח להם ייצוג גם בשיטה אזורית חלקית. כך גם לגבי ציבור הבוחרים הערבי. בכל תרחיש אנחנו רוצים לדחוף למפה פוליטית פשוטה יותר עם קשר אישי הדוק יותר בין נבחר לבוחריו. אני רוצה שהבוחר ירגיש שיש לו כתובת".
    אך המפלגות הקטנות אינן סבורות כך, מתנגדות להצעתך?
    פרופ' מגידור: "הכנסנו בהצעתנו גם מנגנון פיצוי למפלגות קטנות, לפיו חלק מן הקולות בבחירות האזוריות, שלא הניב מנדט, מוחזר למאגר של המפלגות בקלפי היחסית הארצית. אני סבור שלא חרדים ולא ערבים ייפגעו. אך כן, תהיה פגיעה במפלגות קטנות או בינוניות שקהל בוחריהן מפוזר גיאוגרפית. בכל שינוי יש מפסידים ויש מרוויחים בטווח הקצר. לטווח ארוך כולנו נרוויח".
    זאת ועוד: "קביעה בחוק, לפיה ראש המפלגה הגדולה ביותר אחרי בחירות הוא שיקבל סיכוי ראשון להרכיב את הממשלה תהיה מנוף נוסף ליצירת גושי מפלגות גדולים", סבור מגידור. "רצינו רפורמה משמעותית מצד אחד, אך רפורמה שתבוצע במידה גדולה של זהירות. כך, רצינו להעלים תופעה של שברי מפלגות במשא ומתן, אך אנחנו עדיין לא משחררים את המועמד שיקרא להרכיב ממשלה מן הצורך לבנות רוב פרלמנטרי".


    האם אתה מאמין כי ההמלצה של הוועדה לספור כקולות כשרים בפריימריס רק קולות של חברי מפלגה משלמי מס חבר במשך 18 חודש לפחות תסלק את תופעת קבלני הקולות וגייסי המתפקדים?
    פרופ' מגידור: "אולי לא תסלק אך תפחית. הוועדה מבקשת למנוע מצב של רישום רטרואקטיבי של מתפקדים, של יצירת קאדר חברי מפלגה יש מאין ימים ספורים לפני המפקד, של תופעה לפיה יש יותר מתפקדים מאשר מצביעים".
    מה הסיכוי הריאלי למקד לחץ ציבורי על המחוקקים בכנסת כדי להביא לשינוי?
    פרופ' מגידור: "אני מאמין שהסיכוי לשינוי איננו מבוטל ואני לא נאיבי. אני מקווה שהצבענו על דרך לשיפור. אך ללא לחץ ציבורי שיבוא אחרי דיון ציבורי  מתמשך – לחץ שיכוון כלפי הכנסת – לא יבוא שינוי של ממש".

    עיקרי הממצאים והמסקנות של ועדת מגידור
    דו"ח הוועדה מגדיר חמישה כשלים מרכזיים בשיטת הממשל בישראל: פיצול פוליטי גדול וחוסר יציבות שלטונית. היעדר נורמה של אחריותיות. שיקולים לא עינייניים בתהליך קבלת ההחלטות. היעדר כלי עזר שלטוניים לקבלת החלטות וליקויים בפיקוח הפרלמנטרי על עבודת הממשלה.
    הוועדה אינה ממליצה לעבור למשטר נשיאותי. הועדה ממליצה על "שיפור תיפקוד המשטר הפרלמנטרי על ידי חיזוק יכולתה של הממשלה לקבוע מדיניות ולבצעה וחיזוק יכולתה של הכנסת לפקח באופן אפקטיבי על פעולת הממשלה".
    הוועדה מציעה שיטת בחירות אזורית למחצה, במטרה לחזק את הקשר בין הבוחר לנבחר ולייצר גושים פוליטיים גדולים. 60 חברי כנסת יבחרו ב-17 אזורים. השאר בבחירות יחסיות ארציות כנהוג היום. אחוז החסימה יועלה ל-2.5. חברי כנסת יעבדו יום נוסף בשבוע.
    חוק ח"כ מחליף: במקום כל שר או סגן שר יכנס חבר כנסת במשרה מלאה. חזר השר לכנסת עם פרישת סיעתו מן הממשלה– יעזוב אותה המחליף. מספר הועדות בכנסת יצומצם. מספר החברים בכל ועדה לא יעלה על 12. ועדת החוץ והביטחון תפוצל לשתי ועדות. שרי ממשלה בכירים יעברו שימוע בוועדות הכנסת לפני המינוי.
    על פי המלצת הוועדה, מספר השרים יוגבל ל-18 ורשימת משרדי הממשלה תיקבע בחוק. ראש המפלגה הגדולה יהיה זה שיוכל לנסות ראשון להרכיב ממשלה ובלבד שמהפלגה תקבל 35 מנדטים לפחות. הממשלה תאושר ברוב של 61 קולות. כדי להפיל אותה יידרש רוב דומה וגם הצעת ממשלה חילופית – לא רק ראש ממשלה אלא גם שבעה מועמדים לשרים לפחות.
    לא ישתתף בבחירות פנימיות במפלגות – פריימריס – מי שאינו חבר כבר 18 חודש ושילם מס חבר לכל אורך התקופה. פיצול מפלגות יגרור "קנס" בהפחתת מימון מפלגות עד לחצי לסיעה הפורשת.
    הוועדה מציעה מעבר לתקציב דו שנתי עם מידת גמישות גדולה יותר למשרדי הממשלה בהקצאת הכספים ויכולת מוגברת לתכנון מדיניות ארוכת טווח. הוועדה פעלה במסגרת "המרכז הישראלי להעצמת האזרח" שייסד ומממן יצחק נזריאן ובראשו עומד פרופ' דוד מנשרי מאוניברסיטת תל-אביב.

    לקריאת המלצות ועדת מגידור לשיטת הממשל בישראל לחץ כאן
     

     


     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "שכר ביום בחירות - רק למי שיבחר"

    "יש תקווה" לשרת החוץ: תמכי בהצעת החוק  לשלול זכות לשכר ממי שלא מצביע

    05/02/2007

    "יש תקווה" פנה אל שרת המשפטים ציפי לבני, החברה בוועדת השרים לחקיקה וביקש את תמיכתה בהצעת החוק של ח"כ יואל חסון הקוראת לשלול זכות לשכר ביום הבחירות ממי שאינו מצביע.

    הצעתו של ח"כ חסון מבקשת לקבוע, כי רק אזרחים המממשים את זכותם ומצביעים ביום הבחירות יהיו זכאים לשכר ממעסיקיהם בגין יום השבתון. ההצעה תעלה לדיון ביום א' הקרוב בוועדה
    .

    לדברי מנכ"ל "יש תקווה", אורן מוסט, שיעור ההצבעה הנמוך בבחירות האחרונות לכנסת מראה שחל פיחות משמעותי במידת האכפתיות הציבורית מהממשל והחברה בקרב האזרחים. בסקר שנערך עבור "יש תקווה", התגלו מימצאים המעידים על רמת מעורבות ואכפתיות נמוכה בקרב צעירים בני 18- 24.

    "מגמות אלו מדאיגות ביותר ואנו משוכנעים שיש לפעול בנחישות ובנחרצות להעמקת המעורבות הציבורית בתהליכים הדמוקרטיים בכלל ובבחירות לכנסת בפרט", כותב אורן מוסט. "אנו מאמינים שהצעת החוק הנ"ל תעודד מאד את האזרחים לממש את זכותם וחובתם המוסרית בהצבעתם לכנסת ואף תגביר את המודעות שלהם לשיפור פני החברה".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    חקיקה עכשיו!
    "יש תקווה" פועלת בכנסת בקריאה לנבחרים
    להעביר החוק הנורבגי
    07/02/2007
    "יש תקווה" הוקמה כארגון בלתי מפלגתי הפועל לשיפור המשילות, היציבות השלטונית ואיכות הממשל תוך חיזוק מעמדה של הכנסת ומיצובה.
    "יש תקווה" תומכת ב"חוק הנורווגי" כחלק מתיקון מקיף של שיטת הממשל בישראל.
    לפיכך, אנו תומכים בהצבעה שכהונתם של חברי כנסת שמונו כשרים תוקפא ובמקומם ימונו חברי כנסת חדשים כמחליפי מקום מקרב רשימת המועמדים של מפלגתם. שר אשר התפטר מן הכנסת לצורך כהונה זו וסיים את תפקידו כשר, בין אם פוטר ע"י ראש הממשלה או בחר להתפטר, יוכל לשוב ולכהן כחבר כנסת בעוד שכהונתו של חבר הכנסת החליפי תופסק.
    אנו משוכנעים שיתרונות ה"חוק הנורווגי" משמעותיים לעין ערוך מחולשותיו:
    שרים מכהנים במשרה מלאה:
    התפטרותם של שרי הממשלה מחברותם בכנסת תאפשר להם להקדיש זמן רב יותר למשרדיהם ולהתמקצע בתפקידים כשרים כאשר יפחת הצורך בנוכחותם בכנסת.  הממשק החקיקתי והמקצועי של השרים עם הכנסת וועדותיה יימשך, אולם,  המימד הפוליטי יצטמצם במידה ניכרת.
    הפרדת הרשויות:
    הפסקת חברותם של שרי הממשלה ברשות המפקחת עליהם תביא להפרדה מתבקשת בין הרשות המבצעת לרשות המפקחת.   
    חיזוק מעמדה המקצועי של הכנסת:
    120 חברי כנסת במשרה מלאה ואפקטיבית יותר – יישום החוק הנורבגי יגדיל את מספר חברי הכנסת שיכולים להקדיש עצמם לעבודתם הפרלמנטרית מ- 95 כיום, ל- 120. ישנה חשיבות רבה להגברת יכולתה של הכנסת לפקח על הרשות המבצעת ולחוקק.
    תמריצים פנים- מפלגתיים להצטרפות לקואליציה
    חקיקת ה"חוק הנורבגי" תיצור תמריצים פנים מפלגתיים לכניסה לקואליציה, בעיקר בקרב המועמדים לכנסת שיוכלו להצטרף כחברי כנסת עם הפיכת חברי מפלגתם לשרים. אנו משוכנעים ששיטה זאת תמשוך מועמדים איכותיים להצטרף למפלגות הגדולות.
     הגברת כוחה של הקואליציה במערכת השלטונית
    כניסת מספר רב יותר של חברי מפלגה לכנסת יגדיל באופן משמעותי את נוכחות חברי הקואליציה במעגלי השלטון: הממשלה והכנסת.
    שימור הקואליציה            
    הבטחת היציבות השלטונית תושג גם מעצם כך שלח"כים הזמניים או ממלאי המקום, יהיה עניין מובהק למנוע את נפילת הממשלה וחזרת השרים לכנסת.
    יתרונות ה"חוק הנורווגי" מגמדים את מגרעותיו ועלויות יישומו
    התועלות והיתרונות הגלומים בהתמקדות השרים בענייני משרדיהם, בהתמקצעות המערכת ובהשבחת עבודת הכנסת הופכים את עלויות יישום ה"חוק הנורווגי" (עלויות המשרדים והשכר הנוספים) לבלתי מהותיות.

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    ח"כ קולט אביטל: החוק הנורבגי מחוייב המציאות

    אמרה בוועדת חוקה חוק ומשפט: "החוק חשוב לחיזוק הפרלמנט וגם ככלי להפרדת רשויות"

    11/02/2007

    משה גפני  (יהדות התורה): "תקציב לא צריך להפיל ממשלה"

    "אני בעד הפרדה מוחלטת בין הרשויות. החוק הנורבגי חשוב לי גם ככלי לחיזוק הפרלמנט וגם כדרך להפרדת הרשויות", דברי ח"כ קולט אביטל (עבודה) בדיון עומק בועדת החוקה חוק ומשפט בראשות ח"כ מנחם בן ששון (קדימה) בנושא "שינויים בשיטת הממשל- חוק "חבר כנסת מחליף" (החוג הנורבגי).
    אביטל היא בין התומכים הבולטים בכנסת בהצעת החוק בנושא. בועדה מסתמן רוב לתמיכה בחוק הנורבגי. הדיון התקיים ב-11 לפברואר במסגרת שלב דיון  נוסף לפני הצבעה על אישור הצעת החוק בועדה.
    "זה חוק טוב למרות שהוא לא יפתור את כל הבעיות", אמר יו"ר הועדה. "הוא מחזק את הכנסת והוא נותן מענה ולו גם חלקי ליציבות ולמשילות. טוב לי בחוק שנותן עוד כח אדם מקצועי לכנסת ונותן מנגנונים סבירים לעבודה".
    מנכ"ל "יש תקווה" אורן מוסט וראש השדולה של "יש תקווה" בכנסת ובממשלה ענת קראוס נכחו בדיון. ארגון "יש תקווה" מעניק גיבוי מלא לתומכים בחוק הנורבגי – ומברך את הועדה ואת העומד בראשה על המחויבות לנושא התיקונים בשיטת הממשל.
    כמו לפני כל דיון בכנסת בנושא תיקוני חקיקה – עמדת "יש תקווה" הובאה לחברי הכנסת מבעוד מועד. (הקלק/י לקריאת נייר העמדה המלא של "יש תקווה")
    בן ששון ניהל את הדיון ביום ראשון, שאיננו יום עבודה בכנסת. בכך הוא ממשיך את המסורת של קודמו מיכאל איתן (ליכוד) שהנהיג גם הוא דיונים מרתוניים בוועדה בסוגיות חוקתיות.
    ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו), כ"צעיר וחדש", אמר כי לדעתו "הרעיון הגלום בחוק חשוב מאד. הכנסת מאבדת את מעמדה כי יש הרבה ועדות וצריך לרוץ מועדה לוועדה ואי אפשר לעבוד בצורה רצינית. עם יותר חברי כנסת ניתן יהיה להתמקצע גם כחברי כנסת".
    פרופ' וח"כ לשעבר (מסיעת מרצ) נעמי חזן אמרה כי לח"כ שנכנס כמחליף של ח"כ אחר יש עניין נוסף לשמור על יציבות הממשלה. עם זאת ביקשה מבט כולל על תיקוני חקיקה נוספים כדי להבטיח בין היתר כי שר שאיננו חבר כנסת יגיע גם הוא לכנסת כדי לדווח. יש צורך, שבה והדגישה, בחיזוק יכולת הפיקוח של הכנסת על הרשות המבצעת. יתכן שיהיה צורך להבטיח מנגנון קבוע של דיווח תקופתי ואפילו פעמיים בחודש של השר לועדותיה.
    גם ראובן ריבלין (ליכוד) שב וביקש להגיע למכלול של תיקוני חקיקה בנושא שיטת הממשל ולא לראות בחוק הנורבגי את חזות הכל. בין היתר הזכיר את הצעת החוק של גדעון סער מסיעתו לצמצום מספר השרים ל-18.  עוד ציין כי מבחינה תקציבית "הוספת 30 חברי כנסת או קבלת החוק הנורבגי – היינו הך".
    הייתה לו ולאחרים גם אזהרה מפני תרחיש עתידי שחברי כנסת שנכנסו למשכן במקום שרים "רואים שהם יכולים להיות מוחלפים והשרים יחזרו לכנסת- ואז יגישו הצעת חוק לביטול החוק הנורבגי. הממשלה תפטר שרים ותחזיר את שריה לכנסת כדי להפיל את החוק המבטל ואז כיצד ניראה בפני הציבור?" ריבלין מעדיף להעלות את מספר חברי הכנסת ל-150.
    בן ששון: "אתה צודק אם אנחנו מדברים על חברי כנסת שמעלים ומפילים חוקים בשל שיקולי מעמדם האישי. אך אנחנו מניחים כי מדובר באנשים אחראיים שלא על פי משב רוח ישנו חוק. אני לומד את הכנסת  ויודע כי לא בהבל פה משנים חוק. נח לי בחוק הנורבגי. וגם סגני שרים צריכים להיות בחבילה הזאת".
    ח"כ משה גפני (יהדות התורה) נדרש גם הוא לסוגיה של סגן שר שהוא חלק מן הכנסת וחלק מן הרשות המבצעת עתה. "צריך להגדיר גם מה מעמד של סגן שר שיש שר מעליו", תבע. "עוד מעט יהיה לנו שר בלי תיק ולו סגן שר בלי תיק. זה מעמיד את הממשל בישראל באור מגוחך. סגן שר הוא במובהק חלק מן הרשות המבצעת וכך יש להגדיר זאת".
    הוסיף גפני: "אני לא רוצה שהכל בועדה הזאת  יתמקד רק בחוק הנורבגי. החוק לא יפתור את כל הבעיה של אי יציבות שלטונית. אחת הבעיות הקשות של אי יציבות שלטונית היא שהתקציב עלול להפיל ממשלה. ואז כל הקואליציה נעמדת על רגליה האחוריות בסוף היום והממשלה נופלת או לא נופלת. כל נושא התקציב מביא לאי יציבות שלטונית. אני מעדיף תרחיש יציב יותר שבו לא יעבור תקציב – והממשלה לא תיפול".
    מנחם בן ששון: "גם זה בתכנית הדיונים שלנו. יש לנו תכנית עבודה".
    בשורה התחתונה של הדיון: מסתמן אור ירוק של הרוב בועדת החוקה חוק ומשפט לחוק הנורבגי – כולל הגדרת מעמדם של סגני שרים כחלק מן הרשות המבצעת. זאת ועוד: מרבית הדוברים בדיון לא מוכנים להסתפק בכך.

     

     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    יעקב פרי: פרופ' פרידמן למשפטים – מינוי ראוי
    בעקבות מינוי שר מקצועי למשרד המשפטים אומר ראש השב"כ לשעבר: יש תחומים המחייבים ניסיון מקצועי וידע מוקדם
    11/02/2007
    "יש מספר תחומים שהממשלה עוסקת בהם ושרי ממשלה עוסקים בהם, שהם מחייבים ניסיון מקצועי וידע מקצועי מוקדם". כך אומר ראש השב"כ לשעבר  וחבר מועצת "יש תקווה", יעקב פרי, בעקבות מינויו של פרופ' דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים.
    פרי, שהצטרף ל"יש תקווה" כחבר במועצת האירגון, סבור, כי מינויו של פרופ' פרידמן לשר המשפטים  "הוא בהחלט מינוי ראוי. אני חושב, עם זאת, שאם הייתה כוונה כלשהי של ראש הממשלה להתנגח או לקרוא תיגר גם על בית המשפט העליון ועל המשטרה – הוא עשה טעות - לא באיש - אלא במה שהאיש מייצג. אנחנו לא צריכים להתעסק רוב העת בקרבות של "מי חזק".
    "מדובר לא רק בידע או בניסיון פוליטי", אומר פרי ל"יש תקווה". "יש תחומים שהם לדעתי הקובעים יותר מכל  והם מחייבים התמחות מקצועית מוקדמת: בריאות וחינוך תחילה, וכן אוצר וגם, עם כל הכבוד, ביטחון. יש תחומים נוספים - אבל אלה העיקריים".
    לדבריו, הובלת תחומים אלה על ידי השר הממונה מחייבת  ניסיון מקצועי, התמחות מקצועית, ידע רחב וגם הערכה ציבורית ותדמית ציבורית שנקנתה בזכות בשל הצטיינות ועיסוק מוקדם בתחום. אני מדבר על אנשים שקנו לעצמם שם טוב בתחום עיסוקם. אם בממשלת ישראל היו יושבים מומחי בריאות- מערכת הבריאות הייתה נראית טוב יותר וכך כמובן, גזירה שווה, בתחומי הכלכלה והחינוך".
    הוסיף פרי: "ממשלה שבה יהיו מספר שרים מקצועיים -  ולא אומר אם חצי מן השרים - הייתה מקילה על ראש הממשלה ומסייעת לו לנהל את כל המערכת  ובמיוחד את כל התחומים שבהם ראוי שאליהם יגיעו אנשים - לא בגלל שנבחרו במרכזי מפלגות ולא בשל מחויבות פוליטית".
    ועוד לדעת יעקב פרי: "אני חושב שמינוי מקצועי צריך להיות מינוי מקצועי טהור. אם הדמות שנויה במחלוקת – ואני לא מתייחס עכשיו למי צודק במחלוקת – ואם האיש הממונה מעורר   מהומות או יצרים חבויים- עדיף שהמינוי  ימתין" .

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "החוק הנורבגי" צעד נכון בדרך להגברת היציבות השלטונית
    12/02/2007
    "יש תקווה" הוקם כארגון בלתי מפלגתי הפועל לשיפור המשילות, היציבות השלטונית ואיכות הממשל תוך חיזוק מעמדה של הכנסת ומיצובה.
    "יש תקווה" תומך ב"חוק הנורווגי" כחלק מתיקון מקיף של שיטת הממשל בישראל.
    לפיכך, אנו תומכים בהצעה שלפיה, כהונתם של חברי כנסת שמונו כשרים (או סגני שרים) תוקפא ובמקומם ימונו חברי כנסת חדשים כמחליפי מקום מקרב רשימת המועמדים של מפלגתם. שר (או סגן שר) אשר התפטר מן הכנסת לצורך כהונה זו וסיים את תפקידו כשר  (או כסגן שר), בין אם פוטר ע"י ראש הממשלה או בחר להתפטר, יוכל לשוב ולכהן כחבר כנסת בעוד שכהונתו של חבר הכנסת החליפי תופסק.
    אנו משוכנעים שיתרונות ה"חוק הנורווגי" משמעותיים לאין ערוך מחולשותיו:
    שרים מכהנים במשרה מלאה:
    התפטרותם של שרי הממשלה (וסגני שרים) מחברותם בכנסת תאפשר להם להקדיש זמן רב יותר למשרדיהם ולהתמקצע בתפקידים כשרים, כאשר ייפחת הצורך בנוכחותם בכנסת.  הממשק החקיקתי והמקצועי של השרים (וסגני שרים) עם הכנסת וועדותיה יימשך, אולם,  המימד הפוליטי יצטמצם במידה ניכרת.
    הפרדת הרשויות:
    הפסקת חברותם של שרי הממשלה ברשות המפקחת עליהם תביא להפרדה המתבקשת בין הרשות המבצעת לבין רשות המפקחת.   
    חיזוק מעמדה המקצועי של הכנסת:
    120 חברי כנסת במשרה מלאה ואפקטיבית יותר – יישום החוק הנורבגי יגדיל את מספר חברי הכנסת שיכולים להקדיש עצמם לעבודתם הפרלמטרית מ- 95 כיום, ל- 120. ישנה חשיבות רבה להגברת יכולתה של הכנסת לפקח על הרשות המבצעת ולחוקק חוקים.
    תמריצים פנים- מפלגתיים להצטרפות לקואליציה
    חקיקת ה"חוק הנורבגי" תיצור תמריצים פנים מפלגתיים לכניסה לקואליציה, בעיקר בקרב המועמדים לכנסת שיוכלו להצטרף כחברי כנסת עם הפיכת חברי מפלגתם לשרים. אנו משוכנעים ששיטה זאת תמשוך מועמדים איכותיים להצטרף למפלגות הגדולות.
     הגברת כוחה של הקואליציה במערכת השלטונית
    כניסת מספר רב יותר של חברי מפלגה לכנסת תגדיל באופן משמעותי את נוכחות חברי הקואליציה במעגלי השלטון: בממשלה ובכנסת.
    שימור הקואליציה            
    הבטחת היציבות השלטונית תושג גם מעצם כך שלח"כים הזמניים או ממלאי המקום, יהיה עניין מובהק למנוע את נפילת הממשלה וחזרת השרים לכנסת.
    יתרונות ה"חוק הנורווגי" מגמדים את מגרעותיו ועלויות יישומו
    התועלות והיתרונות הגלומים בהתמקדות השרים בענייני משרדיהם, בהתמקצעות המערכת ובהשבחת עבודת הכנסת הופכים את עלויות יישום ה"חוק הנורווגי" (עלויות המשרדים והשכר הנוספים) לבלתי מהותיות.

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    בן אליהו: חדירת עולם הפשע לשורות המשטרה היא תמרור אדום

    מפקד חיל האוויר לשעבר בעקבות דו"ח ועדת זיילר: יש סכנה מוחשית וקרובה במערכת אכיפת החוק

    19/02/2007

    מאת: איתן בן אליהו

    מבוכה, דאגה ותיסכול מתעוררים בקרבנו בימים אלה, שבהם בזה אחר זה, לפי סדר, מתנפצים לנגד עינינו מיתוסים. בתוך להט האירועים, עוצמת הפירסומים, הפרשנויות ומשפטי-השדה לכאורה, המתנהלים בתקשורת -  יש באירועים עצמם, בכל זאת,  הבחנה בין שגיאה לשחיתות ובין זדון לשגגה.
    מנהיגים העומדים בראש מערכות גדולות חשופים לא פעם למשברים ותקלות בלתי צפויים מראש. לכאורה, כל אירוע יכול לגרור דרישה ללקיחת אחריות של העומד בראש האירגון, אולם הצצה לתוך מסכת החוקים והקוד המוסרי של העולם המסובך הזה, מצביעה בכל זאת על "סדר" אפשרי בתוך הבלגן.
    נהוג לחשוב, שעוצמת המחדל צריכה להצביע על רמת הדרג שאמור לשאת באחריות, אלא שגם תוצאה הרסנית מאד יכולה לנבוע מתקלה בדרג נמוך. ויש מקרים שתוצאתם לא בהכרח הרסנית בהיקפה, אולם קיים קשר ישיר או לפחות עקיף, בין המקרה לבין מעשיהם, החלטותיהם ומחדליהם של העומדים בעמדות בכירות באותה מערכת. הפעם זו המשטרה.
    ועדת זיילר לא השאירה מקום לספק: אין במסקנותיה רמזים, אין פיזור המחדלים והעובדות על פני תקופה וגם לא פיזור בין קבוצות, רשויות וגורמים בלתי מזוהים.
    הפעם זו לא רק אחריות ממוקדת, בוודאי לא אחריות מיניסטריאלית אלא מעורבות ישירה, שעל פי ועדת זיילר, זו אחריות ישירה, אשמה ישירה ואפילו מעשים הגובלים בחטא.
    חמור עוד יותר הוא אופי המחדלים, שכן השופט זיילר אינו חוסך בתיאור האירועים, לפיהם נקשרו קשרים בין גורמי פשע לבין הממונים על אכיפת חוק וגם הייתה חדירה בלתי מרוסנת של גורמי פשע לתוך המשטרה. שלוש סכנות מתוך החברה עלולות למוטט את המדינה. הראשונה היא ערעור מערכת המשפט, השנייה היא אובדן חוסן המערכת הבנקאית והשלישית קלקולים במערכת אכיפת החוק.
    המערכת הבנקאית שלנו כבר הייתה פעם בסכנת קריסה, הפעם מצוייה בסכנה מערכת אכיפת החוק. אלה לא רק אורות אדומים אלא שתי אזעקות חירום: חובה לעצור את הסכנה הקיומית הזו, כאן ועכשיו.


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    החוק הנורבגי: "צעד ראשון בדרך לשרים במשרה מלאה"
    "יש תקווה" מברך את פרופ' מנחם בן ששון עם קבלת "החוק הנורבגי" בוועדת החוקה חוק ומשפט לקראת הצבעה בקריאה ראשונה במליאה
    22/02/2007

    ארגון "יש תקווה" בירך ביום רביעי את יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, פרופ' מנחם בן ששון (קדימה), עם קבלת החוק הנורבגי בוועדה לקראת הצבעה בקריאה ראשונה. פרופ' בן ששון הוביל את הרוב בוועדה ביסודיות ובנחישות לקבלת החוק, תוך שהוא מציין לכל אורך הדיונים כי הוועדה תמשיך לבחון לעומק ולקדם שינויים נוספים לתיקון שיטת הממשל.
     "הושלם השלב הראשון בדרך לכהונת שר במשרה מלאה", נאמר בהודעת "יש תקווה" לתקשורת. החוק קובע, כי חבר כנסת שימונה לשר או, לסגן שר, יתפטר מתפקידו זולת אם התמנה לראש ממשלה או סגן ראש ממשלה. זאת עד אשר יחדל מכהונתו. בהצבעה על הצעת החוק, אשר הוביל יו"ר הוועדה, ח"כ הפרופ' מנחם בן ששון, היה רוב לתומכים בחוק.
    לדברי אורן מוסט, מנכ"ל "יש תקווה", "יש רווח כפול מ"החוק הנורבגי", לכשיתקבל בהמשך תהליך החקיקה על ידי  הכנסת – הקדשת מירב זמנם של שרי הממשלה לניהול משרדיהם מחד גיסא, וחיזוק יכולות חברי הכנסת ואפשרותם לבצע את עבודתם ביתר איכות ומיקוד, מאידך גיסא".
    עוד ציין מוסט, כי " משמעות יישום ה"חוק הנורבגי" היא בתוספת עוצמה של 25% לכוחה של הכנסת - כ-25-30 חברי כנסת חדשים שיחליפו את השרים וסגני השרים ויוכלו לאייש את הוועדות השונות ולמלא את שליחותם וחובתם במצוינות".
     "אנו מברכים על ההובלה של  ח"כ פרופ' מנחם בן ששון, יו"ר וועדת חוקה, חוק ומשפט ושל חברי הוועדה, ומקווים, שהכנסת תפעל לסיום הליך החקיקה בהקדם", אמר. עוד מדגישה הודעת "יש תקווה" כי הצעד הראשון בוועדת החוקה תואם את רצון הציבור הישראלי.
    מסקר שערך "יש תקווה" באמצעות מכון המחקר Market Watch, עולה כי 71% מהציבור חושב שהשרים המכהנים צריכים להיות "במשרה מלאה" וכן שיהיו נתונים לפיקוח הכנסת, כך שניתן יהיה היות לפטרם ברוב של 73 ח"כים.
     82% תומכים בהגבלת מספר השרים בממשלה, 68% מהישראלים חושבים שבישראל יש יותר מדי מפלגות ו-71% תומכים בהעלאת אחוז החסימה מ-2% ל-3%, ו-62% תומכים במינוי אוטומטי של ראש הסיעה הגדולה לראש ממשלה. 60% מהמשיבים חושבים שההצעות לתיקון אכן יכולות לשפר את שיטת הממשל.


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "היעד הוא יציבות, משילות – וכח לכנסת"
    מנחם בן ששון בדיוני ועדת החוקה חוק ומשפט על החוק הנורבגי
    22/02/2007

     בסכמו את אחד הדיונים המרכזיים שהתקיימו החודש בנושא החוק הנורבגי אמר יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט מנחם בן ששון בין היתר כך: עם ארבע נקודות יצאנו לדרך כששאלנו את השאלה למה אנחנו עושים מהלכים: יציבות לממשלה, יכולת משילות, כוח לכנסת וקשר בין בוחרים לנבחרים. קשר בין הבוחרים לנבחרים אנחנו לא משיגים בחוק הזה. את שלושת היעדים האחרים אנחנו משיגים, או ברמה גבוהה מאוד או ברמה סבירה.

    אני חושב שככל שהמערכות יהיו אוטומטיות יותר, קרי, ממוסדות, כך שהמערכות יהיו מערכות מחייבות, שהיציאה מן הכנסת תהיה יציאה מחייבת, שהחזרה אל הכנסת תהיה חזרה אוטומטית, ככל שהמערכות הללו יהיו מערכות שיהיו בשגרה, כך נשיג  כנסת איכותית. האיכות קיימת פה, כלי העבודה משתפרים הרבה מעבר למה שהייתם רגילים אליהם, אפשרויות העבודה שלנו הן מעולות, רק צריך לעשות, אני אקרא לזה במרכאות, ואתמול קראו לזה "יעילות וסידור עבודה".
    אני מדבר פה, לשמחתי, גם אל חברי כנסת לשעבר, גם אל חברי כנסת שהם מן היעילים בבית, מן הנבונים בבית, מן המשקיעים בבית. במקרה הזה אתם יודעים במה נשתניתם אתם מחברים אחרים, אולי בעובדה שאתם מסוגלים ליצור מחויבות לפי סדר ערכי שאתם יצרתם. הסדר הזה  יהפוך גם לחלק מסידור העבודה של הכנסת, אדם לא יצטרך לשלוש ישיבות בו זמנית".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "חייבים לשנות את התרבות הפוליטית בישראל"
    ראיון ל "יש תקווה" עם דוד איינהורן, אב שכול, בשבוע שעבר נפגש עם השר פרץ ותבע: קח אחריות
    25/02/2007

    דוד איינהורן איבד את בנו יהונתן ז"ל במלחמת לבנון השנייה. בשבוע שעבר נפגשה קבוצת הורים שכולים עם שר הביטחון עמיר פרץ ואחר כך עם חברי ועדת החוץ והביטחון. הם תבעו לתת שם למלחמה שנטלה את יקיריהם. לא מבצע. לא מערכה. מלחמה. הם תבעו תחקירים מסודרים ומושלמים, שיבהירו את נסיבות הנפילה של הבנים.
    איינהורן תבע יותר: הוא תבע מפרץ לקחת אחריות. הוא אמר שהאדם הנכון צריך להגיע למקום הנכון, ומי שכשל צריך לפנות את מקומו. את הדברים הוא אמר ישירות וגלויות בפניו של השומע, כשהוא מישיר מבט אל עיניו של השר.
    איינהורן, יועץ מיכשור אלקטרוני בביטוח הלאומי ותושב חבל מודיעין, אמר בשיחה ביום רביעי ל"יש תקווה": "אדם שמקבל תפקיד ציבורי חייב לדעת לקחת אחריות. המילה היא אחריותיות. נותנים לו תנאים, נותנים לו כלים. אם יש אירוע שמבהיר, כי הוא פעל לא נכון – בין אם זו מלחמה ובין אם זו תאונת רכבות – התרבות הפוליטית חייבת לגבות ממנו את המחיר. הוא צריך לקום וללכת לטובת מי שיכול לבצע טוב ממנו".
    הוסיף איינהורן: "דן חלוץ הוא איש עתיר זכויות. כמה מן המבצעים העלומים שבהם נטל חלק לא נחשפו. הוא פעל רבות למען המדינה הזאת. אך בתפקיד הרמטכ"ל הוא כשל. הוא לא נתן הנחיות נכונות למפקדים כדי שבסופו של יום, יבוא ניצחון למדינה הזאת. לכן הוא היה צריך לקום וללכת, כפי שעשה בסופו של דבר".
    הוא מדבר באיפוק אך המילים שלו הן זעקה: "כל אדם השולח את בנו לצבא ולמלחמה חייב לדעת שהבן עלול לחזור בארון. במלחמה בנים נופלים. אך חייבת להיות לקיחת אחריות. חייבת".
    "החלק השני של משוואה בתרבות פוליטית נכונה", מדגיש איינהורן, הוא הבאת האיש הנכון לתפקיד הנכון. שוחחתי על כך ארוכות עם חברים בוועדת החוץ והביטחון, עם צחי הנגבי ועם יובל שטייניץ. אמרתי להם, שלא יכול להיות שאנשים יבואו לתפקידים הקרויים משרות אמון מפני שלממנה אותם יש אמון בהם על רקע אישי. צריך להתמנות  לתפקיד לא האיש הרצוי ביותר לבכיר – אלא האיש הראוי ביותר. זה המפתח. לא יתכן למנות שר ביטחון על רקע קומבינה קואליציונית. את זה אמרתי לעמיר פרץ בפניו. את זה אמרתי לאהוד אולמרט בפניו. הם לא השיבו, כי אני אב שכול. ואולי מפני שאין להם מה לומר על כך. מה הם יגידו? יודו שאני צודק? אולי הם סבורים אחרת. אולי דעתם שונה".
    זאת ועוד: איינהורן מדגיש, כי גם סביבתו הקרובה של הבכיר הממונה חייבת להיות ראויה. "שיהיו שם, ליד השר. לא מפני שאלה חלק מסביבת שמור לי ואשמור לך. לא מפני שהם מחזיקים בדעות פוליטיות שנראות נכונות למי שנותן להם תפקיד. אלא מפני שגם הם הראויים ביותר. הם – שדירת הניהול הבכירה שליד השר".
    וכשזה לא כך – מי משלם את המחיר?
    איינהורן: "אני. ואתה. וכולנו. והציבור כולו. על קומבינות ואינטריגות כולנו משלמים מחיר יקר מאד. בתרבות פוליטית כזאת אתה לא יכול להזיז הרבה. גם כשאתה בא לאיש מדרג ביניים הוא אומר לך שהוא לא יכול לשנות שום דבר, כי מה יגיד השר. כך זה כשאין בחירה אובייקטיבית עניינית של אנשים על פי כישוריהם והתאמתם לתפקיד. התרבות הפוליטית החסרה שלנו מקרינה על כולנו".
    התקווה שלך?
    "תרבות פוליטית בה אנשים ישרי דרך ומתאימים יגיעו לתפקידים בשל היותם ראויים. לא איכפת לי אם מימין או משמאל. אנשים כמו עוזי לנדאו מימין או עוזי דיין משמאל הם בעיני דוגמא למשרתי ציבור ישרי דרך. ויש רבים אחרים".
    מתי זה יקרה?
    "כשהציבור יתחיל לומר את דברו. הציבור אכן מתחיל לומר את דברו בקול גדול: אנחנו רוצים בתפקידי מפתח בממשל את  הראויים ביותר".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    גליה אלבין: "בכוחנו יחד לשנות"
    אני כותבת בהרבה כאב ובהרבה תקווה על הסיבות שהביאו אותי ל"יש תקווה"
    28/02/2007
    אני באמצע החיים, שלב של "חושבים". יש גם סיכומים על מה שהיה. נולדתי  שנה אחרי קום המדינה ואני נטועה עמוק במדינה שלי. המחשבה על חיים במקום אחר מעולם לא הייתה על הפרק גם כשהייתי סטודנטית בארה"ב. קיבלתי חינוך לאזרחות טובה  מבלי לערער על צדקת הדרך. החיים חולפים בפן האישי בהרבה רגעי שמחה והתרוממות רוח, אך גם בתקופות של ייאוש, תסכול וחוסר אונים, הנובע בעיקר מהחרדה, שמא לא אעביר לילדי את מה שאני קיבלתי:  ערכים של חברה צודקת דמוקרטית, גאוותו של העם היהודי.
    אינני דתייה. רחוק  מזה. אך הקידוש עם ארבעת הילדים בכל יום שישי היה סמל לזהות המוצקה. אני  כל כך מאמינה שהכול צפוי והרשות נתונה, ולכן  החלטתי להביט אחורה בזעם וקדימה בתקווה ולא לחפש אשמים במה שקורה עכשיו למדינת ישראל. חבל על האנרגיה השלילית. החלטתי שיש לחפש ולמצוא פרטנרים לדרך שאינם מחפשים ביטוי לאגו הפרטי שלהם. מצאתי אותם כאן.
    מבחירה נקייה וחופשית אני רוצה לנצל את שארית חיי לנקות  את מה שניתן ולהיות חלק מהתיקון המתחייב מהמצב המאוס אליו נקלענו. הבחירה בידי ובידי כל אחד מאיתנו לעצור את הגלישה במדרון התלול.
    אם רק נחליט שיש תקווה, בלי חרדה, עם אמונה - ביכולתנו יחד לשנות. אז נממש את חזונו של חוזה המדינה. אם נרצה אין זו אגדה. אני רוצה. לכן אני ב"יש תקווה".

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    פרופ' אמנון רובינשטיין על פרשת טרטמן: תקלה קשה שניתן וצריך למנוע

    חברי  "יש תקווה" מגיבים על פרשת המינוי - ד"ר אורנה ברי: חייב להיפסק המצב שבו יחסים אישיים ולא יכולת עומדים בבסיס החלטות על מינויים

    01/03/2007

    חברי "יש תקווה", פרופ' אמנון רובינשטיין, והמדענית הראשית לשעבר, ד"ר אורנה ברי, תובעים לקבוע נוהל בדיקה מסודר של נתוני מועמדים לתפקידים בכירים בצמרת הממשל. זאת, בעקבות הכשל שנחשף בפרשת המינוי של ח"כ אסתרינה טרטרמן לשרת תיירות.
    פרופ' רובינשטיין, מומחה למשפט חוקתי וחתן פרס ישראל למשפטים, כיהן כשר בממשלות רבין ופרס, וראה מקרוב מאוד בשנות שירות בכנסת ובממשלה את התהליכים הקודמים להצגת מועמדותו של שר לאישורה של הכנסת.
    רובינשטיין אמר השבוע  ל"יש תקווה": "לפני הבאת מועמדותו של פלוני לכהונת שר  בממשלה לאישורה של הכנסת, יש לבצע בדיקה מלאה של נתוני המועמד על ידי גורם אמין ומוסמך, שאיננו חבר מפלגתו. האיש הנכון לביצוע בדיקה ראשונית זאת הוא מזכיר הממשלה".
    את אי הידיעה באשר לביוגרפיה ההשכלתית הפורמלית של המועמדת לתפקיד שרת תיירות, ח"כ אסתרינה טרטמן, תיאר רובינשטיין כ"תקלה קשה שניתן וצריך למנוע".
    ד"ר אורנה ברי, לשעבר המדענית הראשית של משרד התעשייה והמסחר, אחת המצטרפות  החדשות ל"יש תקווה", סבורה, כי חייב להיות נוהל תקין של בדיקת נתוני מועמד לתפקיד שר, וכי  נוהל כזה חייב לספק מידע מלא, שהוא תנאי לבחירה נכונה שאינה מודרכת על ידי קשרים אישיים.
    ד"ר ברי, כיום מנהלת-שותפה בקרן הון הסיכון ג'מיני:  "תהליך של בחירת המועמד הטוב ביותר לתפקיד שר  אינו יכול להתנהל על פי רגשות של מישהו, אלא רק על פי נוהל, המביא את כל המידע הרלבנטי לפני מקבל ההחלטה. מי שמחליט צריך לראות לפניו את כל הנתונים ואת  מלוא התמונה. בלי נוהל קבוע ונכון – לא תובא בפניו מלוא התמונה".
    לדברי ד"ר ברי, "כאשר מקבל ההחלטה על מינוי חושב בטעות, שהגיע אליו כל המידע – והנוהל הקיים בפועל אינו מביא לו את מלוא המידע – נוצר מצב העלול לבייש הן את מי שמוסמך למנות והן את המועמד למינוי. מתברר, כי לא כל השאלות הנכונות נשאלות. מתברר, כי לעיתים יחסים אישיים ולא היכולת הם העומדים בבסיס החלטות על מינויים. המצב הזה חייב להיפסק".
    מוסיפה ברי: "נכון שבמדינה שעברה מלחמות לא תמיד ההשכלה הפורמלית היא בהכרח הנתון הקובע. יש מועמדים ראויים שהם אוטו-דידקטים. אך מקבל ההחלטה חייב לדעת מהי ההשכלה הפורמלית של המועמד, ואם כישוריו ועברו מצדיקים זאת. רק אז יכול שתיפול החלטה חריגה, המעדיפה יכולת על פני השכלה".
    זאת ועוד: "במדינה מסודרת, בדיקת כל הנתונים איננה משימה בלתי אפשרית. האם פלוני עבר מסלול הכשרה דרוש? מהי השכלתו? אלו שאלות שיש עליהן תשובות מלאות – וצריך להביא אותן לפני המחליטים. כולנו צריכים לדעת, כי לתפקידי מפתח בממשל נבחרו האנשים הטובים ביותר".

     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    אסף חפץ: "הכשל במלחמה מחייב שינוי בשיטה"
    המפכ"ל לשעבר ל"יש תקווה": הממשלה ריכזה בידיה את התקציבים מבלי לשלב בהיערכות את השלטון המקומי
    06/03/2007

    כשל בשיטה הוא  שהביא למפולת בהיערכות העורף בזמן מלחמת לבנון השנייה. כך אומר ל"יש תקווה", אסף חפץ, שעמד בראש משטרת ישראל בשנים 1994-1997, והיה לוחם מצטיין, שהפך סמל לתעוזה. הראיון עם חפץ התקיים יום לפני החשיפה של דו"ח מבקר המדינה, שהביאה לשיא חסר תקדים את המתח ביחסים בין  המבקר לבין ראש הממשלה.

    עם חשיפת עומק הכשל בהכנת העורף בצפון במהלך מלחמת לבנון השנייה מתמקד השיח הציבורי בקרב פוליטי, שנתפש גם כאישי בין מבקר המדינה לבין ראש הממשלה. האם אכן מדובר בכישלון פרסונלי – או יותר מכך- בכישלון של השיטה?

    חפץ: "זהו כישלון של השיטה שלא השכילה להעביר סמכויות לרמת השלטון המקומי וריכזה בידיה את קלפי הכוח הפוליטי והתקציבים מבלי לשלב במאמץ ההיערכות את השלטון המקומי
    .במשך שנים העדפנו ריכוזיות לאומית
    ללא העברת סמכויות לשטח. כך לא מנהלים בעולם העסקי, כך לא היה צריך לנהל את תרבות השלטון ביחס שבין המרכז לפריפריה. מכאן באו כשלים בהכנת העורף. מכאן באו כשלים גם בתפקוד המשטרה".

    לפני שהיית המפכ"ל ה-12 השתחררת מצה"ל בדרגת סגן אלוף, אחרי שירות בחטיבת הצנחנים. עמדת בראש הימ"מ, מילאת שורת תפקידי פיקוד ומטה, הפכת סמל למפקד שמחובר לשטח. אם תוכל לשנות את תרבות השלטון בתחום ביזור סמכויות – תוך הכנת העורף למערכה עתידית - מה תעשה?

    חפץ: "אבנה תשתית מקומית חזקה שיש לה סמכויות, יש לה כלים ותקציבים, יש לה אחריות. הייתי מונע מצב שבו שרשרת של משרדי ממשלה מנסה לרכז מלמעלה כל נושא, כולל הכנת העורף. לא הופתעתי מן הכשל כפי שהוא עולה מן המידע הנחשף עתה. אתן דוגמא קטנה מן התחום המשטרתי, אותו אני מכיר היטב. ראש עיר, שאיכפת לו, איננו מסוגל לבצע הקצאת משאבים לעקירת הפשיעה. הוא אינו מסוגל לבצע תיעדוף של תקציבי הרשות במלוא הסמכות והאחריות על פי צרכי השעה והמקום.

    ראה את הדוגמא של ג'וליאני בניו-יורק. סוד ההצלחה היה ביכולת להפעיל כלים ותקציבים על פי סדר היום והעדיפות שהוא הכתיב, מפני שראה את צרכי העיר מתוך ניו-יורק ולא מוושינגטון.

    מראשי הערים שלנו לא דרשו להכין את העורף לקרב. לא איפשרו להם לייעד תקציבים ולא להתמקד במשימה. ברגע שבאה שרשרת אירועים כפי שאירע במלחמת לבנון השנייה – העסק התרסק".

    אתה עומד היום בראש איגוד הטניס הישראלי. מדוע לא הלכת אישית לראשות עיר או לצמרת השלטון המקומי כדי ליישם את מה שאתה תובע? האם הדרך לשינוי עוברת בחקיקה מתקנת? האם בלעדיה יש סיכוי?

    חפץ: "אני מדבר על כשל מתמשך של שלושים שנה. כשל שבו אין ראייה מקומית. אין הקשבה לקול המקומי ברמת השלטון המרכזי. אין שילוב של היכולת המקומית עם מתן כלי ביצוע. את כל זה צריך לתקן בחקיקה. עד כה זה לא קרה. המנהיגות הלאומית החזיקה את קלפי הסמכות והתקציבים בידיה והפסידה את הסיכוי לייעל הערכות.

    אני לא תובע מעבר מיידי ומלא של סמכויות לרמה המקומית בנושאים כמו היערכות העורף או ביעור פשיעה. אני תובע מעבר הדרגתי ואחראי. מי שהיה צריך להוביל את השינוי הזה – לא עשה זאת, לא העניק לשלטון המקומי את הכלים.

    הראה לי מנהל חברה פרטית עסקית אחד, שיכול להצליח בשטח כשאין לו כלים. בארה"ב גם השריף מסולק מן העיירה אם לא הצליח בתפקיד. הציבור שלו שופט אותו בשטח על הישג או על כישלון. כך צומחת תרבות של אחריותיות (אקאונטביליטי) ושל מתן יכולת לאנשים הקרובים לשטח להיערך לקראת הבאות. כך מבטיחים גם איכות אנושית טובה ברמת השלטון המקומי. הטובים יותר יבואו לשרת.

    אחרי שפרשתי מן המשטרה הציעו לי תפקידים של ראש עיר מגדרה עד חדרה. לא רציתי ולא רק מפני שאין לי עניין אישי בניהול עיר. מפני שראיתי במגוון התפקידים שמילאתי במשטרה את חוסר האונים של הרשות המקומית. זהו אותו חוסר אונים שביסוד השבר בצפון. את זה הנהגה לאומית חייבת לתקן – ואפילו אם היא מפזרת במשהו את העוצמה שרוכזה בידיה".

     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    71% מהציבור תומך בהעלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת
    כך עולה מסקר שערך "יש תקווה" בהמשך לדיון בוועדת החוקה על העלאת אחוז החסימה
    07/03/2007

    העלאת אחוז החסימה ל-3% משנה את שיווי המשקל לכיוון של מציאות פוליטית יציבה ויעילה יותר, על ידי עידוד ההתכנסות של מפלגות קטנות  לגושים פרלמנטריים ועל כן חיזוק היציבות השלטונית. כך מוסר ארגון "יש תקווה" בהמשך לדיון בנושא אשר נערך בוועדת חוקה חוק ומשפט ביום חמישי האחרון.
     
    לדברי מוטי קריסטל, חבר הנהלת "יש תקווה", קביעת אחוז חסימה מסוים מהווה נקודת איזון בין האינטרס לייצוגיות של מגזרים או רעיונות במערכת הפוליטית ובין האינטרס לייצר דמוקרטיה פרלמנטרית יעילה.
    "אנו מאמינים כי העלאת אחוז החסימה מ-2% ל-3% תגרום לצמצום משמעותי בהתארגנויות של מפלגות קטנות על בסיס נושא או אינטרס ספציפי, שכבר מיוצג במפלגות הגדולות יותר.
     התכנסות לתוך מפלגות גדולות משמעה יהיה בהכרח הגברת הייצוגיות של מגזרים וסוגיות בתוך מפלגות אלו".  קריסטל מוסיף כי העלאת אחוז החסימה תגרום להפחתת הסחטנות הפוליטית המעודדת התנהגות פוליטית שלילית.
     
    71% מהציבור תומכים בהעלאת אחוז החסימה ל-3%
    מסקר שערך ארגון  "יש תקווה" באמצעות מכון המחקר Market Watch,עולה כי 71% מהציבור חושב שיש להעלות את אחוז החסימה ל-3%.71% מהציבור סבור, כי השרים המכהנים צריכים להיות "במשרה מלאה" וכן שיהיו נתונים לפיקוח הכנסת, כך שניתן יהיה  לפטרם ברוב של 73 ח"כים. 82% תומכים בהגבלת מספר השרים בממשלה ו- 68% מהישראלים חושבים שבישראל יש יותר מדי מפלגות.
     62% תומכים במינוי אוטומטי של ראש הסיעה הגדולה לראש ממשלה. 60% מהמשיבים חושבים שההצעות לתיקון אכן יכולות לשפר את שיטת הממשל.
     
    לדברי קריסטל, אחוז החסימה מהווה, כאמור, איזון בין ייצוגיות של מגזרים ורעיונות בכנסת ובין יעילות תפקודה של המערכת הפוליטית. מן הטעמים שצוינו לעיל,
     ראוי לשנות את נקודת שיווי המשקל הקיימת היום (2%). מתוך אמונה בחוזקה ובחיוניותה של דמוקרטיה פרלמנטרית, העלאת אחוז החסימה חייבת  להיעשות במתינות ובמשורה.
    "בחרנו להעלות  את אחוז החסימה ל3% בלבד מתוך ההכרה בחשיבות שימור הפלורליזם של הציבור הישראלי בכנסת", מסכם קריסטל.

     


     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    ח"כ מיכאל איתן: "להשגת יציבות בממשל יש להעלות את אחוז החסימה"

    יו"ר לשעבר של ועדת החוקה חוק ומשפט, ל"יש תקווה": אין לאמץ את המודל התורכי של 10% חסימה אך יש לשאוף לבניית רף של 5%

    08/03/2007

    ועדת החוקה חוק ומשפט בראשות ח"כ פרופ' מנחם בן ששון (קדימה) דנה ביום ה', דיון ראשון בסוגיית העלאת אחוז החסימה. זאת במסגרת דיון מעמיק ומתמשך של הוועדה בשורת הצעות חוק לתיקון שיטת הממשל.
    לקראת הדיון אומר ח"כ מיכאל איתן (ליכוד), שעסק רבות בסוגיות חוקתיות כשעמד בראשות הוועדה בכנסת ה16, כי העלאת אחוז החסימה היא צעד מחויב המציאות – גם אם תהיה פגיעת-מה בעקרון הייצוג בכנסת.
    איתן, מחבריה הבולטים של  ועדת החוקה, חוק ומשפט,  אומר ל"יש תקווה": " כמובן, שאין לאמץ את המודל התורכי, שבו הגיעו עד לעשרה אחוזי חסימה. לדעתי, יש לשאוף לבניית רף של 5 אחוזי חסימה. סברתי כך גם בעת שהובלנו לצידו של גדעון סער מסיעתי צעדים קודמים להעלאת אחוז החסימה, כך ב-2004 במעבר מאחוז וחצי לשניים. בהשוואה למדינות דמוקרטיות מערביות אחרות, אחוז החסימה בישראל עדיין נשאר נמוך יחסית ויש לפעול להמשך המגמה של העלאתו".
    ח"כ איתן מודה, כי הצעד כרוך בפגיעת-מה בעקרון הייצוג, אך הוא סבור כי בחשבון כולל הצעד הזה מחויב המציאות: "במדינה כל כך שסועה ומרובת מחלוקות ופלגים כשלנו, טוב יהיה, אם לקראת בחירות תהיה התחברות של סיעות קטנות לגושים גדולים יותר ומספר המפלגות יצומצם. זהו צעד שיתרום רבות ליציבותה של שיטת הממשל וכמובן שהוא צריך לבוא כחלק משורת צעדים נוספים לתיקונה".
    בכירי "יש תקווה" פועלים גם השבוע בכנסת לגיבוש רוב לחקיקה שתביא להעלאת אחוז החסימה. לדברי מוטי קריסטל, חבר הנהלת "יש תקווה", קביעת אחוז חסימה מסוים מהווה נקודת איזון בין האינטרס לייצוגיות של מגזרים או רעיונות במערכת הפוליטית ובין האינטרס לייצר דמוקרטיה פרלמנטרית יעילה.
    "אנו מאמינים כי העלאת אחוז החסימה מ-2% ל-3% תגרום לצמצום משמעותי בהתארגנויות של מפלגות קטנות על בסיס נושא או אינטרס ספציפי, שכבר מיוצג במפלגות הגדולות יותר. התכנסות לתוך מפלגות גדולות משמעה יהיה בהכרח הגברת הייצוגיות של מגזרים וסוגיות בתוך מפלגות אלו".  קריסטל מוסיף כי העלאת אחוז החסימה תגרום להפחתת הסחטנות הפוליטית המעודדת התנהגות פוליטית שלילית.
    מסקר שערך ארגון  "יש תקווה" באמצעות מכון המחקר Market Watch, עולה כי 71% מהציבור חושב שיש להעלות את אחוז החסימה ל-3%. 71% מהציבור סבור כי השרים המכהנים צריכים להיות "במשרה מלאה" וכן שיהיו נתונים לפיקוח הכנסת, כך שניתן יהיה  לפטרם ברוב של 73 ח"כים. 82% תומכים בהגבלת מספר השרים בממשלה ו- 68% מהישראלים חושבים שבישראל יש יותר מדי מפלגות. 62% תומכים במינוי אוטומטי של ראש הסיעה הגדולה לראש ממשלה. 60% מהמשיבים חושבים שההצעות לתיקון אכן יכולות לשפר את שיטת הממשל.


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    דני רוטשילד: "השיטה הקיימת מביאה לקיפאון"

     נשיא המועצה לשלום ולביטחון, אלוף (מיל.) דני רוטשילד, ל"יש תקווה": במצב שנוצר היום ההנהגה שלנו לא מסוגלת לקבל החלטות קשות

    11/03/2007

    "יש להכניס לשיטה הפוליטית את המרכיב של מדידת הצלחה על פי תוצאות, לא תוכניות בלבד, כי השיטה הקיימת מביאה לקיפאון. כך אומר ל"יש תקווה" נשיא המועצה לשלום ולביטחון אלוף מיל. דני רוטשילד. לדבריו, ההנהגה הפוליטית במצבה היום – ועקב ליקויים מבניים בשיטה - אינה מסוגלת לקבל החלטות קשות.

    רוטשילד, לשעבר מתאם פעולות צה"ל בשטחים והיום איש עסקים: "אין ספק כי הנהגה חלשה יכולה לקבל החלטות שהן המכנה המשותף הנמוך ביותר. רק הנהגה חזקה יכולה לקבל החלטות אמיצות. במצב שנוצר היום ההנהגה שלנו לא מסוגלת לקבל החלטות קשות. במדינה דמוקרטית החלטות הן פועל יוצא של רוב שמאפשר לך לקבל אותן – ולא פחות חשוב מכך - גם לבצע אותן".

    הבעיה היא הפרסונה, האנשים בצמרת הפוליטית הנוכחית, או שיטת הממשל והמבנה שבה פועלת ההנהגה? אריאל שרון, באותה שיטת ממשל קיימת, הוביל מהלך קשה - הינתקות - וביצע אותו בפועל.

    "הבעיה ללא ספק היא השיטה. גם אריאל שרון, עם כל עוצמתו האישית כמנהיג, ועם כל הכריזמה שלו כראש ממשלה סמכותי, עשה רק מעשה אחד חד פעמי של הינתקות ואז נותר ללא רזרבות. היה ברור לו שהוא לא מסוגל להמשיך הלאה".

    הקרנת חולשה של השיטה הקיימת כלפי חוץ – גובלת בסכנה קיומית?

    "אני לא רוצה להשתמש במילים גבוהות. אך ברור לי כי ממשל שאינו יכול לקבל החלטות עלול להיקלע לסטגנציה. מצב של קיפאון וחוסר יכולת לקבל החלטות קשה מאד ואינו מביא אותנו לפתרונות. יש לשנות את השיטה גם באמצעות הכנסת מרכיבים של מדידת הצלחה על פי תוצאות, לא תוכניות".

    ***

    המועצה לשלום ולביטחון נוסדה בשנת 1988 על ידי קבוצת קצינים בכירים במילואים בראשות אלוף מיל. אהרן יריב ז"ל אשר כיהן אז גם כראש המרכז למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב.

    המועצה היא גוף התנדבותי על מפלגתי המאגד כאלף חברים בעלי עבר בטחוני עשיר לצד אישים באקדמיה ומי שמילאו תפקידים בכירים בשירות הדיפלומטי והציבורי. חברי המועצה מתמקדים בתמיכה בתהליך השלום כמרכיב חיוני בביטחון הלאומי. המטרה היתה לשתף את הציבור הרחב בידע המצטבר של חברי המועצה על מנת שיוכל לגבש דעה בסוגיות של בטחון לאומי.


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    סקר: ברוב הדמוקרטיות – אחוז החסימה גבוה לעומת ישראל
    מכון המחקר והמידע של הכנסת מצא כי אחוז החסימה הנמוך ביותר הוא בהולנד ואחריה ישראל ודנמרק עם 2%. יוון היחידה עם 3% ושאר המדינות 4% או 5%
    12/03/2007
    ברוב הדמוקרטיות עם שיטת בחירות יחסית, אחוז החסימה גבוה מאשר בישראל, והוא עומד בדרך כלל על 4% או 5%, לעומת 2% בישראל. רק במדינה אחת, הולנד, אחוז החסימה נמוך יותר והוא עומד על 0.67%. כך עולה מנתוני סקר של מכון המחקר והמידע של הכנסת, שהוגש לוועדת החוקה חוק ומשפט.

    הסקר, הכלול במסמכי הוועדה לקראת הדיון בנושא אחוז החסימה ביום שלישי השבוע, קובע, כי דנמרק וישראל נמצאות בתחתית הטבלה ההשוואתית עם 2 אחוזי חסימה בלבד.
    את הסקר כתבה אורלי לוטן והוא אושר על ידי הודיה קין ממרכז המחקר והמידע של הכנסת: "ההתייחסות בסקר היא למדינות בהן הבחירה היא יחסית (כלומר, התפלגות המושבים בפרלמנט היא פרופורציונאלית למידת התמיכה שהעניקו הבוחרים למפלגות) או מעורבת (עירוב של שיטת בחירות יחסית עם שיטה אחרת, לרוב בחירה של שלטון הרוב, שבה "המנצח לוקח הכל"). בחלק מהמדינות אחוזי החסימה מתייחסים למושבים בפרלמנט המחולקים ברמה הארצית, כמו בישראל, ובחלקן למושבים המחולקים לנבחרים במחוזות. במרבית המדינות אחוז החסימה נקבע מתוך סך הקולות במדינה, גם אם הנציגים המיועדים נבחרים בבחירה מחוזית. משמעות הדבר היא, שגם כאשר ההתייחסות במדינה היא לנציגים הנבחרים ברמה המחוזית – מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה הארצי לא תקבל מושבים בפרלמנט, אפילו אם קיבלה את השיעור הגבוה ביותר של הקולות במחוז בחירה מסוים. 

    לסקר המלא באתר ועדת חוק חוקה ומשפט לחץ כאן

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    אורי סלונים בתגובה לדברי דני רוטשילד באתר:
    שיטה מתוקנת תביא לממשל את המוכשרים ביותר
    13/03/2007

    תגובות רבות לקביעתו של אלוף מיל. דני רוטשילד בראיון לאתר, לפיה שיטת הממשל הקיימת מביאה לקיפאון ומונעת יכולת לקבל החלטות קשות ונחוצות.

    כתב חבר "יש תקווה", עו"ד אורי סלונים:

     "אני מסתובב כבר שנים הרבה בתסכול זה, שיש בקרבנו אנשים נפלאים ומוכשרים, שאילו השיטה הייתה אחרת, היו משתלבים בהנהגה המדינית, וחיינו ואולי גורלנו, היו נראים אחרת משמעותית.
    עלו והצליחו בפעילות "יש תקווה" אולי השם יהיה גם מהות!!"

    יו"ר הסוכנות היהודית וחבר "יש תקווה" זאב בילסקי בתגובה:  "מסכים עם כל מילה שנכתבה על ידי ידידנו אורי סלונים".

    חברת "יש תקווה" דליה יאירי קראה למגיבים "להשמיע את קולם ומעל כל במה ציבורית ולהביא עוד תומכים ל"יש תקווה".

    עו"ד יורם רא"בד התייחס אף הוא לדברים וכתב: "סליחה שאני מקלקל את המסיבה אבל לא הבנתי על מה ולמה מחיאות הכפיים - בדבריו של רוטשילד יש אמפתיה, אבל אין מהות. ובלי מהות, הסיסמה "תקווה" לא תוביל לשום שינוי. מבלי לפגוע ועם כל הכבוד, צריך להפסיק להתלהב מסיסמאות ולהתחיל לנסות לבחון ברצינות את התוכן, ואיך ומתי לנסות ליישם אותו."

     לקריאת דבריו של האלוף לשעבר דני רוטשילד לחץ כאן


     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    איילנד חושף: ליקויים קשים בקבלת ההחלטות האסטרטגיות
    במסמך בנוסח "אני מאשים" שחיבר היו"ר לשעבר של המועצה לביטחון לאומי נחשפת תמונת מצב קשה של העדר שיטה נכונה של קבלת החלטות בצמרת השלטון. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, מבכירי "יש תקווה", מציע הקמת מטה מדיני ביטחוני קטן ויעיל  ומתאר  את הסכנה בהעדר תיקון יסודי של המצב
    13/03/2007

    מאת: גיורא איילנד
    המלחמה האחרונה בלבנון חשפה, ולא בפעם הראשונה, ליקויים קשים בכל הקשור לקבלת החלטות אסטרטגיות, להתנהלות הדרג המדיני ולקשר בינו לבין הצבא.
    בניגוד לנושאים אחרים, ואף בניגוד לדעה הרווחת, היכולת לשנות את המצב אינה קשורה בתשלום מחיר פוליטי ואף לא בהתנגשות עם מערכת הביטחון. יותר מכך, פעולה לתיקון ושינוי המצב לא תגרור אחריה מחיר כלכלי או אירגוני.
    מדוע אם כן המצב ממשיך להיות כפי שהוא?
    במסמך זה אנסה לתאר את הבעיה,  לתאר את התוצאות וכיצד באו לידי ביטוי במלחמה האחרונה, ואביא את דעתי לגבי מה שצריך לעשות.

    כאשר השרים הם יריבים פוליטיים אין דיון מפחד הדלפות

    החולשה של האופן בו מתקבלות החלטות בישראל נובעת משתי סיבות. האחת קשורה במבנה הפוליטי בישראל  והשנייה נובעת מהעדר מכוון של שיטה.  נושא זה, שלדעתי הוא חשוב יותר, הוא גם קל יותר לתיקון.

    א. המבנה הפוליטי
    שיטת הבחירות בישראל והדרך בה מוקמת (ונופלת) ממשלה יוצרים אי ודאות פוליטית קבועה. בשנתיים שבהן הייתי ראש המועצה לביטחון לאומי תחת ראש הממשלה שרון, יכולתי לציין רק שלושה שבועות בהם מובטח היה שהממשלה תשרוד (עד השבוע הבא...) במציאות כזאת עסוק ראש הממשלה רוב זמנו בהבטחת שרידותו הפוליטית. ניתן לדמות את ראש הממשלה בישראל  לאחד שלא רק נדרש לקבל את ההחלטות החשובות והקשות ביותר, אלא נאלץ לעשות זאת בעומדו על כדור רגל. ברור, כי מירב הקשב מוקדש למאמץ כיצד לא ליפול מהכדור.
    מעבר לכך, השרים האמורים לסייע לראש הממשלה, הינם במקביל גם מתחרים שלו, אם באופן סמוי בתוך מפלגתו ואם בגלוי בהיותם ראשי מפלגות מתחרות. הדבר גורם לראש ממשלה (כל ראש ממשלה) לאמץ שלושה עקרונות:
    הראשון: דיסקרטיות, המובילה לא רק למידור, אלא לוויתור על נסיון לקיים דיון ענייני שמא פרטיו יודלפו.
    השני: העדפת שיקול הנאמנות על שיקולים אחרים. עדיף לזמן לדיון קונקרטי או לשגר שליח למשימה מדינית חשובה מישהו שהנאמנות שלו (הפוליטית-אישית) לא מוטלת בספק על פני אחר שהמקצועיות והבקיאות שלו מובהקים יותר.
    השלישי: עדיף כי דיונים פורמליים שחייבים להתקיים, למשל ישיבות ממשלה, יעסקו באופן מכוון רק בנושאים פחות חשובים או בנושאים בהם הקונצנזוס מובטח. כך תישמר מראית עין של תקינות שלטונית אך יימנע כמעט כל סיכון פוליטי.

    הנזק שהתנהלות זו גורמת הוא מובן מאליו, אך כפי שציינתי, לא זו הבעיה העיקרית.

    ב. העדר שיטת ניהול במשרד ראש הממשלה
    גם במגבלת המבנה הפוליטי ניתן ואפשר לפעול אחרת. היטיב לנסח זאת נחום ברנע כאשר כתב בספטמבר האחרון ב"ידיעות אחרונות": "כאשר כל הטענות האלה [על השיטה הפוליטית-ג.א] מושמעות לאחר מלחמת לבנון השנייה יש בהן מידה לא מבוטלת של חוצפה. לאורך המלחמה נהנה אולמרט מחופש פעולה מלא. שותפיו הקואליציונים לא כבלו את ידיו. האופוזיציה הימנית בכנסת נתנה לו רוח גבית. דעת הקהל היתה מאחוריו. ההחלטות שהתקבלו היו כולן שלו.
    לא כח היה חסר לאולמרט בזמן המלחמה, אלא להפך, מישהו בעל ידע וניסיון שיזהיר אותו מפני החלטות נמהרות, החלטות שלא בעיתן."

    העדר שיטת ניהול נאותה במשרד ראש הממשלה מתבטאת בשני מימדים: העדר מטה והעדר תהליכים. את שתי התופעות אנסה לתאר.

    העדר מטה: איך הפכו המקורבים ל"לך תביא" של ראש הממשלה

    מהו גוף המטה של ראש הממשלה?
    לכאורה, זאת הממשלה עצמה, ישנם  שרים המופקדים כל אחד על תחום וכולם נושאים  באחריות משותפת. אם נעשה השוואה פשטנית לגוף צבאי, אפשר לכאורה לטעון שראש הממשלה הוא "המפקד", שר הבריאות הוא קצין הרפואה של העוצבה, שר החינוך הוא קצין החינוך של העוצבה וכך השאר.
    ברור שאין זה המצב. אם נמשיך ונשווה את הממשלה ליחידה צבאית נכון יותר לדמות את ראש הממשלה למפקד אוגדה ואת השרים למפקדי חטיבות, האחראים כל אחד לגזרה מסויימת. יש להם אומנם גם מחוייבות כללית "לאוגדה" (לממשלה), אך הם בוודאי לא "קציני המטה" של המפקד.
    מה הוא אם כן המטה של ראש הממשלה? מתברר, כי מצד אחד, אין  לראש הממשלה מטה כלל ומצד שני, יש לו שני חלקי מטה. הבעיה: שניהם לוקים בנכות.
    חלק אחד במטה הם העוזרים האישיים של ראש הממשלה. מדובר על שלושה או ארבעה אנשים המופקדים כל אחד על תחום. מזכיר צבאי, יועץ מדיני, מומחה למודיעין ולעיתים אדם נוסף (ראש המטה המדיני בטחוני אצל ברק או דב וייסגלס אצל שרון).
    היתרון של מטה זה הוא ששייכים אליו אנשים הקרובים לראש הממשלה הן במובן היותם יושבים בסמוך והן בהיותם שותפים מלאים להתלבטויות. החיסרון הוא שמדובר במטה קטן יותר ממטה של גדוד (לקמב"ץ בגדוד יש גם סמבצ"ים....)
    אין שום סיכוי ששלושה ואפילו ארבעה  מקורבים, מוכשרים ככל שיהיו, יוכלו להוות את המטה האיסטרטגי של ממשלת ישראל. יותר מכך: קצב האירועים בישראל והתזזית הפוליטית הקבועה יוצרים מצב שראש הממשלה  זקוק להם בדחיפות מספר פעמים ביום. הם הופכים להיות "לך תביא" של הבוס ובוודאי שאינם מסוגלים לעשות במקביל גם עבודת מטה יסודית.
    החלק השני ב"מטה" הוא המועצה לביטחון לאומי. יתרונותיה הם בגודלה היחסי וביכולת שלה לקיים תהליכים יסודיים. החיסרון הוא שהמועצה  איננה "מחוברת" מספיק.
    בין שני חלקי מטה אלו, היועצים מחד גיסא והמועצה מאידך גיסא, אין מספיק תיאום ובוודאי שאין כל הסדרה של תחומי אחריות.  יותר מכך: טעות היא לחשוב שניתן לפצל עבודת מטה לשני חלקים, כך שגורם אחד יהיה אחראי לכל ה"שוטף" וגורם אחר לעבודה תשתיתית.  טעות לחשוב שניתן לחלק את העבודה כך שגורם אחד מייצר ניירות עמדה וגורם אחר יהיה אחראי לביצוע. פשוט "אין חיה כזו".

    מי מכין את עבודת המטה לדיון הנכון בזמן הנכון?
    אף אחד. העדר מטה גורם לכך שגם תהליכים אלמנטרים לא מתקיימים. אין כל נוהל של הערכות מצב על לוח זמנים משתנה, הערכות מעת לעת. כשאין שיטה שבוחנת באופן עיתי ושיטתי את הנחות היסוד, יוצרים פתח מסוכן להפתעות. בנוסף, אין כל נוהל של הכנה נאותה לדיונים אצל ראש הממשלה.
    במקרה הטוב, אם אכן הוא קורה, מזומן הדיון הנכון, עם המשתתפים הנכונים על הנושא הנכון.
    אבל מעבר לזימון הטכני, מי מטעם ראש הממשלה עושה עבודת מטה טרם הדיון? מי מקיים דיון מכין שיעזור למצות טוב יותר את הדיון העיקרי? מי מכין חלופות וגם בודק את ההשלכות של כל אחת מהן?
    התשובה על כל אלו, ברב המקרים היא: אף אחד. יוצאי דופן הם רק אותם מקרים שבהם המועצה לביטחון לאומי  יזמה והתעקשה להוביל נושא. דוגמא טובה קשורה לכפר רג'ר. לפני כ-10 חודשים התקיימה פגישת עבודה בין ראש הממשלה וראש השב"כ. בשל הבעיה הבטחונית הקיימת בכפר (כפר אחד שחלקו הצפוני על פי הקו הכחול בלבנון וחלקו הדרומי בישראל) המליץ השב"כ, כי ישראל תקים חומה בין שני חלקי הכפר. ראש הממשלה לא רק שהסכים אלא גם כעס שהדבר טרם נעשה, שכן הוא קבע כבר חודשים קודם כי כך ייעשה (מי ידע מכך? מי צריך היה לדאוג שגם אחרים יידעו? מי אחראי שזה גם יקרה?).
    במקרה הגיע הנושא לבחינה של המועצה לביטחון לאומי. כשניבחן הנושא במועצה נמצא, כי  לפעולה זו של בניית חומה באמצע הישוב משמעויות מרחיקות לכת. בתחום המשפטי למשל התברר, כי יהיה צורך לשנות את חוק רמת הגולן הרגיש כל כך, ברוב מיוחס של 61 חברי כנסת ובנוסף נזדקק ל"חוק פינוי-פיצוי" חדש או לחילופין לשנות את חוק האזרחות...
    בקיצור, הבדיקה ועבודת המטה הוכיחה גם לגורמי הבטחון כי הקמת חומה במרכז הכפר איננה המעשה הנכון. זאת דוגמא של יוצא מן הכלל המעידה על הכלל, והכלל הוא שאין כללים.....

    בהעדרה של שיטה

     ארבע תוצאות צומחות ממצב זה של העדר מטה והעדר שיטה. אנסה להדגים אותן על פי המלחמה  האחרונה בלבנון.
    א. החלופות שלא היו

    • בדיון שהתקיים בממשלה ב -12.7 אשתקד, מיד אחרי שנודע על חטיפת החיילים, הציג הצבא את המלצותיו. השרים נקלעו למצב בו לפניהם קיימות למעשה שתי אפשרויות בלבד: או לאשר את הצעת הצבא או לא. אי אישור הצעת הצבא פירושו שלא עושים כלום, דבר שנתפס באותו יום כבלתי אפשרי. התוצאה ברורה.
      מה צריך היה להיות בדיון?
      גורם המטה של הממשלה, אותו גורם שלא בדיוק קיים, צריך היה להציג בפני הממשלה לפחות שלוש חלופות, ואלו הן:
      האחת, לבצע "פעולת גמול" אווירית כנגד יעדי האיכות של חיזבאללה (הרקטות ארוכות הטווח שלגבי מיקומם היה מודיעין יחסית טוב) וכן לפגוע גם בתשתית לבנונית.
      המטה היה מעריך כי פעולה כזאת תמשך 24-48 שעות, היא תסתיים כי "כל העולם" כולל חיזבאללה יבקש הפסקת אש. פעולה מוגבלת כזאת לא מחזירה את החטופים ולא משמידה את חיזבאללה אך היא מענישה את התוקפן, מחזקת את ההרתעה וסביר כי תקשה עליו לפעול בפעם הבאה.
      האפשרות השנייה, לצאת למלחמה מוגבלת עם מטרות רבות יותר, כולל פגיעה קשה ביכולתו הצבאית של חיזבאללה, ובדגש על היכולת לירות רקטות. פעולה כזו מחייבת מבצע יבשתי רחב והיא תמשך מספר שבועות.
      האפשרות השלישית היא להחליט אסטרטגית על דרך הפעולה, אך לדחות טקטית את הפעולה להזדמנות הבאה, ולאפשר בכך לצבא מספר חודשי הכנה.

    כמובן שדיון כזה בחלופות לא התקיים כי לא היה מי שיזום וינהל אותו.

    ב. ובנוסף: חוסר היכרות עם המציאות

    ניהול נכון של עסק ("ביזנס") מחייב קיומם של תהליכים קבועים, שאינם תלויים בהתרחשות חד פעמית של אירוע גדול. כשתהליכים אלה, לרבות מרכיב הבקרה שלהם, אינם מתקיימים, נכנסים למצב בו רק מגיבים למשברים. אם הדבר נכון לגבי כל עסק קטן, בוודאי שהם נכונים ביחס "עסק גדול" כמו מדינה.
    כשהתכנסה הממשלה ב -12.7 בעקבות חטיפת החיילים, לא היה לאיש משריה, לרבות לא לראשה, מושג על רמת המוכנות של צה"ל.
    מצב זה עוד יכול להיות נסבל אם היה לממשלה גוף מטה משלה שהוא היה בקי בנושא, אלא שגוף כזה כאמור לא קיים ולכן גם לא מתקיימים אצלו תהליכים שגרתיים שבודקים את רמת המוכנות של צה"ל.
    במרץ 2003 סיכם צה"ל את התכנית הרב שנתית הבאה שלו ("קלע"). בבניית התכנית היתה התבססות על שני אירועים שקרו מעט קודם לכן.
    הראשון, מבצע "חומת-מגן" באפריל 2002. צה"ל כבש שנית את כל ערי הגדה, צר על המוקטעה בראמאללה, ולמרות הדיווחים הקשים ("טבח בג'נין" מיטוט הרש"פ) העולם הערבי נותר אדיש.
    המסקנה היתה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני, חריף ומשברי ככל שיהיה, לא גורם למדינות ערב, כל אחת לחוד, וכולן ביחד, ליזום מלחמה עם ישראל.
    האירוע השני הוא המלחמה בעיראק ועמו המסקנה, כי כל עוד ישנה נוכחות צבאית-אמריקנית כה חזקה באזור מדינות ערב לא ירצו להילחם בישראל.
    המסקנה הכוללת היתה, שהיות ואף גורם בעולם הערבי אינו מעוניין כעת במלחמה עם ישראל (כולל לא אירגון חיזבאללה) הרי שמלחמה בינינו לבין אחת משכנותינו תפרוץ באחד משני המצבים:
    1) יהיה קודם שינוי אסטרטגי (שינוי משטר באחת השכנות, יציאת האמריקאים מעיראק וכדומה).
    2) ישראל היא זו שתיזום את המלחמה.

    המשותף לשני המצבים הוא שתהיה לנו התרעה אסטרטגית של מספר חודשים לפחות. נקודה זו הפכה קריטית עוד יותר כאשר תקציב הבטחון השנתי היה קטן בממוצע ב-2.5 מיליון ₪ מהנחות הבסיס של "קלע".
    במצב זה החליט הצבא בצדק, כי נכון לקחת סיכונים בעקר בנושא המוכנות (רמות מלאי, כשירות טכנית ורמת האימונים) היות ונושא זה, בניגוד לאחרים, ניתן לשינוי ושיפור תוך מספר חודשים מהתראה, והתראה כאמור תינתן....
    ניתן לומר כי החלטת הממשלה ב-12.7 לצאת למלחמה "הפתיעה את הצבא". כל המוסבר בקטע זה לא היה, כמובן, ידוע למחליטים .

    ג. אין "כוחות ומשימות"
      גם כשממשלה מתכנסת בזמן הנכון , דנה בנושא הנכון ומקבלת את ההחלטות הנכונות עדיין נידרש ש"מישהו" יתרגם אותן לפעולות של ממש ויחליט מי צריך לעשות מה.
    ניקח לדוגמא את נושא העורף במלחמה. למי היתה אחריות מיניסטריאלית כוללת לנושא העורף?
    יכלה הממשלה,או גוף המטה של הממשלה, להחליט על אחת משלוש חלופות סבירות:
    1) משרד הפנים. היות ועיקר הנטל היה של העיריות ומאחר שהעיריות כפופות למשרד הפנים, טבעי ששר הפנים ירכז את הנושא ולצורך כך יוכפפו אליו פונקציות נוספות, לרבות פיקוד העורף.
    2)המשרד לביטחון פנים. ההגיון הוא כפול: גם מדובר בבעיה אמיתית של ביטחון פנים (רקטות על העורף) וגם המשטרה, שהיא גוף הביצוע העיקרי, כפופה במילא לשר לבטחון פנים.
    3)משרד הביטחון. ההגיון מאחרי חלופה זו הוא שלמשרד הביטחון יש גוף מטה בשם מל"ח (משק לשעת חרום), יש לו מנגנון אירגוני גדול וכן פיקוד העורף כפוף אליו.

    כל אחת מהאפשרויות עדיפה בהרבה על המצב שהיה בפועל והוא שאף אחד לא אחראי. כשאף אחד לא אחראי האחריות עולה למשרד ראש הממשלה.
    והתוצאה: איחור רב בתחילת הפעילות (זמן רב עבר עד שמנכ"ל משרד ראש הממשלה הבין שבהעדר גורם אחראי אחר- הוא אחראי) וכן חוסר יעילות, שכן משרד ראש הממשלה אינו בנוי להוות גוף ביצוע (בניגוד לשלוש החלופות האחרות).
    מדוע זה קורה? כי אין גוף מטה שיקבע "כוחות ומשימות".

    ד. אין תכנון או: כאשר מתחילים מן השלב החמישי
    יוזמה אסטרטגית, בין אם מדובר ביציאה למלחמה ובין אם ביזמה מדינית, מחייבת תכנון. תכנון נכון צריך להעשות בחמישה שלבים.
    1) ניתוח הנחות יסוד (למעשה תיאור המציאות) אם מדלגים על שלב זה נוצרת נטייה מסוכנת לפעול תחת הנחיות סמויות ולא מבוררות, חלקן עלול להיות שגוי מיסודו.
    2) ניתוח האינטרסים הישראלים (מה אנחנו רוצים להשיג) ותעדופם.
    3) ניתוח מפת האינטרסים. זהו שלב חיוני מאחר שהשחקנים המעורבים באירוע הם רבים (בנושא הלבנוני ישנם לפחות 6 שחקנים שיש להם גם אינטרס וגם יכולת השפעה).
    4) הגדרת ההישג הנדרש - למה (באמת...) ניתן יהיה להגיע לאור סעיפים 1-3.
    5) מהי הטקטיקה. מה צריך לעשות, מה צריך להכריז (ומה לא) ובאיזה סדר.

    ממשלה לא יכולה לנהל הליך כזה. הליך כזה מחייב קיומו של גוף מטה וכשהוא לא קיים מתחילים בדרך כלל בשלב 5. כך  גם הליך ההתנתקות, הליך ההתכנסות וכו'.

    מה צריך לעשות  ומה אולמרט עדיין לא עשה

    ניתוח החולשות של המצב הקיים הוצג על ידי כותב שורות אלו לראש הממשלה שרון. לזכותו ייאמר, שהסכים לשמוע דברי תוכחה קשים בפגישה בפורום מצומצם מאד אלא ששרון הוא שרון וגם אם השתכנע (כך נדמה לי ביחס לחלק מהדברים) הוא לא היה מוכן לשינוי.
    ניתן היה לקוות שיורשו, אהוד אולמרט, יהיה פתוח יותר לבחון דרך אחרת, במיוחד אם יידמו לה נופך אמריקני. לצערי לא כך היה. הוא עשה שינוי, אך ספק אם השינוי בכיוון הנכון.
    כתב על זה עפר שלח ב"ידיעות אחרונות" 15.52006:
    "המועצה לבטחון לאומי תהפוך סופית ורשמית לגוף תכנון ארוך טווח, שם קוד ישראלי לייצור ניירות, אלה יעברו לעיונו של ראש הסגל -במעט הזמן שיותירו לו העבודה מול משרדי הממשלה...
    לא מוגזם לומר שהעברת המועצה לירושלים רק תחסוך בתובלה בינה לבין היעד הסופי והבלתי נמנע של מרבית תוצריה-המגרסה בלשכת הבוס.....
    מה שחשוב יותר היא העובדה שבמקום בו צריך היה להיות שינוי אמיתי, אולמרט וטורבוביץ בחרו בקוסמטיקה".

    להקים את המטה המדיני-בטחוני – קטן, יעיל, ממוקד.

    מה שנדרש באמת הוא שינוי שקל יחסית לעשות אותו בעוד שתרומתו תהיה עצומה. ראש הממשלה צריך לארגן את משרדו כך:
    לבחור את האיש שהוא סומך עליו ביותר בכל הקשור לנושאים המדיניים-בטחוניים. עבור איש זה יעבדו 10 אנשים (לא צריך יותר). נקרא לגוף חדש זה המטה המדיני-בטחוני. כל הפונקציות הקיימות, בראשן המל"ל יתבטלו. כן יתבטלו היועץ המדיני והמזכיר הצבאי לראש הממשלה כפונקציה עצמאית.
    מרגע זה יהיה המטה החדש הגורם היחיד האחראי לפעילות המדינית-בטחונית ברמת ראש הממשלה, הממשלה והקבינט הבטחוני.
    אם יש דיון שהיה צריך להתקיים ולא התקיים - ראש המטה אחראי.
    אם התקיים הדיון הנכון אך לא הוכן כהלכה - ראש המטה אחראי.
    אם התקיים כהלכה והתקבלו החלטות בנוסח של "צריך שראש המטה אחראי לתרגם אותן לצעדים אופרטיביים וכן לעקוב אחרי ביצוען.

    ראש מטה זה יידרש לקיים הערכות מצב עיתיות, לנסח רשמית את עמדת מדינת ישראל בנושאים שונים, לפקח ולאשר פעולות שונות של הצבא, משהב"ט, "המוסד" משרד החוץ וכו'. (כמובן ברזולוציה הנכונה) הוא צריך להכין תכנית שנתית של דיוני קבינט, לנהל דיוני הכנה ולהיות הגורם היחיד המציג חלופות לממשלה.  בהכרח יווצר דו-שיח נכון בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, דו שיח שלא ניתן להתחיל ליצור לו תבנית ואופי רק על רקע משבר המחייב דיון בבהילות.

    חשוב מכל, מטה זה יהיה אחראי ליזום או לבחון אפשרויות מדיניות שונות,לא רק בשלב שקרה אירוע וצריך להגיב, אלא קודם.

    ברור כי כדי לעשות עבודתו נאמנה צריך האיש לעבוד בצמידות לראש הממשלה, להיות שותף למפגשיו עם מנהיגים זרים ולהיות שליחו העיקרי למפגשים עם גורמים זרים.
    על מנת שיעשה את תפקידו בהצלחה, נדרש שתחום העיסוק שלו יהיה צר ולא רחב, בדיוק כפי שנהוג בכל מדינה אחרת.

    שינוי פשוט זה אינו דורש פשרות פוליטיות, אינו גורר תוספת תקציב (להיפך) ובניגוד לדימוי, לא יביא לשום עימות עם גורמי הבטחון.
    הקושי היחיד הוא קושי תרבותי. תרבות הניהול. וזאת השאלה העיקרית-האם ראש ממשלה בישראל (כל ראש ממשלה) יכול להודות שחוכמתו וניסיונו אינם מספיקים וכי נדרש ל"משטר" חלק מהתהליכים וליצור שיטת עבודה.


     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    מוסט: "הקשיבו לרחשי לב הציבור"
    מנכ"ל "יש תקווה" אורן מוסט בדיון בוועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת: 70% מהציבור חושב שאחוז החסימה צריך להיות 3%
    14/03/2007

    "אנו מציעים לחברי הוועדה להקשיב גם לרחשי לב הציבור: בסקר בלתי תלוי שנערך עבור "יש תקווה" 67.5% מהמשיבים חושבים שיש בישראל יותר מדי מפלגות. 89% מתוך הנ"ל תומך בצמצום מספר המפלגות ו- 70% מהציבור חושב שאחוז החסימה צריך להיות 3%". כך אמר מנכ"ל "יש תקווה", אורן מוסט, לחברי ועדת חוקה חוק ומשפט בדיון בכנסת על העלאת אחוז החסימה שהתקיים ביום שלישי, 13 במרץ.
    הוועדה, בראשות ח"כ פרופ' מנחם בן ששון (קדימה), מקיימת דיוני עומק במספר הצעות חוק, העוסקות בתיקונים לשיטת הממשל. בין היתר: הגבלת מספר השרים ל-18, חוק ח"כ מחליף ("החוק הנורבגי" שמשמעותו שרים וחברי כנסת במשרה מלאה) – ובהעלאת אחוז החסימה. שדולת "יש תקווה" בכנסת ובממשלה, אותה מובילה ענת קראוס, פועלת ליצירת רוב להצעות חוק מתקנות אלו, במטרה להביא ליציבות ומשילות בשיטת הממשל.
    מוסט הדגיש בדבריו, כי "העלאת אחוז החסימה  באופן מתון ל- 3% היא "בת הזוג" של מינוי מיידי לראשות הממשלה של ראש הסיעה הזוכה במירב הקולות בבחירות. באמצעות שני שינויים אלה אנו ב"יש תקווה" מאמינים שהמפלגות בגודל הבינוני והגדול תתחזקנה ותתרומנה להתגבשות גושים עיקריים בכנסת".
    בדברו על מיזעור הפגיעה בעקרון הייצוגיות במטרה להשיג יציבות במערכת הפוליטית ציין מוסט,  כי עם קבלת התיקון לחוק, מפלגות קטנטנות ורסיסיות לא ייכללו בכנסת. אך מיעוטים, קבוצות מטרה ספציפיות וכל מי ששאף לקדם רעיון אידיאולוגי או פוליטי, יוכל לעשות זאת באמצעות המפלגות שתתחזקנה".
    לדברי מוסט, "זהו תהליך של תיקון מבריא לשיטת הממשל יחד עם עקרונותיה הנוספים של "יש תקווה", בדרך לחיזוק היציבות ויכולת המשילות".
    בדיון  הביעו נציגי המפלגות הקטנות התנגדות גם להעלאה מתונה של אחוז החסימה מ-2% ל-3% . בין המתנגדים: משה גפני (יהדות התורה), דב חנין ( ג'מאל זחאלקה (ברית לאומית דמוקרטית) ויצחק לוי (איחוד לאומי-מפד"ל). דוד רותם (ישראל ביתנו) ופרופ' בן ששון הביעו תמיכה בתיקון המוצע. כזכור, אמר באחרונה ח"כ מיכאל איתן (ליכוד) ל"יש תקווה", כי יש להעלות את הרף של אחוז החסימה עד ל-5 אחוז.
    בקרב המפלגות הגדולות בכנסת שוררת מזה שנים שאיפה להעלות את אחוז החסימה בדרך שתמזער את המקח וממכר הקואליציוני הן ערב הקמת ממשלה – והן במהלך הדיונים לאישור התקציב. על פי סקר של מכון המחקר והמידע בכנסת – ברוב הדמוקרטיות בהן קיימת שיטת בחירות דומה – אחוז החסימה גבוה יותר מאשר בישראל.

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    לבחור את המקצוען הטוב ביותר לראש המטה לביטחון לאומי
    ח"כ עמירה דותן (קדימה) הניחה הצעת חוק שבאה להסדיר את מעמדו של ראש מטה לביטחון לאומי – על פי רוח "מסמך איילנד"
    20/03/2007

    הצורך להקים מטה מדיני בטחוני יעיל, יוקרתי וסמכותי לצד ראש הממשלה – ברוח המסמך שחיבר אלוף (מיל.) גיורא איילנד כפי שפורסם באתר זה (למאמר המלא לחץ כאן) - עומד מאחורי הצעת החוק החדשה של ח"כ עמירה דותן (קדימה). ההצעה – "הצעת חוק הממשלה (תיקון – המטה לביטחון לאומי)" הונחה בימים אלה על שולחן הכנסת.
    בדברי ההסבר להצעתה מבהירה דותן: "לדעת רבים, שיטת הניהול במשרד ראש הממשלה הינה אחת הסיבות העיקריות לחוסר יכולתה של המועצה לביטחון לאומי להימצא במוקד קבלת ההחלטות".
    בראיון ל"יש תקווה" אומרת ח"כ דותן, כי הסתייעה במסקנותיו של איילנד לצורך גיבוש הצעת החוק שלה. לדבריה, "יש לתת לראש הממשלה את היכולת לעבוד עם מקצוען שהוא ראשון למקצוענים. שיהיה לידו האדם הטוב ביותר להישען עליו בראש מטה בטחוני-מדיני יעיל – ואני רוצה בחירה בטוב ביותר ללא גחמות ומחוץ למעגל המקח-וממכר הקואליציוני".
     דותן, חברת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הצליחה לגבש מאחורי ההצעה קואליציה נדירה ורחבה של חברי כנסת, שחתמו בהצעה. מיו"ר הועדה צחי הנגבי (קדימה) וראובן ריבלין (ליכוד) דרך אפי איתם (איחוד לאומי-מפד"ל) ויעקב מרגי (ש"ס) ועד יוסי ביילין (מרצ).  עדות לחשיבות שמייחס הרוב בכנסת – מימין ומשמאל – לצורך בהקמת מטה יעיל לצד ראש הממשלה.
    על פי הצעת החוק, ראש המטה לביטחון לאומי, הופך לאיש המרכזי ובעל הסמכויות בלשכת ראש הממשלה בכל הנוגע לריכוז מידע, ניתוחו, הצגת חלופות על בסיס המידע המלא לפני האיש המחליט.
    דותן נזהרת שלא לדבר במונחים של "כשל", אך ברור, על פני הצעתה, כי היא תולדה מובהקת של כשלים שנחשפו בעקבות המלחמה בלבנון – גם כשל ניהולי בלשכת ראש הממשלה.
    מבהירה דותן: "קיימתי שיחות עם כל ראשי המועצה לביטחון לאומי בעבר. כחברת ועדת החוץ והביטחון עקבתי אחרי מסקנות על עבודת המטה בלשכת ראש הממשלה במהלך המלחמה, ולמדתי את מימצאי מבקר המדינה".
    המסקנה שלה חד משמעית: "אין לי ספק באשר לצורך בקיומו של מטה מקצועי  בעל יוקרה מעמד וסמכות של אנשים בעלי דעה שאינם "יס-מנים" ומעמדו של המטה חייב להיות מיוצב ומעוגן בחוק. לא צריך להיות כל סימן שאלה על מרכזיותו של ראש המטה בלשכת ראש הממשלה. הצעת החוק שלי באה קודם כל לוודא שיד ימין יודעת היטב מה יד שמאל עושה".
    דותן מדגישה, כי משרת ראש המטה היא משרת אמון שתאפשר לראש הממשלה לבחור את הטוב ביותר, את מי שהוא סומך עליו מקצועית "ויכול להישען עליו". כדי להסיר ספק קובעת הצעת החוק חד משמעית, כי הממשלה לא תקבל החלטות בנושא הביטחון הלאומי מבלי שראש המטה יאמר את דברו. הוא גם זה שיעמוד בראש חדר מצב לניהול משברים במצבי חרום. הוא זה שיהיה נוכח לצד ראש הממשלה בכל דיון בטחוני מדיני משמעותי בארץ או בחוץ לארץ.
    מבהירים דותן וחותמי ההצעה בדברי ההסבר לחוק: "במשך עשרות שנים הצביעו גורמים שונים, מדיניים ומקצועיים, על נחיצותו של גוף בעל משקל ועוצמה, שירכז באופן מסודר את עבודת המטה של ראש הממשלה והממשלה, בענייני ביטחון לאומי. לעבודת מטה מעין זו חשיבות רבה, כשמדובר בקבלת החלטות הנוגעות לביטחון הלאומי, שלהן השלכות ארוכות טווח המשפיעות על כל תחומי החיים במדינת ישראל".

    תזכורת: ביום י"ט באדר התשנ"ט (7 במרץ 1999) החליטה ממשלת ישראל על הקמת המועצה לביטחון לאומי (החלטה מס' 4889). לפי ההחלטה, המועצה לביטחון לאומי היא גוף מטה ליד ראש הממשלה והממשלה לנושאי ביטחון לאומי. היא שואבת את סמכותה מהממשלה, ופועלת על פי הנחיות ראש הממשלה. ראש המועצה לביטחון לאומי כפוף לראש הממשלה, והוא משמש גם כיועץ ראש הממשלה לביטחון לאומי.

    המציאות היום, על פי דותן וחבריה להצעה: "גם כיום, שמונה שנים לאחר קבלת החלטת הממשלה, ברור, כי המועצה לביטחון לאומי אינה נהנית ממעמד מבוצר במרכז תהליך קבלת ההחלטות,  ואינה ממלאת את ייעודה".
    בין הסיבות: "לצד ראשי הממשלה קיים בדרך כלל מטה המורכב מעוזריהם האישיים שהם אנשי אמונם - יועץ מדיני, מזכיר צבאי, מומחה למודיעין ולעיתים אדם נוסף. אלה האנשים הקרובים להם והשותפים המלאים להתלבטויותיהם. קיומו של מטה זה גורם לכך כי המועצה לביטחון לאומי אינה "מחוברת" דיה ולמרות יתרונותיה בגודלה היחסי, בידע, בהבנת תהליכים וביכולתה לקיים תהליכים יסודיים, היא אינה מסוגלת לזכות ב"בכירות" ועל כן אין באפשרותה להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות. בכך נגרעת יכולתם של ראשי הממשלה להישען על עשייה איכותית, מיומנת ויסודית וליהנות מפירות עבודת מטה מסודרת ושיטתית". 
    לכך ניתן להוסיף לדעת דותן וחבריה את מה שהם מכנים "גורם השרידות הפוליטית איתו מתמודדים ראשי הממשלה בחזיתות שונות. בנוסף, הרצון להימנע מגילוי פרטים חסויים בעניינים רגישים ועדינים הדורשים סודיות, מוביל לא רק למידור, אלא לוויתור על נסיון לקיים דיון ענייני שמא פרטיו יודלפו. כמו כן, העדפת שיקול הנאמנות האישית והפוליטית מהווה גורם מכריע בבחירת אנשים שונים למשימות. בנוסף, הרצון להימנע כמעט מכל סיכון פוליטי מחד, אך הרצון לשמור על מראית עין של תקינות שלטונית מאידך גיסא, גורמת לכך, כי דיונים פורמאליים עוסקים, בין היתר, בנושאים פחות חשובים או בנושאים שבהם הקונצנזוס מובטח".


     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    פרופ' זמיר: "השחיתות בממשל מסוכנת לא פחות מהאיראנים"
    השופט בדימוס יצחק זמיר בראיון ל"יש תקווה": לשקול הקמת ועדת חקירה לבדיקת הסיבות לשחיתות במבנה המפלגתי הקיים * "אין לי בעיה כשמותחים עלי ביקורת על התנגדותי למינוי גנות למפכ"ל אך כשמכוונים את הדיון בי ולא בסוגיה זה רע מאוד"
    21/03/2007


    "התחושה בקרב רבים בציבור, כי השלטון מושחת והייאוש של רבים בציבור מן הממשל בישראל יוצרים סכנה חמורה וקיומית. לא פחות מן הסכנה של מהלומה אירנית על המדינה". דברי השופט בדימוס פרופ' יצחק זמיר בראיון ל"יש תקווה". זמיר מציע לשקול הקמת ועדת חקירה לבדיקת נגע השחיתות, שורשיו והסיבות לו במבנה המפלגתי הקיים.
    אומר זמיר: "יש להביא למודעות הציבור את מלוא הסכנה של נגע השחיתות. אני לא מדבר רק על גניבה של קופת הציבור. אני מדבר על פרוטקציות לסוגיהן. על מינויים לא ראויים. זאת שחיתות נפוצה יותר. אם הציבור יראה בכך חלק טבעי ומובן של הפוליטיקה – אנחנו בסכנה אמיתית. נגד השחיתות צריך להתריע – ובה צריך להילחם".
    הוא היה מרצה למשפט מינהלי, שהטביע חותם אישי על דורות של סטודנטים למשפטים. היה יועץ משפטי לממשלה שלא היסס להביא להעמדתם לדין של בכירים מאוד במערכות הממשל. היה מבכירי השופטים בבית המשפט העליון. עמד בראש מועצת העיתונות. עמד בראש ועדה שחיברה במשך שלוש שנים (2003-2006) קוד אתיקה מלא ומחמיר יותר לחברי הכנסת.
    אך פרופ' יצחק זמיר היה ונותר כל העת, בכל תפקיד, קול חד ומושחז מאוד נגד נגע השחיתות הפוליטית.
    מדגיש זמיר: "יש חקירות רבות לבדיקת כשלים, כמו אלה שנחשפו במלחמת לבנון השנייה. אך נגע השחיתות ומה שאירע למנגנונים שחייבים לטפל בו, ייתכן כי זהו הנושא המחייב ועדת חקירה בדחיפות עליונה. יש לבדוק מה גרם לכך במבנה הקיים של של המפלגות. היה זה משה בוגי יעלון, שאמר, כי השחיתות מסוכנת לקיומנו כאן לא פחות מן הסכנה האיראנית. אני מסכים לכך. אך אני לא מרים ידיים. אסור לנו להתייאש. המצב היום מחייב מאבק – וגם נותן סיכוי למאבק. לא צריך לשבת בשקט".

    קם בבוקר אזרח ישראלי שומר חוק ומשלם מס, ופותח עיתון או אתר אינטרנט והוא קורא את החדשות הבאות: שר האוצר – בחקירה. אחיו של הנשיא בנבצרות – בחקירה. ח"כ אחרי לילה ארוך במקום בילוי – בחקירה. פרקליט המדינה ערן שנדר אומר כי הפרקליטות "מותקפת כדי להחלישה במאבק בשחיתות". פקידה במשרד לאיכות הסביבה אומרת, כי היתה הנחיה מלמעלה לפיה כל המינויים במשרד בעידן השר הנגבי היו אמורים לעבור דרך לשכת השר. מה אומרת לך תמונת המצב הזאת?

    פרופ' יצחק זמיר: "אי אפשר למדוד במדויק מה עומק השחיתות כפי שהיא מתגלה כל העת על פני השטח ועד לאן היא מגיעה. עם זאת, גם אם יתברר, כי בחלק מן המקרים אין יסוד לחשדות – אני חושב שאנו עומדים בפני סכנה חמורה. נכון להיום, הציבור הרחב משוכנע רובו ככולו שהשלטון מושחת. גם אם ישראל עדיין אינה מדינה  בנוסח מדינות בדרום אמריקה או אסיה בהן אזרח לא יקבל דבר אם לא יעניק שוחד – וזה עדיין לא המצב כאן – העובדה שהציבור סבור, כי השלטון מושחת היא בבחינת אור אדום, וזועק. הציבור מאבד את האמון בשלטון ועלול לחפש תחליף לדמוקרטיה. לא פחות חמור: ציבור כזה רואה צידוק  וצורך לעצמו לנהוג באופן מושחת. זאת בגדר נבואה שמגשימה את עצמה. מספיק שהציבור משוכנע שהשלטון מושחת - כדי שהוא יהפוך למושחת".
    פרופ' יצחק זמיר, אם בעידן של ראש ממשלה חזק וסמכותי – וגם בעידן של ראש ממשלה שמעמדו אינו כזה – נחשפים כל העת פגמים קשים בממשל שאינו תקין, האם אין המסקנה המתבקשת, ובעיקר לאחר מלחמת לבנון השנייה, שאנו ניצבים לפני כשל מבני הטעון תיקון?
    פרופ' זמיר: "אין ספק שיש גם כשלים מבניים. כך בין היתר התופעה של מרכז מפלגה הבוחר את נציגיו לכנסת, תופעה שגרמה למכה המשחיתה של מינויים פוליטיים. אך אני מניח שהתשובה היא שילוב של מספר גורמים. ראשית, החברה בישראל עברה תהליך שינוי. החברה הישראלית היתה אחרי הקמת המדינה חברה הרבה יותר ערכית בהשוואה לחברות במדינות אחרות. החברה הישראלית הפכה להיות חומרנית. בדרך הוקרבו ערכים כמו סולידריות, צדק חברתי, טוהר מידות. את אלה החליפו הגשמה עצמית, קריירה, הצלחה. פעם חברות בכנסת היתה שליחות. היום אצל רבים מחברי הכנסת מדובר בג'וב טוב. אנו עומדים מול שילוב של כשלים מבניים מצד אחד והעדר תרבות של שליחות ציבורית מצד שני".

    האם שינוי  מוקפד ושקול בשיטת הממשל ובמנגנוני הבקרה והסינון לא יביא לצמרת הפוליטית אנשים ונשים המחפשים יותר מג'וב טוב? האם אין סכנה בתחושה הציבורית נוכח שורת תופעות של מעשים שלא יעשו, אינם ראויים, אינם מכבדים את נושאי המשרות והתארים?

    פרופ' זמיר: "אין לי ספק שיש בעייתיות במנגנונים של חלק מן המפלגות. בעיקר במרכזי מפלגות אינטרסנטים של דורשי ג'ובים וטובות הנאה. זה טעון תיקון בזהירות רבה ומבלי לפגוע בהליך הדמוקרטי. על התמונה כמות-שהיא היום, הציבור מגיב בצדק במיאוס ובכעס. חלק ממנו קרוב לייאוש. תופעת הייאוש של רבים היא הסכנה הנוראה. אך יש גם צד שני למטבע. החברה שהתדרדרה פיתחה גם כמה מנגנונים בריאים שמתקוממים נגד נגע השחיתות. מעין מנגנון חיסון חברתי. היועץ המשפטי לממשלה. מבקר המדינה. התקשורת. או סתם אנשים שאיכפת להם. נכון שאלה שמוחים על נגע השחיתות ומבקרים את הנגועים בה נדרשים לשלם לעיתים מחירים. יש ניסיונות בלתי פוסקים לערער את מעמדם של המוחים. מנסים להשמיץ אותם. לחתור תחתיהם. לעייף אותם. להוציא את הרוח ממפרשיהם. צריך להילחם בכך".

    חשת בכך אישית?

    "אין לי בעיה שנמתחת עלי ביקורת כאשר אני משמיע דעה, כמו שנמתחה לאחר שהבעתי דעה המתנגדת למינוי רב גונדר יעקב גנות למפכ"ל המשטרה הבא. אך באמצעות ההתקפה האישית, מנסים להסיט את השיח הציבורי מן השאלה העקרונית-ערכית שמועלית ולמקד אותו לגופו של מי שמביע דעה. לא אני עומד לבחירה לתפקיד ציבורי, השאלה היא, מי יהיה המפכ"ל הבא. כאשר מכוונים את הדיון בי ולא בסוגיה – זה רע מאד. כך עשו למבקר המדינה. כך עשו לבית המשפט. כך עשו גם לתקשורת. למשל: בעניין החשדות נגד נשיא המדינה. כמובן שלא כל אנשי התקשורת מושלמים, אך התקשורת בסך הכל מילאה את תפקידה – ונמתחה עליה ביקורת קשה. כלומר, מנסים להרוס את המכשירים הבודדים שקיימים היום כדי להגן על החברה. זה, לדעתי, מסוכן".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    חסון: בכל תחום חייבים תוכנית רב שנתית
    ח"כ ישראל חסון (ישראל ביתנו): שינוי שיטה עכשיו –  או שנשלם מחיר קשה
    25/03/2007

    "שניות לפני שהריצפה קרסה באולמי החתונות "ורסאי" בירושלים וארע אסון קשה בשל מחדלי בטיחות – אנשים עוד רקדו על הרחבה", אומר ח"כ ישראל חסון (ישראל ביתנו). "את מה שקורה עכשיו באי שינוי שיטת הממשל אפשר לכנות תסמונת אולמי ורסאי לאומית".
    חסון, יליד דמשק שבסוריה, נשוי ואב לארבעה, היה סגן ראש השב"כ בשנים 1997-1999. הוא מדבר בשקט אך דבריו הם זעקת אזהרה. הוא השלישי ברשימה של סיעת "ישראל ביתנו" בכנסת. לא איש שנבהל בקלות. אך לדבריו, המצב עתה מחייב שינוי – ומייד. לדבריו, אי אפשר לאבד זמן כאשר מחוץ גובר האיום האיראני – ומבפנים גדל פער חברתי.
    חסון: "אנחנו חיים בשיטה שאינה מספקת ואינה יכולה לספק את הסחורה. זה חמים, זה נעים, זה דביק – וזה לא עובד. לא יכול להיות שלא נבין זאת גם אחרי מלחמת לבנון השנייה. השיטה אינה יכולה לשאת יותר את המשימות ואת האתגרים שעומדים לפיתחה".

    תן דוגמאות- מה לא עובד. מה התוצאה. מה המחיר שאנו משלמים על כך?

    חסון: "בכל תחום אותו אתה בוחן: במניעת תאונות דרכים. בחינוך הדור הצעיר. ביצירת תרבות שמירת ואכיפת חוק. בחיזוק הפריפריה בגליל ובנגב. בבלימת נפילה של רבים בכל שנה אל מתחת לקו העוני. בכל התחומים האלה אי אפשר להשיג תוצאות בלי להכין תוכנית רב שנתית ולבצע אותה ובשיטת הממשל הנוכחית לא ניתן להכין תוכנית כזאת ולא ניתן לבצע אותה.
    אני בא מבית שהיה עני מאד לאחר העלייה לישראל. עשרה אחים גדלו בו וכולם רכשו תארים אקדמאים והפכו לאנשי מעשה הישגיים. אני לא בטוח שזה היה קורה אילו היינו עולים היום, בתנאים של היום. העלות הנדרשת עתה כדי להגיע למסלול חינוך הישגי גם בשלבים מוקדמים של המסלול לקראת תואר - היא עלות אדירה. אנחנו יוצרים שכבות על גבי שכבות של עניים חדשים".

    המחיר שאנו משלמים ועלולים לשלם יהיה קשה לא פחות כאשר עוסקים בתחום הביטחוני? 

    "האיומים באים מבפנים ומבחוץ. כך בשל אי בלימת עוני ופערים חברתיים על כל מה שמשתמע מכך בתחום החינוך. כך בשל הסכנה של התקרבות איראן להדק גרעיני. אחת הבעיות בהערכת מסוכנות היא המאמץ להבין היכן אתה על נקודת הזמן בתהליך של איום גובר. הדק גרעיני בטהרן הוא סכנה קיומית בנוסף לסכנות של פערים חברתיים גוברים –  והשילוב קשה כל כך עד שאין לאף אחד מאיתנו זכות להמר עוד, ולא לפעול לשינוי".

    אתה רוצה ממשלה עם גרעין מוביל של פוליטיקאים אך רוב של שרים שהם אנשי מקצוע מיומנים שנבחרו על פי התאמה וכישורים. כשאתה רואה איך נלחמים במערכת הפוליטית על כל תיק בממשלה – גם בסיעתך שלך – האם זה רעיון ישים ובר סיכוי למימוש?

    "אני מצהיר כאן, שאם נלך לשינוי כזה, אני מתנדב לשבת בשורה השנייה בכנסת כדי להשפיע על ביצוע השינוי – ובלי תארים נוספים. שם המשחק הנחוץ הוא הפרדת רשויות. ממשלה עם מעט מאד שרים הבאים מן התחום הפוליטי, אולי ראשי סיעות ועוד כמה שרים על פי מפתח של שר לכל עשרה חברי כנסת. כל השאר – מוחות טובים שאינם פוליטיקאים שיואילו להתייצב לשירות מילואים פוליטי לאומי. אנשים כשלמה נחמה ויעקב פרי, אנשים שיכולים להשיג תוצאות".
    חסון סבור, כי השעון המדיני-ביטחוני-חברתי מתקתק ואין לאבד זמן. לא רק כדי להצליח בבלימת איומים – גם כדי לנצל הזדמנויות: "בשלב הנוכחי האיום האירני טומן בחובו סכנות אך נוצרות גם הזדמנויות מדיניות, כאשר האזור כולו נערך לקראת סכנה של הדק גרעיני בטהרן. הימנעות מפעולה עכשיו תביא אותנו למצב שבו גם משטרים לא יציבים יתקרבו ליכולת גרעינית או אפילו ישיגו אותה".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    שפירא: תרבות אירגון כושלת במערכת הציבורית
    מנכ"ל ארגון העצמאים מוטי שפירא ל"יש תקווה": ראיתי מקרוב את הכשל הניהולי בשירות הציבורי
    25/03/2007
    "אני ב"יש תקווה" כי אני מאמין שניתן לשנות ולתקן", אומר מוטי שפירא, מנכ"ל לשכת ארגון העצמאים בישראל (לה"ב). "לא מדובר באוסף של אנשים עצלנים או רעים בשירות המדינה. מדובר בתרבות ניהול לקויה. הצטבר די והותר ידע ארגוני – ואני לומד אותו במשך שנים – כדי להביא לשינוי".
    לפני כשנה כתב שפירא באתר אינטרנט שהקים, "דעות", את הדברים הבאים: "במשך כ-13 שנה אני עוסק, באופן די אובססיבי, בשאלה של איכות הממשל. קשה לי להסביר את הנסיבות שהובילו אותי להתעמקות בכך - בעיקר משום העובדה שיכולתי האמיתית להשפיע קטנה ביותר. אך ברור לי כי מה שראיתי במשרד הממשלתי בו שימשתי בתפקיד סמנכ"ל בכיר – ועבודתי מול הגורמים השונים בממשלה איתם באתי במגע, היכו אותי בעוצמת ה"אי-איכות" של המערכת המשתמשת במשאבים ובאמון (התמים למדי) של אזרחי המדינה".
    בן 51, אלוף משנה במילואים. במשך 7 שנים שימש בתפקיד סמנכ"ל בכיר במשרד הבינוי והשיכון, לרבות שנתיים כראש הפרויקט לפיתוח ובניה של העיר "מודיעין". מילא תפקיד ראש המטה לרפורמה בשירות הציבורי במשרד ראש הממשלה בשנים 2000-2001. שפירא מוביל את לה"ב מ-2001.
    שפירא כתב רבות בשנים האחרונות על הכשל בתרבות הניהול של משרד האוצר ולא רק בו: "מדינת ישראל לא סבלה מעולם מחוסר תקציבים ציבוריים – גם אם האוצר התמיד בהקרנת הדגש על החסר. מדינת ישראל סבלה מניצולת נמוכה ובלתי יעילה של התקציבים – פרי  תפיסות ניהול מיושנות, חוסר פיקוח ובקרה ואחריות אישית, שחיתות וסיאוב, מעורבות פוליטית הרסנית, ניהול כושל של המשאב האנושי ועוד גורמים נוספים. משרד האוצר בכלל ואגף התקציבים בפרט לא הצליחו, ואף לא ראו בכך את תפקידם המובהק, למנוע תוצאה הרסנית זו".
    שפירא ל"יש תקווה": " לצערנו, יש עתה עדות כל יום לשחיתות בצמרת, לאנשים החשודים בכך שנורמות המוסר שלהם אינן ראויות למי שרוצה להיות משרת ציבור. אך הטיעון שלי ממוקד לא באנשים אלא בשיטה. אני טוען זה שנים כי אנחנו, משלמי המיסים, דומים למי שמפקיד כספים ברצון ומתוך מודעות אזרחית מלאה בקופת המדינה – אך התשואה שאנו מקבלים באיכות חיים ובשירות היא תשואה חסרה ונמוכה. לא רק בגלל העדפת מקורבים. לא רק בגלל שליחת יד לכספי ציבור. לא רק בגלל יוהרה או אטימות של פקידים שהגיעו לעמדות כח. בגלל הכשל המבני בניהול הציבורי".
    מדגיש שפירא: "לא כל מה שמתאים לאמריקנים או לאירופים מתאים גם לנו. אך תרבות ניהול והפעלת אנשים נכונה ויעילה איננה המצאה חדשה. מה שדרוש לנו עתה הוא לימוד והטמעה של ידע מצטבר בקרב עובדי ציבור ברמה הלאומית והמקומית. אני מאמין שניתן לעשות זאת. אני ב"יש תקווה".

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "שינוי שיטה יביא את הטובים לשירות הציבורי"
    יו"ר אגודת האקדמאים למדעי החברה והרוח בישראל, מרדכי גני: החוסן החברתי שלנו נפגע מאוד כתוצאה מהתנהלות בלתי תקינה של השלטון, המשליכה על החברה כולה
    25/03/2007

    מאת: מרדכי גני

    נעלמו מחיינו ערכי יסוד כמו: שוויון ערך האדם, סולידריות ועזרה הדדית, מוסר, יושר, צדק חברתי, אמת בדיבור ובמעשה. אנו עדים לתופעות מזעזעות בניהול היומיומי של ענייני המדינה שאחראים להן  חלק מנושאי התפקידים הבכירים בממשלה ובשירות הציבורי: השחיתות, הנהנתנות, הזלזול, חיפוש טובות ההנאה בכל מעשה או מחדל, אובדן הבושה, השכר המפליג, השימוש בתפקיד כקרדום לחפור בו, העדפת האינטרס האישי על חשבון התמסרות לתפקיד. האינטרס האישי גובר על האינטרס הציבורי. אזרחי המדינה לוקחים דוגמא אישית מראשי הציבור ומסגלים לעצמם דפוסי התנהגות דומים. וכך הגענו למצב של חברה שהערכים המדריכים אותה הם: "כל דאלים גבר", "הכסף יענה על הכול", "שמור לי ואשמור לך", "לעשות למען ביתי", "אני ואפסי עוד".
     יום יום אנו נחרדים מהדיווחים על אלימות במשפחה, בחברה, בעבודה, בדרכים, בהתנהגות הבינאישית. אין עוד כבוד הדדי, אין יחסי אנוש, אין חמלה, אין עידוד ותמיכה, אין פירגון. לעומת זאת יש שמחה לאיד, יש קנאה, יש שנאה, יש ניכור.
    חוסנה של מדינה מושתת על החוסן החברתי של אזרחיה. אנו התגלגלנו למצב שהחוסן החברתי שלנו נפגע מאד, כתוצאה מהתנהלות בלתי תקינה של השלטון, המשליכה על החברה כולה. עלינו להתעשת ולהתחיל לבנות דברים מחדש:
    א. לחנך לערכי יסוד והפנמתם החל מהגיל הרך בגני הילדים.
    ב. להשקיע בחינוך בבתי הספר ליחסי שוויון ערך האדם, לדמוקרטיה, לסולידריות ולעזרה הדדית.
    ג. לגייס לשירות הציבורי אנשים בעלי השכלה ובעלי תרבות דמוקרטית.
    ד. לדרוש ממשרתי הציבור לבצע את עבודתם ביושר, באמת ובצדק, בלי משוא פנים, תוך התמסרות טוטלית לתפקידם.
    ה. לפטר עובדים שהתנהגותם לא מתיישבת עם המושג של עובד ציבור מסור ונאמן לתפקידו.
    ו. לבחור לתפקידים את המוכשרים ביותר ולהעדיף את "הכושר" מאשר את "הקשר".
    ז. לקיים מעקב קבוע אחר ביצוע עבודתם ומידת הצלחתם בתפקיד של עובדי הציבור.
    ח. מלבד מספר מצומצם מאד של משרות אמון של השרים, כל אנשי המינהל הציבורי יהיו עובדים מקצועיים צמיתים ולא מתחלפים כל אימת שמתחלף שר.
    ניתן לבנות מינהל ציבורי יעיל, מקצועי, איכותי, הפועל לפי אמות מידה של צדק, יושר ואמת. יש תקווה, שאם נרצה, נגיע לכך. מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948 עם אמונה גדולה ועם תקווה בת אלפי שנים לרכז בה את רוב רובו של העם היהודי המפוזר בתפוצות ולטפח כאן אומה עברית חדשה, המושתתת על ערכי יסוד כמו: צדק ואמת, שיוויון ערך האדם, עזרה הדדית, תרבות ומסורת יהודית, שאיפה לשלום ולביטחון. לא פחות חשוב מכך - מובלת על ידי מנהיגות בעלת תפישת עולם מדינית מעשית, הגיונית, לא משיחית.
    שיטת הבחירות הנוכחית גורמת לאי יציבות השלטון במדינה. ממשלות קמות ונופלות, והכנסת בישראל, על פי רוב, לא מסיימת את תקופת כהונתה. משך הכהונה הממוצע של הכנסת במשך 59 שנות קיומה של המדינה היה כ-3 שנים בלבד. השיטה הקיימת מאפשרת את קיומן של מפלגות ותנועות קיקיוניות, המקבלות ייצוג בכנסת ולעיתים קרובות מאד אף מהוות לשון מאזניים להרכבת קואליציות שלטוניות. בתור שכאלה גדל כוח המיקוח שלהן והן זוכות ליתרונות פוליטיים למעלה מכוחן הממשי בעם. תופעה זו של הקמת קואליציות הבנויות על מספר רב של מפלגות גורמת לכל ממשלה להיות תלויה בכל אחד ממרכיביה הקטנים ומונעת ממנה ביצוע של מדיניות אחידה.
    רבות נכתב ונאמר על החסרונות בשיטה הקיימת. יש לנקוט כמה צעדים כדי לתקן את המצב הקיים:
    א. לצמצמם את מספר המפלגות ע"י העלאת אחוז החסימה ל- 3% לפחות.
    ב. לחזק את הקשר הבלתי אמצעי בין הבוחרים ובין חברי הכנסת ע"י הנהגת שיטת בחירות אזוריות לגבי 60% מחברי הכנסת. 40% מחברי הכנסת ייבחרו בשיטת בחירות יחסיות ארציות, כדי לאפשר לקבוצות מיעוט לקבל ייצוג בכנסת.
    ג. המועמדים בבחירות האזוריות ובבחירות היחסיות ארציות ייבחרו בבחירות מקדימות במפלגותיהם.
    ד. מועמד לחברות בכנסת יחויב להציג כשירויות בתחום ההשכלה והניסיון התעסוקתי.
    ה. הכנסת תבחר בראש הממשלה שיקבל את אמון הכנסת ברוב של 65 חברי כנסת לפחות.
    ו.  שרי הממשלה לא יהיו חברים בכנסת, למעט ראש הממשלה. על חברי הכנסת שייבחרו כשרים בממשלה יחול החוק הנורווגי.
    ז. הממשלה תמנה לא יותר מ-18 שרים.
    ח. ראש הממשלה ימנה את השרים בממשלתו על בסיס מקצועי, לפי שיקול דעתו, ויהיה רשאי לפטר או להחליף שר.
    צעדים אלה יאפשרו לראש ממשלה נבחר לנהל ממשלה יציבה בלי להיות תלוי בקפריזות מפלגתיות חדשות לבקרים; יאפשרו לשרים להתמסר ב-100% מזמנם למילוי תפקידם; יגבירו את הקשר הישיר בין הבוחר ובין הנבחר לכנסת; יצמצמו את מספר המפלגות בכנסת; ישפרו את איכות חברי הכנסת; יאפשרו לראש הממשלה למנות שרים בממשלתו על בסיס מקצועי ואיכותי. כן, יש תקווה שצעדים אלה יתרמו לשיפור המצב הקיים בדרך לשלטון יציב, מקצועי ואיכותי.


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    ועדת החוקה נוטה להעלות את החסימה ל - 2.5%
    "יש תקווה" בדיון בוועדת החוקה: העלאה מתונה ל-3% תביא לאיזון בין ייצוגיות למשילות יעילה
    26/03/2007

    תמיכה חד משמעית בהעלאת אחוז החסימה הובעה על ידי יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט פרופ' ח"כ מנחם בן ששון (קדימה) במהלך דיון בוועדה ביום שני בנושא זה. מול התנגדות הסיעות הקטנות,
    "זהו מהלך שנועד לביסוס הדמוקרטיה", אמר ח"כ בן ששון בפתח הישיבה, "הייתי שמח אם היינו יכולים להעלות את האחוז גם ל-4% אחוזים. אך בכל העלאה יש מסר. היא מודיעה לציבור ידיעה שהמהלך הזה – העלאה מודרגת של אחוז החסימה – אכן מתקדם בלי לעשות מהפכות – ובלי לרמוס".
    מאז קום המדינה "זחל" אחוז החסימה מאחד לאחד וחצי, אחר כך לשניים. הצבעה בוועדה על העלאה נוספת צפויה בשבוע הבא.
    "ההקשר הוא חיזוק היציבות והמשילות של הממשלות ולצד זה שמירה על המסגרת של דמוקרטיה פרלמנטרית", הבהיר לוועדה עו"ד מוטי קריסטל, שייצג את "יש תקווה" לצד המנכ"ל, אורן מוסט, וראש השדולה של "יש תקווה" בכנסת ובממשלה, ענת קראוס.
    קריסטל הדגיש, כי היעד הוא שמירת איזון בין הייצוגיות של מגזרים לבין היכולת לנהל מערכת פוליטית יעילה.
    קריסטל מנה את היתרונות של העלאה מודרגת ומתונה: "אנו מציעים להסיט את נקודת האיזון ל-3 אחוז. בכך תהיה מניעה מראש של התארגנות פוליטית מן הסוג המביא לביזוי וזילות של המערכת הפוליטית. בכל מערכת בחירות נרשמות כ-40 מפלגות שרובן לא עוברות את אחוז החסימה. לעיתים הופכים התשדירים במערכת הבחירות להיות פרודיה על המערכת כולה. בטווח ארוך, זה פוגע ברצון של אנשים רציניים להיכנס לפוליטיקה. את הקרנבל הזה אפשר למנוע".
    הוסיף קריסטל: "העלאת האחוז תביא תמריץ להתכנסות של גושים למפלגות גדולות. זאת גם זאת: בתוך המפלגות הגדולות יהיה מאמץ לייצוגיות יתר למען קבוצות כעולים וכדתיים. התוצאה הרצויה: ראש הממשלה יוכל להקים קואליציה עם מספר נמוך יותר של מפלגות".
    ח"כ גדעון סער (ליכוד) אמר, כי סיעתו תתמוך בהעלאת אחוז החסימה. "לרוב החברים בכנסת היה עניין לאורך השנים בצעד הזה – והוא לא בוצע במלואו מטעמים של תלות פוליטית קואליציונית בסיעות הקטנות".
    ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו) הזכיר לנוכחים, כי "יש פה מדינה שצריך לנהל אותה. השאלה היא איך מגיעים למצב שבו יש ממשלה שיכלה למשול. כן, אחוז חסימה גבוה יותר פוגע בייצוגיות – אך יש צורך ליצור גושים אידאולוגיים שיוכלו לנהל ולהציל את המדינה. אני תומך בהעלאה ל-5 אחוז". סיעתו של רותם דוגלת  בהנהגת משטר נשיאותי.
    ח"כ עמירה דותן (קדימה) דיברה בזכות לכידות חדשה בתוך הכנסת כדוגמא חיובית לחברה הישראלית השסועה. "אני כמובן בעד העלאת אחוז החסימה ונגד התפלגויות. הכנסת היא מקום של יצרים ושל כוח. אנו נדרשים ליותר מאמץ של ריסון עצמי כדוגמא לחברה – גם בתוך הבית פנימה".
    ד"ר גדעון רהט מן האוניברסיטה העברית הביע תמיכה בהעלאה הדרגתית של אחוז החסימה "כאשר המטרה היא להגיע עד 5 אחוזים ולא יותר בשום אופן. במדינה כמו תורכיה שהגיעה ל-10 אחוז – התוצאה היתה אבסורד. ל-40 אחוז מן הבוחרים לא היה ייצוג".
    רהט סבור, כי העלאה מתונה של אחוז החסימה ל-3 אחוז תגבש מפלגות בינוניות בכנסת – ואם כי אין  די בכך –  היא תהווה תמריץ ליצירת בריתות בכנסת והפחתת "עומס יתר" של מפלגות דומות הפועלות כולן באותו מגזר "ומנסות כל אחת להראות, כי היא משיגה יותר".
    ח"כ משה גפני (יהדות התורה) חלק שבחים לחלק מיעדי "יש תקווה", אך התנגד בחריפות להעלאת אחוז החסימה, כשהוא מבטא בכך את חשש המפלגות הקטנות בכנסת מרף כניסה גבוה יותר. ההצעה שלו: "לבטל את אחוז החסימה – בכלל".
    גפני הדגיש, כי החברה הישראלית היא חברה "שסועה בשאלות קיומיות" ומכאן שעקרון הייצוגיות הוא העקרון גובר. "הוצאת קבוצות מיעוט אל מחוץ למשחק הפרלמנטרי", אמר, "רק תתעל מחאה לתנועות שהן מחוץ למסגרת הדמוקרטית בכנסת".
    ח"כ רן כהן (מרצ) היה שותף לגפני בהגנה על "הקטנות" ש"אף אסון חברתי לא קרה בעטיין. אלה שגרמו את החרפה הגדולה בכנסת באו דוקא מן הסיעות הגדולות. "הכנסת ה-16 (הקודמת) היתה ברמת הזבל הכי גדול שאפשר היה לבחור – והוא לא היה בסיעות הקטנות". אך גם כהן היה מוכן ללכת לשינוי מודרג של העלאה ל-2.5 אחוז.


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    עו"ד תלמה בירו מצטרפת ל"יש תקווה"
    מנכ"ל איגוד המפרסמים ל"יש תקווה": "עוד לא אבדה התקווה לממשל נקי ויעיל"
    29/03/2007
    מנכ"ל איגוד המפרסמים, עו"ד תלמה בירו, קראה את מה שכתבו מצטרפים חדשים באתר "יש תקווה" – ומצאה, כי הם אומרים את שהיא חשה באביב 2007 בימים בו לדבריה, "מדד השחיתות וחוסר היעילות בממשל הגיע למימדים מפלצתיים".
    "קראתי והחלטתי שאני מצטרפת", כותבת עו"ד בירו. "אני ב"יש תקווה", כי עוד לא אבדה תקוותנו להביא לאווירה ציבורית אחרת, לתקן את השיטה כדי להשיג ממשל יעיל ונקי, להגיע למצב שבו הממשל מושך אליו את הטובים ואת המקצוענים כפי שקורה בעולם העסקים, ועל פי אמות מידה של כישורים והישגיות, כפי שהן באות לידי ביטוי בעולם העסקים".
    מוסיפה עו"ד בירו: "הדברים ברורים זה זמן – אבל בחודשים האחרונים יש לי, ולרבים מחברי, הצטברות של דחייה מן הפוליטיקה במובן הירוד והרע שלה, כפי שהוא משתקף בכותרות מדי יום.  את זה חייבים לנסות ולתקן – עוד לא אבדה התקווה לעשות זאת".

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    יו"ר בעלי המוניות: " תנו סיכוי למקצוענים"
    אברהם פריד, יו"ר אירגון בעלי המוניות, אופטימי: "לתקן במשהו גם כשהכל על הפנים"
    12/04/2007

    "לפעמים אני כותב בעיתונות המקומית בצפון, ואני מפשיט בכתיבתי את הפוליטיקאים עד גובה החגורה ולפעמים גם מתחת לזה. אבל את הכל אני אומר להם ועליהם, בגובה העיניים". כך מצהיר אברהם פריד, יו"ר אירגון בעלי המוניות, שהצטרף ל"יש תקווה" מפני "שתמיד יש תקווה ותמיד צריך להתחיל לתקן במשהו גם כשהכל נראה על הפנים".
    על פי הנתונים שמוסר פריד, בישראל פועלות 20 אלף מוניות, בקווי השירות עובדות כ-2,400 מוניות גדולות, ו-40 אלף משפחות מתפרנסות מהענף. פריד טוען, כי הענף פועל בתנאי תחרות ללא סובסידיה, ללא קרן שיפורים, בתנאי עבודה קשים ומסוכנים, ללא פנסיה, וברמת ריווחיות על סף הפסדים. אך מעבר למצב של הענף, הוא מודאג לא פחות ממצבה של המדינה כולה.
    "אני מתבונן מסביב ורואה איך מקבלים החלטות", אומר פריד. "יש לנו שר ביטחון שהיה  יו"ר ועד עובדים מצויין  – אך הוא לא מבין גדול בביטחון. כשהוא רצה אותי פעם עם האירגון שלנו תחת חסותו בהסתדרות, ולחץ שנבוא, ואני אמרתי לו "לא" – אז הוא הלך והקים איגוד מוניות משלו. יש לנו ראש ממשלה שממשיך להגיע לעבודה למרות שהוא ממש לא פופולרי. נכנסנו איתו למלחמה ויצאנו ממנה עם אבדן כושר הרתעה. ועל כל זה ובנוסף – גם השחיתות חוגגת".
    פריד בטוח, שניתן לתקן, אך מדגיש, כי "התיקונים בשיטת הממשל לא יהיו מהיום למחר. זה תהליך. אצלנו אין מלוכה וכאן מי שרוצה שינוי צריך לתקן חוקים. האמת, אני לא כל כך בטוח שאלה שיושבים בבית המחוקקים יעשו את כל השינויים, אם השינויים האלה לוקחים מהם כוח. כל מה שנותר לנו הוא לקוות שהפוליטיקאים יהיו לארג'ים ויתנו סיכוי לאנשי מקצוע גם בתפקידים בכירים בממשלה. אחרי הכל, צריך להתחיל במשהו".


     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    עו"ד טלמון: הכשל הניהולי זועק במערכת המשפט
    עו"ד יהודה טלמון הצטרף ל"יש תקווה" כדי  לשנות את הכשל בניהול מערכות הממשל
    12/04/2007
    "הכשל בניהול מערכות הממשל בולט וזועק בכל תחום – גם במערכת המשפטית", סבור עו"ד יהודה טלמון שהצטרף ל"יש תקווה" כדי להביא לתיקון שיטת הממשל. טלמון, עו"ד עצמאי, שותף במשרד עוה"ד טלמון, קרויטורו ושות', קורא לכשל בשמו: "פסקי הדין צריכים להינתן במהירות וביעילות ואת העבודות הסמינריוניות של פסקי דין באורך של עשרות עמודים צריך להשאיר לאקדמיה ואולי לבית משפט עליון, כשהוא יהפוך לבית משפט עליון לחוקה בלבד, ולא ישב עוד כבית משפט לעירעורים. צדק דחוי איננו צדק. בקצב החיים המהיר שלנו, דחיה של שנים במתן פסק דין היא נזק קשה לאזרח ופסק הדין, כאשר סוף סוף הוא ניתן, עלול להיות כאתרוג אחרי סוכות".
    עו"ד טלמון, בעברו קצין חינוך בחטיבה 7, לא נרתע מפעילות מעולם מפעילות ציבורית ורשימת העשייה בעברו ארוכה: נשיא לה"ב, לשכת ארגוני העצמאיים בישראל. יו"ר ועדת מנגנון ארצית וועדת צרכנות ארצית  בלשכת עורכי הדין. חבר הוועדה למינוי יועצים משפטיים. יו"ר דירקטוריון להבה.  חבר ועדת השופטת גדות (עפ"י מינוי של שר המשפטים) לענין פישור וגישור. יו"ר דירקטוריון החברה לפיתוח תל אביב במשך 5 שנים. בעבר חבר הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד.
    טלמון לא הלך לחיים הפוליטיים מפני שלא אהב את מה שראה במערכות הממשל – בלשון המעטה. לדבריו, "שאלת המפתח היא איזה עתיד אנחנו מכינים לילדים שלנו. חובתנו ליצור לצעירים מדינה עם איכויות שלטון אחרות. היום הסלידה של הצעירים מלהגיע לפוליטיקה כל כך גדולה, שהטובים ביותר לא באים לחיים הפוליטיים. זה לא רק עניין פרסונלי של פלוני או אלמוני בממשלה. זה המיבנה. נוצר כאן מעגל שוטה: האנשים בצמרת אינם מחוללים את השינוי הדרוש בשיטה. עקב השיטה מגיעים האנשים הלא נכונים. כשאתה רואה איך הפוליטיקה מתנהלת ואיך השיטה הקיימת חוגגת, אתה נרתע מלצלול אליה".
    מסביר טלמון: "אני ב"יש תקווה" מפני שאין לנו ארץ אחרת. מפני שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך. אי אפשר שימשך שיתוק ביכולת ניהול של מערכות הממשל. אי אפשר שתימשך הרמה הירודה של ניהול הקיימת עתה. זה הבית שלנו. אני לא רוצה לראות אותו מנוהל בשיטות לקויות שאבד עליהן הכלח".
    הוא מביא דוגמא מעולם העסקים והיזמות אותו הוא מכיר היטב:  "כל אחד מן האנשים במדינה שאיכפת להם, אם היה רואה בעסק שלו מצב כזה השורר בתחום הציבורי, היה מכנס מייד את מועצת המנהלים של המפעל שלו, מפטר או מטלטל אותה – ומייצר מייד שינוי. זה מה שצריך לעשות בבית שלנו – במדינה".

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    לאוטמן: קידום החינוך מחייב שינוי בשיטת הממשל
    יו"ר "דלתא" דב לאוטמן בראיון ל"יש תקווה":  "המדינה זקוקה לשורה של רפורמות – ובעיקר בתחום החינוך"
    12/04/2007

    יו"ר "דלתא"  דב לאוטמן, לשעבר יו"ר התאחדות התעשיינים ומי שיקבל את פרס ישראל לתעשייה על מפעל חיים ותרומתו לכלכלה בארץ,  מבכירי אנשי העסקים בישראל, נחשף לאחרונה בכתבת טלוויזיה כמי שמתמודד בחזית אחרת וקשה: מחלה של ניוון שרירים המשתקת בהדרגה את יכולת התנועה שלו.
    מי שראה את הכתבה לא ישכח את אומץ הרוח שהפגין התעשיין הממשיך לעבוד מסביב לשעון. רוחו של לאוטמן המכונה "מר טכסטיל" לא שותקה. המחלה לא עוצרת אותו.  כשהוא מפגין דאגה קשה של אמת – היא מכוונת למצבה של המדינה. לא למצבו שלו. "הפערים בחברה הישראלית מסכנים את המדינה יותר מהטילים של החיזבאללה", אמר באחרונה.
    "המדינה זקוקה לשורה של רפורמות – ובעיקר בתחום החינוך", מדגיש לאוטמן בראיון ל"יש תקווה". "יש מודעות לכך – אך אין התקדמות. התוצאה: הפערים בחברה הישראלית הולכים וגדלים. המצב הזה מסכן את עצם קיומנו".
    לאוטמן הוא מופת של עשייה. של מעורבות. של הישגיות. "עובד 16 שעות ואם יש לי שעה פנויה אני נכנס לדיכאון", אומר האיש שהחברה שהקים בכרמיאל והפכה למותג בינלאומי - מגלגלת מחזור של יותר מ-700 מיליון דולר ומעסיקה כ-14 אלף עובדים בישראל וברחבי העולם.
    הוא ייסד את "דלתא" בגיל 39,  הפך אותה לסיפור הצלחה, אך גם כשהיה צורך להחזירה בשנתיים האחרונות למסלול רווחי לאחר טלטלות ומשברים – לא נטש את ההגה. לאוטמן יצר מודל של איש עסקים מעורב חברתית, הפועל ללא לאות לשיפור יחסי יהודים וערבים בישראל.
    אך יותר מכל, לאוטמן חרד למצב החינוך, רואה בו מפתח להשגת היעד החשוב של צמצום פערים. "כולם מבינים זאת, כולם מסכימים שיש צורך לפעול",, הוא אומר ל"יש תקווה", "אך שיטת הממשל אינה מאפשרת זאת".
    לאוטמן: "כדי להוביל מהלכים נכונים, הדורשים הסכמה רחבה ומחייבים שיתוף פעולה בכל המערכת – חייבים להביא לשינוי בשיטת הממשל. השיטה הנוכחית בישראל אינה מאפשרת זאת. ממשלות מתחלפות לעיתים קרובות. שרים מתחלפים. יש מצב של שר חינוך חדש כל שנה ורבע ומנכ"ל חדש שהשר החדש מביא עימו. עם זה אתה לא יכול להגיע רחוק".
    לאוטמן אומר, כי הוא "מברך על יוזמות לשינוי שיטת הממשל". העיקרון של ליכוד כוחות ליצירת שינוי נראה לו הכרחי. "אני יודע שגם בנושא הזה יש דעות לכאן ולכאן. אך מעל חילוקי הדעות שוררת הסכמה שצריך לעשות משהו ולשנות. אני לא די מקצוען בתחום מדע המדינה, כדי להטיף את הפרטים איך ומה. צריך להגיע להסכמה רחבה שתביא לגיבוש הצעה – שאולי נצליח להעביר בכנסת".
    התקווה שלו: "שינוי השיטה יביא כוח למנהיגות בישראל להוביל את השינויים שאנו זקוקים להם – ואני שב ומדגיש – החינוך הוא המפתח. אני תומך בכל שינוי במצב הקיים בו יותר מדי תכניות לרפורמה נכנסות לארון ומעלות אבק על מדפיו – מפני שבשיטה הנוכחית לדרג הפוליטי אין כח לקדמן ולנהל אותן אל שלבי הביצוע".

    מתוך נימוקי חבר השופטים  בהחלטתם להענקת "פרס ישראל" לדב לאוטמן במוצאי יום העצמאות הקרוב:

    דב לאוטמן הינו דוגמא ומופת לישראלי אשר עשה את דרכו לצמרת התעשייה הישראלית ומזה 40 שנה פועל ללא לאות לביסוס כלכלת ישראל.  בין יתר תפקידיו שימש כנשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בישראל. לצד פעילותו זו ולאורך כל השנים פעל למען חיזוקה של החברה הישראלית באמצעות ביסוסן של החוליות החלשות שבה מתן הזדמנות שווה לכל מרכיביה של החברה הישראלית, כמו גם חתירה לשלום ולדו-קיום וכבוד הדדי בין ערבים ליהודים בישראל.
    לאוטמן, מאמין, כי החינוך הוא המפתח לצמצום פערים חברתיים, ליצירת חברה בריאה וחזקה, לכן הקים כבר לפני למעלה מעשור את עמותת "חשוב תעשיה" ומרכזים ל"תעשיידע" הפועלים להעשרת תלמידים בסוגיות תעשייתיות וטכנולוגיות, ייצור, שיווק, פיתוח יוזמות וחינוך למצוינות. בפעילותו ובתמיכתו נוצרה אט אט מעורבות של חברות עסקיות הרואות בחינוך דור העתיד חלק בלתי נפרד מחובתן לחברה".


     
     

     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "די לממשל שבו רה"מ הוא בן ערובה"

    יו"ר הנהלת הסוכנות זאב בילסקי ל"יש תקווה": אני מברך על היוזמה, אני רואה את עצמי שותף

    15/04/2007

    מדינת ישראל המתקרבת לשנת השישים להיווסדה, מתמודדת מיום הקמתה בשאלות קיום קריטיות, נוכח אי ההסכמה של מרבית העולם הערבי לקיומה כמדינתו של העם היהודי. בנוסף עומדות בפני ישראל משימות לאומיות כבדות משקל, שכל מדינה בעולם, גם ותיקה ומבוססת ממנה, הייתה מתקשה להתמודד איתן – עלייה של מיליוני עולים המחפשים את דרכם בחברה הישראלית, צמיחה כלכלית, פיתוח אזורי הפריפריה, השקעות בחינוך למתן הזדמנויות לצעירים, מתן מענה ראוי לבעיות חברתיות כבדות משקל ולחיזוק האוכלוסיות החלשות בחברה, העמקת מעורבותם והזדהותם של המיעוטים עם המדינה, חיזוק הקשר עם העם היהודי בתפוצות ועוד.
    במצב עניינים שכזה יש חובה ראשונה במעלה לתת בידי המערכת השלטונית את הכלים המיטביים שיאפשרו לה להתמודד עם אתגרים כאלה ולהגשים את החזון שלאורו קמה מדינת ישראל.
    בשנים האחרונות, התחדדה ההכרה, כי יש צורך ליצור שינוי במבנה השלטוני באופן שיחזק את היכולת האפקטיבית של הממשלה למשול, יבטיח יציבות ורציפות שלטונית ויקנה לכנסת מערכת של איזונים ובלמים ראויים.
    30 ממשלות שהתחלפו במהלך 59 שנות קיומה של מדינת ישראל, תלותם של ראשי הממשלה והשרים לדורותיהם בחברי הכנסת ובמרכזי המפלגות, יצרו "בריחה" וחוסר רצון של אנשים ראויים, מוכשרים ובעלי חזון ומנהיגות מלהיכנס לפוליטיקה.
    התגבשותה של תרבות פוליטית, המבוססת על תן וקח, יצרה, בפועל, אופק צר (שאורכו מוכתב על ידי הצפי לאורך הקדנציה) לפעילותן של המערכות השלטוניות, המתקשות להתמודד עם האתגרים הגדולים ועם הבעיות הכבדות, חלקן בעיות קיומיות של מדינת ישראל.
    חולשת הממשל בישראל היא המרכיב המרכזי בשורה ארוכה של משברים הפוקדים את המדינה ואת החברה בישראל זה שנים רבות כריטואל קבוע. כמי שכיהן שנים רבות כראש עיריית רעננה ובתפקידי כיום, אני עומד בקשרי עבודה שוטפים עם המערכות השלטוניות ונחשפתי לאורך השנים למגבלות הקשות של שרי הממשלה לפעול ביעילות, להיות נגישים, מהירי תגובה, משוחררים מלחצי השיקולים הפוליטיים והמורכבות הביורוקרטית., את מחירן של מגבלות אלו משלמים אזרחי המדינה יום יום, כשאינם זוכים לרמת ניהול מיטבית, מענה ושירות איכותי, שהם תנאי יסוד בחברה דמוקרטית ונאורה בעולם המודרני.
    מניסיוני זה, נדמה לעיתים, כי חופש הפעולה ומרווח העשייה של ראש רשות מקומית עולים על אלה של ראש הממשלה והשרים. הוסיפו לזה את היותו של ראש הממשלה בן ערובה להסכמתם של מספר מצומצם של חברי כנסת להמשך כהונתו, ומכך מתחייב בדרך כלל מינוי שרים מקרב הקבוצות הפוליטיות אלה נאלצים, באופן טבעי, להקדיש זמנם להישרדותם הפוליטית, וזאת במקום לבחור שרים, בעלי רקע מקצועי, מיומנויות ונסיון בתחומים, שעליהם הינם מופקדים. באופן כזה, לצערי, לא מתאפשרים חשיבה, חזון, תכנון ועשייה לטווח ארוך. ומאחר שהקדנציות הולכות ומתקצרות, כך נראים גם החזון והעשייה.
    בעידן של חתירה למצוינות בכל מערכות החיים, כאשר ארגונים, מוסדות ועסקים פרטיים בעולם כולו וגם בישראל, עושים צעדי ענק בפיתוח חזון ארגוני ארוך טווח המונח ביסוד פעילותם, בשינויים מבניים וארגוניים ובתודעת השירות שלהם שנועדו לשפר את הישגיהם ויכולתם ליתן מענה הולם לתמורות בעולם בו אנו חיים, לצערי, המערכת השלטונית בישראל נשארה מאחור. יתרה מכך, במצב שבו כל ואקום מתמלא, אנו עדים לתהליכים שבהם מנהיגים מעולם המשק והכלכלה, תורמים, עמותות וגורמים במגזר השלישי, הולכים ותופשים את מקומה של המערכת השלטונית ופועלים במקומות ובתחומים, שבהם נוכחותה חסרה. אין עוררין על תרומתם החשובה של גורמים אלה במדינה. אלה הם פניה היפות של החברה בישראל והם ראויים לכל שבח, להוקרה ולהערכה. ואולם, ראוי היה שפעילותם תהייה תוספת כח ומשאבים לפעילות המערכת השלטונית ולא במקומה.
    אני מברך על היוזמה של "יש תקוה" לעורר את דעת הציבור בישראל לשינויים הנדרשים בשיטת הממשל. אני סומך את ידי על היעדים אליהם מכוונים עשרות אלפים, המצטרפים ליוזמה חשובה זו. כאזרח המדינה שעתידה, שגשוגה והצלחתה עומדים בראש סדר העדיפות שלנו, אני רואה את עצמי שותף לפעול לצידם ולסייע בהגשמת יעדים אלה.

     

     

     


     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    גלאון: "לחזק את הפיקוח של הכנסת"
    ח"כ זהבה גלאון (מרצ) סבורה כי שורש הרעה ב"דרך התנהלות השלטון" יותר מאשר בשיטה שהביאה אותו
    18/04/2007

    "זה לא דבר שנולד היום, זה דבר שהמציאות הבשילה אותו, זה דבר בלתי נמנע. תופעות בלתי נסבלות שמערערות בסופו של דבר את האמון של האוכלוסייה ביציבות המשטר הדמוקרטי. שינוי שיטת הממשל זה עניין רציני ומכריע שאנחנו נמשיך לטפל בו בכל הכוח" (ynet, 9.11.06, ראש הממשלה אהוד אולמרט)

    ההצעה לשנות את שיטת הממשל בישראל איננה חדשה. היא צצה כל כמה זמן כמעין פתרון קסם, שמתברר כמקסם שווא, שכל מטרתו היא השגת יציבות שלטונית בכסות של יציבות המשטר הדמוקרטי. אך נשאלת השאלה האם את השיטה צריך להחליף או את השלטון צריך להחליף. האם הכישלון הוא כישלון השיטה או כישלונם של האנשים המכהנים בשלטון, כתוצאה ממדיניותם הכושלת. והשאלה הגדולה מכולן – מה הם יגידו בכישלון הבא? 

    כשקוראים את דבריו של ראש הממשלה  נשאלת השאלה האם צריך להחליף את שיטת הבחירות, כפי שמציעים אנשי "יש תקווה", או שהדרך הנכונה היא להחליף את השלטון. להלן אציג התייחסות לעקרונות היסוד של המבקשים לשנות את השיטה.
    לטעמי, שינוי השיטה מסוכן לדמוקרטיה ונובע מגישה שהדמוקרטיה היא אבן נגף. שינוי תכוף של שיטת המשטר לא ייצור בציבור תחושה של יציבות, אלא תחושה של אנרכיה.
    בשנים האחרונות, החליפו פעמיים את שיטת המשטר בישראל, ועכשיו מבקשים להחליפה בפעם השלישית. הדרישה לשנות את שיטת הממשל צצה, גם הפעם, בגלגולה הנוכחי, בעקבות תקופת שבר. מלחמת לבנון השנייה והסכסוך המתמשך בעזה גרמו שוב לפוליטיקאים לנצל את המשבר ולדרוש את שינוי השיטה, כאילו שהשיטה היא הגורם לכל תחלואי שלטונם.
    גם הפעם, הממשלה והעומד בראשה, מנסים לגבש אסטרטגיה לכישלון, ובעצתם של יועצי תקשורת ממולחים, שוב ישנו ניסיון להסיח את דעת הציבור מהשבר והטראומה הלאומית באמצעות עוד תרגיל של בריחה מאחריות.
    גם הפעם, הניסיון לשנות את שיטת הממשל הוא עוד ניסיון עקר להאשים את השיטה במקום לבדוק את דרך התנהלותה של הממשלה, על משבריה התכופים. שוב, מדובר באותו ניסיון לבצר את מעמדו של השלטון, את מעמדה של ההנהגה על חשבונה של השיטה - והרי זאת לא הכתיבה לאולמרט ולפרץ מה לעשות ומה לא לעשות, ואף שיטת משטר אינה מחליפה הנהגה שאינה מתפקדת ואינה יכולה לשאת באחריות לכישלון.

    לכן, לטעמי, שורש הבעיה אינו נעוץ בשיטה, אלא בדרך התנהלות השלטון. הבעיה היא הדרך שבה המדינה מנוהלת ומתנהלת על ידי העומדים בראשה.

    נוצרה כאו תרבות שלטונית שלילית המתאפיינת בחוסר האמון של הציבור מהמערכת הפוליטית והעומדים בראשה.
    החלשת המפלגות הקטנות: בשיטה המוצעת, שבה ראש הסיעה הגדולה ביותר הוא האחראי על הרכבת הממשלה, הבוחרים ימנעו מלהצביע למפלגה הקרובה אליהם ביותר, אלא למפלגה שהכי חשוב שתרכיב את הממשלה – מצב שצפוי להחליש את המפלגות הקטנות.

    הגדלת סמכויותיו של רה"מ: אין צורך להגדיל את סמכויותיו של רה"מ. ההצעה נותנת לראש הממשלה כוח שלטוני מוגזם ומשחררת אותו במידה רבה מפיקוח הכנסת. הדבר קיבל את ביטוי במלחמה האחרונה – ראינו את התוצאות הרות האסון של היעדר בקרה ופיקוח על הרשות המבצעת.

    בארה"ב, הנשיא אינו יכול לשלוח חייל אחד מחוץ לגבולות המדינה, מבלי לקבל את אישור הקונגרס. אצלנו, ראש הממשלה ועוזריו החליטו תוך שעה על מלחמה כוללת.

    בכל הסקרים היום ראש הממשלה ושריו נמצאים בשפל המדרגה והם ממשיכים לשבת בכיסאותיהם. הם הבטיחו אג'נדה חברתית- והתנערו ממנה. הבטיחו אג'נדה מדינית (התכנסות) והתנערו גם ממנה. השיטה הנוכחית מאפשרת לקברניטי הממשל להתנער מהתחייבויותיהם מבלי שניתן לפגוע בהם. לאור זאת, האם עוד רוצים להגדיל את כוחם וסמכותם, האם נרצה לרכז את כל העוצמה הפוליטית והאחריות הניהולית בידיו של ראש ממשלה חזק. מה שצריך זה חיזוק כל הבלמים של כוחו של ראש הממשלה ולא הגדלת כוחו.

    מינוי השרים: ההצעה מבקשת להפקיע מהכנסת את היכולת לאשר את מינויים של רבע משרי הממשלה, ובכך, פוטרת אותם, לכאורה, מלתת לה דין וחשבון על התנהלותם.
    רוצים להפחית מכוחה של הכנסת לפקח על מינוי השרים. (בניגוד לארה"ב ששם כל מועמד לשר צריך לעבור חקירה צולבת של הסנאט). דווקא בגלל המספר הגבוה של מקרי השחיתות שהתגלו בצמרת, חשוב לחזק את מנגנוני הבקרה על המינויים המיניסטריאליים, ובודאי שלא להחליש אותם.
    אסור להפקיד בידיו של ראש הממשלה את היכולת לפזר את הכנסת בכל עת שיחפוץ. אסור לקבל את ההצעה שאיש מהשרים, חוץ מראש הממשלה, לא יהיה ח"כ, כי בכך פוגעים ביכולתה של הכנסת להשגיח על תפקודה של הרשות המבצעת.
    קואליציות: ביסוד הרפורמה המוצעת עומדת ההנחה שהכשל הממשלתי העיקרי במדינה הוא חולשת מעמדו של ראש הממשלה. לפי אבחון זה, תלותו המובנית של ראש הממשלה בכנסת, בהסכמים קואלציוניים - היא הגורם לאי יציבות שלטונית. הרפורמה באה לעקוף את הקושי הזה על ידי הפקדת סמכויות שרירותיות בידיו של ראש הממשלה, כשהיא מתעלמת מהמציאות הישראלית.
    ישראל היא חברה רב תרבותיות, שצרכיה הפוליטיים מיתרגמים לשיטה רב מפלגתית. הניסיון בעולם מלמד שיציבות פוליטית אינה מושגת בכוח, אלא באמצעות הסכמה חברתית, שמאפיינת משטרים פרלמנטריים. השיטה המוצעת מבקשת לייתר את הצורך להקים קואליציות, ולבסס ממשלה בלי קואליציה. אבל רק קואליציות מאפשרות הסכמה חברתית.

    צריך לשפר את השיטה הקיימת, אך לא לשנות אותה באופן המוצע. אין צורך להגדיל את הסמכות של הרשות המבצעת על חשבון הרשות המחוקקת. צריך לחזק את המפלגות ולא לרסק אותן. צריך לחזק את הכנסת כגורם מפקח על הממשלה, ולא להחליש אותה. צריך לתת לכנסת משאבים, סמכויות, פיקוח ובקרה. ובוודאי שאי אפשר לעשות שינוי כזה מבלי שישריינו את זכויות האדם.
    הפיתרון לבעיות של המדינה אינו בשינוי השיטה מתוך כבוד לכללי המשחק. יש אמונה עממית שגורסת שהרשות המבצעת במשטר נשיאותי תהיה חזקה יותר מאשר במשטר פרלמנטרי רב מפלגתי אבל ההיפך הוא הנכון.


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    שלשה רעיונות לשיפור שיטת הממשל
    מאת: יהודה אלידע, עורך מגזין IT עיתון "גלובס"
    18/04/2007

    מצב המערכת השלטונית בישראל הוא בכי-רע ולא צריך להכביר בדוגמאות. רבים וטובים ממני העלו תוכניות חכמות ומתוחכמות איך לשפר את המצב ונראה שאף אחד לא צריך עוד תיאוריה בגרוש, שממילא אין לה סיכוי להתממש. אבל המשך השיח הציבורי הוא צורך היסטורי, לפחות כדי שהדורות הבאים והאמיצים יותר מהנוכחי יוכלו להשתמש במאגר הרעיונות על מנת לעצב מערכת שלטונית טובה יותר. באופן כללי אפשר לחלק את הדעות המושמעות בנושא שינוי שיטות הממשל לשתי קבוצות:
     הגישה הריאל-פוליטית, שמניחה מראש כי מעטפת האפשרויות אינה רחבה ולכן את הפשרנות והוויתור על עקרונות ראשוניים צריך להטמיע כבר בשלב הפרוגרמה. במילים פשוטות יותר, לא לדבר על רעיונות שאין להם סיכוי להתקבל במאזן הכוחות הפוליטי הקיים.
     הגישה האידיאליסטית-אוטופית, מתעלמת מרוב המגבלות המעשיות לבצע שינויים מרחיקי-לכת. היא מציבה מודל אידיאלי, אליו יש לחתור, מתוך הבנה שפשרות הן מחיר אותו חייבים למזער.
    אופי הפתרונות נגזר מסוג הגישה
    באופן מעשי שתי הגישות מתבטאות בהבדלים פרוגרמתיים מהותיים:
     הריאל-פוליטיים מנסים לשפר את המכניזם הביצועי של המערכת השלטונית בעיקר על ידי איתור וניטרול הגורמים המבניים שמכשילים את תפקוד השלטון. חלק מהפתרונות הם יצירתיים, במובן של יצירת מבנים טובים יותר לקבלת החלטות וביצוען, אך הרוב לא מתיימרים ליותר ממעקפים אד-הוק. כלומר, תחבולות להגיע ליעד בלי לפתור את הבעיות העקרוניות בדרך. אני נוטה לפקפק בדרך הזו, למרות שהיא מדברת לליבו של כל מנהל בישראל. התרגלנו לשייך את המושג "ניהול" לשלילת השלילה, ליכולת להפעיל מערכות עסקיות וציבוריות על אף כל המכשולים הפנימיים והחיצוניים, המבניים והפרסונליים, התקציביים והתרבותיים שהשתכנו בכל מערכותינו. ולכן לא פלא שמנהלים מצליחים מהמגזרים העסקיים נוטים להאמין שגם תחלואי השלטון יפתרו על ידי וירטואוזיות ניהולית. אני לא מאמין שהמבנה הנפשי של אדם צעיר הנמשך לקריירה פוליטית דומה למבנה הנפשי של מי שמחפש הגשמה עצמית בניהול עסקי, ולכן קשה לי להאמין שאפשר להשיג הרבה בגישה הזאת. עם זאת, ברור שצריך לבחון כל רעיון ממוקד תהליכים באופן מעמיק וליישם כל שינוי מבני שמבטיח ניהול טוב יותר של מוסדות השלטון. אלה שינויים טכניים, לא אידיאולוגיים, וההחלטות הרלוונטיות אמורות להיגזר מניתוח מקצועי חסר פניות - רצוי מבוסס על ערכים מדידים - ולא משכנוע פובליציסטי של האזרחים.
     האידיאליסטים מציעים שינויים מרחיקי-לכת בשיטת הבחירה של נציגים לפרלמנט, שרים לקבינט, ראש לממשלה ונשיא למדינה. וגם ביניהם יש לא מעט וריאציות, אם כי השורשים להבדלי הדעות הם "פילוסופיים", לא ניהוליים. למשל, מה פירוש העיקרון של "שוויון" הקולות? מתי תוצאת הבחירות נחשבת ל"מייצגת"? האם ייצוג מדוקדק של ספקטרום דעות המצביעים חשוב יותר מהיכולת לנהל מערכת שלטונית תקינה? וכדומה. הבדלי הדעות בקבוצה זו הם אידיאולוגיים-ערכיים, לא טכניים-כמותיים, וההכרעה צריכה להגיע מהעם, לא ממומחים. מאחר שכל שיטת בחירה כרוכה בהעדפה של עקרון אחד על אחרים, ראוי שהדמוקרטיה תתחיל בכך, שהעם הוא זה שיקבע את סדר העדיפות. לדעתי בעיית השלטון בישראל לא תיפתר ללא שינויים משמעותיים בתפיסה העקרונית של מהות המוסדות הדמוקרטיים ושיטות בחירתם.
    מהנ"ל כבר ברור לכם שאני שייך לעדת "הפילוסופים", שאף מנהל הגון לא ייתפס במחיצתם. ובכל זאת אני מקווה כי כמה קוראים ימשיכו לקרוא הלאה, משום שהרעיונות שברצוני לפרט חורגים מהשגרה ויכולים לעורר מחשבה מקורית גם אצל מי שכבר יודע הכל - ובמיוחד יודע מה נכון קטגורית. זו הזמנה להרפתקה אינטלקטואלית, אם תרצו, או נאום פרקליט השטן, אם לא תרצו.
    תגובה צינית לחוסר אמון בסמכויות
    מאפיין בולט של היחסים בין האזרח לשלטון בישראל הוא כפירה מוחלטת בערך של סמכות. כמו נערים מתבגרים, שמורדים בסמכות ההורים מהרגע בו מתגלה להם שאבא אינו "סופרמן" ואמא יש אמנם רק אחת, אבל לא בהכרח זו האחת שרצינו להיות בניה. האזרח הישראלי מביע את חוסר שביעות רצונו מהמערכת השלטונית ע"י סרבנות קולנית, ציניות "שחורה", רצון לברוח מהבית וחוסר אמון ביכולת לשנות דברים. למרות שאנו לכאורה בוחרים את השלטון, אנו מרגישים כי הוא נכפה עלינו כגזרת גורל ושמחים לגלות כל מגרעת וחסרון במעשיו ובמחדליו כדי להצדיק את הגישה השלילית שלנו כלפי כל מי שמייצג את מוסדותיו. תופעה זו לא מוכרת בקנה מידה כזה בדמוקרטיות אחרות גם כאשר השלטון בהן מתגלה במלוא ערוות חוסר כישוריו.
    קחו לדוגמא את ארה"ב של ג'ורג' בוש הבן, נשיא שאף אחד לא יגזים בתיאור כישוריו האינטלקטואליים, וממשלתו, שמוכיחה אוזלת-יד וחוסר הבנה של המציאות ברוב הזירות הפנימיות והעולמיות ובמיוחד בעיראק. האמריקאי הממוצע לא חושב שג'ורג' בוש עושה עבודה טובה בניהול הכלכלה, שמדיניות החוץ של ארה"ב בנויה על יסודות יציבים ושהצבא האמריקאי מנצח בעיראק. אבל אף אחד לא מערער על סמכות השלטון - למרות שהממשל האמריקאי אינו ייצוגי אלא "המנצח לוקח הכל" (גם כאשר השיטה מעניקה את הניצחון למי שלא קיבל את מרבית הקולות) - ואף אחד לא מצפה מהממשל לא לעשות טעויות סבירות כחלק ממסכת קבלת ההחלטות היומיומיות. האמריקאים עברו את תקופת ההתבגרות ועכשיו הם מתייחסים לשלטון מתוך הבנת המגבלות האנושיות של הנבחרים, כמו אדם בוגר שמבין את הטעויות שעשו הוריו ומפסיק להטיח בהם האשמות צדקניות.
    חוסר ההכרה בסמכות הוא מאפיין "יהודי" עוד מסיפור יציאת מצרים. גם משה לא הצליח לשלוט בעם הזה ולהביאו לארץ הבחירה ושמואל עשה כל שביכולתו כדי לא להמליך מונארך סמכותי במקום מנהיג רוחני. באלפיים שנות גלות למדנו לחיות בלי מוסדות פורמליים, בלי מנהיג ובלי נביא. את הצד החיובי של התופעה אפשר לראות ברשימת מקבלי פרס נובל, ואת המחיר אנו משלמים בכנסת ישראל. יצרנו מוסד שאינו זוכה באמון הציבור ולכן הוא חסר סמכות מוסרית בעיני כולם. והממשלה, שנבחרת ע"י הכנסת, לא יכולה לשאוב סמכות מבאר ריקה. ולכן כל שדר טלוויזיה מעז להתעמת עם ראש הממשלה (או הנשיא) בעזות מצח המתאימה לנער מתבגר, שמגלה לראשונה את החוויה המשכרת שבערעור על סמכות. והציבור הרחב מוחא כפיים, כי כולנו רוצים להיות שותפים לפורקן החוצפה.
    שקיפות התהליך שהופך בחירה לשלטון

    מסיבה זו, לדעתי, כל תיקון של המערכת השלטונית חייב להתחיל בשינוי שיטת הבחירה של השולטים, במטרה להאציל על הנבחרים הילה של סמכות מינימלית. השינוי התרבותי שברצוני להשיג אינו פשוט ולכן האמצעים לא יכולים להיות פשוטים, אם כי עלינו לשמור על עיקרון בסיסי אחד: שיטת הבחירה צריכה להיות מספיק פשוטה על מנת שהאזרח הממוצע יוכל לראות את הקשר בין ההצבעה שלו לבין השלטון שהוא יקבל. נכון להיום, השיטה המקובלת בישראל אולי פשוטה מאוד ברמה של "מה עושים בקלפי", אבל המכניזם שהיא מפעילה הוא חסר שקיפות אפילו לפרשנים פוליטיים מקצועיים. רוב האזרחים לא מסוגלים לנחש את שרשרת האירועים שתתרחש אחרי ספירת הקולות ולנתח כיצד הם יכולים להשפיע במשהו על התוצאה. חוסר יכולת זו מביא את רוב המצביעים לאחת משתי צורות התנהגות:
    • אפתיות פטליסטית בנוסח "מה זה משנה? חבל לבזבז יום חופש על פעולה שממילא לא משנה דבר". רק הבושה עוד עוצרת את התפשטות התופעה, שכבר ראינו את ניצניה בבחירות המוניציפליות בירושלים
    • הצבעה נאיבית שרואה בפעולת הבחירה מעין השתתפות בתחרות יופי אידיאולוגי - "אני מצביע עבור המפלגה שתדמיתה הכי יפה בעיני ולא משנה לי כי בפועל הבחירה שלי לא תשפיע על טיב הממשל שישלוט בארבע השנים הבאות."
    שלושת הפרקים הבאים דנים ספציפית בדרכים לשיפור אמון הציבור בפרלמנט, בממשלה ובפיקוח הציבורי על הממשלה ועל גופים חוץ ממשלתיים כמו מערכת המשפט.

    חלק מס' 2 - הבחירות לפרלמנט   לחץ כאן


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    חלק 2
    הבחירות לפרלמנט: שילוב סמכות מוסרית וכושר הכרעה
    מאת: יהודה אלידע, עורך מגזין IT עיתון "גלובס"
    18/04/2007

    שורש המחלה השלטונית בישראל הוא פרלמנט חסר סמכות מוסרית, שחברים בו אנשים בהם אין לנו אמון, רבים מהם הגיעו לכנסת "על שולי האדרת" של מנהיגים בעלי שיעור קומה בזכות שיטות הרשימות הארציות. אתם יכולים לבחון את הדעה הזאת באמצעות משאל פשוט בין מכריכם. קחו את רשימת 120 הנבחרים, ערבבו אותם היטב כדי לא להכניס גורמים זרים למבחן, ובקשו מידידיכם לסמן ליד כל שם האם הם חושבים שאותו אדם צריך להיות בכנסת, גם אם תרומתו תהייה בהשמעת קול האופוזיציה, או לא? כמה מחברי הכנסת עברו את הרף הנמוך מאוד של 5% תומכים? תריסר או שניים? בכל קבוצה בה אני ניסיתי את השאלון, רוב חברי הכנסת לא זכו אפילו בתומך יחיד - ואני לא כולל במשאל חברי כנסת של סיעות "בעייתיות", שתומכיהן לא נמצאים בחוג החברתי שלי. המבחן הזה אינו רלוונטי במדינות בהן קיימת שיטת בחירות אזוריות, משום שהנחת היסוד היא כי כל בוחר אמור להתייחס רק לאנשים או לרשימות שמוצגות לבחירה באותו אזור. אם מצמצמים את המבחן לשאלה "מבין הנציגים של אזורך, מי ראוי לשבת בפרלמנט"? מתברר שהשיטה האזורית מבטיחה, כי רוב חברי הפרלמנט זוכים לתמיכה רחבה לא רק ביום הבחירות. ועם התמיכה מגיעה הסמכות, ההכרה בסמכות, הבגרות השלטונית וההבנה שאפשר לשנות ולתקן טעויות - ביום הבחירות הבא.
    הבחירה בידי הבוחר
    ברור שהשיטה היחסית הנהוגה בישראל אינה אפקטיבית אך גם לקיצוניות השנייה, בחירת נציג יחיד מכל אזור, יש חסרונות שלא כאן המקום לפרטם. מבחינתי החמור בהם הוא, שרוב הציבור הישראלי לא רואה בעקרון "הזוכה לוקח הכל" שיטה הוגנת לשיקוף הבדלים אידיאולוגיים באוכלוסייה. מכאן שנדרשת לנו שיטה אזורית-יחסית, כאשר הבסיס לקביעת גודל האזור הוא פשרה בין שני גורמים נוגדים:
    • האזור צריך להיות מספיק גדול כדי לאפשר ייצוג יחסי של לפחות חלק מדעות המיעוט - ואם זאת לאפשר הכרעה ברורה של הרוב (נציג יחיד לא מאפשר ייצוג אלא לרוב, שני נציגים יצרו מצב של חוסר הכרעה, ובאופן כללי היחסיות משתפרת ככל שגדל מספר הנציגים)
    • ומצד שני, עליו להיות קטן מספיק כדי לאפשר למתמודדים ליצור קשר אישי עם רוב האוכלוסייה שתבחר בהם ומתן סיכוי סביר למתמודדים חדשים לנצח את המתמודדים המוכרים והמקושרים.
    נראה לי שחלוקת ישראל ל-15 עד 20 אזורים ובחירת 4 עד 10 נציגים מכל אזור (על פי גודל אוכלוסייתו) תהווה פשרה סבירה בין האינטרסים השונים של המצביעים. מאחר שלשיטה כזאת קיימת התנגדות רחבה של קבוצות אוכלוסיה בעלות סדר יום אידיאולוגי חוצה אזורים - ויש כאלה מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים - אותן אנו לא רוצים לנכר על ידי דיכוי קולן (כי הסמכות של הפרלמנט נובעת בין השאר מייצוג הוגן של המיעוט), יש להוסיף אלמנט "כלל-ארצי" לעיקרון האזורי.
    השיטה שברצוני להציע היא אפשרות של הבוחר להצביע לרשימה אזורית, שבה מככבים אנשים אותם הוא מכיר מקרוב, או לרשימה ארצית בה הוא ימצא בהסתברות גבוהה דמויות להזדהות אידיאולוגית. הבחירה תיעשה בפתק אחד, שיילקח מאחת משתי קבוצות - הרשימות האזוריות או הרשימות הארציות. חלוקה ראשונה של המנדטים בכל אזור תיעשה בין "האזוריות" ל"ארציות", על פי סך כל הפתקים מכל קבוצה. לדוגמה, נניח שבאזור מסוים 100,000 מצביעים ו-5 מנדטים (שהוקצו לו מראש על בסיס חלקו בפנקס הבוחרים). בספירת הקולות התברר כי 72,000 הצביעו לרשימות האזוריות ו-28,000 לארציות. החלוקה הראשונה קובעת כי האזוריות תקבלנה 4 מנדטים והחמישי יעבור ל"מאגר הארצי" יחד עם 28,000 הפתקים של בוחרים ברשימות הארציות. חלוקת המנדטים בין הרשימות האזוריות תתבצע באופן יחסי, על בסיס 18,000 קולות למנדט. במאגר הארצי יצטברו כל יתרות המנדטים וכל הקולות שנתנו לרשימות ארציות בכל האזורים. גם חלוקת המנדטים בקבוצה הארצית תבוצע בשיטה היחסית המקובלת, עם אחוז חסימה כזה או אחר. בסופו של דבר יבחרו 120 חברי הכנסת, שיהיו שווי זכויות וחובות ללא קשר לצורה בה הם נבחרו. עם זאת מבחינה ציבורית כנראה שייווצרו הבדלים תדמיתיים ובהחלט יתכנו תזוזות של שואפי בחירה בין שתי הקבוצות. תזוזות אלה אפשריות רק לקראת מערכת בחירות חדשה, כאשר הם יכולים להירשם ברשימה זו או אחרת.
    השיטה פשוטה מאוד מבחינת המצביעים, אם כי היא דורשת תחכום באסטרטגיה של המפלגות. כל מפלגה תצטרך להחליט מי מופיע באיזו רשימה (כל מפלגה יכולה להריץ רשימה ארצית במקביל לרשימות אזוריות בחלק מהאזורים - ובתנאי שכל מועמד מופיע רק ברשימה אחת - אך אינה חייבת בכך), באיזה אזורים לרוץ על אג'נדה מקומית והיכן לכוון את בוחריה לרשימה הארצית, ושיקולים טקטיים דומים. אבל מבחינת הבוחר העניין פשוט: אם הוא רוצה להכניס מישהו לכנסת, הוא יכול לתרום את קולו לטובתו בבחירת פתק "אזורי". ואם אין מועמד אזורי משכנע, או שהאידיאולוגיה חשובה יותר מהאישיות, אזי הוא בוחר פתק "ארצי". כך מתמודדים חדשים מקבלים הזדמנות לחדור לחיים הפוליטיים בלי לעבור את מנגנוני הסינון המפלגתיים-ארציים, ומצד שני מתמודדים רבי השפעה ותמיכה רחבה יכולים למנף את עוצמתם האלקטורלית כדי לקדם רשימה ארצית. השיטה לא תביא אותנו למצב של בחירה בין שתי מפלגות, אבל כנראה שהבוחר הישראלי לא רוצה למחוק את המגוון האידיאולוגי - וגם אין צורך בכך. כבר ראינו ממשלות בישראל ששומרות על סמכותן גם במצב של ריבוי מפלגות.

    חלק מס' 3 - בחירה ישירה בממשלה לחץ כאן


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    חלק 3
    בחירה ישירה בצוות ביצועי עם אחריות קבוצתית
    בחירה ישירה בממשלה, לא בראש הממשלה
    מאת: יהודה אלידע, עורך מגזין IT עיתון "גלובס"
    18/04/2007

    האלמנט השני שלכל הדעות דורש שינוי הוא תהליך בחירת הממשלה. ניסינו את שתי השיטות הבסיסיות - בחירה ישירה של ראש הממשלה ובחירה עקיפה באמצעות הפרלמנט - ושתיהן לא הביאו לתוצאה הרצויה. מתברר שהבעיה אינה מי יהיה ראש הממשלה - שתי השיטות מסמנות את הנבחר בצורה די ברורה (אם כי על פי קריטריונים שונים) - אלא מי יהיו חברי הקבינט שלו. בשיטה הפרלמנטרית אי-אפשר שלא לקבל קבינט "פוליטי", שחבריו מייצגים יותר את מאזני הכוחות בתוך המפלגות ולא את העדפות המצביעים. במיוחד כאשר הכנסת מאוישת ברובה על ידי אנשים שלא הגיעו לשם בכוחות עצמם ואין להם סיכוי לקבל משרת שר ללא תחבולות.
    מצד שני, אנו לא רוצים משטר "נשיאותי", בו ראש הממשלה בלתי תלוי בפרלמנט - וגם אינו חייב להציג את הממשלה העתידית שלו לבחירה ישירה על ידי האזרחים. לכאורה זה מלכוד אך לדעתי אפשר לחשוב על שיטה בה הזאב יוצא שבע והכבשה נשארת שלמה: בחירה ישירה של הממשלה כולה, הראש וכל השרים כחבילה אחת. מאחר ובבחירות אזוריות הקשר בין התמיכה הפרלמנטרית במועמד לראשות הממשלה לבין המיקום בראש רשימה זו או אחרת נמחק, למעשה אין אפשרות הגיונית אחרת.
    כך אמורה השיטה לפעול: לאחר הבחירות לכנסת מתחילה תקופה קצרה (חודש לכל היותר), במהלכה מועמדים לראשות הממשלה נכנסים למו"מ קואליציוני עם שותפים פוטנציאליים מהפרלמנט, נבחרים "אידיאולוגיים" או "אזוריים", על הקמת ממשלה שתזכה לתמיכתם. ברור שיהיה מחיר לתמיכה הזאת, תקציבים ומשרות שרים, אך אין בכוונתי לנטרל את התהליך הדמוקרטי למרות שרבים מתייחסים אליו כ"גועל נפש". זה מחיר הדמוקרטיה. בסוף התהליך מתגבשות שתי רשימות לבחירה, שתי ממשלות חלופיות, שכל אחת מהן נתמכת פורמלית על ידי חלק מחברי הכנסת (אפשר לקבוע מינימום, רף מספרי שיבטיח כי לא יותר משתי חלופות תעמודנה לבחירה, אם כי נדמה לי שאין צורך בכך. הרצון לשרוד פוליטית ישמש פילטר אפקטיבי לסינון יוזמות תימהוניות).
    בכל רשימה נקובים בשם ובתפקיד כל (או רוב) השרים. הממשלות האלה מוצגות לפני העם לבחירה ישירה, בבחירות שתערכנה כחודשיים אחרי הבחירות לפרלמנט. אפשר להניח כי הרצון להיבחר ישמש כמניע העיקרי לסיום מהיר של המו"מ והרכבת הרשימה בזמן הקצר שבין הבחירות לפרלמנט והבחירות לממשלה. מאחר וראש הממשלה והשרים שלו נבחרים כעסקת חבילה, המפלגות המעוניינות להשתתף בממשלה ינסו לפחות לבנות רשימה אטרקטיבית, בה רוב השרים מתאימים לתפקידם. אך חשוב יותר, האזרח ידע במי הוא בחר, למי הוא נתן סמכות שלטונית ומדוע יש לו את הממשלה שיש לו - גם אם היא לא מוצאת חן בעיניו, היא זו שזכתה לרוב הקולות בתחרות הגמר. כמובן שצריך להגדיר מצבים חריגים, בהם ראש הממשלה יכול או חייב להחליף שרים בממשלתו באנשים שלא הופיעו ברשימה המקורית ואיך הכנסת מאשרת, או מאלצת, שינויים כאלה. אבל העיקרון נשאר פשוט: בחירה ישירה בממשלה בלי בחירה אישית של ראש הממשלה.
    צימוד חלש של הממשלה לפרלמנט
    הממשלה שנבחרה ישירות אינה נדרשת בתנאים נורמליים לאמון הפרלמנט. כדי להדיח אותה יש צורך בתהליך חריג של קבלת החלטה (ברוב מיוחס מאוד) על בחירות חדשות, כמובן ישירות, בין שתי ממשלות חלופיות חדשות. אפשר גם להגדיר תהליך בו הפרלמנט כופה שינוי תפקידים בתוך הקבינט, כולל החלפת ראש הממשלה באחד השרים האחרים, כתחליף להקדמת הבחירות (זה זול יותר וניתן למימוש בפרק זמן קצר).
    עם זאת, הממשלה זקוקה לתמיכת הפרלמנט בכל הקשור לחקיקה, תקציבים וכדומה, וראש הממשלה זקוק לתמיכת הפרלמנט כדי לבצע שינויים פרסונליים בממשלתו. שרי הממשלה, משנבחרו, חייבים בלויאליות לראש הממשלה ואינם יכולים להיות מועמדים לשרים בממשלה חלופית המתחרה בזו שהם נוטשים, ללא תקופת צינון. ובכל מקרה, המו"מ הקואליציוני, אם יש בו צורך, מסתיים לפני שהממשלה מציגה את עצמה לבחירת העם. משנבחרה, היא אמורה להיות אורגן אחד עד לבחירות הבאות - מנוטרלת מהמאבקים בין מפלגות ובתוך המפלגות. המצב האידיאלי הזה יושג רק אם יהיה ברור לכולם, שהם תלויים זה בזה כדי לא להיות תלויים זה לצד זה. אני לא משלה את עצמי שבמקום פוליטיקאים נקבל כשרים חבורה של מלאכי השרת, אבל בהחלט אפשר להשליט את הנורמה שיש זמן לפוליטיקה, בין הבחירות לפרלמנט והבחירות לממשלה, ויש זמן לעבודה - כל השאר. הסנקציה היא שהציבור רואה, שומע וזוכר לכל שר את תרומתו לבריאות השלטון, מבחירות לבחירות.

    חלק מס' 4 - הנשיא כמערכת איזונים שלטונית לחץ כאן


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    חלק 4
    הנשיא כמערכת איזונים שלטונית
    הישות השלישית במערכת האיזונים
    מאת: יהודה אלידע, עורך מגזין IT עיתון "גלובס"
    18/04/2007
    הבחירות הנפרדות לפרלמנט ולממשלה יוצרות מעין "הפרדת רשויות" בין המחוקק למבצע, אך עדיין יש מקום להפרדה נוספת - של ישות עצמאית שתפקידה ביקורתי ומאזן. בארה"ב הישות השלישית היא השיפוטית וגם בישראל בתי המשפט אמורים להיות בלתי תלויים במחוקק ובמבצע. אבל בהיעדר חוקה, בית המשפט העליון בישראל נזקק לפסוק על פי השקפת עולם - ולכך השופטים לא קיבלו כל הסמכה מטעם העם. אומנם עד היום בית המשפט העליון הוליך בהשקפת עולם ליברלית שזיכתה אותו בהוקרה עולמית, אבל הייתה גם לא מעט ביקורת מצד חוגים לא מבוטלים ועלינו לעצב את השיטה כך שסמכות בית המשפט תשמר ללא תלות באישיות השופטים המאיישים אותו.
    הדרישה המינימלית היא שחברי בית המשפט ייבחרו על ידי גוף שקיבל את המנדט ישירות מהעם, אבל אנו לא רוצים שהגוף הזה יהיה הממשלה או הפרלמנט. וגם לא וועדה שחבריה נבחרו ע"י הממשלה, הכנסת ושופטי בית המשפט עצמם. ואני מתכוון בעיקר לשופטי בית המשפט העליון, אך לא רק להם. ולא רק שופטים. יש עוד בעלי תפקידים, שאני קורא הם "נאמני הציבור", שראוי כי מינויים ייעשה בידי מערכת בלתי תלויה במחוקק ובמבצע - ועם זאת מערכת הנבחרת ע"י הציבור וחייבת בדין וחשבון לציבור. בין "נאמני הציבור" אנו מונה את מבקר המדינה, נציב הקבילות, ראש התביעה הציבורית (שתפקידו מופרד משל "היועץ המשפטי לממשלה"), נגיד בנק ישראל, נציב שירות המדינה, רגולטורים (מפקחים) של מגזרים עסקיים חיוניים (בעיקר פיננסיים) ותפקידים דומים שדורשים עצמאות בשיקול הדעת, יושרה מובהקת, גישה ביקורתית-לוגית - תכונות הליבה של שופט טוב - ומעט מאוד "ביצועיזם". אלה אינם תפקידים שהמחזיק בהם שולט בתקציבים ויכול לרכוש השפעה על ידי הקצאה לנושאים הקרובים לליבו או לאנשים הקרובים לאוזניו. הם לא מגנטים טבעיים לפוליטיקאי המצוי.
    ליצוק תוכן לתפקיד הנשיא
    ההצעה שלי, והיא לכל הדעות רדיקלית עד כדי רתיעה ראשונית, היא להעמיד את נשיא המדינה בראש "הרשות השלישית", מעין "נאמן הציבור לביקורת וליושרה מערכתית". במקום המצב הקיים, בו הכנסת מעניקה את המשרה לפוליטיקאי בכיר כ"פרס הישגי חיים", הנשיא יבחר בבחירות ישירות, אישיות, בסיבוב אחד. אין צורך שהוא יקבל רוב מוחלט ודי בכך שיבחר המועמד שקיבל הכי הרבה קולות. משום שתפקידו אינו לבצע אלא לנטור ולבקר - ובעיקר להיות העין הציבורית שמפקחת על המתרחש בכל מקום בו מתקבלות החלטות פרסונליות, כאשר הציבור רוצה לדעת כי מישהו הנאמן עליו עומד על משמר היושרה.
    הנשיא, על פי הצעתי, יעמוד בראש הוועדה לבחירת שופטים, יבחר את נציגי הציבור בוועדה (תוך התייעצות עם גורמים שונים) ויוכל להתנגד למינוי חברים (על ידי הממשלה והכנסת) שיושרתם מפוקפקת. הוא יעמוד גם בראש הוועדות למינוי נגיד בנק ישראל, תובע ציבורי ראשי, מבקר המדינה ומשרות אחרות שפורטו לעיל. יש גם מקום לשקול את האפשרות שהוא ימנה את ועדות החקירה שכולנו אוהבים כל כך, ומוסד הדומה ל-Grand Jury האמריקאי שיקבל את הסמכויות לחקור, לדון (אך לא לשפוט) ולהמליץ על הגשת תביעות פליליות נגד בעלי חסינות, כמו חברי כנסת, ובעלי תפקידים ציבוריים קריטיים שניתן להצדיק לגביהם יחס מיוחד, כמו ראש הממשלה. לנשיא עצמו לא יהיו סמכויות חריגות במינויים עצמם, הוא תמיד יזדקק לרוב בוועדה, שחבריה הגיעו ממקומות שונים ומייצגים נקודות השקפה שונות. אבל הוא יהיה אחראי על תקינות ההליכים, על שקיפות הדיונים, ועל דבקות בחוק ובעקרונות המנהל התקין. הוא ישב בכל ועדות המינויים והחקירות אך קולו לא יספר אלא במקרה של חוסר הכרעה, הוא יחתום על כתבי המינוי של האנשים שנבחרו לתפקידים הנ"ל אך לא תהייה לו סמכות להורות להם מה לעשות ואיך לעשות את תפקידם. לרשותו יעמוד צוות מצומצם, שיעזור בביצוע כל התפקידים המוטלים על הנשיא, אך מה שהציבור בוחר הוא נאמן אחד, שנושא בכל האחריות לשמור על האינטרס הציבורי.
    אני לא משלה את עצמי שכל מי שיבחר לנשיא על ידי הציבור יתאים בהכרח לתפקיד, שעל פי תוכניתי עשיר בתוכן ולא רק בטקסיות. כמו בכל משרה ציבורית, יהיו נשיאים מאכזבים כפי שאחרים יהוו מופת לדורות. הציבור יצטרך ללמוד את ההבדל בין בחירת "ביצועיסט" לתפקיד ראש ממשלה לבין בחירת "נאמן" תפקיד הנשיא, אך לא נראה לי שהחלוקה הזאת מסובכת מדי. בחירת הנשיא והסמכתו למנות בעלי תפקידים כ"נאמני ציבור" תעניק לאלה סמכות מוסרית ברורה יותר משיש להם היום וכוח להחליט בנושאים השרויים במחלוקת. ואם סרח הנשיא, ידע הציבור לבחור באחר - ביום הבחירות הבא. רק באירועים חריגים במיוחד, ברוב מיוחס מאוד ובתהליך "מעין משפטי" תוכל הכנסת לכפות החלפת הנשיא על ידי בחירות מוקדמות. שום סכמה פורמלית לא תצליח להוציא את הגורם האנושי ממשוואת שביעות הרצון, אבל לשם כך קיימות הבחירות. צריך רק להכין תשתית חוקית שתאפשר להעביר תקופה של 4 שנים בלי קטסטרופות. מאחר ואני מאמין בדמוקרטיה, אני לא יכול לבקש יותר מהחוקה של ארצי.
    סיכום בשלוש נקודות
    לסיכום, הצעתי כוללת שלושה אלמנטים רדיקליים, שלא בהכרח חייבים לבוא כמקשה אחת:
    1. שיטת בחירות אזורית בעיקרה, עם "דלת מילוט" למי שמתעקש על בחירה אידיאולוגית חוצת-אזורים.
    2. בחירה ישירה של הממשלה, "האקזקוטיבה הלאומית", לאחר שזו עוצבה במו"מ קואליציוני, כאשר ברור מי הראש ומי החברים בה, מהם קווי היסוד וחלוקת התפקידים
    3. בחירה ישירה של הנשיא לתפקיד "נאמן הציבור", כדי לשחרר בעלי תפקידים רגישים ללחצים מכפיפות לממשלה או לכנסת.
    אני בהחלט מודע לכך שכמה מהצעותיי, במיוחד ההגדרה מחדש של תפקיד הנשיא, נובעות מאנומליות במצב הנוכחי יותר מאשר צורך קטגורי. יש לנו בעיה של חוסר אמון בנבחרי הציבור והיא לא תיפתר מהיום למחר. זו הסיבה מדוע חקירות בישראל נעשות על ידי וועדות חיצוניות ולא וועדות הכנסת. במצב "הנכון", בחינת התנהגות הדרג המבצע במלחמת לבנון השנייה הייתה צריכה להיות על ידי וועדה של הכנסת, לא חבורת וינוגרד. אבל אנו לא סומכים על חברי הכנסת, לא מאמינים לניקיון כפיהם ובעיקר לא מייחסים להם יושרה אינטלקטואלית מינימלית. ומפעם לפעם עולות ספקות גם לגבי היושרה הציבורית של בעלי תפקידים אחרים - תיאוריות "הקנוניה" אינן פוסקות לרוץ בכל ערוצי התקשורת - והציבור הרחב לא יודע למי להאמין. זה מצב מטורף, שמרבית אזרחי המדינה היו שמחים לצאת ממנו. רוב האנשים רוצים לחזור לימים נאיביים יותר, בהם ידענו כי הנבחרים טועים מפעם לפעם, אבל האמנו כי הטעויות מתרחשות לא בכוונת זדון. וכי מדרג הקדימויות הלאומי המוצהר היה נר לרגליהם גם כאשר התקבלו החלטות המתבררות בדיעבד כשגיאות ובכייה לדורות. הציבור מספיק בוגר כדי להבין את הניואנסים האלה, אבל הוא איבד את האמון ביושרת הנבחרים ובכוונות המבצעים. ולא משום שאנו תפסנו אותם בקלקלתם אלא משום שאנו מזהים את חולשות המערכת בה מתקבלות ההחלטות ואיך היא יוצרת מיקרוקוסמוס בו הנבלים משגשגים והנאיביים משלמים את המחיר.
    את המערכת הזאת צריך לשנות, באופן רדיקלי למדי, בלי להכניס קונספציות ותהליכים שהאזרח הממוצע לא מבין את משמעותם לאיכות השלטון. אני מאמין, כי האלמנטים המפורטים לעיל עונים על הגדרת השינויים הקבילים כבר היום, אבל כדאי להציג אותם לעיון ולדיון היום גם אם שעת הכושר תבוא רק בעוד שנים. לדורות הבאים מגיע שנכין עבורם את הקרקע לפריחה מחודשת.

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    כספי: "אני ב"יש תקווה" מתוך אמון בכח לשנות"
    עדי כספי, יו"ר "עמותת יתומי מערכות ישראל וצה"ל", קובל על אטימות בממסד הבטחוני אך אינו מוותר
    22/04/2007
    יש אזרחים המגלים את הכשל הניהולי במערכות השלטון מתוך טרגדיה אישית. יו"ר עמותת יתומי מערכות ישראל וצה"ל, עדי כספי, הקים את העמותה לאחר שמצא, כי אין כתובת קשובה לצרכיהם של יתומי צה"ל בגילים מבוגרים. כן - הם חצו את גיל השלושים, אך הצלקת בנפשם לא הגלידה. הממסד הביטחוני טרם קלט זאת ואם קלט – לא הפנים.
    "יתמות איננה מחלה כמו שפעת. זה לא עובר בגיל 30 ", אומר כספי ל"יש תקווה". "לא יתמות - ולא הקשיים המיוחדים והצרכים המיוחדים שהיא מביאה. במשך שנים לא קיבלתנו תשובות והכרה מצמרת משרד הביטחון. אנחנו ממשיכים בעקביות להשיג את ההכרה הזאת. הצטרפתי ל"יש תקווה" מתוך אמון בצורך – ובכח – לשנות".
    כספי טוען בעקשנות כי מדינת ישראל מכירה באלמנות צה"ל ובצרכיהן, מכירה בהורים שכולים ובסיוע שהם זקוקים לו כדי לשרוד – אך היתומים נותרים לטענתו ללא הכרה מלאה בצרכיהם הייחודיים גם כשהם אינם עוד ילדים או נערים. ואכן, על פי החוק, יתום הוא בעל זכאות במצבו זה עד  גיל 30. כספי תבע לייצג יתומים גם מעל גיל 30. מכיוון שהחוק מדבר על גיל 30 כסוף תחולה, הוא לא קיבל הכרה כארגון יציג ממשרד הביטחון.
    כספי: "יש להערכתי בארץ 9300 יתומי מלחמה. באירגון שלנו רשומים כרגע מעל 1200 יתומים. לאורך שנים תבענו הכרה בכאב שלהם".
    מה הם צרכיו המיוחדים של יתום מלחמה בגיל מבוגר, אחרי 30 ?
    כספי: "הצלחנו לשכנע את משרד הביטחון שמגיע לנו טיפול פסיכולוגי ללא הגבלת גיל. את זה קיבלנו. מחקרים פסיכולוגים רבים שנעשו מאששים את מה שידענו – יש ליתמות השלכות גם על חייו של היתום הבוגר. למשל בחיי הזוגיות. אני סבור, כי למדינה יש חובה לאומית ומוסרית לסייע לנו גם בחיינו הבוגרים – ולצערי היא לא ממלאה אותה במלואה. כך בין היתר, אנחנו רוצים קבוצות תמיכה לאלה הזקוקים לה. סיוע לאלה שרוצים להמשיך ללימודים בתואר שני".
    כספי, 54, הוא בנו של אליעזר כספי, שהיה בשנות החמישים ראש ענף מחקר של חיל המודיעין ונהרג ב-1953 כשרכבו עלה על מוקש בדרך לקורס צבאי. הילד היה אז בן חמישה חודשים. הוא גדל בתל אביב, שבה הוא מתגורר גם היום, שירת כצלם בחיל המודיעין, וב-1976 עזב לארצות הברית, שם עסק בהפקת פרסומות. אחרי 12 שנה חזר לישראל והתפרנס מצילום וציור.
    בראיון ל"מוסף הארץ" סיפר כספי, כי האירוע שדחף אותו לראשונה למאבק למען זכויותיו כיתום היה מות אמו, דבורה, ממחלה ממארת ב-1990. כשנודע לו כי מחלת אמו סופנית, ניגש לאגף השיקום וביקש עזרה ותמיכה של פסיכולוג, העוסק ביתמות. לתדהמתו נאמר לו, כי מאחר שעבר את גיל 30 הוא אינו זכאי לסיוע.
    בשנת 2000, כשהקים את העמותה, דרש מהמדינה לשנות את הגבלת הגיל בעניין זה. הוא נפגש עם סגן שר הביטחון אז, אפרים סנה, וסיפר לו את סיפורו. כעבור שנה קיבל אישור: כל יתומי צה"ל זכאים מאז לטיפול פסיכולוגי חינם, בלי הגבלת גיל.
    מאבקו של כספי נועד, כאמור, להביא לתיקון חוק משפחות החללים שנספו במערכה, שנחקק ב-1950 ועל פיו תגמולים המיועדים ליתומים, משולמים לאלמנות עד שילדיהן מגיעים לגיל 21; הזכאות להטבות נוספות, כגון קבלת מלגת לימודים ומענק לחתונה, נפסקת בהגיעם לגיל 30.
    כספי מבקש איפא הכרה ביתמות כמצב בלתי משתנה עם הגיל. "אין שום סיבה שאנחנו מוכרים במדינה כיתומים רק עד גיל שלושים. אלמנה יכולה להתחתן ולשקם את עצמה. יתום הוא יתום לכל החיים. זה שהציבור מתרגם את הדרישה שלנו כדרישה לכסף, זו לא הכוונה שלנו. אני גדלתי בלי אבא ועל זה אף אחד לא יכול לפצות אותי, ולא משנה כמה מיליונים ייתנו לי בחיים. אף אחד לא יכול להבין את הכאב".
    כספי נתקל בתחילת דרכו בעמותה בשנת 2000 בדלתות סגורות של הממסד הביטחוני מפני שנתפש כמי שמקים עוד אירגון אחד, מתחרה, מיותר, לאירגון היציג והמוכר של אלמנות ויתומי צה"ל. אך המסר שלו היה, שאין כתובת ליתומים בוגרים ושהם ציבור הזקוק לאירגון ייחודי משלו על מנת להשיג הכרה בצרכיו. לחילופין, תבע כי לאנשי אירגונו תינתן זכות בחירה למוסדות האירגון היציג על מנת שיוכלו להשפיע על ניהולו, מטרותיו – ומוסדותיו הנבחרים. 
     בדיון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת בדצמבר 2006 נידונו ליקויים רבים וחמורים באירגון היציג של אלמנות ויתומי צה"ל – כפי שנחשפו בדו"ח מבקר המדינה. כספי ראה בכך אישוש נוסף לטענתו כי ליתומים לא היתה כתובת של ממש. "משרד הביטחון אומר לנו שיש ארגון יציג ליתומי צה"ל. 7 שנים הוא אומר לנו שהכל בסדר. אני לא זוכר כמה כנסות התכנסו, ואני לא זוכר עם כמה ראשי ממשלה וחברי כנסת אני דיברתי", טען אז כספי במרירות בדיון במעמד יו"ר הועדה זבולון אורלב (מפד"ל).
    כספי ל"יש תקווה": "אלמנה צעירה יכולה להינשא ולשקם את חייה. יתום איבד את אביו – לנצח. על אבא שאיננו עוד אין החזר. אין השבת מצב. תדמיתו הציבורית של יתום צה"ל בישראל הינה של אדם המטופל היטב מכל הבחינות ע"י מדינתנו, אך האמת, לצערי, שונה".

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    סקר "יש תקווה" לקראת יום העצמאות

    קיטון של 25% במספר האזרחים שהניפו השנה דגל שחיקה דרמטית בהפגנת ההזדהות עם הסמל הלאומי

    22/04/2007

    אורן מוסט מנכ"ל יש תקווה: יש שחיקה דרמטית בהפגנת ההזדהות עם הסמל הלאומי ובמוטיביציה להביע גאווה במדינה. אין מנוס מהמחשבה שיש קשר ישיר בין תפיסת האזרחים את אופן ניהול המדינה לבין מצב הרוח הלאומי

    מספר אזרחי המדינה אשר הניפו השנה דגל ישראל על ביתם ו/או מכוניתם קטן בכ- 25% בהשוואה לאשתקד, כך עולה מסקר שערך "יש תקווה" לקראת יום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל, המתקיים השבוע. על פי תוצאות הסקר, רק 10% מהישראלים הניפו השנה דגל לקראת החג, זאת לעומת 13% אשתקד.
    הסקר נערך על ידי מכון המחקר "שווקים פנורמה" בקרב למעלה מ-500 אנשים בגילאי 18 ומעלה המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל.

    לדברי מנהל המחקר בשווקים פנורמה, יוסי ודנה, ייתכן, שהאירועים שפקדו את המדינה בשנה האחרונה, אירועים שהשפיעו על מצב הרוח הלאומי, הקטינו את המוטיבציה של אזרחים רבים להניף דגל לקראת יום העצמאות.

    לדברי מנכ"ל "יש תקווה", אורן מוסט, ממצאי הסקר העגומים מלמדים שיש שחיקה דרמטית בהפגנת ההזדהות של אזרחי המדינה עם הסמל הלאומי ובמוטיבציה של האזרחים להביע גאווה במדינה. "לדעתנו, יש קשר ישיר בין תפיסת האזרחים את אופן ניהול המדינה לבין מצב הרוח הלאומי והמוטיבציה של האזרחים לקיים את המסורת ההיסטורית של הנפת דגל ביום העצמאות".

    האם גם אתם מניפים את דגל ישראל ביום העצמאות בבית או ברכב? נשמח לשמוע מכם בתגובות לכתבה זו.


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    עוזי לנדאו: "לא רק השיטה, לפעמים גם האנשים אשמים"
    חשבון נפש מפוכח של מחוקק ישר דרך - עוזי לנדאו, במונולוג שלא עושה פשרות וחשבון למערכת הפוליטית – אך לא מאבד תקווה
    25/04/2007

    עוזי לנדאו – דור שני לפוליטיקה, בנו של שר וחבר כנסת - חיים לנדאו. "נסיך" של תנועת החרות והליכוד. מחוקק שנכנס לבית הנבחרים ב-1984 ויצא ממנו ב-2006 מבלי שדבק בו רבב, ביושר וביושרה אישית ופוליטית. היה שר לביטחון פנים ושר במשרד ראש הממשלה. הטביע חותם על רבים מחוקי הכנסת.
    כשהוא מתבונן היום בנעשה בפוליטיקה ובניסיונות לתיקון שיטת הממשל – הוא מספק דו"ח מפוכח מאד, לעיתים מריר, אבל לא מתייאש – על מה שהוא רואה. מונולוג של פוליטיקאי מנוסה שראה את כל מה שאפשר לראות בחיים הפוליטיים בישראל – ולא איבד תקווה.

    לנדאו: "אני הגשתי ראשון את החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה. שותפי אז היו ביבי נתניהו ויואש צידון. זה היה ב-88 מייד לאחר הבחירות ועל רקע משא ומתן קואליציוני מגעיל שבוצע באווירה של חתרנות בלתי פוסקת. שמעון פרס ישב עם שמיר, אך  יוסי ביילין התהלך על פתחי רבנים. שמיר ראה אז שאין לו ממשלה, וביקש הארכה מן הנשיא. הלך וסגר עיסקה עם כל המפלגות הדתיות, ושילם את כל המחירים שתבעו ממנו, ואחר כך הביא גם את מפלגת העבודה לממשלת אחדות.
    חשבתי שצריך בחירה ישירה – תמכתי בכך - ואחרי כחצי שנה הבנתי שזאת היתה טעות קשה, והתחלתי לקדם הצעת חוק אחרת, שהיו בה מספר סעיפים אותם מנסה "יש תקווה" לקדם היום. כולל העלאת אחוז החסימה, כולל אי אמון קונסטרוקטיבי וגם מינוי ראש הסיעה הגדולה לראש ממשלה בלי צורך באמון הכנסת.
    אך מי שמנסה לקדם חקיקה כזאת – וזה לקח חשוב – צריך להבין, כי היא סדין אדום בעיני הסיעות הקטנות בכנסת. כן- רצינו אז את מה ש"יש תקווה" רוצה בו עתה: חיזוק הממשלה וחיזוק יכולת הפיקוח של הכנסת. ביום שבו קמה הממשלה הראשונה של אריאל שרון במרץ 2001 הצלחנו לתקן לפחות את הטעות של חוק הבחירה הישירה, ולהחזיר את המצב לקדמותו.
    שרון הוכיח כי ראש ממשלה מסוגל לעשות רבות גם במצב החוקתי הקיים: לפטר שרים. לקיים מדיניות הפוכה למנדט שאותו קיבל. לשרוד גם כשבמפלגתו שלו מתנגדים למהלכיו. ויחד עם זה חשוב לראות כיצד אנחנו מוסיפים לפעול בתהליך הדרגתי לייצב את הממשלה ואת יכולת הכנסת לפקח עליה.  את אחוז החסימה צריך להמשיך ולהעלות. זה תהליך חשוב ומצויין ויש להמשיך במאמץ שלב אחרי שלב בדרך ל-3 אחוזים ועד רף של 4 אחוזים.
    קביעת ראש הסיעה הגדולה כראש ממשלה – מהלך רצוי מאד אך קשה לבצע נוכח התנגדות הסיעות הקטנות. את הקביעה בתיקון חוק לפיה אי אישור תקציב שנתי לא יחשב לאי אמון מפיל ממשלה – אפשר בהחלט לקבל כתורמת לייצוב המערכת. 
    אבל לפעמים אין מנוס מלהגיע למסקנה – וצריך להגיד גם את זה - כי מה שדפוק כאן הוא האנשים ולא השיטה. איפה האליטות שתובעות מעצמן ומהציבור ונותנות דוגמא? על משקל אמירתו המפורסמת של קנדי אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורי – שאל מה אתה יכול לעשות עבורה. החבורה בצמרת שואלת היום את עצמה תחילה, מה המדינה יכולה לעשות עבורה.
    זה נכון באשר לרוב חברי הכנסת. רוב חברי הממשלה ומכל המפלגות. לא כולם. עוד נותרו חבר'ה טובים. אבל זה המצב באליטה הפוליטית.
    גם באליטה התקשורתית. זאת שחיפתה על מדיניות שקדמה למלחמת לבנון השנייה והעלימה מידע מעיני הציבור ולא עודדה ויכוח יסודי על מדיניות הממשלה מול הטרור. כן - אני מדבר אל האתרוגיזציה. החיפוי של השחיתות כדי לקדם את המדיניות הרצויה. ועכשיו זה קורה שוב.  כעומק החקירה עומק הנסיגה. 
    התקשורת היא שעשתה את שרון מצורע פוליטי בעבר ואחר כך הפכה אותו לגיבור העם. הדור הנוכחי של ההנהגה למד מכך. יותר מאשר הבעיה היא השיטה, הבעיה היא האנשים ולכך באה תגובה ציבורית קשה: ניכור ואדישות מן הפוליטיקה.
    התגובה צריכה להיות הפוכה – מעורבות יתר של הציבור בפוליטיקה. הפשלת שרוולים של הטובים בציבור וכניסה לפוליטיקה בלי שטיח אדום. המעטים שישרדו בביצה הפוליטית על כל תחלואיה הם אלה שיצילו אותנו.
    יורים על שדרות קסאמים כל יום, וזה באמת לא איכפת למנהיגות ולאליטות  באקדמיה, בספרות, בתקשורת ולכל החבר'ה שעומדים מדי פעם לצילום בפוזה. לא באמת איכפת להם מה קורה בשדרות.
    המסר שלי ל"יש תקווה": כן, צריך לעשות דברים רבים לשיפור השיטה, אך אל תתלו את כל סרחונות המערכת בשיטה. לפעמים האנשים הם האשמים".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "אני מאמינה כי יש תקווה"
    בינה אופק, יוצרת, כותבת, אזרחית שאיכפת לה- הצטרפה למאמץ לתיקון שיטת הממשל
    26/04/2007
    תמיד ומכל מקום, התגעגעתי לארץ ותמיד חזרתי אליה בשמחה.
    חיינו שלוש שנים בקנדה ובארה"ב במסגרת השתלמותו של בעלי המנוח וזאת היתה תקופת גלות קשה עבורי. איני מרגישה בנוח לשהות מחוץ לישראל יותר מחודש ימים. אין כמו בארץ. הכל כאן יותר טוב. נעים יותר, מעניין יותר, טעים יותר. לפחות בשבילי. והחברים, והשירים והאוויר והנוף. זה הבית.
    יש הרבה מה לתקן, כדי שיהיה כאן נפלא ונהדר עוד יותר.
    ראשית וקודם כל, צריך להשקיע יותר בחינוך וזה אומר משכורות ותנאים טובים למורים ולתלמידים.
    צריך לדאוג למבוגרים, אלה ש"ייבשו את הביצות" וכעת אין להם פנסיה. מי שהיו 'עצמאיים' ו'בורגנים' בעיני הממסד הפועלי של פעם, חיים בעוני ובתנאים מחפירים. אפילו בקיבוצים שהופרטו יש אנשים שאין להם דואג.
    צריך לספק תרופות לכל חולה ולא לגרום לכך שרק עשירים יצליחו להירפא.
    צריך לדאוג שאנשי ההתיישבות העובדת, אלה שהתפרנסו בקושי מחקלאות וכעת אינם מתפרנסים כלל, יוכלו לסיים את חייהם בכבוד, בלי שמנהל מקרקעי ישראל ימרר את חייהם.
    המשטרה צריכה להיות נוכחת גם באירועי פשע ולא רק פח'ע. אין בטחון אישי והגנבים אינם חוששים כלל, כי אין ענישה, גם אם, לגמרי במקרה, תופסים אותם.
    אני יכולה להוסיף עוד ועוד מה צריך לתקן, אבל אני אוהבת את הארץ וכאוהבת, לא מוכנה להוציא דיבתה רעה.
    אני מאמינה שיש תקווה.

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    יעל דיין: "פחות דגלים סימן למצב רוח לאומי קשה"
    סגנית ראש העיר ת"א וח"כ לשעבר יעל דיין שייכת למרצ אך היא תומכת בהעלאת אחוז החסימה
    26/04/2007

    סגנית ראש העיר תל-אביב ומחזיקת תיק הרווחה במועצת העיר, יעל דיין, לשעבר חברת כנסת שהותירה חותם אישי על החיים הפרלמנטריים, מתבוננת בעיניים מנוסות ברחוב הישראלי בערב יום העצמאות  – ורואה מה שהיא מכנה "סימפטומים למצב רוח לאומי קשה".

    דיין ל"יש תקווה": "אני חושבת שמלחמת לבנון השנייה עשתה לעם הזה טראומה הרבה יותר עמוקה מאשר אנו יכולים להבין ולהעריך כרגע. רצח רבין היה טראומה עמוקה וקשה שכזאת והארוע הבא אחריה שיצר משבר קשה הוא המלחמה. יש לכך תוצאות ואני רואה אותן במה שניתן לכנות מדד הפטריוטיות הנראית לעין. פחות דגלים, יותר יורדים. זה איננו יאוש לאומי אובדני. אך זאת בהחלט אכזבה מצטברת שמגיעה לעיתים לייאוש. מספר היורדים הפתיע אותי. לא ידעתי שזה מגיע לכך".

    האנשים בצמרת עכשיו או הכשל המבני בשיטה? מי או מה מאחורי תחושת האכזבות המצטברות?
    "בעקרון אנחנו לא שונים הרבה מאשר היינו לפני שנתיים או שלוש.  אני לא יודעת אם המשטר צריך להשתנות, אך בהחלט יש דברים שצריך לתקן. לא נעים לי להגיד את זה מפני שאני שייכת למפלגה לא גדולה (מרצ) אך אני בהחלט חושבת שצריך להעלות עוד פעם את אחוז החסימה. זה מה שצריך לעשות אם המטרה שלנו היא להגיע יום אחד  ליציבות במערכת הפוליטית, אם  אנחנו רוצים לראות בכנסת שתי מפלגות- ימין ושמאל – ולצידן גוש דתי וגוש ערבי. אני מדברת על התגבשות מסורת של מפלגות ימין ושמאל במונחים בריטיים".

    מוסיפה דיין: "כולם שואפים ליציבות ומשילות אך ברור לי כי משטר נשיאותי לא יפתור את הכשלים. העלאת אחוז חסימה שתצמצם את מספר המפלגות היא בהחלט צעד נכון. יהיה ברור לציבור שאין תוחלת בהצבעה למפלגות שאין להן סיכוי לדלג מעל משוכת אחוז חסימה".

    מה מקור האכזבות של האנשים בסביבתך הקרובה שלך?
    "מן המקום שבו אני עומדת אני רואה אכזבה שמקורה העדר אופק ואופטימיות ויותר מכל דוקא בתחום של מלחמה ושלום. רבים ממצגי החתירה לשלום הם מן אליבי שכזה. יש הרגשה של עוצמה- ואנחנו מדינה חזקה - אך עדיין עולה השאלה מדוע הדברים לא מנותבים לנתיבות שלום. החדשה הכי חשובה שאפשר להביא היום לציבור הישראלי מלבד שחרור שבויים היא חדשה שיש בה אות וסימן מובהקים וברורים להתחלה משמעותית של הידברות עם העולם הערבי. אפילו עם הסעודים. תעזבו את החמאס -  אני מתכוונת למשהו משמעותי "סאדאתי" שעולה ממנו תחושה לאומית ברורה של פריצת דרך. זה היה נותן לכולנו תקווה נוספת".

    ילידת נהלל 1939 – הבת של רות ומשה דיין – יעל דיין הפכה עם השנים מסמל של חברה החיה על חרבה וכוחה – על כל מה שביטא השם "דיין" עד למלחמת יום כיפור - לסמל "יוני" מאד של חתירה לשלום עכשיו.

    לטעמם של רבים בימין – חתירה נטולת עוגנים במציאות המזרח תיכונית ובתורת אביה משנות פעולות התגמול, משה דיין שנשא ב-1956 את ההספד הבלתי נשכח על קברו של רועי רוטנברג. וכה אמר משה דיין על הנחלאי מנחל עוז שנרצח בידי מסתננים ממצרים:  "את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו".

    אך יעל דיין הפכה לאורך שנים של פעילות למען דו קיום והשגת שלום לסמלם של אלה במערכת הפוליטית, המאמינים כי השלום בר השגה וכי אם נרצה – אינו אגדה.
    דיין: "זה מה שאני רואה בסביבתי: אנשים מאוכזבים מכך שאנחנו לא לומדים משגיאות ולא מתקנים. לטעמי גם בנימין נתניהו היה שגיאה, אך בסקרים הוא לוקח. אותי זה מבהיל ויש  אחרים ורבים כאלה ולא רק בשמאל שזה מבהיל אותם. לאהוד אולמרט על כל  מגרעותיו אין פוטנציאל נזק כמו שיש למי שהסקרים רואים בו את ראש הממשלה הבא".

    יש סיפוק בחיים אחרי הכנסת – במקום בו יכולת להשפיע הרבה יותר על דרכה המדינית של ישראל?
    דיין: "יש חיים ויש סיפוק. עם תיק הרווחה במועצה וכסגנית ראש עיר אני למעשה שרת הרווחה של תל אביב יפו. מה שרציתי לעשות בתפקיד ארצי – אני עושה עכשיו בתל-אביב. וזה הרבה".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    צריך להחזיר את אמון הנוער בממשלה
    אילת טיבי, יו"ר מועצת הנוער העירונית באילת, תלמידת כיתה י"ב
    כותבת ל"יש תקווה"
    26/04/2007

    אני תלמידת י"ב ויו"ר מועצת הנוער העירונית באילת. בתור אזרחית מדינת ישראל שבעוד כשנה, בגיל 18, מקבלת את הזכות לבחור, אני איני יודעת אם את הפתק שאניח בקלפי אניח בלב שלם. אני רואה כי מדינתנו מתמוטטת מיום ליום. איך? מכיוון שמערכת החינוך, שאני חלק בלתי נפרד ממנה, סופגת מהלומות קשות כל יום וכל שעה, במשך השנים האחרונות.

    כעת אנו נמצאים בתקופה שהמורים במדינתנו שובתים ומקיימים עיצומים כבר למעלה מחודש, בגלל אותו שלטון שלא יודע מה מקומו, שלא עושה מספיק, שנותן לחינוך להידרדר, ולמדינה ליפול יחד איתו.

    בתור תלמידה ונערה בת 17 אני לא בקיאה באיך ומה בדיוק צריך לעשות אך אני יודעת כי צריך לעשות שינוי. אני הצטרפתי כדי להחכים ולהשפיע. אני מאמינה כי בני הנוער יכולים לעשות הרבה והם בעלי כוח שגדל מיום ליום. אני מקווה לעזור וליצור שינוי בשלטון מדינתנו, כי אין ספק שצריך.


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    ח"כ לשעבר מלי פולישוק -בלוך מצטרפת ל"יש תקווה"

    בהמשך לפרסום מסקנות ועדת וינוגרד -  "דרושה ועדה ציבורית לבדיקת כשרות וכשירות השרים"

    26/04/2007
     מלי פולישוק בלוך ראתה את הכנסת ה-16, הקודמת, בכל רגעי השפל שלה. הח"כ לשעבר מסיעת "שינוי" עמדה בראש ועדת המדע והטכנולוגיה ואחר כך בראש הועדה לביקורת המדינה. את מה שראתה ושמעה – לא תשכח. הכתובת שהצביעה על כשלים ושחיתות היתה רשומה כבר אז – בגדול - על הקיר.
    עכשיו מציעה פולישוק-בלוך להנהיג בישראל ועדה ציבורית שתבדוק את כשירותם וכשרותם של מועמדים לתפקידי שרים  כחלק מן המאמץ לשינוי שיטת הממשל, להבראת המערכת הפוליטית והשירות הציבורי.
    פולישוק-בלוך שהצטרפה ל"יש תקווה": "כשאני קוראת את שפעת הכותרות על חקירות של בכירים בחשד של מרמה, שחיתות, הפרת אמונים - אני לא מופתעת. אלה בדיוק התחלואים שראיתי מקרוב בעבודת הפיקוח של הועדה לביקורת המדינה. התחלנו לטפל כבר אז בחשדות הן בנושא ראש הממשלה והן בנושא שר האוצר – ואלה לא היו חומרים של מבקר המדינה הנוכחי מיכה לינדנשטראוס אלא של קודמו אליעזר גולדברג". 
    מוסיפה פולישוק-בלוך בשיחה ל"יש תקווה": "זרם בועדה בראשותי כבר לפני שנה חומר רב על שחיתות, על מינויים פוליטיים לא ראויים, על מכרזים מוטים בצורה גסה – ועל שימוש במשאבי ציבור למטרות פרטיות. ראינו דפוסי התנהלות קלוקלת, ראינו העדר לקיחת אחריות אישית".
    תושבת רעננה, בעלת תואר שני במדיניות ציבורית ובמדע המדינה, תואר  ראשון במשפטים ותואר באמנות התיאטרון. פולישוק-בלוך נחשבה במהלך הקדנציה שלה לחברת כנסת יעילה התורמת רבות בנושאי משק, כלכלה, טכנולוגיה, נוהל תקין - וקידום מעמד האשה. היא לא נרתעה מהפעלת מלוא סמכות הפיקוח הפרלמנטרית שלה – גם כאשר הדבר היה כרוך בעימותים עם בכירים מאד ברשות המבצעת.
    הלקחים וההצעות שלה עכשיו, במבט מבחוץ אל המערכת הפוליטית והציבורית:
    "קודם כל כולנו צריכים לדאוג שאנשים טובים, ישרים הגונים ומקצועיים –אכן יגיעו לפוליטיקה. זאת אחריות של כל אחד מאיתנו. לחזק ולחבק ולדחוף אנשים חיוביים לפוליטיקה. זה הבסיס. בוחרים שהולכים לקלפי צריכים ללמוד ביסודיות עבור מי הם מצביעים. אם פלוני חשוד במעשי שחיתות – לא מצביעים למפלגתו גם אם דרכה נתפשת כנכונה".
    זאת ועוד: "אני מסכימה עם "יש תקווה" כי יש פגמים בשיטת הממשל שלנו שנותנים פתח למושחתים לפרוח ולחגוג. את הפתחים האלה צריך לחסום".
    בין היתר מציעה פולישוק-בלוך כי ועדה ציבורית בראשות שופט בדימוס ובהרכב חברי כנסת לשעבר תבחן את כשירותם וכשרותם של מועמדים לתפקידי שרים בממשלה וגם של מועמדים לתפקיד נשיא המדינה. 
    "מה שעשתה ועדת בך ועושה ועדת טירקל היום לגבי מינויים בכירים בשירות הציבורי, צריכה לעשות ועדה שתבדוק את המועמדים לתפקידי שרים בממשלה. זהו שלב שחסר היום והוא יתרום להבט הערכי-מוסרי וגם להבט המעשי של הליך הבחירה: הועדה תצטרך לשאול האם יש פגם בעברו של האיש? האם יש חשדות כלשהם נגדו? ראוי שהתהליך כולו יהיה שקוף לציבור. אין כמו שקיפות לאור השמש כדי לנקות, לטהר ולהבריא מערכות".
    פולישוק-בלוך מצביעה על הדוגמא האמריקנית: "כאשר נשיא ארה"ב רצה למנות אשה מוכשרת לתפקיד שרת משפטים אך נמצא כי היא העסיקה עובדת זרה ללא רישיון – מהגרת לא חוקית – ועדת הסנאט פסלה אותה".
    מדוע אם כן להקים בישראל ועדה ציבורית ולא להטיל את המשימה גם כאן על אחת מועדות הכנסת?
    "נכון שיש היגיון בכך שהרשות המחוקקת והמפקחת על הזרוע המבצעת היא שתבדוק את כשירות המועמדים לתפקידי שרים. אך הניסיון שלנו בכנסת – בהליכים של הסרת חסינות – הצביע על הבעייתיות שבכך. חברי כנסת נטו להעדיף את החברותא על שיקולים אחרים. לעומת זאת ועדה ציבורית שיש בה שופט בדימוס וחברי כנסת לשעבר המכירים את המערכת ואינם שייכים למפלגה – תוכל למלא את המטלה הזאת בהצלחה".
    אך היא מדגישה בנשימה אחת: לאחר שיעמוד אדם לפני הועדה וימצא כשר וכשיר – ולאחר שהפכו כל פסיק בעברו ומצאו שהוא ישר והגון – צריך לתת לו לעבוד. לתת לו לנהל את משרדו ביעילות"
    את אותן אמות מידה של עיון מדוקדק בעברו של מי שרוצה לייצג ציבור – רוצה פולישוק-בלוך להחיל גם על חברי כנסת ועל ראשי רשויות מקומיות: "להחמיר את רף הכניסה כדי למנוע מצב כמו של היום שאנשים בעלי עסקים מפוקפקים או נמצאים בחקירות יגיעו לכנסת ולרשויות מקומיות".
    היה ונמצא דופי באדם המכהן במשרה בכירה בשירות הציבורי – פולישוק-בלוך רוצה לראות הליך מיוחד ומהיר מאד בעיניינו: "מצד אחד – למניעת עינוי דין. מצד שני – למניעת מצב סלחני ובלתי אפשרי שבו אדם יושב על כיסאו במשרד ממשלתי או במועצה מקומית ומתנהלת נגדו חקירה והוא מתקדם במשך שנים וממשיך לשאת באחריות ואפילו מגיע לתפקידים בכירים יותר. נושא משרה ציבורית שחשוד בעבירות מרמה והפרת אמונים חייב לעבור הליך אכיפת חוק מיוחד ומהיר הן בשלבי החקירה והן בשלבי השיפוט אם גובש כתב אישום נגדו. לטובתו – ולטובת הציבור".

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    הכתובת הייתה על הקיר! פרויקט מיוחד

    אחרי מסקנות הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד – חברי "יש תקווה" כותבים

    01/05/2007


    אורן מוסט מנכ"ל יש תקווה: "הנבוט של וינוגרד מוליד תקווה" - לכתבה המלאה לחץ כאן
    דליה יאירי- דולב: "החולי בשיטה קשה מערוות המנהיגים" לכתבה לחץ כאן
    מוטי קריסטל: "ועדת וינוגרד - תחילת התיקון" לכתבה לחץ כאן
    גידי גרינשטיין - שינוי יסודי עכשיו לכתבה המלאה לחץ כאן
    לדו"ח וינוגרד המלא לחץ כאן

    קולה החד של ועדת וינוגרד בדין החשבון החלקי שפורסם עתה הוא הוכחה נוספת לצורך הדחוף, החיוני והקיומי ביישום עקרונות "יש תקווה".
    הכתובת היתה על הקיר והיא מחייבת: יציבות במערכת הפוליטית שתאפשר בחירת שרים מתאימים לתפקידם, משילות שתאפשר לראש ממשלה להתמקד בתפקיד ולא בהישרדות, ניהול שיאפשר מערך קבלת החלטות יעיל ומבוקר והצגת חלופות מסודרת לדרג המדיני - בטרם יציאה לקרב.
     לצד הכשל הפרסונלי – והועדה אינה חוסכת את שיבטה מראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל - בבקר שאחרי פירסום הדו"ח החלקי מוכח ומוצג שוב הכשל המבני במלוא הסכנה שבו לעתידה של מדינת ישראל. מדגם קצר של השוואת מסקנות הועדה – לעקרונות "יש תקווה" ו"האני מאמין" של חברי האירגון.

     ועדת וינוגרד:  "רצוי שהתרבות הפוליטית והקונבנציות הפוליטיות יהיו כאלה שיעמידו ניסיון וידע כמרכיב חיוני – אף אם לא הכרחי – למנהיגים ולסוגי התפקידים שהם יכולים למלא".
    מפקד חיל האויר לשעבר איתן בן אליהו, "יש תקווה": " אני ב"יש תקווה" מתוך מחוייבות לחברה ישראלית מתוקנת, בה מגיעים הטובים לממשל – לא רק לטיס". 

    ועדת וינוגרד: "לא התקיימו, בדרג הצבאי, בדרג המדיני ובממשק ביניהם, באף אחד מן השלבים של התקופה הנבחנת כאן, דיונים מעמיקים ומקיפים על מתווה הפעולה, יעדיה, והדרכים למימושם".
    עקרונות "יש תקווה":  נפעל לשיפור איכות הניהול במשרדי הממשלה ובמערכות הממשלתיות, באמצעות חקיקה משלימה ומימוש חובת הדיווח של כל שר כלפי ועדת הכנסת הרלוונטית"

    ועדת וינוגרד: "ראש הממשלה גיבש את עמדתו מבלי שהוצגה לו תכנית מפורטת ובלי שדרש כי תוצג ולכן לא היה יכול לאשר את פרטיה ולאשר אותה".
    גיורא איילנד,  "יש תקווה" (מתוך רשימה באתר זה לפני פירסום דו"ח וינוגרד):
    "לא כח היה חסר לאולמרט בזמן המלחמה, אלא להפך, מישהו בעל ידע וניסיון שיזהיר אותו מפני החלטות נמהרות, החלטות שלא בעיתן."

    ועדת וינוגרד: "הממשלה כולה, וכל אחד מחבריה, קיבלו בחיפזון, וללא שהוצגו בפניהם נתונים והערכות שהבהירו את המשמעויות וההשלכות של החלטתם, החלטה על פעולה צבאית חריפה מיידית, בלי שבחנו את משמעותה, ובלי שדרשו כי יתקיים לגביה ולגבי השלכותיה האפשריות דיון מסודר. ממשלת ישראל, וכל אחד מחבריה, לא פעלו מתוך שיקול דעת, זהירות ואחריות כנדרש".
    גיורא איילנד, "יש תקווה" (מתוך רשימה באתר זה לפני פירסום דו"ח וינוגרד - לחץ כאן)

    "שיטת הבחירות בישראל והדרך בה מוקמת (ונופלת) ממשלה יוצרים אי ודאות פוליטית קבועה. בשנתיים שבהן הייתי ראש המועצה לביטחון לאומי תחת ראש הממשלה שרון, יכולתי לציין רק שלושה שבועות בהם מובטח היה שהממשלה תשרוד (עד השבוע הבא...) במציאות כזאת עסוק ראש הממשלה רוב זמנו בהבטחת שרידותו הפוליטית. ניתן לדמות את ראש הממשלה בישראל  לאחד שלא רק נדרש לקבל את ההחלטות החשובות והקשות ביותר, אלא נאלץ לעשות זאת בעומדו על כדור רגל. ברור, כי מירב הקשב מוקדש למאמץ כיצד לא ליפול מהכדור".

     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "זהו כשל מבני נמשך"
    מרדכי ציפורי ראה מקרוב איך מקבלים החלטות במלחמת לבנון הראשונה – ודו"ח וינוגרד על מלחמת לבנון השניה לא הפתיע אותו. מידע או דעה שמקלקלים את השקט – נותרים בשקט
    02/05/2007
    הוא היה מג"ד ומח"ט בשיריון, סגן מפקד בית הספר לשיריון, מפקד פו"ם, סגן שר הבטחון.  מרדכי ציפורי ראה מקרוב איך מקבלים החלטות על יציאה לקרבות. ממצאי דו"ח ועדת וינוגרד לא מפתיעים אותו. מדובר, הוא אומר, בכשל מבני נמשך. כשל שיש לו מחיר כבד. כשל חייב בתיקון.
    ציפורי ל"יש תקווה": "יש לכשל הזה רקע היסטורי. המעמד החזק והכמעט אבסלוטי שיש לצבא שהופך את שר הבטחון וראש הממשלה לחותמת גומי.  אני זוכר ישיבות עם מנחם בגין ועזר ויצמן. היה נכנס רמטכ"ל ומציע שורת פעולות לאישור לשבוע הבא. אני, כסגן שר בטחון, הייתי אומר רגע אחד. כך לא מחליטים. תביאו לנו את ראשי קהיליית המודיעין. נשמע תחילה את דעתם".
     זה עזר?
    "לפעמים האנשים חשו לאן הרוח נושבת וחששו לומר את דעתם. הייתי אומר להם: את מה שאתם לא רוצים להגיד, את הדעה האחרת הזאת, תגידו לי ואני כבר אומר אותה. איך אפשר לגבש תכנית ולא שומעים את ראש אמ"ן ואת ראש המוסד ואת שר החוץ?
    אני זוכר ימים שגם שר החוץ דאז יצחק שמיר ישב ושתק. הערכתי אותו מאד. אמרתי לו: יצחק למה אתה יושב ושותק? הוא היה נוהג לומר לי: עזוב, במילא את שר החוץ הם לא שומעים. זה אכן כשל מתמשך, כשל מבני ברור, ושלא יספרו לי סיפורים".
    ציפורי זועם כאשר הוא מדבר על "אלה שיושבים בכנסת ואחר כך הופכים לשרי ממשלה והם לא רוצים לשאול את כל השאלות ולא יודעים את כל החלופות – לפני פעולה.
    "איך זה?  עוד מימי בצבא היה ברור כי לפני שיוצאים לפעולה שומעים את כל החלופות. בא קצין המודיעין ומפרט. ואיך זה שבא רמטכ"ל ומציג לממשלה תכנית פעולה שלא נידונה לפרטיה ולא גובשה ולא עברה את כל השלבים של בדיקת חלופות במשרד הבטחון. לאורך שנים של כשל לא מביאים את כל המידע למי שצריך להכריע. לא מקיימים דיונים בכל החלופות".
    דוגמא?
    "אני זוכר איך רפול ואריק שרון הציגו לבגין את תכנית הפעולה בלבנון במלחמת לבנון הראשונה. אני הוא זה שלא שכח לשאול מה יקרה אם הכח הישראלי הנכנס לשטח יתחכך עם הצבא הסורי. לאן המהלך הזה יוביל. האם אנחנו מוכנים לכניסה למלחמה עם דמשק. אני זוכר שבגין השיב משהו בנוסח "אנחנו לא נעשה כלום לסורים אך אם הם יתחילו איתנו נפעל".
    לא יודעים את כל המידע והחלופות- לא רוצים לדעת אותו?
    "הבעיה היא יס-מנים. אנשים שגם אם מביאים להם מידע הם חוששים להעלות אותו או לא טורחים לשאול כאשר הם רואים לאן הרוח בישיבה נושבת. מדבר איתך אדם שעזב את הצבא בטריקת דלת. אמרתי אז לשמעון פרס: עכשיו אתה מתפטר מציפורי, תתפטר מחיסדאי ועוד אחד או שניים ולא ישאר כאן אדם שיגיד לכם דעה אחרת. העיוורון של ערב יום כיפור חוזר על עצמו שוב ושוב בחזית לבנון. ראו איך המצרים מקימים מחפורות ולא עשו דבר. ראו איך החיזבאללה מתבצר ולא עשו דבר. מידע או דיעה שמקלקלים את השקט - נותרים בשקט. לפעמים כשיש אנשים שאיכפת להם ויש להם גם חוט שידרה - אתה רואה את ההבדל".
    למשל?
    "סיפור קטן מן הימים שישראל טל היה מפקד הגיס. הוחלט לקצץ לו בייצור תחמושת לטנקים. היה ויכוח במטה הכללי והוכרע בניגוד לדעתו שמקצצים. טל ביקש פגישה עם ראש הממשלה ואמר לו במילים פשוטות כך: אם אני טועה – הפסדנו חמישים מיליון. אם כל השאר במטה הכללי טועים – הפסדנו את המלחמה הבאה. אשכול שמע – ובלם את הקיצוץ. צריך להביא למקבלי ההחלטות את כל המידע. צריך להציג בפניהם את כל החלופות. צריך לאפשר לאנשים שדעתם שונה לומר את דברם בכל שלב משלבי גיבוש ההחלטה. וכשמרימים יד להצביע – צריך שהיא לא תנוע רק על פי כיוון הרוח הנושבת".

    לדו"ח וינוגרד המלא לחץ כאן

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "הנבוט של וינוגרד מוליד תקווה"
    אורן מוסט: לא מדובר בכשל נקודתי של אישיות כזו או אחרת, אלא במידה רבה באסון ידוע מראש  (פורסם ב"גלובס" ב - 1.5.07)
    02/05/2007

    במלחמת לבנון השנייה הסתערתי על לוחמינו בצפון וחילקתי להם קרטיבים, מגבות, סוללות ואוזניות של "מוטורולה" למירסים שלהם.
    תוך כדי ההסתערות ביחד עם חברי לצוות הקומנדו של מובחרות ומובחרי השיווק והשירות של חברת "מירס", הבנתי את גודל המחדל של (היעדר) ניהול המדינה.
    הבנתי שה"שיטה" מובילה אותנו  מזה שנים רבות לאסון.

    חזרתי לבועת העורף וטלפון מאילן בן-דב הזעיק אותי למפגש אצלו בבית עם גבי ברבש, אבי נאור ועוד כמה אנשים שעשו כבר משהו משמעותי בחייהם והרגישו מאוד מאוימים מהריק הניהולי בממשלות ישראל ומהתרסקות המדינה.
    המפגש הוביל לסדרה של התכנסויות וסיעור מוחות אצל אילן בסלון ולהולדתה של "יש תקווה", הפועלת לשינוי שיטת הממשל.

    כשהקשבתי אתמול לעיקרי המסקנות של השופט וינוגרד, הרגשתי מאוד עצוב ומאוד מאויים. לא היו לי כל אשליות לגבי התוצרים של הוועדה, אך בכל זאת, הנבוט שהיא הורידה על אולמרט, פרץ וחלוץ הלם בראש של כל אחד מאיתנו ומאיים לפצפצו.

    לצערי לא מדובר בכשל נקודתי של אישיות כזו או אחרת, אלא במידה רבה באסון ידוע מראש. מלחמת לבנון השניה, תפקודה של הממשלה ובתוך כך של הצבא, הם תוצר של שיטת ממשל שמכשילה מזה שנים את ממשלות ישראל וכתוצאה מכך גם את המדינה ומונעת ממנה להתנהל כמדינה דמוקרטית נאורה.

    בששת החודשים האחרונים עוסקת "יש תקווה" בקידום שינויי חקיקה בכנסת.
    הפעילות מתמקדת בשינויים בשיטת הממשל במטרה לחזק את המשילות והיציבות.
    אנחנו מאמינים שבשיטת ממשל שבה השרים נבחרים גם על בסיס כישוריהם המקצועיים, חדלים להיות חברי כנסת, עוסקים בענייני משרדיהם בלבד, מכהנים קדנציות מלאות ולא מתחלפים מדי 13 חודשים, הנבחרת הניהולית הבכירה של המדינה תוכל למלא את ייעודה.
    בשיטת הממשל המתוקנת אישור התקציב השנתי יפסיק להיות נושא להצבעת אי אמון והפלת הממשלה ואם לא יאושר במועדו, יתנהל על בסיס תקציב השנה הקודמת עד שיאושר, כי הרי גם לממשלה וגם לכנסת כדאי שיהיה תקציב. התקציב יהפוך לכלי ניהולי וכל שר יציג את תכנית העבודה שלו לוועדה הרלוונטית למשרדו בתוך מספר חדשים מכניסתו לתפקיד.
     בעולם הניהולי החדש ידווח כל שר לכנסת ולציבור מדי כמה חודשים על מידת עמידתו או אי עמידתו ביעדי תוכנית העבודה והתקציב להם  התחייב עם כניסתו לתפקיד. וכאשר שר יעדיף להתארח בחתונות, בריתות ושאר חגיגות של חברי מרכז, במקום לעסוק יומם וליל במשימות משרדו, יוכל רוב מיוחד של חברי הכנסת לפטרו.
      לשר יהיו גם יותר סמכויות ואפשרויות למנות את בכירי משרדו, לנהל את תקציבו ולתעדף את התכניות והפרוייקטים, הכל בצמידות למדיניות לה התחייבה הממשלה והוא בתוכה, עם תחילת פעילותה.
     וכשראש הסיעה שזכתה במירב הקולות בגמר ספירת הפתקים בליל הבחירות יתמנה בו בלילה לראשות הממשלה, ירכיב את ממשלתו ויצא מיד לדרך ללא צורך באמון הכנסת,  כאשר מפלגות רסיסיות וקיקיוניות ייעלמו מהמפה ואחוז החסימה המוגדל יגבש מפלגות יותר גדולות, תתחיל הבראה של שיטת הממשל עם יותר יציבות ויותר משילות. בשיטה כזאת אפשר יהיה לנהל את המדינה במיומנות, במקצוענות, באחריות ובאיכות.


    למשמע הברקים והרעמים של וינוגרד וחברי הוועדה קל להתייאש  וקשה לחשוב שיש עולם יותר טוב. אך אני משוכנע שכאשר נצליח לשנות את השיטה, ייכנסו לפוליטיקה אנשים חדשים, מנהיגים עם כישורים, כשרונות, ניסיון ויכולות, שיהיו מסוגלים לנהל את המדינה היחידה שיש לנו, במצוינות הראויה.
    המכה הנוראית שספגנו מצבא החיזבאללה והמשבר בעקבותיו, יקרים וכואבים ככל שיהיו, הם ההזדמנות הגדולה שלנו לשנות ולהשתנות. עם שישה מתוך שבעת השינויים אותם "יש תקווה" הגדירה כיעדים הכרחיים להבראת שיטת הממשל כבר בהליכי חקיקה בכנסת, אני מאמין שיש תקווה!

    *הכותב משמש כמנכ"ל "יש תקווה" לשינוי שיטת הממשל.

    לדו"ח וינוגרד המלא לחץ כאן


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    ועדת וינוגרד: תחילת התיקון

    מוטי קריסטל, חבר הגרעין המייסד של "יש תקווה" על המסקנות שלו בבוקר שאחרי פירסום הדו"ח החלקי

    02/05/2007

    רבים מן הפרשנים הפוליטיים בישראל מתייחסים לדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד כאל "רעידת אדמה"  תוך שהם מתמקדים בעיקר בהשלכותיה הפוליטיות ובשאלה האם זהו יום הדין שיביא לסיום כהונתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט. אולם קריאה מעמיקה של הדו"ח מתוך הבנת ההקשרים ההיסטוריים והרחבים של המסקנות חושפת מסמך העוסק בשינוי עמוק יותר.

    חלקו הראשון של דו"ח "הועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006" ועדת וינוגרד" בפרק החלקי שלו, הוא קריאה לשינוי נורמטיבי בדרך בה מנהלת מדינת ישראל את יחסי החוץ שלה, שינוי בדפוסי היחסים בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי, ושינוי יסודי באיכות הליך קבלת ההחלטות.

    ישראל, גם 60 שנה לאחר הקמתה, עדיין חיה על חרבה, ויכולותיה הצבאיות והטכנולוגיות הם פוליסת הביטוח שלה. מציאות זו, שלא תשתנה בעתיד הנראה לעין, עיצבה את הדפוסים הפוליטיים בישראל מאז 1948: מאז שנות החמישים בהם קידם דוד בן גוריון קצינים חברי מפלגה, דרך שנות השישים והשבעים בהם גיבורי מלחמה כמו משה דיין ואריאל שרון הפכו לפוליטיקאים נערצים ועד לשנות התשעים בהם רמטכ"לים הפכו שרי בטחון וראשי ממשלה ללא ניסיון פוליטי מוקדם – החשיבה הצבאית-ביטחונית היא שקבעה, כדבר שבשגרה, את מדיניות החוץ הישראלית.

    מדינת ישראל כשלה עד כה ביצירת מבנה ודפוס עבודה אמינים המספקים למקבלי החלטות ניתוח שיטתי של המציאות המדינית-ביטחונית. רוב, אם לא כל, משאבי המודיעין ויכולות התכנון האסטרטגי, מצויים עדיין בידי הממסד הביטחוני. בנושאי מדיניות חוץ, נשענו כל ראשי הממשלה על הערכות- ולפיכך גם המלצות -  שמקורם בעיקר בחשיבה ביטחונית. משאבי מידע חלופיים כמו משרד החוץ או מכוני חשיבה עצמאיים תויגו כלא רלבנטיים או מוטים פוליטית שמאלה או ימינה.

    ב-1973 התייחסה ועדת אגרנט לכשל זה אולם בהטילה אחריות בלעדית על הדרג הצבאי, החמיצה הזדמנות לחייב את הפוליטיקאים לעצב מחדש את יכולת קבלת ההחלטות של הדרג המדיני.

    כל הדרך מאגרנט לוינוגרד הייתה לתפיסה הצבאית-ביטחונית עדנה. דרך קבלת החלטות במציאות רווית לוחמה כמו מלחמת לבנון הראשונה, שתי אינתיפאדות, אולם גם בתהליכי שלום כמו השלום עם מצרים, השלום הישראלי-ירדני ושנות אוסלו. כל זאת – עד למלחמת לבנון השניה ולדו"ח וינוגרד שמצא כשל חמור בתהליך קבלת ההחלטות של הממשלה:

     "הממשלה כולה, וכל אחד מחבריה, קיבלו בחיפזון, וללא שהוצגו בפניהם נתונים והערכות שהבהירו את המשמעויות וההשלכות של החלטתם, החלטה על פעולה צבאית חריפה מיידית, בלי שבחנו את משמעותה, ובלי שדרשו כי יתקיים לגביה ולגבי השלכותיה האפשריות דיון מסודר.... ממשלת ישראל, וכל אחד מחבריה, לא פעלו מתוך שיקול דעת, זהירות ואחריות כנדרש".

    חברי הועדה מוסיפים ומדגישים כי העובדה שממשלות עבר כשלו בכך גם הן, אינה מפחיתה מחומרת הכישלון הנוכחי. אמירה בעלת חשיבות ערכית ממדרגה ראשונה. תוך הצבעה על שורשי הכשל אומרים חברי הועדה כי הרמטכ"ל לא הציג בפני הדרג המדיני את מלוא המידע שהיה נדרש לצורך החלטות מסוג אלו שהתקבלו באותו יום, ועוד - דווקא משום שלרמטכ"ל עצמו היו דעות נחרצות בנושא.. ודווקא מפני שידע היטב כי לראש הממשלה ולשר הבטחון לא היו ידע וניסיון עמוקים בנושאים מדיניים ובטחוניים, צריך היה הרמטכ"ל להקפיד במיוחד על כך שבפני הדרג המדיני יוצגו חלופות והמלצות אחרות באופן מסודר מלווה בחומר רקע מעמיק.

    בניסוחים חדים המתארים את המציאות כמות שהיא, בהטלת האחריות (ולא האשמה!)  על ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל, ביצעה ועדת וינוגרד את הצעד הנחוץ לשינוי מהותי ביחסים בין הממסד הצבאי לממסד הפוליטי בישראל.

    ויתירה מזאת, פרק ההמלצות של הדו"ח הוא רשימת משימות לביצוע. כל ראש ממשלה, שר בטחון או רמטכ"ל יפעלו בהתאם למתווה המוגדר שחיברה הועדה.

    דו"ח וינוגרד איננו רעידת אדמה. דו"ח וינוגרד הוא תחילת התיקון הדרמטי במבנה ותהליכי קבלת ההחלטות בישראל. כמו צופה מיומן על חרטומה של ספינה, המיטיב להכיר את מורכבותה ורואה את הסכנות הקרבות – כך הדו"ח. לא רק מתריע בפני הקברניטים והציבור על הסכנות, אלא מסמן את התיקון המדויק בנתיב יחסי הממסד הצבאי-בטחוני והפוליטי, ובהגדרת אחריותו הכוללת של ראש ממשלה, שר בטחון או רמטכ"ל בישראל.

    לדו"ח וינוגרד המלא לחץ כאן


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    החולי בשיטה קשה מערוות המנהיגים

    דליה יאירי-דולב, חברת הגרעין המייסד  של"יש תקווה", מדגישה כי אין די בעשיית חשבון עם מנהיגות שכשלה

    02/05/2007

    חובה על כל אחד מאתנו לקרוא היטב את המסמך הארוך , החשוב והיסודי . דוח וינוגרד . לפני  שהדוח יהפוך להיות רק רקע אפור לכותרות זועקות , והקריאה להתפטרות של ראש הממשלה ושר הבטחון – תשכיח את כל שנחשף בו , חשוב להזכיר ולחזור ולהדגיש  . הדוח הזה  יותר משהו חושף את ערוותם של המנהיגים – הוא  מנתח בסכין חדה את חוליי המערכת השלטונית הישראלית. אותה מערכת שלא השכילה לאמץ לעצמה מנגנוני קבלת החלטות , שיכללו ייעוץ , ובקרה לאור יעדים .
    אסור לתת לעיסוק הפוליטי, החשוב והנכון כשלעצמו , לטשטש את החולי העמוק הדורש תיקון מידי ויסודי.
    החלקים בדוח העוסקים במערכת קבלת ההחלטות מוצגים בחדות ובבהירות , אך העובדות אינן חדשות. הפרופסור יחזקאל דרור מתריע במשך עשורים אחדים  בפני מקבלי החלטות  על התוצאות החמורות העלולות לקרות כתוצאה מזלזול מתמשך בהליכים מובנים ומוגדרים .
    היום , אחרי שהמילה כשל ברורה וזועקת , לא די בסיפוק המיידי שאותו מבקשת הפגנת המונים להשיג. לא די בהתפטרות , לא די במיצוי דין על התנהלות כושלת .
    המגרש המדיני –פוליטי אינו מאפשר פעולה תקינה בתוכו.
    אשליה לחשוב שהתפטרות ראש הממשלה ושר הבטחון והחלפתם באחרים היא תרופת קסם ומתכון להצלחה בכל משימה עתידית.
    ראוי לנצל את המשבר , את  תחושת המיאוס והכעס לדרוש מהממשלה , מהכנסת , ומעצמנו , ליישם את המלצות הדוח במלואן , וליצור מערכת מימשלית תקינה.
    אני חוששת שהעיסוק במסקנות האישיות יאפיל על הצורך המידי בתיקון יסודי של המערכת . מערכת שלטונית נקיה ובעלת מנגנוני בקרה לא תהיה מחוץ לתחום לאלה החוששים להכנס לפוליטיקה 'ה"מלוכלכת ".
    אני רואה בחזוני את אלפי הצעירים , את חיילי המילואים , את הסטודנטים , מתגייסים בהמוניהם לפעילות מפלגתית , איש איש על פי השקפת עולמו , ומביאים את השינוי . שהרי לא די בהפגנה רווית סיסמאות  וכרזות הנעלמות ביום שאחרי .


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    המחאה תושלם בקלפי
    גיל רוזנבלט כותב ל"יש תקווה" אחרי הפגנת ההמונים בה נטל חלק. המסר שלו: בדמוקרטיה לא מחליפים הנהגה רק בכיכר
    07/05/2007
    ביום חמישי בתחילת מאי שוב התכנסנו בכיכר העיר, רק שהפעם להבדיל מפעמים קודמות היה שם כל עם ישראל, על כל גווניו וזרמיו, עם ישראל האיכפתי מכל גווני הדעות ומכל קצוות הקשת הפוליטית, מצעירים תיכוניסטים חלקם כבר בעלי דעות מגובשות, חלקם סתם בשביל החבר'ה.
    היו שם סטודנטים אם מתוך מעורבות פוליטית ומתוך נטיות כאלו או אחרות, מימין או משמאל אשר מתנגדים ליוהרה, לשחצנות ולאטימות הממשלה והיושב בראשה לרחשי הציבור. היו שם סטודנטים אשר הגיעו בכלל מטעמים אחרים, מאבק להשכלה גבוהה ומלחמה באטימות משרד החינוך והשרה למצוקותיהם.
    הגיעו גם קבוצות סמויות של חיילים ומפקדיהם (הן הרי בצבא אסור להביע דעות פוליטיות), היו שם אזרחים בוגרים חלקם מילאומיניקים אשר טעמו את כשלי המלחמה את המאבק על הימ"ח. היו שם קצינים במיל., אשר הרגישו על בשרם את חוסר התאום ואת הבלבול בחלוקת הפקודות והמשימות, היו שם מתוסכלי קדימה אשר לאחר שנה הרגישו פתאום הרבה יותר אחורה, היו שם מצביעי שמאל אשר היו בטוחים כי הנה מפלגת מרכז עם נטייה שמאלה תגשים להם את החלום. סגרו את הרשימה אלא שפתחו חשבון מאז כינונה עם הממשלה-  "הכתומים" מצביעי הימין שמיום הקמת הממשלה הזו התנפץ להם חלום ישראל השלמה וחלום ההתנחלויות.
    גם אני הייתי שם.  שמענו כולנו את הנאומים את התוכחות נגד ראש הממשלה שר הביטחון וכל שריו הנושאים מי יותר ומי פחות באחראיות מלאה לכל הכשלים ולכל ההתנהלות חסרת האחריות. שמענו כולנו את ההמונים קוראים לעריפת ראשים, לרגע במקום היתה הרגשה של איצטדיון כדורגל ואכן לא מעט קריאות בניגון הנכון נשמעו כאילו נלקחו מאוהדי קבוצה משולהבים, השולחים את מאמנם הביתה לאחר הפסד צורב...
    ואולי זו באמת האלגוריה, אולי באמת הנבחרת (לדאבוננו הפעם היא המדינה כולה) הפסידה לאיזה נבחרת תחתית (הפעם נבחרת לבנון או חיזבאללה ענין של הגדרה) והקהל רוצה את ראשו של המאמן?.. וסליחה אם זו באמת השאלה אלא שהפעם ב"משחק" היה המחיר גבוה בהרבה מתוצאת לוח מינורית (עדיין חיי אדם בישראל שווים הרבה).
     האם אכן הנהלת הקבוצה צריכה לשמוע לאוהדים ולהעיף את המאמן לכל הרוחות ואת כל צוות יועציו בגלל הפסד צורב ככל שיהיה ואולי צריך לתת למאמן לתקן את הליקויים? הרי איש לא האשים שכל הליקויים הם במאמן, בואו נהיה שניה אחת אובייקטיבים ונודה שגם הקבוצה לאחרונה חרקה (אווירת "הסמוך" ה"יהיה בסדר" הרי כל כך ישראלית) הימ"חים הפרשנויות והטאקטיקות הצבאיות נכשלו, לא פחות מהמאמן ועוזרו. אבל הרי ידוע לכל אוהד ספורט, שאי אפשר לפטר את כל הקבוצה. אי אפשר להעיף את כולם מפה ולהתחיל הכל מהתחלה, אז מישהו צריך לקחת אחריות, בנקודה הזו המאמן (אולמרט) הודיע שהוא לוקח אחריות אך להבדיל מאחד מעוזרי המאמן (חלוץ) שהתפטר והשאיר את תיקון כשליו לאחרים, הוא הצהיר כי בכוונתו להפשיל שרוולים ולתקן את כל הליקויים, כולל אלו  שלו הפרטיים ולסדר את הקבוצה מחדש, כדי ש"במשחקים" הקרובים הקבוצה כבר לא תפסיד...אז למה צריך להעיף את המאמן למרות זאת?
    זו הנקודה שעדיין לא סגורה בסיפור ובוועדת וינוגרד, האם האקדח שהונח במערכה הראשונה חייב לירות במערכה האחרונה, או שאולי זהו רק אור אדום לפני האסון, רגע לפני התהום...
    כאן חוזרים לאוהדי הקבוצה, שלהבדיל מכל ענף ספורט, כאן אחת ל-4 שנים האוהדים בוחרים את המאמן ועולה השאלה האם האוהדים ילמדו לקח (כי במקרה דנן אגב, האוהדים הם גם השחקנים לעיתים). לפחות על הבמה בהפגנת הכח הזו, עמדו מספר שחקנים קצינים במיל. שהובילו כוחות מלאים מוטיבציה לתוך המערכה והם לא תמיד ידעו מה היעד.
     אם העם ישכיל ללמוד את המוסר השכל מהסיפור, כך שבבחירות הקרובות יתייצב רובו ככולו (מבעלי זכות ההצבעה) בקלפי ביום הבוחר (לא 60-70% אלא 95-100%) ויביע את דעתו – זה יהיה כוחה ויופיה של הדמוקרטיה, כי רק כך מחליפים שלטון בצורה מסודרת ואחראית במדינה מתוקנת, לא בעזרת הפגנות, לא בעזרת צעקות, לא בעזרת קללות/עלבונות ולא בעזרת ניגוחי תקשורת צמאה דם.
    גם את נושא עריפת הראשים הקולקטיבית צריך לעשות בצורה חדה וברורה – ודמוקרטית.  לא יתכן שהפגת כח עממי יפה שכזאת בסוף השבוע בכיכר – תתמוסס בתחילת השבוע שלאחר מכן.
     

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    שינוי יסודי- עכשיו
    ועדת החוקה חוק ומשפט דנה במינוי ישיר לראשות הממשלה של ראש הרשימה שניצחה בבחירות. חבר  "יש תקווה" גידי גרינשטיין בנייר עמדה שהוגש לועדה:
    07/05/2007

    מדינת ישראל סובלת מאחת ממערכות הממשל החלשות ביותר במשפחת המדינות המפותחות. שקלול נתונים של הפורום הכלכלי העולמי (World Economic Forum) מעלה שהביצועים של המערכת הציבורית הישראלית חלשים ביותר (מקום 29 מתוך 30 המובילות) בהשוואה לרמתו של המגזר העסקי בארץ (מקום 8 בעולם מתוך 30) ובהשוואה לאיכותה היחסית של האוכלוסיה.
    שורש הבעיה נעוץ בשיטת ממשל שמייצרת קדנציות קצרות ולא יציבות, בעיקר של השרים, ופיצול בזרוע המחוקקת ובזרוע המבצעת. מבנה זה גורם לתופעות קשות מאוד במרחב הציבורי הישראלי. בין השאר, ראש הממשלה והשרים הבכירים מקדישים חלק ניכרים מזמנם להישרדות פוליטית; קיימים תמריצים חזקים להתנהלות מגזרית, קצרת טווח ופופוליסטית; נפגעת יכולתה של המדינה לעצב מדיניות ארוכת טווח ולבצעה; נשחק כוחו של הדרג הנבחר מול הפקידות; ואנשים טובים נרתעים מלהצטרף למערכת הפוליטית.
    בעיות יסוד אלה באו לידי ביטוי במלחמת לבנון השניה בקיץ 2006. ועדת וינוגרד התייחסה שוב ושוב ל"אילוצים משטריים" שמכתיבים תהליכי קבלת החלטות קלוקלים וייחדה חלק משמעותי ממסקנותיה והמלצותיה לשינויים מבניים הנדרשים בסביבת הביטחון הלאומי של ישראל.
    אולם, "יש תקווה" טוענת שהכשלים המבניים שהתגלו במלחמת לבנון השניה הם מערכתיים ומשפיעים על כל תחומי הפעילות של כל הממשלות.
    לכן "יש תקווה" קוראת לחברי הכנסת להתעלות מעל השיקולים הפוליטיים המיידיים בנסיבות שנוצרו לאחר פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד.
    "יש תקווה" מאמינה שמינוי ישיר של ראש הרשימה שקיבלה את מספר הקולות הרב ביותר לראשות הממשלה – להלן 'מינוי ישיר' – יחולל שינוי יסודי במערכת הפוליטית הישראלית שיתן מענה מבני לרוב הבעיות שאותרו על ידי ועדת וינוגרד וועדות רבות אחרות שקדמו לה.

    עיקרי הרעיון
    משמעות ההצעה של ""יש תקווה"" היא כדלקמן:
    • מיד עם פרסום התוצאות הסופיות של הבחירות יכריז נשיא המדינה על ראש הרשימה שקיבלה את מירב הקולות כמנצח.
    • ראש הרשימה הגדולה יקבל ארכה להרכבת ממשלתו כפי שמקובל כיום. עם סיום הרכבת הממשלה היא תוצג בפני הכנסת.
    • הממשלה שתורכב תתחיל לכהן מיד, ללא צורך באמון של רוב חברי הכנסת, אלא אם כן יצליח אחד מחברי הכנסת האחרים לגבש קואליציה של 61 חברי כנסת (אי-אמון קונסטרוקטיבי). במקרה כזה ימונה אותו אדם כראש הממשלה.
    • הממשלה תיפול באי-אמון קונסטרוקטיבי או אם יכריז ראש הממשלה על התפטרותה ועל הליכה לבחירות.

    דברי הסבר
    ""יש תקווה"" מאמינה שאימוץ העיקרון של מינוי ישיר יחולל מספר שינויים עמוקים במערכת הפוליטית הישראלית שיובילו ליציבות ולחיזוק היכולת למשול :
    • הדמורטיה הישראלית תתחזק – השיטה המוצעת היא דמוקרטית לחלוטין ושומרת על כל כללי היסוד של הדמוקרטיה ובראשם שזהות ראש הזרוע המבצעת והרכב הרשות המחוקקת יקבעו בבחירות כלליות וחופשיות. הדמוקרטיה תתחזק עקב שיפור היכולת של הממשלה למשול ולתת מענה לצרכים של האזרחים.
    • חיזוק הכוח של ראש הממשלה ושל הממשלה למשול – ברוב הקדנציות, זהות ראש הממשלה תהיה ידועה וברורה אחרי הבחירות והסיכוי להפילו קלוש בשל הכלל של אי-אמון קונסטרוקטיבי. לכן, יהיה קל יותר לראש הרשימה הגדולה / ראש הממשלה להקים קואליציה יציבה ולהשפיע על זהות השרים מתוך מפלגתו ומטעם המפלגות האחרות. בשיטה זו תהיה זהות רבה יותר בין זהות ראש הממשלה, הרכב הממשלה וגוש גדול של חברי כנסת מטעם אותה מפלגה. מכלול השינויים האלה ישפר באופן משמעותי את היכולת של הממשלה לתרגם את סדר היום שלה למציאות.
    • מספר קטן יותר של מפלגות גדולות יותר – לפני הבחירות, יווצר תמריץ לאזרחי המדינה להתלכד סביב מפלגות גדולות שתהוונה עוגן של יציבות בכנסת. אנו מעריכים שהשיטה החדשה תביא להתגבשותן של שתי המפלגות הגדולות בגודל של 35-45 חברי כנסת כל אחת. זאת משום שבשיטה המוצעת גדל מאוד כוחה של הרשימה שתנצח בבחירות.
    • התמריץ להקמת קואליציה שתכלול את רוב חברי הכנסת ישאר בעינו – לראש הרשימה הגדולה יהיה תמריץ חזק ביותר לכונן קואליציה שתכלול רוב מקרב חברי הכנסת לצורך חקיקה. אלא שמינוי ישיר יבטיח שהמפלגה הגדולה תהיה אכן, כאמור, גדולה ושלמפלגות האחרות יהיה תמריץ אמיתי להצטרף אליה (בין השאר משום שאי אפשר להפילה).  
    • אורך הקדנציה הממוצע של שרי הממשלה יתארך – אורך הקדנציות הקצר של השרים הוא הסיבה המרכזית לחולשת הממשל של ישראל והסימפטום העיקרי שלה. קדנציות אלה מקשות על שיתוף פעולה בין-זרועי בעיצוב, תכנון וביצוע מדיניות שמחייבת שיתוף פעולה בין-זרועי ובין-משרדי מתמשך. המינוי הישיר יבטיח שמספר רב יותר של שרים יהיו בעלי ברית פוליטיים של ראש הממשלה ולכן יוכלו לעבוד עם לשכת ראש הממשלה טוב יותר. זאת ועוד, רוב השרים יוכלו להניח במידה רבה של ודאות שמשך כהונתם יהיה דומה למשך כהונת הממשלה, שיתארך אף הוא, ולהתנהל בהתאם. 
    • הסטת המוקד לטווח הארוך – הקושי להפיל את הממשלה יביא ליציבות רבה יותר באורך הקדנציות. יציבות זו תאפשר להתמקד בתוכניות ארוכות טווח ובשינויים מבניים.
    • שינוי האיזון הפוליטי: פחות ייצוגיות בכנסת ובממשלה ויותר יכולת לבצע – משמעות המינוי הישיר היא שינוי נקודת שיווי המשקל של המערכת הפוליטית הישראלית בשל צמצום מספר המפלגות בכנסת ובממשלה תוך מתן כוח רב יותר לרשימה שתנצח בבחירות.

     
    הערות נוספות
    • האם נדרש אמון של רוב חברי הכנסת ביום השבעת הממשלה? – קבלת אמון של רוב חברי הכנסת במועד השבעת הממשלה הוא מעשה סימלי חשוב. אולם, הפסדה של ישראל ממעשה זה עולה על שכרה.
    ראשית, יש לציין שכבר כיום יתכן מצב שבו ישראל נשלטת על ידי ממשלת מיעוט שלא נתמכת על ידי רוב חברי הכנסת, אך לא ניתן לגבש נגדה אי-אמון קונסטרוקטיבי.
    שנית, הצורך של ראש הממשלה לגבש רוב מקרב חברי הכנסת שיצביעו אמון בממשלתו כתנאי לכינונה נושא מחיר פוליטי. המחיר הוא שמפלגות קטנות, שתמיכתן היא תנאי לגיבוש קואליציה, נהנות מכוח רב במועד הקמת הממשלה וחתימת ההסכמים הקואליציוניים. לכן הן משפיעות על הקדנציה כולה. 
    שלישית, במקביל, גיבוש קואליציה הכוללת את רוב חברי הכנסת היא צורך חיוני של כל ראש ממשלה לצורך חקיקה. לכן, התמריץ של ראש הממשלה להקים קואליציה שכוללת רוב מקרב חברי הכנסת אינו נובע רק מן הצורך לזכות באמון רוב חברי הכנסת במועד ההשבעה. ללא יכולת לחוקק ולאשר תקציב הממשלה תיכשל.
    לכן, "יש תקווה" טוענת שכדאי לישראל לוותר על האירוע הסימלי של קבלת אמון רוב חברי הכנסת כתנאי לכינון ממשלה. אנו מאמינים שמאחר שזהו התמריץ של ראש הממשלה, רוב כזה יגובש בלאו הכי.
    לחילופין, פשרה אפשרית בין המצב הנוכחי להצעת תנועת "יש תקווה" היא הורדת רף התמיכה הנדרש לצורך כינון הממשלה לרוב רגיל במקום רוב חברי הכנסת.
    • האם קיים חשש שרשימה קטנה יחסית – בת כעשרים חברי כנסת לדוגמה – תזכה ברוב הקולות בבחירות וראשה יהפוך להיות ראש הממשלה? – התשובה היא שהחשש קיים אבל הוא זעום ותיאורטי. הוא שקול לחשש מתרחישי בלהות כמו שבבחירות הבאות עשרים מפלגות תעבורנה את אחוז החסימה.
    ראשית, מאחר שברור שמי שעומד בראש הרשימה הגדולה יהיה ראש ממשלה שקשה מאוד להחליפו, זהות אותו אדם תהיה הנושא המרכזי של מערכת הבחירות ותשפיע על הצבעת מרבית הבוחרים.
    שנית, אם לא תגובש קואליציה חזקה של מספר מפלגות לפחות, ניתן יהיה להפיל את הממשלה באמצעות אי-אמון קונסטרוקטיבי.
    שלישית, כאמור, לכל ראש ממשלה יהיה תמריץ חזק ביותר לכונן קואליציה שכוללת את רוב מקרב חברי הכנסת. לכן, גם אם רשימה קטנה יחסית, יש להניח שהיא תכונן קואליציה רב-מפלגתית שתאפשר לה לחוקק את החוקים הנדרשים לפעולתה.
    לכן, "יש תקווה" לא רואה בתרחיש כזה איום אמיתי על שיטת הממשל הישראלית המוצעת כאן. ההסתברות להתממשותו קלושה.
    עם זאת, מנגנון ביטחון אפשרי הוא כלדקמן: אם הרשימה הגדולה זכתה ב- 30 חברי כנסת, העומד בראשה לא ידרש לקבל את אמון רוב חברי הכנסת לצורך כינון הממשלה; לעומת זאת, אם הרשימה הגדולה לא חצתה את רף 30 חברי הכנסת, העומד בראשה יקבל הזדמנות ראשונה אוטומטית לכונן קואליציה אך יאלץ לבקש את אמון רוב חברי הכנסת בדומה למצב כיום.


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "הם שולחים לקרב – ומדירים מזכויות"
    ראשי הסטודנטים בראיון מאשים ל"יש תקווה":  שיטת הממשל כשלה – ויש לתקן אותה
    07/05/2007

    יו"ר אגודת הסטודנטים בתל-אביב, בועז טופורובסקי, מראשי מרד הסטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד, מתקשה לכבוש את זעמו כאשר הוא מדבר על הכשל הממשלתי בטיפול במשבר שהוציא את הסטודנטים לרחוב.
    טופורובסקי ל"יש תקווה": "כאשר אני מתבונן במצבם של הסטודנטים בישראל אני מגיעה למסקנה הבאה: כאשר צריך אותנו יודעים לדרוש מאיתנו את מילוי כל החובות כלפי המדינה. כשאנו באים לממש זכויות, מדירים אותנו  – והנהגה אטומה. כשנח – משתפים אותנו בדיונים על עתיד ההשכלה הגבוהה. כשלא נח – לא משתפים אותנו. זאת הנהגה היודעת לשלוח סטודנטים  לקרב, אך לא לסייע להם בבניית עתידם".
    טופורובסקי, בן 26, לומד משפטים לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב. שירת בחיל האויר. הוא מסיק מסקנות עגומות מדרך הטיפול של משרד ראש הממשלה במשבר: "כנראה שהם עסוקים שם בדברים אחרים", הוא אומר במרירות.
    טופורובסקי:  "אם לא תהיינה הסכמות עם הממשלה אני צופה הסלמה במאבק. אני  רוצה לימודים גבוהים חינם, אך אם מטרה כזאת אינה ברת השגה, אז  לפחות שלא תהיה העלאה. את המשבר הזה ניתן היה לפתור בזמן קצר אם רק היתה תשומת לב מצד משרד ראש הממשלה. מה שמטריד אותי – אם כך מתנהל ראש הממשלה והצוות שלידו בנוגע אלינו – מפחיד לחשוב מה קורה בתחומים אחרים".
    גם הטלפון הסלולרי של יו"ר אירגון הסטודנטים הארצי איתי ברדה, עמיתו של טופורובסקי למאבק, לוהט משיחות מסביב לשעון. הוא בעין הסערה של מאבק הסטודנטים לבלימת העלאת שכר הלימוד ויישום מסקנות ועדת שוחט.
    בארגון הסטודנטים חברים כ-70 אלף סטודנטים אקדמאים והנדסאים, הפזורים ב- 27 מכללות ברחבי הארץ.
    כך מרגיש איש צעיר,  סטודנט לכלכלה במכללת עמק יזרעאל, במוקד של עימות עם המערכת. ברדה ל"יש תקווה":
    "מה שקורה פה זה טירוף מערכות. ועדה אחת ממליצה להוריד שכר לימוד. ועדה אחרת רוצה להעלות. זאת אנרכיה שלטונית שמתמשכת תקופה ארוכה. אף אחד לא יודע מימינו ומשמאלו. השיטה הזאת כשלה. צריך לתקן אותה".
    ברדה, קצין מילואים בגולני, עושה את מאזן התרומה של הדור שלו למדינה ואת מה שהוא מקבל ממנה בדרך להשכלה גבוהה, והוא חש כמעט נבגד. אבל הוא מקפיד להדגיש ולבדל: גל הזעם והמחאה של הסטודנטים אינו מופנה נגד  "המדינה", הכתובת היא השיטה והמנהיגות. "האכזבה הקשה שלי ושל האנשים מסביבי איננה אכזבה מן המדינה הזאת. אנחנו מאוכזבים ממנהיגים שכשלו. לא מאוכזבים מן המדינה שלנו".
    התרחיש שלו להמשך מרד הסטודנטים במגמת העלאת שכר הלימוד:
    "נכון למה שאני רואה עכשיו מסביבי, להלך הרוחות של חברים, המאבק הזה ימשך עוד זמן רב. אומרים לנו כי ראש הממשלה לא רוצה בכלל לדבר איתנו. אני מעריך כי נגיע להסלמה נוספת".

     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    הקואליציה מחכה "לקטנות"
    זה נסחב? ועדת החוקה חוק ומשפט לא הצביעה על העלאת אחוז חסימה  והדיון נדחה 
    09/05/2007
    ההסכמה הברורה שהסתמנה בועדת החוקה חוק ומשפט בדבר הצורך להעלות את אחוז החסימה בבחירות הבאות לכנסת מ-2 אחוזים ל-2.5 אחוזים  לא הגיעה בדיון הראשון של כנס הקיץ בוועדה לכלל הצבעה ואישור. זאת לבקשת הסיעות הקטנות בכנסת שתבעו דיון נוסף ונקטו מהלך בלימה.
    נציגי "יש תקווה" הציגו בוועדה עמדה חד משמעית בדבר הצורך בהעלאת אחוז החסימה ל-3 אחוז.
    מנכ"ל "יש תקווה" אורן מוסט שנכח בדיון אמר בתום הישיבה: "לצערנו, מספר מפלגות קטנות נזכרו שיש צורך בהתייעצות סיעתית בנושא למרות שהתקיימו כבר דיונים יסודיים וממצים ויו"ר הועדה פרופ' מנחם בן ששון הודיע כי תתקיים הצבעה. אני מקווה כי העיכוב לא ימנע בהמשך הדיונים  בוועדה את אישור הצעת החוק להעלאת אחוז החסימה - והבאתה למליאת הכנסת".
    מוסט הוסיף כי יו"ר הועדה פרופ' מנחם בן ששון תומך על פי השיחות עימו בהבאת מכלול תיקונים לשיטת הממשל לאישור בוועדה ולהבאה כ"סל" בהקדם לאישור מליאת הכנסת.
    ח"כ אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל) טען בישיבה כי העלאת הרף של אחוז החסימה תפגע במיעוט הערבי. ח"כ יצחק לוי (איחוד לאומי-מפד"ל) ביקש גם הוא דיון נוסף. ח"כ דב חנין (חזית דמוקרטית לשלום ושיוויון) טען כי זהו נושא כבד משקל שכרוכה בו פגיעה בעקרון הייצוגיות ולא יהיה נכון להצביע עתה.
    ח"כ משה גפני (יהדות התורה) לא הסתיר  במהלך הדיונים את ההתנגדות של סיעתו למהלך. בין היתר טען: "כאשר מעלים את אחוז החסימה, לא מרוויחים בזה שום דבר, אנחנו רק יוצרים תנועות חוץ פרלמנטריות, גורמים להן להיות מחוץ לכנסת, כאשר הכנסת היא בלם לבעיות שקורות מחוץ לבניין הזה. בבניין הזה מתנהלים ויכוחים ומתקבלות החלטות דמוקרטיות. לא הרווחנו שום דבר במשילות".
     יצויין כי במשבר הנוכחי בו מצויה הממשלה בעקבות מסקנות הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד – תלותה בתמיכת "יהדות התורה" בעיקר במצבי משבר קואליציוני – גוברת.
    עם זאת התקיים בועדה דיון בנושא הצעת החוק של הועדה, התואמת את עקרונות "יש תקווה", לפיה ראש הרשימה הזוכה בבחירות הוא ראש הממשלה ללא צורך באמון הכנסת. את עמדת "יש תקווה" הציג חבר הגרעין המייסד גידי גרינשטיין ונייר העמדה שניסח צורף למסמכי הועדה. גם להצעה זאת התנגד ח"כ יצחק לוי שטען כי התיקון הוא "תיקון טכני".
    הצעת חוק שינוי שיטת הממשל בישראל (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006 של קבוצת חברי כנסת בראשות פרופ' בן ששון מבקשת, כהצעת הועדה, בין השאר, לשנות את ההסדר החוקי הקבוע בסעיף 7(א) לחוק יסוד: הממשלה בכל הנוגע להטלת תפקיד הרכבת הממשלה.
    כיום קובע החוק כי "משיש לכונן ממשלה חדשה יטיל נשיא המדינה, לאחר שהתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת, את התפקיד להרכיב ממשלה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך".
    לפי הצעת החוק יוטל התפקיד "על חבר הכנסת העומד בראש רשימת המועמדים אשר זכתה במספר הקולות הגדול ביותר, לפי הידוע במועד הטלת התפקיד".
    סקר של מכון המחקר והמידע של הכנסת שהוכן לבקשת הועדה מצטט בין היתר מסקנה השוואתית של חוקרי מדע המדינה. הממצא:  אם כי אין הסדרים חוקתיים פורמליים בנושא זה במרבית הדמוקרטיות - במערכות פוליטיות רבות קיים נוהג מבוסס לפיו, לצורך הרכבת ממשלה ניתנת קדימות למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. בהתאם לכך, המנדט הראשוני להרכבת ממשלה מוטל על נציג מפלגה זו.

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    כן, יש הכרח לתקן

    ח"כ דני יתום כותב ל "יש תקווה" על עמדותיו בנוגע לשינוי שיטת הממשל

    13/05/2007

    גולשים וגולשות יקרים,
    התבקשתי לתת את התייייחסותי לשלושת הנושאים הבאים :
     
    א. עמדתי לגביי הצורך בהעלאה מתונה של אחוז החסימה כדרך להבאת יציבות למערכת הפוליטית. הצעתכם עומדת על העלאה באחוז - כלומר ל-3 אחוז. אני סובר כי יש להעלות את אחוז החסימה בהדרגה עד 5%. במסגרת הכנסת ה-17 הגשתי הצעת החוק לפיה, יש לפעול להעלאת אחוז החסימה ברשויות המקומיות. אני מאמין כי יש הכרח לעשות כן גם בבחירות כלליות
    ב. עמדתי לגבי העקרון  לפיו  ראש הסיעה הגדולה יכהן כראש הממשלה – אני סובר כי על ראש הסיעה, שקיבלה את מספר הקולות הרב ביותר (מעבר לסף מינימום של מנדטים שיוגדר בחקיקה בהתאמה), תוטל המשימה  להרכבת ממשלת ישראל והכנסת תאשר ממשלה זאת.
    ג. עמדתי לגבי העקרון לפיו מספר השרים לא יפחת מ- 8 ולא יעלה על 18. על הממשלה למנות לא יותר מ-18 חברי ממשלה. לראיה, יזמתי הצעת חוק, לפיה, חוק יסוד הממשלה יתוקן ובממשלה יהיו חברים 18 שרים בלבד. אין כל סיבה והצדקה כי בממשלה יהיו מספר רב מדיי של חברים. הדבר מכביד על הליך קבלת ההחלטות וכן מביא לבזבוז כספי ציבור מיותר.
    מדובר בשלוש סוגיות עקרוניות שלא נופלות בחשיבותן מהנושאים העומדים על הפרק וזהו החלל המנהיגותי שנוצר  ושאליו אני רוצה להתייחס בקצרה.
     מפלגת העבודה בגלגוליה הקודמים לא היתה אחת ממספר מפלגות. זו הייתה התנועה שלמעשה הובילה את תהליך הקמת המדינה במשך עשרות שנים. ניתן לומר שכך היה – עד לאותו רגע מר ונמהר בו נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל. מאותו המועד ועד היום לא השכילו המפלגה וראשיה לחזור ולהוביל. אז ומאז אבדנו את המנהיגות. הציבור ציפה למנהיגות של מוביל. אנחנו לא היינו שם. משום מה, נראה כי, הבעיות היו טמונות בחוסר המנהיגות ששידרנו וכך הידרדרה המפלגה עד למצבה העגום הנוכחי.

    העם ממשיך לחפש מנהיגות מובילה, שפויה, ישרה, אפילו ביתר שאת. אילו הצענו מנהיגות כזו היינו חוזרים להוביל.

    הציבור כבר נכווה ממנהיגים חסרי ניסיון, לא מוכרים וממי שנתנה להם ההזדמנות והם איבדו אותה. אני – דני יתום – מתחייב לפניכם שתוכניתי זו אשר עקרונותיה יוצגו להלן, תבוצע עד אחרון צעדיה. ניסיוני הרב בתכנון ובמעש בתחומי המדיניות, הביטחון, הכלכלה והפרלמנטריות – מאפשר לי לומר: אני יכול. אני רוצה ויש תוכנית.

    התוכנית אותה אני מציע הינה תוכנית להפיכת מדינת ישראל למדינת איכות תוך כדי חיזוק בטחונה. מפלגת העבודה, על פי תוכנית זו, תהווה "ראש החץ" ביישום תוכנית זו. אנו אמורים לגייס עוד ועוד תומכים לתוכנית ואלו ירכיבו את מפלגת העבודה המתחדשת שתתבסס על ותיקים וצעירים יחד.

    התוכנית מתמקדת ב – 3 קבוצות נושאים:
    • נושאים של יצירת העתיד, שעבורו כדאי לחיות כאן – אנו ובנינו. עתיד – של צמיחה איכותית. בראשם תעמוד יצירת מדינת ישראל כמרכז ידע עולמי ויצירת מערכות חינוך ופיתוח התומכות בחזון זה.
    • נושאים של טיפוח איכות חיים עכשווית – המתמקדים ברווחה, לחימה בשחיתות ובפשיעה, יצירת תשתיות חיים של מגורים, תעסוקה, תחבורה ובריאות והעצמתם של המגזרים החלשים.
    • נושאים של העצמת הביטחון – הן מתוך חיזוק צה"ל והן על בסיס בניה הדרגתית של מסגרות השלום. שלום הדרגתי שנבנה נכון יחזיק לדורות שלום של "זבנג וגמרנו" שמבוסס על הסכמים רגעיים בין מנהיגים לרגע הינו מסוכן. לכן לא נדרש רק לחתום על הסכמי שלום, נדרש מעמנו לבנות תשתיות לשלום.

    כתוצאה מכל אלו אנו מדברים על שינוי סדרי עדיפויות – הן בתקציב והן במיקוד פעילויות הממשלה.
    אבל – עד אשר נחזור להוביל מתוך הממשלה – אנחנו יכולים וצריכים להוביל בעשייה של מפלגתנו ביישום של הצעדים הראשונים בתוכנית.

    לאתר האינטרנט של דני יתום לחץ כאן

     
     

     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "צעד נכון בדרך ליציבות ומשילות"
    ח"כ שטייניץ (ליכוד) תומך בתיקון לחוק שיביא למינוי ישיר לראש ממשלה של ראש המפלגה שזכתה במירב הקולות
    16/05/2007

    ח"כ יובל שטייניץ (ליכוד) מביע תמיכה נחרצת בהצעת החוק אותה מקדמת שדולת "יש תקווה" בכנסת על פי עקרונות האירגון ולפיה ראש הרשימה שזכתה במירב הקולות בבחירות הוא מרכיב הממשלה והמשימה מוטלת עליו ללא צורך בהתייעצויות נשיאותיות או אמון הכנסת.
    מנכ"ל "יש תקווה" אורן מוסט בירך ביום רביעי (16 במאי) על התקדמות הדיון בניסוח החוק הנמצא עתה בשלבי גיבוש סופיים כהצעה מטעם ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת בראשות ח"כ פרופ' מנחם בן ששון (קדימה). 
    שטייניץ ל"יש תקווה":  "החוק הזה הוא מהלך מתון ונכון בדרך לייצוב וחיזוק המשטר בישראל. עקרונית אני מעדיף משטר נשיאותי מלא כמו בארה"ב או בצרפת. דוקא משטר נשיאותי מאפשר גם את  חיזוק הפרלמנט ומבטא נכון את רעיון הפרדת הרשויות. במצב היום הממשלה והכנסת בישראל קמות יחד ונופלות יחד ויש ביניהן  קשר המאלץ אותן לאחוז זאת בגרונה של זאת ולשתק אחת את השניה. אבל בהעדר משטר נשיאותי – החוק המוצע הוא שלב מתון בכיוון הנכון".
    שטייניץ מעריך כי קבלת החוק תביא בהדרגה ליצירת שתי מפלגות גדולות ויציבות. "דעתי בעד החוק הזה היא חד משמעית למרות שיש בסיעת הליכוד בכנסת מחלוקת קשה בנושא זה. חייבים לעבור לשיטת ממשל שתאפשר יציבות ומשילות ותפסיק את המצב הקיים שהפך לחולי".
    שטייניץ תומך גם בצעדים נוספים של "יש תקווה" לתיקון שיטת הממשל ובחוק שמקדם עתה יו"ר ועדת החוקה פרופ' מנחם בן ששון להעלאת אחוז החסימה. הוא אינו  מסתפק ברף חסימה של 2.5 אחוז – חצי אחוז יותר מן החסימה הנוכחית – וגם לא ב-3 האחוזים שמציעה שדולת "יש תקווה" בשלב ראשון, אלא מדבר על צורך  ברף חסימה של 5 אחוזים.
    שטייניץ: "בכנסת לא צריכות להיות מפלגות שיש בהן פחות משישה חברי כנסת. יש שתי שיטות שדמוקרטיות פרלמנטריות נוקטות בהן כדי להגיע למצב יציב של שתי מפלגות גדולות ושני גושים עיקריים בפרלמנט שאיננו סובל מפיצול. האחת - בחירות אזוריות כמו שנהוג בבריטניה והן המאפשרות למנצח לקבל רוב גדול ומונעות מן המפלגות הקטנות להשתתף במשחק השלטוני. השיטה השניה היא קביעת אחוז חסימה משמעותי. בישראל לא נקטנו בשיטה האזורית שהיא אכן שיטה מרובת מגרעות אך גם לא בצעד המתון והנחוץ של אחוז חסימה משמעותי. אני רוצה להדגיש: אני לא מכיר דמוקרטיה מערבית שאין בה לפחות אחד משני האמצעים האלה למניעת פיצול".
    כיו"ר ועדת החוץ והבטחון בכנסת הקודמת, שטייניץ הטביע חותם ברור על עבודת הועדה וייעל את עבודת ועדות המשנה. היום, באופוזיציה, הוא ממשיך להתמקד בחברות בועדת החוץ והבטחון כחבר מן השורה – וכיו"ר ועדת משנה לכוננות. שטייניץ ממשיך לעסוק בהתמדה גם בהידוק הקשר בין ועדת החוץ והבטחון לבין ועדות מקבילות בקונגרס האמריקני.
    כאופוזיציונר יעיל שאינו חוסך ביקורת מן הממשלה, שטייניץ סבור כי תיקון שיטת הממשל חיוני ואפילו קיומי – אך הוא אינו מוכן לסלוח או לשכוח לפרסונות, לאנשים שהובילו את מלחמת לבנון השניה, לראש הממשלה ולשריו.
     "כן, חייבים לתקן את השיטה, אך הכשלים במלחמה הם תוצאה של חולשות אנוש בהנהגה, של אנשים שאינם מתאימים לתפקידיהם. כל כך נעדרי תבונה אסטרטגית היו ראש הממשלה ושריו עד שלא הבינו שהם נמצאים במלחמה".
    בדיון ביום רביעי (16.5) בועדת החוקה חוק ומשפט  הסתמן בתום הישיבה כי הצעת החוק הזקוקה עדיין לליטוש ניסוחי נוסף – עומדת לפני השלמה והבאה בקרוב למבחן הצבעה בועדה.
    מנכ"ל "יש תקווה" אורן מוסט שנכח בישיבה אמר לאחריה כי  "במשולב עם צעד מקביל ונוסף של העלאת  אחוז החסימה –נעה הועדה בראשות פרופ' בן ששון לקראת תיקוני חקיקה שקולים שיגבירו את היציבות במערכת הפוליטית".
    בין היתר הסתמן בדיון כי  לא יקבע רף של 35 מנדטים לסיעה שזכתה במירב הקולות כתנאי הכרחי למינוי ישיר של העומד בראשה לראש ממשלה. זאת כדי לא לכפות מה שתואר כהתאגדות מלאכותית מדי של סיעות שיתלכדו  לגוש לפני הבחירות אך ישובו ויתפצלו לאחריהן. עוד מסתמן כי אם יווצר שיוויון מנדטים בין שתי סיעות מובילות – יכריע את הכף מספר הקולות המדוייק.

    לקריאת  הדיון הראשון בועדת חוקה חוק ומשפט שהתקיים ב-9 למאי בנושא חוק המינוי הישיר של הזוכה בבחירות לראש ממשלה – ראו באתר הכנסת פרוטוקול מלא בו הוצגה עמדת "יש תקווה" על ידי חבר הגרעין המייסד גידי גרינשטיין .  לפרוטוקול הוועדה לחץ כאן


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    לתקן את דרך בחירת הח"כים
    ח"כ אופיר פינס מביע תמיכה במתווה החקיקה של "יש תקווה" ותובע טיפול מן השורש
    16/05/2007

    הוא היה יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסות עבר ושר בממשלת אולמרט עד שהפתיע את המערכת הפוליטית וביצע את המהלך הנדיר של עזיבת כסא מיניסטריאלי על רקע אידיאולוגי: פרישה מן הממשלה בטענה שמפלגתו והממשלה איבדו דרך לאחר צירוף "ישראל ביתנו" לקואליציה.
    אופיר פינס, בין המתמודדים על ראשות מפלגת העבודה, אומר כי הוא תומך במתווה החקיקה שמציעה "יש תקווה", אך מדגיש כי את מלאכת התיקונים בשיטת הממשל שכשלה צריך להתחיל בדרך בחירת חברי הכנסת.
    פינס ל"יש תקווה": "הבעיה מתחילה בכך שרבים מחברי הכנסת לא נבחרו לתפקידם בהליך נכון ודמוקרטי המבטיח שמירת קשר עם הציבור שבשמו הם באו לחוקק. אחת מן השתיים: או שנחייב בחוק את כל המפלגות לקיים הליך בחירות פנימי ראוי או שאין מנוס מדיון רציני בשינוי שיטת בחירות בדרך שתשלב מרכיב של בחירה אישית-אזורית בשיטה הקיימת".
    בבוקר שלאחר מסקנות ועדת וינוגרד, ואחרי הפגנת ההמונים בכיכר, פינס הקים אוהל מחאה מול בית ראש הממשלה בניסיון למקד את גל הזעם הציבורי נוכח הכשלים שנחשפו במלחמת לבנון השנייה ולהפנות אותו לכתובת פוליטית אחת. אך פינס מביע תמיכה מלאה במאמץ האפור יותר, השיטתי, להביא לתיקון בדרך של חקיקה שקולה.
    "אני סבור כי מעבר למשטר נשיאותי עלול להיות אסון פוליטי וחברתי במדינת ישראל. לא זאת הדרך בעיקר במדינה בה עדיין לא גובשה חוקה מלאה. נכון בהחלט ללכת במתווה חקיקה מתקן שקול והשלב הראשון של העלאת אחוז החסימה ל-2.5 הוא בהחלט צעד ראוי, מידתי ונכון".
    הוא נשמע זהיר יותר כאשר מדובר בהצעת החוק לפיה ראש המפלגה שצברה את מירב הקולות בבחירות הוא זה המרכיב את הממשלה החדשה וללא סידרת התייעצויות נשיאותית וללא אמון הכנסת.
    פינס: "אני צופה התנגדות בכנסת למהלך חקיקה זה אך אפשר יהיה לקדמו בניסוח מתון לפיו ראש המפלגה שזכתה במירב הקולות מקבל הזדמנות ראשונה לפחות להרכיב את הממשלה. בהחלט אפשר וניתן לייתר בקטע הזה של הבקר אחרי הבחירות את שיקול הדעת של הנשיא".
    גם יוזמות חקיקה נוספות בכנסת אותן מקדמת שדולת "יש תקווה" בכנסת ובראשה ענת קראוס – נראות לפינס חיוביות: "בעקרון נראה לי שאפשר להסתפק בהחלט בממשלה בת לא יותר מ-18שרים ואני זוכר היטב כיצד מספר השרים תפח בעידן ממשלת אהוד ברק. אני רוצה להוסיף באותה נשימה של תמיכה בשינוי שיטת הממשל גם אמירה נוספת: גם בשיטה הקיימת, גם בשיטה מתוקנת יותר, עדיין עומד יציב וקיים מבחן האישיות המובילה והעומדת בראש. לפעמים אנחנו כולנו נכשלים לא דוקא בשל השיטה – אלא מפני שהמוביל העומד בראש אינו ראוי לתפקידו".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    הסופר אלי עמיר ל"יש תקווה":
    "החולי מצוי בפיצול שהחריף אחרי מלחמת ששת הימים והרס את המפה הפוליטית"
    24/05/2007

    לאחרונה רבו הקולות שרצו לראות את הסופר אלי עמיר מכהן כנשיא הבא של מדינת ישראל. יוצר המשלב את המזרח והמערב בספריו, אדם בעל אופקים רחבים ושאר רוח. אך הניסיון לא הסתייע. המכונה הפוליטית של מועמדים מתוך הכנסת והשיגרה גברו. אך בראיון עם הסופר אלי עמיר לאתר זה, גם כשהוא מחוץ למירוץ שרצה בו, יש תקווה לימים טובים יותר למערכות הממשל בישראל – חרף הכשלים. 
    עמיר: "נכון, אנחנו מול גלי ושחיתות וכשלים היוצרים בציבור מיאוס וחששות. אך העובדה שאין נרתעים מחשיפה ובדיקה לאור השמש היא נקודת אור. כשאני מחפש את שורש החולי  אני חוזר ומגיע לאותה מסקנה: ההתפלגות בחברה הישראלית, הפיצול הגובר שהחריף אחרי מלחמת ששת הימים, הוא מקור החולי. הפיצול הזה הרס את המפה הפוליטית".
    געגועים למפא"י הישנה?
    "ליציבות שיש במציאות עם שתי מפלגות גדולות. במקום מצב שבו יש שני גושים גדולים ומפלגה עם ארבעים וחמישים מנדטים מרכיבה את הממשלה – אתה רואה היום מפלגה עם פחות משלושים מנדטים שמנסה להרכיב ממשלה.  כלומר, ראש הממשלה בא ממקום וממחנה שאיננו מייצג את רוב העם. במקום מפלגות גדולות ויציבות באו רסיסי מפלגות שכל אחת מהן נאבקת על כסאות בודדים בכנסת כדי לשמור על חלקה בהשפעה ובתקציב. זאת מחלה פוליטית והיא מלווה בחולי עמוק נוסף – העלמות החישוקים האידאולוגיים".
    אינך מעדיף חברה רב תרבותית פרגמטית על פני המיתוס של כור ההיתוך?
    " כור ההיתוך הזה היה הדבק המלכד. אין עוד אידיאולוגיות במערכת הפוליטית והבוחר אינו יודע מה ההבדל בין זה לבין אחר. האידיאולוגיה הציונית, ההתיישבותית, הסוציאליסטית – אינה עוד. כמובן שאפשר לתקן את המצב באמצעות העלאת אחוז חסימה ולייצר גושים גדולים  יותר בכנסת. זה לא יספיק. זה עדיין לא תחליף לדבק אידאולוגי מלכד. ראו איך העליות הגדולות מארצות האיסלאם נספגו בחברה הישראלית עד מלחמת ששת הימים בכור ההיתוך שנוצר כאן. נכון, עשינו טעויות רבות בכור ההיתוך ההוא. כתבתי על כך רבות בספרי "תרנגול כפרות" ו"מפריח היונים". אך כור היתוך שיש בו אידיאולוגיה מלכדת הוא התשובה הנכונה לחברת מהגרים. מקדמי התפישה של חברה רב תרבותית מייצרים עלה תאנה לכסות בו את ערוות הפילוג והפיצול. זאת תפישה שיקרית שבאה מקבוצות שרוצות להתבדל אחת מן השניה ולהכתיב אחת לשניה".
    משטר נשיאותי חזק יוכל להשיב את הדבק המלכד ולמזער ניזקי פילוג?
    "לא. משטר נשיאותי בסגנון ארצות הברית אינו מתאים למדינת ישראל הצריכה לטפל בכשלי המשטר בצעדים זהירים ומדודים בהעדר חוקה ומסורת שלטונית. מה יקרה לנו ואנא אנו באים אם יבוא מנהיג כושל ובמקום ראש ממשלה נקרא לו נשיא ואנחנו כאן ממילא כבר באלף צרות. ארצות הברית היא מדינת ענק שיכולה לספוג טעויות. ישראל לא יכולה. פעם אחת יכו אותנו ונגמר הסיפור. ודי אם נחשוב על הנזקים האדירים שהביאה מלחמת לבנון השניה שהיתה פעולת תגמול מורחבת. אנחנו חברה שלא מסוגלת לספוג כשלון".
    מה קרה למירוץ שלך לנשיאות?
    "היו כאלה שסברו כי אסור  לראות במשרת הנשיאות – נחלה של חברי כנסת בלבד. הציעו אותי והציעו מועמדים מעולים כמו השופט מאיר שמגר או אמנון רובינשטיין וכל המציעים היו אנשים בעלי כוונות טובות – אך  לא נוצרה מסביבם תנועה ציבורית גדולה. בסופו של היום, הפוליטיקאים בכנסת הם שיכתיבו מי ישב בבית הנשיא".

     

    סופר בחיפוש אחר הדו-קיום

    אלי עמיר נולד בבגדאד ב-1937 ועלה לארץ בשנת 1950. נקלט במעברה ואחר כך בחברת נוער של עליית הנוער בקיבוץ משמר העמק. בוגר האוניברסיטה העברית בשפה ובספרות הערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון. את דרכו בשירות הציבורי החל כחניך במשרד ראש הממשלה, ומאז שימש בתפקידים בענייני עלייה, קליטה וחינוך. בין שאר תפקידיו היה יועץ לענייני ערבים במזרח ירושלים במשרד ראש הממשלה, מנכ"ל הפדרציה הספרדית ומתאם החזרת יורדים בארה"ב ומשנה למנכ"ל במשרד קליטת עלייה. משנת 1984 הוא מנכ"ל המחלקה לעליית הנוער בסוכנות היהודית, ומ-1997 מנכ"ל מוסדות עליית הנוער בסוכנות. משנת הלימודים תשמ"ז הוא נותן שיעורים באוניברסיטת בן גוריון. על פועלו בשירות החברה הישראלית זכה אלי עמיר בפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי, לשנת 1997.
    ספריו "תרנגול כפרות" ו"מפריח היונים", שראו אור בהוצאת "עם עובד", זכו להצלחה גדולה. "תרנגול כפרות" הומחז והוצג בתיאטרון לילדים ולנוער, והוסרט והוצג בטלוויזיה הישראלית, וב-1998 יעלה כמחזמר בתיאטרון "הבימה". על פועלו הספרותי זכה אלי עמיר בפרס היובל של עליית הנוער לספרות; ב-1984 בפרס לספרות יהודית, מקסיקו ב- 1985 בפרס דוד סאלא מטעם האגודה למחקר של יהודי עיראק, וב-1994 ובפרס שנת היובל של הוצאת "עם עובד" לספרות יפה. ספרים נוספים ב"עם עובד": "אהבת שאול" (1998), "יסמין" (2005). אלי עמיר הוא יו"ר קרן אברהם לדו-קיום ושוויון בין ערבים ליהודים.  (מתוך אתר הוצאת "עם עובד")


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "דרוש ניתוח חקיקה כואב"
    חבר ועדת החוקה  דוד רותם לא מסתפק בהעלאת אחוז החסימה ל-2.5 אחוז:
    24/05/2007
    ח"כ דוד רותם ("ישראל ביתנו") סבור כי מהלך חקיקה שיביא להעלאת אחוז החסימה בחצי בלבד בשלב זה  – מ-2 אחוז ל- 2.5 אחוז – פירושו "חצי עבודה" ואפילו  "עבודה בעיניים".
    בשיחה ל"יש תקווה" רותם מצהיר כי הוא תובע הרבה יותר. לא פחות מ"ניתוח קונסטיטוציוני כואב שיביא למהפך בשיטת הממשל".
    בכך הוא חלוק על יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט ח"כ פרופ' מנחם בן ששון ("קדימה")  שהכריז לא אחת כי יביא לתיקון שיטת הממשל ויקדם סל חקיקה משמעותי אך הכל בצעדים מדודים, זהירים  ושקולים.
     רותם, 58, צועד במסדרונות הכנסת  כחצי שנה בלבד, ח"כ טירון שנכנס למשכן לאחר פטירתו של יורי שטרן ז"ל כבא אחריו ברשימת  "ישראל ביתנו". אך רותם, שזכה גם במינוי לסגן יו"ר הכנסת, השתלב בעבודה הפרלמנטרית במהירות כבקי ורגיל. רותם הוא מן הבולטים בדיוני ועדת החוקה חוק ומשפט.
    ההכנה המוקדמת באה בגלל המזג הפוליטי הסוער וגם בגלל הרקע המקצועי: רותם הוא פרקליט ירושלמי שהתמחה במעקב אחר פעילות מערכות ציבוריות ותקינות של המנהל הציבורי. בין היתר ייצג את מועצת יש"ע ורשויות מקומיות, היה חבר ועדת הבחירות המרכזית במשך יותר מעשר שנים. בעבר שימש כסגן יו"ר ועדת הבחירות המרכזית – ובעברו הרחוק לימד משפט חוקתי באוניברסיטת בר-אילן.
    רותם: "אין ספק כי שיטת המשטר בישראל טעונה שינוי ואפילו שינוי עמוק. המצב הקיים היום יוצר חוסר יציבות ואיננו מאפשר פעילות וחשיבה לטווח ארוך. לכן סיעת "ישראל ביתנו" הודיעה כבר במערכות הבחירות הקודמות כי היא תפעל לשינוי שיטת המשטר ותקדם משטר נשיאותי במדינת ישראל. ראש הממשלה צריך להיבחר ישירות על ידי הבוחרים – בשיטת הצבעה של פתק כפול. אחד לראשות הממשלה, השני לרשימה".
    כלומר- חזרה לשיטה שניסינו אותה בעבר וברחנו ממנה?
    רותם: "ברחנו ממנה כי היא באה ללא ההשלמות הנדרשות. למשל, העלאת אחוז חסימה שימנע כניסת סיעות קטנות לכנסת והמשך סחיטה של ראש הממשלה הנבחר ישירות. אני רוצה לראות אחוז חסימה שישאיר מפלגות קטנות בחוץ. יותר מכך, אני רוצה ראש ממשלה שיוכל לבחור כשרים אנשי מקצוע מעולים ולא יהיה מחויב  לפשרות קואליציוניות שיסתיימו במינוי שר בטחון המתבונן במצב במשקפת שמכסי העדשות שלה לא הוסרו.
    ועוד יותר מכך – אני רוצה ממשלה שכל אחד משריה יהיה מחויב להגיש תכנית ארבע- שנתית לפעולת משרדו – ומדי שנה יהיה מחויב להתייצב לפני הכנסת ולדווח לה מה הצליח להגשים מן התכנית שהגיש".
    פרופ' מנחם בן ששון מצהיר שהוא מחוייב לתיקון השיטה אבל בקצב שקול וללא זעזוע למערכת הפוליטית. מה רע בכך?
    רותם: "יש בעיה עם צעדים מדודים כמו תנועה מאחוז חסימה של שני אחוז לשניים וחצי אחוז. זה איננו צעד המשנה מהותית את המצב. אני שומע מבן ששון כי הוא משוחח עם חברי הכנסת וחברי ועדת החוקה וגם הוא שותף לרצון לאחוז חסימה גבוה יותר – אך הוא מסתפק במה שלדעתו אפשרי. דעתי שונה. תפקידו של מנהיג ציבור לבחור לעיתים בהכרעה קשה ולא להעתר בהכרח לרצונם של חבריו".
    ארבעה חוקים נמצאים בסל החקיקה של ועדת החוקה:
    א. אחוז חסימה גבוה יותר, ב. על ראש הרשימה שזכתה בבחירות תוטל ישירות הרכבת ממשלה, ג. לא יהיו יותר מ-18 שרים בממשלה, ד. חוק ח"כ מחליף לפיו שר לא יכהן כחבר כנסת.
    דעתך על ארבעת החוקים?
    רותם: "תובע אחוז חסימה גבוה יותר מן המוצע. לא מתלהב מחוק לפיו ראש הרשימה שזכתה במירב הקולות הוא זה שעליו מוטלת ישירות הרכבת הממשלה מפני שעלול להיות מצב שבו ראש הרשימה הזוכה לא מסוגל לייצב קואליציה ושוב הוא נסחט על ידי סיעות קטנות. אני בהחלט בעד הגבלת מספר השרים ואני לא רוצה לראות שרים בלי תיק. אני בהחלט בעד חוק ח"כ מחליף הקרוי החוק הנורבגי – חוק המאפשר לכל חברי הכנסת לעסוק במה שהם אמורים לעסוק בו. חוק טוב שיביא לכך שיהיו חברי כנסת במשרה מלאה ושרים במשרה מלאה".
    אחרי חצי שנה במשכן –עבודת חברי הכנסת לדעתך ועל פי ניסיונך הקצר טובה יותר או גרועה יותר מן המשתקף בתקשורת?
    רותם: "טובה יותר. הרבה יותר טובה ממה שנוטים לחשוב. הציבור פשוט אינו מכיר את עבודת חברי הכנסת. על פי החוק היה מותר לי להמשיך ולעבוד חצי שנה במשרד עורכי הדין שלי כדי לנקות שולחן. מצאתי שזאת משימה בלתי אפשרית מפני שאני לפחות חמישה ימים בכנסת ועובד בה לא פחות מעשר שעות ביום. מי שרוצה לעבוד – עובד מסביב לשעון. גם בכנסת, גם בקבלת קהל ועזרה לאנשים מחוצה לה".
    השאיפה שלך אם היית יכול לקבוע את קצב תיקון שיטת הממשל ואת אופי התיקון?
    רותם: "לעשות שינוי אמיתי. אפילו אם הניתוח הזה יהיה כואב – זאת חובתנו כלפי הציבור. אנחנו כחברי כנסת חייבים קודם כל לאינטרס הלאומי ואחר כך למפלגות שמהן באנו. אני רוצה ראש ממשלה בעל יכולת משילות שנבחר ישירות ואיננו תלוי בסיעות קטנות וסחטניות מפני שהן לא תהיינה בכנסת. אחוז חסימה גבוה יבטיח זאת. ואני רוצה כנסת חזקה שיכולה לפקח על הרשות המבצעת. כן, בן ששון יעשה כל מאמץ להעביר את החוקים שעל שולחן ועדת החוקה ובלבד שהם יהיו להנחת דעתו. אך הם לא להנחת דעתי. אני רוצה הרבה יותר. ואני סבור כי הניתוח הכואב שאנחנו חייבים בו הוא ניתוח קיומי".

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    ח"כ לשעבר נחמה רונן אומרת ל "יש תקווה":
    "השיטה בלתי נסבלת – דרושה מנהיגות אזרחית שתדע לתקנה"
    28/05/2007

    נחמה רונן, יו"ר קבוצת ממן ויו"ר תאגיד המיחזור, מתבוננת ב"קאם-בק" של מודל המנהיג שבא מן הצבא ביום הפריימריס במפלגת העבודה, ודוקא היא שליוותה במשך שנים מנהיג מן המודל הזה – רפול – רוצה לראות  מנהיג מן "המודל האזרחי" שידע להוביל גם את המערכה לתיקון שיטת הממשל.
    רונן, חברת כנסת לשעבר מטעם מפלגת המרכז שירדה מן המפה הפוליטית: "שני גנרלים לשעבר הובילו בסקרי הפריימריס של מפלגת העבודה. מה שקורה עכשיו הוא ביטוי למצוקה של החברה הישראלית שלא הצליחה להצמיח מנהיגות פוליטית חדשה שאין לה עבר צבאי. הצלחנו לייצר מנהיגות ברמה עולמית בתחומים רבים אחרים כמו מדע וחינוך ורפואה – אך בפוליטיקה שוב חוזר המודל של מנהיג שבא עטור דרגות מן הצבא".
    רונן מכירה היטב את מודל המפקד שהפך פוליטיקאי. במשך חמש עשרה שנים שימשה כעוזרת לחבר הכנסת והשר רפאל איתן ז"ל. בין היתר שימשה כעוזרת פרלמנטרית וכמרכזת סיעת "צומת". בשנים 1996 - 1999 כיהנה בתפקיד מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה.
     "ודוקא רפול", היא מדגישה, "היה אדם שרצה להעלות את נושא החינוך אל ראש סולם העדיפויות של החברה הישראלית. אבל עדיין, כשאני מתבוננת מסביב אני רואה שממה פוליטית בכל הקשור למנהיגות אזרחית חדשה בעמדות המפתח הקובעות את גורלנו ועדיין שלטת המסקנה העקומה לחלוטין כי אלה שבאים לפוליטיקה מן הצבא ניחנו בתכונות על שמקנות להם ידע מיוחד איך לנהל לנו את החיים".
    מלחמת לבנון השניה, אומרת רונן בצער, "רק העצימה את הכמיהה למנהיגות שבאה מן הצבא על רקע הכשלון הקשה וחוסר המקצועיות בו התנהלה המלחמה. נכון שלא האנשים הנכונים נבחרו לתפקידי מפתח בקבינט הממשלתי– אך אין להסיק מכך כי אחרים שלא באו מן הצבא לא היו יכולים להצליח יותר. אני מאמינה כי דוקא מנהיגות אזרחית שלא צמחה במדים היא זאת שתדע להוביל הן את הקרב על בטחון המדינה והן את הקרב על הטעון תיקון בתוך החברה הישראלית – ובעיקר תיקון שיטת הממשל".
    רונן אינה חוסכת במילים כדי לתאר עד כמה חיונית היא המערכה הפוליטית לתיקון הפגמים בשיטה. היא יודעת. היא ראתה זאת מבפנים בשנותיה בכנסת וליד צמתי קבלת החלטות.
    רונן: "השיטה הקיימת בלתי נסבלת והמציאות מוכיחה זאת כל יום מחדש. אי אפשר לנהל מדינה כאשר כל שנתיים מתחלפת ממשלה ושרים באים והולכים כאשר הפקידות הממשלתית היא זאת שקובעת לנו את סדרי החיים.  נוצר מצב בלתי אפשרי ואחת התוצאות שלו: אנשים טובים לא באים לפוליטיקה".
    היא אומרת שהיא לא רוצה לחזור לפוליטיקה – אך היא לא מותירה סימני שאלה באשר לצורך הדחוף בתיקון שיטת הממשל: "רוצה לראות מנהיגות מן הדגם האזרחי מובילה אל היעד הזה".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט ל"יש תקווה":

    "הממשל שרוי בפחד מפני החלטות – וביצוע"

    29/05/2007

    המונולוג של שבתאי שביט איננו משאיר מקום לסימני שאלה. הוא מדליק נורה אדומה. קיומית. אם לא יחול שינוי בשיטה – מצבה של מדינת ישראל בעייתי – וזאת במינוח מתון מאד ביחס למציאות.
    שביט ל"יש תקווה": "שיטת הממשל היום הגיעה לפי דעתי למצב של קיפאון. זהו קיפאון במימדים כאלה שבעלי תפקידים החל מפקידים זוטרים וכלה בפקידות הבכירה – לרבות מנהלים כלליים של משרדי ממשלה ואפילו שרים חוששים לקבל החלטות.
    פונקציונר הפועל היום בממשל ולא חשוב מה דרגתו או תפקידו  לא יקבל החלטה מבלי לקבל חוות דעת משפטית – כדי שיוכל להגן על עצמו בפני שאלות או דרישה לקבל הסברים מדוע החליט כמו שהחליט.
    זאת מערכת אחוזה בפחד מפני הצורך להחליט ולבצע. השיקול האולטימטיבי של השרידות של המערכת וממלאי התפקידים בה מורה על אי עשייה. שהרי מי שלא עושה לא מסתכן בטעות ובצורך לתת הסברים.
    זהו שיאו של  תהליך היסטורי שנמשך לאורך שנים. חברו ליצירת המצב העגום הזה כמה משתנים-
    * שחיתות שהלכה ופשתה עם השנים במערכת הפוליטית וחילחלה.
    * כישלונות שהולידו ועדות חקירה שהשפיעו על האוירה ועל הנכונות של בעלי תפקידים לקחת על עצמם סיכונים בקבלת החלטות.
    * המערכת המשפטית יצרה נורמה שבעל תפקיד נשפט לא רק על עבירה על החוק אלא גם על שיקול דעת. ברגע שאתה מקבל החלטה של שיקול דעת ואתה יודע שיש מישהו שיכול להביא אותך לדין על טעות בשיקול דעת – אתה מאבד את המניע לקבל החלטות קשות.
    מהי הדרך המובילה לתיקון?  מתחילים בחינוך לערכים ולדוגמא אישית. אך במצב שאנחנו נקלענו אליו ולנוכח האתגרים והאיומים שהמדינה עומדת בפניהם אין לנו זמן להסתפק רק בדרך הארוכה של תיקון יסודי באמצעות חינוך. זה מה שמביא אותי למסקנה שהדרך היחידה לעשות את השינוי היא בשינוי שיטת הממשל – כולה.
    אני מדבר על מעבר לשיטה נשיאותית במובן זה שנבחר אדם אחד שהוא נושא באחריות המלאה והוא מקבל את הסמכות המלאה. הוא זה שממנה את האנשים הטובים ביותר שישנם לתפקידי המפתח בממשלתו – כל אחד בתחומו ובמקצועו. להיות המבצעים של מדיניות שהוא מחליט עליה.
    בשיטה הנשיאותית צריך לאמץ גם את העקרון הצרפתי שהנשיא שמכהן – לא מפחידים אותו ביועצים משפטיים ובמבקרי מדינה שיעקבו אחרי מעשיו. נותנים לו לגמור קדנציה ואחר כך – שיעמוד למשפט הציבור.
    כמובן שקמים מיד השומעים ואומרים שאין כאן איזונים בשיטה. אך כוחה של הכנסת לפקח אכן נמצא בעלייה. אני יכול להעיד מכלי ראשון שהסמכויות של הכנסת לפחות בועדות שאני מכיר אותן באופן אישי – ועדת החוץ והבטחון למשל על ועדות המשנה שלה –  גדול לאין שיעור לעומת התקופה שבה אני כיהנתי כראש המוסד. חל שינוי משמעותי מאד. תהליך דומה עברו ועדות אחרות בכנסת ביחס למשרדי הממשלה המקבילים.
    עולה מיד השאלה האם אפשר משטר נשיאותי ללא חוקה. נכון – השיטה הנשיאותית חשוב שתהיה בה מערכת איזונים שיש בה חוקה. אומרים לי שבמדינה הזאת אי אפשר להגיע לחוקה – בגלל הסוגיה של דת ומדינה. קשה לי מאד לקבל זאת כאכסיומה. גם זה ניתן לפתרון בחוקה. אין כמו הראש היהודי ליצירתיות כדי להביא כאן פתרון.
    אני לא רוצה להיות נביא זעם – אבל אני אומר שמדינה לא יכולה לאורך זמן להיות במצב של קיפאון. לדרוך במקום. באים ואומרים לי תראה איך הבורסה והכלכלה בפריחה. ואני משיב- זה נכון אך המדינה שלנו שהיא לא מיזם כלכלי ועם כל האופק ההיסטורי וסוגיית השרידות שלה – לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן עם מערכת פוליטית השרויה בקיפאון עמוק".
    שבתי שביט נולד בשנת  1939. סיים תואר ראשון במזרחנות באוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני במנהל ציבורי באוניברסיטת הרווארד.
    בשנת 1964 הצטרף ל"מוסד", ושירת בו כ-32 שנים. בשנים 1989-1996 כיהן כראש "המוסד. לאחר פרישתו שימש כמנכ"ל קופת חולים מכבי. שביט עובד בקבוצת "מרחב" והוא יו"ר חברת "אתנה" לייעוץ בטחוני.

     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "די לדלת המסתובבת בלשכות השרים"
    ראש עיריית חיפה יונה יהב על הצורך הדחוף בשינוי בממשל – בראיית  השלטון המקומי
    31/05/2007

    אין כראשי ערים בישראל לחוש את מלוא המחיר של חולשת השלטון המרכזי. הם בחזית הצרכים הדחופים, בעיקר בעיתות מלחמה אך גם בעיתות שלום, הם אלה שעל דלת לשכתם מתדפקים אזרחים נזעמים בצפון ובדרום החשוף לירי טילי אויב – והם אלה שאינם מוצאים כתובת יציבה בירושלים.
     יונה יהב, ראש עיריית חיפה, מדגיש בשיחה ל"יש תקווה" את  הצורך הדחוף ביציבות שלטונית – כפי שהוא רואה אותו מלשכת ראש העיר שספגה את נזקי מלחמת לבנון השניה.
    יהב: "בעיית הבעיות שלי כראש רשות מקומית היא אי היציבות השלטונית במדינה. אני מכהן ארבע שנים כראש עיר ואני עברתי שלושה שרי תחבורה, שלושה שרי פנים - ושלושה שרי חינוך. עד שאדם חדש מתיישב על כס השר ולומד את הנושאים החשובים הקשורים בעיר שלי – והרי הוא מתפטר או שהוא מוחלף. הוא והמנכ"ל שלו עימו".
    מפרט יהב: "אתן ל"יש תקווה" דוגמא מחיי המעשה בעיר: על סדר היום של העשייה  בחיפה עומד נושא כבד משקל והוא שדה התעופה הבינלאומי של חיפה. כל שר שנכנס לתפקידו נמצא תחילה בשלב לימודים שאורך כשנה אך לא יוצאים ימים רבים והוא וצמרת המשרד מתחלפים. התוצאה: אין המשכיות אין החלטות ואין ביצוע".
    גם במציאות כזאת, יהב משתדל לתמרן: "אני סבור כי הרשויות חייבות לקבל יתר עצמאות כדי שלא תהיינה תלויות בשלטון. אני בחיפה רכשתי את העצמאות הזאת בכסף רב ביום השני של מלחמת לבנון השניה. קמתי ולקחתי הלוואה של 50 מיליון שקל ואמרתי לראש הממשלה כשהיה כאן שאני אתייצב אצלו יום אחד אחרי המלחמה".
    יהב מקווה לטוב אך יש לו חשבון ארוך עם אלה שרוצים לערוף ראשים עכשיו – בניסוח הזועם שלו - במקום להתמקד במתן הזדמנות לשלטון יציב לתקן את הטעון תיקון.
    יהב: "כל צעד חקיקה של ועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת שיאפשר גמר קדנציה לראש ממשלה כמו שהדבר קורה בעיריות – הוא צעד לברכה. ברגע שקנו שקט בעיריות נוצרה יציבות שלטונית והיא מוקרנת כלפי הציבור. עם זאת,  בעיית הפיצול ברשויות לא נפתרה. יש לנו היום בחיפה 31 חברי מועצת עיר מ-19 סיעות. אנחנו עדיין חברה שבטית מפוצלת מאד.
    בכנסת חייבים להיות גושים של מפלגות גדולות ויציבות  יותר. לא פחות חשוב: חייבים להפסיק את מחול השדים של הוצאות פוליטיות להורג. מה שקורה הוא שלאחר כל מלחמה הקמנו ועדות חקירה וביצענו הוצאה להורג פוליטית על פי מסקנותיהן. מיד לאחר מכן שלחנו את הדו"ח לאפסנאות עד לסיבוב הקרבות הבא שגם אליו הגענו לא מוכנים. במקום לאפשר לממשל יציב לבצע תיקונים אנחנו באורגיה של הוצאות להורג וכל זאת על רקע הסתה ענקית".
    גם התקשורת וגם הממסד המשפטי סופגים ביקורת זועמת מיהב – הרואה את הנעשה כמשפטן, כחבר כנסת לשעבר, וכמי שמעדיף לבצע ללא התלהמות.
    "נוצרה פה עיתונות שיוצרת תהליכים במקום לדווח עליהם. את תפקידי העורך מאכלסים היום גם עיתונאי ספורט לשעבר. אלה שאומרים מתי הקהל צריך לצעוק ומתי יש לשלוח את השופט הביתה. בעיה קשה נוספת היא אבדן התיחום בין הרשויות. אין הפרדת רשויות וכל רשות מנסה למלא את תפקיד הרשות האחרת. התוצאה היא אנרכיה. לא הכל שפיט במדינה מתוקנת ולא שופטים עם כל הכבוד להם יקבעו היכן תעבור גדר שהיא צורך בטחוני. אם הכנסת באמצעות דיוני ועדת החוקה תקדם תיקונים בכיוון יציבות והפרדת רשויות מלאה– זהו צעד משמעותי של ראשית הבראה- ויש הרבה מה לתקן".
    יונה יהב (נולד ב-19 ביוני 1944), חבר כנסת לשעבר (1996-1999) וראש עיריית חיפה הנוכחי.
    יהב נולד בחיפה. למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וכיהן כיו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל. בוגר אוניברסיטת לונדון במגמת לימודי תעודה במשפטים. היה דובר, יועץ ופעיל בדירקטוריונים ציבוריים. שימש כעורך דין בחיפה.
    בשנת 1996 נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה וכיהן קדנציה אחת, עד 1999. היה יושב-ראש השדולה לענייני בנקאות ויושב ראש השדולה למען התרבות הישראלית.
    ב-2003 נבחר לכהן כראש עיריית חיפה מטעם מפלגת שינוי, ראש העיר הראשון בחיפה שלא נבחר מטעם מפלגת העבודה הישראלית. בתחילת שנת 2006 עבר למפלגת קדימה.

     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    תוכנית ההינתקות כמודל לכשל ניהולי

    ד"ר רון בריימן מחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי מדבר על תכנית ההינתקות כמבחן לממשל

    03/06/2007

    מבין כל ההיבטים של ה"הינתקות", ההיבט הכלכלי קיבל – במתכוון? - את תשומת הלב הציבורית והתקשורתית המצומצמת ביותר. עם כל חשיבותו של היבט זה של התוכנית היקרה, הסתרת העלות האמיתית – הן לפני ביצוע התוכנית והן בדיעבד – אומרת דרשני לגבי תהליך קבלת ההחלטות במדינה, ולגבי תפקודה של התקשורת "החוקרת". כאשר ה"הינתקות" ממשיכה לעלות כסף רב גם כיום – ע"ע עלויות המיגון של הנגב הצפון מערבי אחרי ביצועה – הנושא ממשיך להיות אקטואלי.
     
    העלויות שפורסמו בתחילה היו 2.5-3 מיליארד ₪ לפינוי האזרחים היהודים מגוש קטיף ועוד 2.5-3 מיליארד ₪ לפינוי צה"ל מאזורי הגירוש. האומנם עלות התוכנית יכולה היתה להיות 6 מיליארד ₪ "בלבד"? או שמא נעשו הטעיה והטיה מגמתיות כלפי מטה, והסתרת הנתונים המלאים, במטרה לצמצם את ההתנגדות הציבורית לתוכנית? והאם הכתבים הכלכליים גיבו למעשה את התוכנית בשתיקתם, במקום למלא את תפקידם כתקשורת חוקרת?
     
    אפילו אם העלות שהוזכרה לעיל לא היתה מוטה כלפי מטה, אם נחלק את הסכום 6 מיליארד ₪ ב-6 מיליון אזרחי ישראל, המשמעות לכל אזרח ישראלי – מילד ועד זקן - היא 1000 ₪ למימוש התוכנית. האם נאמר לאזרחים מה המשמעות האישית עבורם של עלות התוכנית? האם מי שהוצגו כ"רוב הציבור" התומך ב"הינתקות" ידעו שיצטרכו לשלם יותר מסים ולקבל פחות שירותי בריאות, חינוך, רווחה, פנסיה? האם נבחנו ההשלכות התקציביות על צרכים אחרים של החברה והכלכלה?
     
    למעשה היה מקום לשאול בזמן אמת, כלומר מראש, גם: ומה אם התוכנית תעלה 12 ולא "רק" 6 מיליארד ₪, האם כל ישראלי יוציא מכיסו 2000 ₪? ואם הסכום יהיה לא 6 מיליארד ₪ אלא 6 מיליארד דולר? הן הקברניטים והן הציבור היו זכאים – וחייבים – לקבל מידע מלא, בשקיפות מלאה, בעניין מחיר ה"הינתקות" והשלכותיה הכלכליות גם בשנים הבאות.
     
    לצורך בדיקה הוגנת ככל האפשר של עלות זו, צריך היה לבחון תרחישים אפשריים שונים שבהם יכול היה התהליך להתפתח:
    א.התרחיש הקל, שבו התכנון והתיאום מעולים, ההכנות המקדימות יסודיות, הביצוע מתנהל למישרין, אין צורך בפעילויות המשך בעקבות הפינוי,   הגיבוי הציבורי בארץ מלא, אין אש פלשתינאית על המגרשים והמגורשים היהודים, יש תמיכה כספית אמריקאית ואירופאית למימון ה"הינתקות",    ועוד.
    ב.התרחיש הקשה, שבו התכנון והתיאום בינוניים, ההכנות המקדימות אינן מושלמות, הביצוע נתקל בקשיים, יש צורך בפעילויות המשך שלא נצפו   מראש בעקבות הפינוי, אין גיבוי ציבורי בארץ משני צדי "הקו הירוק", יש אש פלשתינאית על המגרשים והמגורשים היהודים, אין תמיכה כספית   אמריקאית ואירופאית למימון ה"הינתקות", ועוד.
    ג.התרחיש הקשה ביותר, שבו התכנון והתיאום מאד לקויים, ההכנות המקדימות מתגלות כבלתי מתאימות וכבלתי מספיקות, הביצוע קשה בהרבה   מהצפוי, פעילויות ההמשך בעקבות הפינוי וההשלכות החברתיות מצריכות משאבים רבים, יש התנגדות ציבורית נרחבת בכל רחבי הארץ בתוספת   גילויי אלימות, יש אש פלשתינאית על המגרשים והמגורשים היהודים בליווי מתקפת טרור פלשתינאי בכל רחבי הארץ ופעולות של חיזבאללה   המרתקות כוחות לגבול הצפוני, יש סנקציות אירופאיות בגלל העיכובים בביצוע ה"הינתקות", ועוד.
     
    עבור כל אחד מהתרחישים, ראוי היה להעלות סדרה שלמה של שאלות ולקבל נתונים ותשובות שיאפשרו לעמוד על המשמעויות הכלכליות האמיתיות של הפן האזרחי של התוכנית. כך, למשל, היה צריך לשאול ולברר את העלויות ולוחות הזמנים האמיתיים של פינוי אנשים, קהילות, תשתיות, מפעלים, מיתקנים חקלאיים, בתי ספר, בתי כנסת, בתי קברות, מיתקנים אזרחיים אחרים, ועוד. כמובן שצריך היה לשאול ולברר את העלויות ולוחות הזמנים האמיתיים של הקמת החלופות לכל אלה. כאשר המגורשים ממשיכים להיות פליטים בארצם, השאלה שלא נשאלה מקבלת משמעות כבדה ביותר.  

    באופן דומה, עבור כל תרחיש, ראוי היה להעלות סדרה שלמה של שאלות ולקבל נתונים ותשובות שיאפשרו לעמוד על המשמעויות הכלכליות האמיתיות של הפן הצבאי של התוכנית. כך, למשל, היה צריך לשאול ולברר את העלויות ולוחות הזמנים האמיתיים של פינוי צה"ל מרצועת עזה – לרבות מבנים, מיתקנים וציוד מודיעיני - ושל הקמת החלופות לכל אלה. כך גם צריך היה לבחון את המשמעות האקולוגית הכרוכה בפינוי יישובים ומחנות ובהקמת אחרים במקומם. לכך צריך היה להוסיף את עלויות זירוז הקמתה של הגדר, עלויות ביצורן של שדרות, אשקלון ובנותיהן נגד הטרור שצפוי היה להתגבר כתוצאה מה"הינתקות", ועוד. כאשר המלחמה נמשכת בשדרות וצפויה להימשך באשקלון, ה"הינתקות" ממשיכה לעלות כסף גם היום.  
     
    מנהלים ומהנדסים, כלכלנים ורופאים, מפקדי צבא ומשטרה – כל אלה אמורים לבצע הערכת סיכונים לפני ביצוע כל פעילות, לשקול את כל ההיבטים, לבחון את כל החלופות, ולהחליט מה ניתן לביצוע, באלו תנאים, ובעזרת אלו אמצעים למיזעור הנזקים האפשריים. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי תוכנית כה מסוכנת וכה שנויה במחלוקת.
     
    מעבר להיבטים המוסריים, המדיניים והביטחוניים של ה"הינתקות", יש לתוכנית היבטים כלכליים כבדים שככל הנראה לא נדונו לעומקם. כל מי שמכיר בצורך לבצע הערכת סיכונים מקדימה כדרך נכונה של ניהול תקין ושל קבלת החלטות, בין אם צידד בתוכנית ובין אם התנגד לה – אמור היה לשקול את כל ההיבטים שלה, לרבות זה הכלכלי. הדבר חייב היה להיעשות קודם לביצוע הצעד הראשון וקודם להשקעת השקל הראשון בתוכנית. גם ללא קשר לדעות פוליטיות, העדרן של מקצוענות, אחריותיות ושקיפות פוגע בתהליכי קבלת החלטות גורליות במדינה


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "העם זקוק ליציבות"

    ציטוט השבוע מדבריו של הנשיא הנבחר שמעון פרס בפני סיעת קדימה

    03/06/2007
    מימין ומשמאל, אישים שתהום אידאולוגית פעורה ביניהם, מדברים בשפה אחת כשהם מגיעים להעדר יציבות משילות וניהול נכון בממשל. הם כולם רוצים תיקון.
    מדי שבוע נביא ציטוט הממחיש זאת. והראשון של הנשיא הנבחרשמעון פרס. וכך על פי דיווחים בתקשורת דיבר פרס בפני חברי סיעת קדימה על חזונו כנשיא.
    האתגר הוא  "לחזק את היציבות ואת הסדר הפוליטי. אנו בסערה של תחלופות, בנחשול של מריבות פנימיות, גם בין אישים וגם בין מוסדות שונים של השלטון והדמוקרטיה, אני רואה בכך סכנה למשטר שלנו - בהיטלטלות בלתי פוסקת מבחירות לבחירות, ממריבה למריבה, מפילוג לפילוג. העם זקוק לרגיעה, ליציבות. צריך לאפשר לשלטון לפעול ולתפקד במיטב יכולתו ויכולת האישים שפועלים בתוכו, תוך כיבוד האופוזיצה
    ועוד אמר שמעון פרס כך: "יש לנשיא מדינה משקל לא פורמלי בחיזוק ושימור היציבות של מוסדות השלטון, אני מקווה שאוכל להשמיע קול צלול ובהיר בחוץ ובבית כדי להסביר כוחה של הדמוקרטיה גם כשהיא מותקפת. אנו צריכים להגביר את המאמץ להשתלב בעולם המתחדש למול עינינו ולשלב את העולם במאמץ שלנו להגן על עצמנו מסיכונים קרובים ורחוקים. אני מאמין שאפשר וצריך להוביל לפיוס לאומי ולשיוויון אזרחי, ולטוהר המידות לרוחב החברה הישראלית. אני אדם מאמין, ללא אמונה לא היינו מגיעים לאן שהגענו ובעזרת השם, כמי שמלווה ומעורב בפרוייקט הציוני מאז שנות ה-40 וזכה להשתתף בלב האירועים בכל המשברים הגדולים שלנו, הרשו לי לומר שמצבה של המדינה הוא איתן". באחת – יש  תקווה.

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "חותמת על עקרונות "יש תקווה"
    ח"כ מרינה סולודקין (קדימה)
    06/06/2007
    במשך שנים של עבודה בקרב עולי מדינות חבר העמים – הפכה ח"כ מרינה סולודקין (קדימה) לדוגמא של
    חברת כנסת מחוברת לשטח. מן הצרכנים שלה בריכוזי העולים – יותר מאשר מבריתות פוליטיות – סולודקין שאבה את כוחה. מאפיין נוסף ונדיר לעיתים בכנסת: היא מדברת בניסוחים ישירים מאד. "אני חותמת על המצע של "יש תקווה" כמות שהוא – ומוסיפה עליו עוד", אומרת סולודקין.
    מה שצריך להוסיף בעיקר על פי סולודקין: השבחה של שדירת הניהול הציבורי באמצעות קריטריונים מוקפדים מאד של השכלה. "אתם ב"יש תקווה" עושים צעד נכון. אבל אני רוצה גם תביעה לפיה אנשים בעמדות מפתח ברשות המבצעת יהיו בעלי תואר שני. ניסיתי להציע חוקים ברוח זאת והם נפלו. לא רוצה לראות שופטים בלי תואר שני. לא רוצה לראות פקידים בכירים במשרדי ממשלה בלי תואר שני. השכלה והתמקצעות דרושים לשירות הציבורי כדי שיוכל, אכן, לשרת את הציבור. ראו את הבעיות שיש לנו עם המשטרה. חלק מכך נובע מהעדר השכלה משפטית וקרימינולוגית בקרב חוקרים בכירים".
    האתר המוקפד שהיא הקימה ברשת כדי לשמור על קשר עם בוחריה  מלמד כי היא הגשימה את החתירה להשכלה גבוהה אליה היא מטיפה. ילידת 1952 , עלתה לישראל מרוסיה ב-1991, מתגוררת באשקלון, נשואה ואם לשתי בנות שאחת מהן משרתת בצבא.
    בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת מוסקבה בתחום של היסטוריה כלכלית. מ- 1996היא בכנסת בתנועה בין הסיעות "ישראל בעליה", "הליכוד" ועכשיו "קדימה". אך את מחוז הבחירה שלה היא מגדירה בפשטות  "עולים, נשים וחלשים".
    תחומי הטיפול שלה המגוונים שלה בכנסת נעו בין חקיקה למען משפחות חד הוריות וקשישים, יותר משכנתאות לעולים, הגנה על נשים נסחרות מפני סרסורים - ועד  לנזיפה פרלמנטרית רועמת במפקדים בקורסי הדרכה של צה"ל שהעבירו מסרים אנטי פמיניסטיים. בכנסת הקודמת, ה-16, סולודקין הגישה לא פחות מ-59 הצעות חוק. בועדות העליה והקליטה וקידום מעמד האשה – ד"ר מרינה סולודקין מטביעה חותם.
     דוקא חולשת הממשלה הנוכחית, היא אומרת, עובדת למרבה האירוניה בשביל החלשים.
    סולודקין: "נכון שהממשלה בהרכב הקואליציוני והמצב הפוליטי הנוכחי לא מספקת את הסחורה של התקוות שתלו בה. אבל דוקא בגלל חולשתה יש לנו עכשיו חופש להעביר חקיקה חברתית נחוצה מאד. אני שאפתי תמיד לראות מפלגת מרכז לאומית ולא קיצונית גדולה ויציבה. רציתי למצוא את השילוב הזה במפלגתי ויתכן שעוד נראה אותו קורה. בכל תרחיש פוליטי בעתיד חייבים לפעול לביצור גושים גדולים".
    לדבריה, "נכון הטיעון של "יש תקווה" שיש לפעול בהדרגה. תחילה להגיע ל-3 אחוז ואחר כך עד 5 אחוזי חסימה. זאת הדרך להשגת יציבות שלטונית".
    סולודקין מאמינה כי ניתן יהיה להוביל חקיקה המתקנת את שיטת הממשל מתוך מרכז פוליטי יציב. היא מעדיפה בחירה ישירה של ראש ממשלה ונשיא כדרך לחיזוק הרשות המבצעת והשגת משילות יעילה. הכל – בתנאי שבמרכז המפה הפוליטית יהיה עוגן של מפלגת שלטון גדולה ומה שחשוב לא פחות למרינה סולודקין- בעלת רגישות חברתית.
    וכך כותבת סולודקין באתר שלה שכולו מכוון לקשר ישיר בין בוחר לנבחר: "במהלך שנות עבודתי טיפלתי ביותר משישים אלף פניות הנוגעות לכל תחומי החיים וכל משרדי הממשלה. נבחרתי על בסיס מצע חברתי הרואה במדינת ישראל מדינה קולטת עליה אשר אינה יכולה להרשות לעצמה לזנוח את הנזקקים בחברה הישראלית ולשאוף לכלכלת שוק בסגנון תאצ'ריסטי. חברתית – אני בקצה הליברלי של המפה. מדינית – אני במרכז הלאומי המתון".
    לאתר האינטרנט של ח"כ סולודקין לחץ כאן

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    תנו גם לאזרחים לנצח
    גדי בלטיאנסקי לשעבר יועץ התקשורת של ראש הממשלה אהוד ברק, כותב ל"יש תקווה"
    10/06/2007

    הימים ימי אביב 2000, ראש הממשלה דאז אהוד ברק מארח בלשכתו ראש מדינה אירופית. לפתע, נכנס למשרד ברוח סערה יועצו הפוליטי של ברק, מכשיר הפלאפון בידו, והוא מצווה על ראש הממשלה: תגיד מזל טוב לחבר הכנסת המסוים מש"ס, בנו מתחתן היום. ברק נוטל את האפרכסת, מברך את ידידו הטוב ובסיום השיחה נוזף ביועצו: לבן שלו יש ברית מילה, לא חתונה. מיד אחר כך הוא מתרגם את האירוע לאוזניו המשתאות של אורחו רם המעלה ומסביר: טעות כזאת יכולה להפוך את כל שיחתנו על תהליך השלום ללא רלוונטית.

    בהיעדר תקופת כהונה קצובה מראש, הופכת שאלת השרידות הפוליטית של ממשלה בישראל, ושל העומד  בראשה, למשימה מרכזית.  שיחת הטלפון לכבוד ברית המילה או החתונה נתפסת על ידי ראשי ממשלה כהכרחית לשימור המצב הפוליטי אשר יאפשר את ביצוע המדיניות לשמה הוא נבחר. ראשי ממשלות נוהגים לקנא בראשי ערים: לאחרונים ניתנה האפשרות לתכנן לטווח ארוך, לבצע תהליכים ארוכים שאת פירותיהם לא רואים מיד ולא לחשוש מהדחה בכל רקע נתון. עם כל הכבוד לכרמיאל וראשון לציון, גם את המדינה צריך לנהל. השאלה היא, מי באמת מנהל את המדינה.


    לקחי מלחמת לבנון השנייה אינם מתייחסים רק להחלטות בצמרת. הם מחייבים גם דיון אמיתי על התהליך שהביא לקבלתן. בין היתר, ראוי לבחון את השפעתם של הצבא ומערכת הביטחון על נושאים שהם הרבה מעבר לפריזמה הביטחונית. מי שקרא בעיון את דו"ח וינוגרד ואת העדויות – ובעיקר את עדותה של שרת החוץ ציפי ליבני – אינו יכול שלא לעמוד נדהם מול כוחם של לובשי המדים. הצבא, בהיותו מערכת גדולה, היררכית ופועלת על פי פקודות, יכול לספק לקברניטים כמעט כל מוצר. מצב כזה הוא אולי נוח למקבלי ההחלטות, אבל כפי שכבר ראינו, הוא גם מסוכן.

    ראש הממשלה, אגב, מינה ועדה שתצביע על דרכי יישום המלצות וינוגרד. אחת המסקנות העיקריות של הדו"ח, היא, כאמור, השפעת היתר של המערכת הצבאית על קבלת ההחלטות. לתפקיד ראש ועדת היישום מינה אולמרט אדם בעל ערך רב, שכל ישר וידע עצום. הרמטכ"ל לשעבר, רב אלוף במיל. אמנון ליפקין שחק. מראית העין, לפחות, חייבה אולי מחשבה נוספת.

    אורחים קבועים בישיבות הממשלה הם הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש השב"כ. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שומעת תכופות את רח"ט מחקר באמ"ן ואת האלופים השונים. לא אחת מדווחים אנשי אגף המודיעין על תגובות מדיניות של הקהילה הבינלאומית על מעשיה של ישראל. מתי בפעם האחרונה סקר סמנכ"ל אירופה במשרד החוץ בפני הממשלה את ההתפתחויות באיחוד האירופי, מתי בפעם האחרונה נפגש ראש הממשלה עם סמנכ"ל צפון אמריקה כדי ללמוד על הנעשה בממשל האמריקאי ומתי שמעה ועדת החוץ והביטחון אנשי אקדמיה ומומחים אזרחיים מנתחים את המצב בעולם הערבי. מזמן, אם בכלל.

    המערכת האזרחית חייבת להתייצב לצד, ולעתים מול, המערכת הצבאית בטרם מתקבלות החלטות חשובות על ידי צמרת המדינה. ההשפעה העצומה של מערכת הביטחון, אשר היתה מובנת בראשית ימי המדינה, חייבת לקבל בלמים, איזונים ואלטרנטיבות. ראיית המצב רק באמצעות המשקפת הצבאית מותירה את הזווית הרחבה יותר מחוץ לתמונה וכך נפגעים אינטרסים חיוניים של המדינה.

    סיפור אחרון על ברק כראש ממשלה. בעת דיונים על נושאים מדיניים, נהג לבקש ברק לשמוע קודם את דעת הצבא. לאחר השמעת דבריהם, ביקש מהקצינים לעזוב את החדר שכן הדיון עבר לפסים מדיניים – פוליטיים. אז היו נשארים בדרך כלל עם רא"ל במיל ברק בחדר, גם השר המקורב רא"ל במיל. אמנון ליפקין-שחק, ראש המטה המדיני בטחוני אלוף במיל. דני יתום, היועץ המדיני (!) תא"ל במיל. צבי שטאובר, מנהל הלשכה אל"מ במיל. חיים מנדל-שקד או מחליפו אל"מ במיל. גלעד שר והמזכיר הצבאי.

    אכן, עוד רחוקה הדרך לאזרוח מלא של מערכת קבלת ההחלטות בישראל. לצערנו, אנחנו עדיין זקוקים כמובן לתשומות שוטפות מהמערכת הצבאית. אלא שביטחון המדינה ועתידה חשובים מדי, מכדי להפקידם בלעדית בידיהם של הביטחוניסטים. תנו גם לאזרחים לנצח.

    הכותב משמש כיום כמנכ"ל יוזמת ז'נבה


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    זאב בילסקי חבר "יש תקווה" משיב לבורג
    בעקבות פרסום ספרו של אברום בורג "לנצח את היטלר" והראיון לארי שביט בעיתון "הארץ" שעורר ויכוח ציבורי רחב
    11/06/2007

    זאב בילסקי, חבר "יש תקווה", יו"ר והנהלת הסוכנות היהודית  וההסתדרות הציונית העולמית, קרא את הראיון של העיתונאי ארי שביט עם קודמו בתפקיד ויו"ר הכנסת בעבר אברהם בורג – והזדעזע. אתר "יש תקווה" ביקש מבילסקי להגיב על אמרותיו של בורג והצהרותיו בראיון ובספרו "לנצח את היטלר". זאת התשובה הציונית של בילסקי – עם הרבה תקווה:

    הכתבה הפותחת את מוסף השבת של "הארץ" מלווה אותי ביומיים האחרונים בכאב גדול. כאב על אחד האנשים, שנחשבו להבטחה גדולה לעתידה של מדינת ישראל. איש שגדל והתחנך בארץ הזו במשפחה יהודית-ציונית, היה בין מנהיגי הדור הצעיר בארץ ומילא שורה של תפקידים מרכזיים בעולם היהודי ובמדינת ישראל.
     
    רבים-רבים מכם מכירים את אברהם בורג באופן אישי, מי שכיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית והנהלת הסוכנות היהודית ויו"ר הכנסת. הראיון רצוף אמירות קשות ומקוממות.  די אם אזכיר את ההשוואה של ישראל לגרמניה ערב עליית הנאצים. את ההמלצה להצטייד בדרכון זר או את האמירה הקשה ש"להגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית זה המפתח לסופה".
    לצערי, כנראה לא מדובר במצב רוח קודרני או התבטאות מקרית. שהרי אברהם בורג מעיד על עצמו ששקד על ספרו, שממנו מובאים ציטוטים אלה, במשך שלוש שנים תמימות.
     
    בימים בהם מלקקת עדיין מדינת ישראל את פצעי מלחמת לבנון השנייה. בימים בהם ממשיכים טילי הקאסם להחריד את שדרות וישובי עוטף עזה. בימים אלה בוחר אברהם בורג לנתק עצמו מישראל ומהישראליות. להפנות להן עורף. להשחיר את חוויית החיים בישראל כמרכזו של העם היהודי ומושא געגועיו של העם היהודי משחר ראשיתו. לראות בה רק את החסר.
    ישראל שלנו היא אחרת. כביתו הלאומי של העם היהודי, השיגה ישראל בחמישים ותשע שנות עצמאותה מה שלא השיגו אומות רבות בעולם. מישוב יהודי של שש מאות אלף איש ערב מלחמת העצמאות הפכה ישראל לביתו של יותר ממחצית העם היהודי, בהם רבים מניצולי השואה, ששרדו את מחנות ההשמדה והתופת הנאצית.
     
    אכן, עוד רבות המשימות וגדולים האתגרים העומדים בפנינו - להגשים את חלום השלום ולהעניק לתושבי מדינת ישראל חיים של שלווה ובטחון, לבסס את שלטון החוק, לחזק את יסודותיה של החברה בישראל כחברה שוויונית, פתוחה ודמוקרטית, להרחיב את המכנה המשותף בין כל חלקי הציבור בארץ ובכלל זה בין דתיים ושאינם-דתיים, בין וותיקים לעולים, בין המרכז לפריפריה, להעמיק את מחויבותנו למורשת היהודית ולערכים הציוניים, שעליהם מבוססים חיינו כאן, לפתח את אזורי העדיפות הלאומית וליתן לכל צעיר וצעירה בגליל ובנגב, כמו גם בכל חלקי הארץ, למצות את יכולותיהם ולמצוא את מקומם הראוי כמנהיגי המחר של מדינת ישראל.
     כל אלה עוד לפנינו - הבה נביט לאחור ונתברך במה שכבר השגנו. יש מקום גם לביקורת ולתיקון מתוך ראיית היש ומבט קדימה אל מה שעוד לפנינו. לא בהרס הקיים ושלילתו עד היסוד, כפי שבחר, לצערי, לעשות אברהם בורג.   
     
    מעבר למעגל החיים האישי של כל אחד מאיתנו, קיים עבורנו המעגל היהודי והציוני, הלאומי והחברתי. זהו המעגל, שאנחנו, חברי חבר הנאמנים בארץ ובתפוצות כמו גם עובדי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית מחויבים לו, מסורים לו ופועלים בשליחותו. 
     
    החפץ חיים בספרו "שמירת הלשון" מדבר על לשון הרע ועל אבק לשון הרע. צר לי שדבריו של אברהם בורג, אשר ישמשו קרוב לוודאי את אויביי ישראל, אינם עולים בקנה אחד עם דברי החפץ חיים. 
    אנו נמשיך יחד לעשות למען מדינת ישראל טובה ואיכותית, למען עולם יהודי טוב יותר ולמען המשך הקשר שבין יהדות התפוצות לביננו.
     

     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    פתוח – הוגן - ברור
    בעקבות ההתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, סוקרת ד"ר רות אמיר את יתרונות וחסרונות שיטת הפריימריס במפלגות
    17/06/2007

    ניסיונות להביא ל"דמוקרטיזציה" בתהליך בחירת רשימת מועמדי המפלגות לכנסת ובחירת ראש הרשימה, משמשים לעתים מסווה לשיקולים אחרים.  כך, לאחר בחירות 1988, וביתר שאת לאחר "התרגיל המסריח" בשנת 1990, היו במפלגת העבודה גורמים, שלאחר ארבעה הפסדים רצופים בבחירות, ביקשו להחליף את שמעון פרס.
    ההכרה, שמרכז המפלגה יבלום את המהלך, הביאה להצגת השינוי כאמצעי להגברת הדמוקרטיזציה והידוק הקשר בין בוחר לנבחר. מאחר ובאותה עת רפורמות בשיטת הממשל היו על סדר היום הציבורי, נפל הרצון לשינוי על קרקע פורייה.
    ניצחון העבודה בראשות רבין, בבחירות 1992 נזקף, בין היתר, לזכות הפריימריס, כשם שניצחון הליכוד ב- 1977 יוחס ל"שיטת השביעיות". מנקודה זו ואילך, גברה מגמת ההפרטה של הפוליטיקה הישראלית שהביאה להחלשות המפלגות ומנגנוניהן כגורם מתווך בין הבוחר לנבחר.
     דרך בחירת מנהיג המפלגה ונציגיה לגוף המחוקק חשובה משתי סיבות עיקריות: ראשית, מנהיג המפלגה הוא אח"מ; לבחירתו השפעה על התנהגות הצבעה, עמדות ועל הפוליטיקה בכלל.  שנית, שיטת הבחירה עשויה להשפיע על סוג הנבחרים והיכולות שהם מביאים עימם, בבחינת השפעת ההליך על התוצאה. התפיסה שלהליך הבחירה אין חשיבות מיוחדת כי המוכשרים מגיעים לפסגה בכל מקרה, התבררה כמוטעית.
     דומה שמבין השיטות המוכרות בעולם לבחירת ראש הרשימה ונציגיה, הדילמה העיקרית נוגעת לגודל הגוף הבוחר. הוועדה המסדרת החשאית ואפופת העשן נתפשת כרצויה פחות מבין האפשרויות. מן העבר השני, אנו מוצאים את הפריימריס הפתוחים.  ניתן לומר כי קיימת הסכמה נרחבת למדי בציבור ובכללו בקרב אנשי מדע המדינה, שככל שהגוף הבוחר גדול יותר (פריימריס פתוחים בהם משתתפים כל הבוחרים ולא רק חברי המפלגה, סגורים המוגבלים רק לחברי המפלגה, או בחירות במרכז המפלגה) כך קטנה היכולת לתמרן אותו.
     מנגד, גם הפריימריס לסוגיהם אינם חפים מחסרונות. בין אלה אפשר לציין את סכנת ההשתלטות העוינת של אנשים שאינם חברי מפלגה ואף אינם מצביעיה המשתתפים בבחירות על מנת להחליש את המפלגה היריבה. ביקורת נוספת נוגעת למעורבותם של קבלני הקולות והדילים שהם עורכים. בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה הודגמו שתי רעות חולות אלה.  רבות דובר גם על הפרעת אילוצי הפריימריס לפעילות השוטפת של הכנסת והממשלה.
     שיטת הפריימריס שיובאה לישראל מארה"ב אינה מקובלת במדינות אחרות בעולם. יתירה מכך, בישראל מעורבות מוסדות המפלגה בתהליך היא נמוכה בהרבה מן המקובל בדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות. במפלגות אירופאיות בהן אומצה השיטה, למוסדות המפלגה מעורבות משמעותית אם בצורת זכות וטו על הרכב הרשימה או בהכנת רשימה ראשונית. 
     אפשרויות שלא נשקלו במפלגות בישראל הן שיטת הרשימה הפתוחה או הרשימה הגמישה, בהן יכול הבוחר, ביום הבחירות, להעדיף מועמד או מועמדים מסוימים ברשימה, או לסדר את הרשימה לפי העדפותיו.
     בעוד שלכל שיטת בחירה יש מגבלות, כל שיטה צריכה להיות מסוגלת לייצר תוצאה בצורת מנהיג טוב. אך מהו מנהיג טוב? מנהיג המפלגה ממלא תפקידים רבים; בכללם: ניצחון בבחירות, איחוד המפלגה, הקמת ממשלה, ניהול ממשלה ותיווך בין מפלגות.  שיטת הבחירה צריכה להיות מסוגלת להגיב לצרכי המפלגה בזמן נתון.
    עליה גם להיות מעשית במספר היבטים: גמישה, במובן שניתן יהיה להפעילה ולקבל תוצאות מהירות יחסית במקרה הצורך; עליה גם להגן מפני התמודדות שמתקיימת מתוך גחמה או אינטרס אישי של מועמד בקיום הבחירות דווקא במועד זה ולא באחר; כמו כן, עלות ההליך צריכה להיות סבירה.
    בנוסף, על תהליך הבחירה להיתפש כלגיטימי בעיני המשתתפים בו, המפלגה והציבור בכללותו. הליך שרירותי, או כזה שנפל בו פגם (זיופים, טעויות בספירת קולות או פעולות מקומיות לטרפוד מימוש זכות ההצבעה) עשוי לערער את אמינות המפלגה ולהשפיע על התקבלות מנהיגה או נציגיה. כללי השיטה צריכים להיות הוגנים וברורים.
    לרוע המזל, חלק מהתכונות הרצויות אינן ניתנות להשגה בה בעת ולכן על מתכנני השיטה להכריע בין תכונות שכולן רצויות אך בחלקן הן סותרות זו את זו. 
     תחרות על ראשות מפלגה אינה בגדר התמודדות על משרה פנויה. זו הזדמנות פז עבור המפלגה להציג את עצמה בציבור בדרך חיובית. אם הבחירות הפנימיות מתוזמנות ומנוהלות נכון, יש בהן כדי להוות קרש קפיצה להצלחת המפלגה בבחירות.

    הכותבת היא מרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובאוניברסיטת בר-אילן


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "הצב את שינוי השיטה – בראש סדר היום"
    מכתב גלוי של מנכ"ל "יש תקווה" אורן מוסט אל שר הביטחון ויו"ר מפלגת העבודה אהוד ברק
    19/06/2007

    "מר ברק שלום,
    הנדון: יש תקווה לשינוי בשיטת הממשל

    ברכותינו על כניסתך לתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה. אנו מאחלים לך הצלחה בתפקיד חשוב זה.
    עם תחילת פעילותך בממשלה ובמפלגה, אנו קוראים לך להציב את נושא שינויי הממשלה ומוסדותיה בראש סדר היום.
    "יש תקווה" הוקם בחודש ספטמבר 2006, על ידי קבוצה של מנהלים מהמגזר הציבורי והפרטי, במטרה לעשות מעשה. "יש תקווה" הוקם כגוף בלתי מפלגתי שיקדם את שינוי שיטת הממשל בישראל וייסע להוציא את המדינה מן המשבר הניהולי בו היא מצויה. אנו פועלים להשגת מטרה זו באמצעות קידום שינויי חקיקה שיעמיקו את יציבות הממשלה לאורך זמן וישתיתו את ניהול המדינה ומוסדותיה על בסיס מקצועי ואיכותי.
    בין מייסדי "יש תקווה" נכללים: אבי נאור, אילן בן דב, גבי ברבש, דליה יאירי, גיל סמסונוב, מוטי קריסטל, גידי גרינשטיין, יעקב פרי זאב בילסקי מנהלים ואישים רבים נוספו מהסקטור הציבורי והפרטי.

    בתקופת הפעילות הקצרה של "יש תקווה" קידמנו בכנסת ובממשלה את ששת העקרונות המפורטים להלן, הנמצאים בשלבים שונים של תהליך החקיקה:
    • ראש הסיעה הגדולה יכהן כראש הממשלה – ראש הסיעה שקיבלה את מספר הקולות הרב (מעבר לסף מינימום של מנדטים שיוגדר בחקיקה), יהיה ראש הממשלה ללא צורך באמון הכנסת.
    • חוק תקציב אינו הצבעת אמון – אי אישור התקציב לא יחייב בחירות לכנסת. הממשלה תפעל על יסוד תקציב השנה הקודמת ותנייד תקציבים בשיעור של 3% עפ"י הוראת ראש הממשלה.
    • העלאת אחוז החסימה מ- 2% ל- 3%, לקראת הבחירות לכנסת ה- 18.
    • שרים במשרה מלאה – "החוק הנורבגי"- כהונת חבר כנסת שהתמנה לשר תפקע במועד בו ייכנס לתפקידו. שר שהיה חבר כנסת ונפסקה כהונתו חוזר להיות חבר כנסת. חלק מן השרים שימונו על ידי ראש הממשלה לא יהיו מבין המועמדים לכנסת בבחירות האחרונות.
    • הכנסת רשאית לפטר שר ¬– ברוב של 73 ח"כים. 
    • מספר השרים לא יפחת מ- 8 ולא יעלה על 18.


    בנוסף לקידום החקיקה המיועדת להתניע שינוי בשיטת הממשל, אנו מתחילים בימים אלה לקדם את נושא הרפורמה בניהול הממשלה ומוסדותיה.

    בקשתי ממך היא כי תנצל את תפקידך החדש להאצת התהליכים לשינוי שיטת הממשל ולהבראת הניהול בממשלה, כמפתח וכבסיס להשגת יציבות ומשילות.

    נשמח להיפגש עמך בהקדם כדי ללמוד את דעותייך ולדון באפשרויות לניצול הפעילויות של "יש תקווה" לקידום השינויים החיוניים בשיטת הממשל.

     

    בהצלחה,

    אורן מוסט
    מנכ"ל"


     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    תנו משימות לנוער הזה
    צבי גיל, פרשן, כתב וחוקר תקשורת מאמין ביכולת הצעירים לשנות
    19/06/2007

    הדור הצעיר בארץ אינו נמשך להתנהגות מופקרת או לנורמות פסולות. הוא בורח מפני  מציאות עגומה, מפני מרמה וכחש, מפני צביעות ואנוכיות, מעוני ומצוקה. תנו לו משימה חיובית, תנו לו השראה, תנו לו דוגמה, תנו לו אפשרות  והוא יחזיר אותן מנה אחת שבעתיים.
     
    "בני הנעורים אינם אנוכיים במחשבותיהם וברגשותיהם כי הם חשים באמת לעומקה"- כך כתב  המשורר הגדול,ואולי הצעיר הנצחי, היינריך היינה.זאת הייתה התחושה שלי לאחר שחוויתי השנה את הביטוי שנתנו צעירות וצעירים לשני האירועים שכבר מאחורינו: יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
    אנו ניזונים ברוב ימות השנה בסטטיסטיקות שמצביעות בדרך כלל על שלילה וככאלה הן משתקפות בתקשורת.  האבסורד הוא שמעשה חריג זוכה לידיעה עיתונאית וככול שהוא חריג יותר הכותרת שמנה יותר. אך דא עקה, הגילויים השליליים , לפחות אלה שמובאים בתקשורת, הם כבר לא חריגים."אדם נושך כלב" אינה חדשה, בייחוד כאשר יותר ויותר מסתבר כי "אדם לאדם זאב"- כהגדרת הפילוסוף תומס הובס. הזאבים כבר נעלבים. אדם לאדם-אדם: זאת חדשה.
    נתונים לא חסרים ויש הרבה מוסדות וארגונים שעוסקים בהם. לדוגמה עמותה "עלם" , שעוסקת בסיוע לנוער בסיכון , פרסמה סטטיסטיקה כי יותר מ- מאה אלף בני נוער הודו כי השתמשו בסמים. גם הסיבה מופיעה והיא קשורה במידת האושר שחשים הצעירים,ויש קשר הדוק בין רמת האושר לבין השימוש בחומרים מסוכנים. זה ועוד.  מדובר לא רק בנוער שגדל בבתים מקופחים ,חינוכית וחברתית ,  אלא גם באווירה נורמטיבית,  כלומר משפחות רגילות.  30% מכלל צעירים אלה גדלים בתנאים נורמאליים. מבלי להמעיט מן הגורם הכלכלי, שהוא ללא ספק דומיננטי, האושר, כידוע לנו, לא נמדד בעושר, הסיפוק לא נשקל במאוזנים החומריים בלבד.לכך ניתן  להוסיף את הכרוניקה היומית בתקשורת של מעשים שליליים ופליליים של בני נוער, נגד מבוגרים נגד צעירים, נגד החברה ונגד המדינה- דיווחים מצמררים.
    המכון הישראלי לדמוקרטיה, מוסד חשוב ביותר להערכת המצב החברתי, הכלכלי והמדיני של ישראל והתנהלותה של החברה הישראלית, מגלה לנו כי זיקתם של בני הנוער למדינת ישראל חלשה מזו משל המבוגרים. כ- 27% לא רואים את עתידם בישראל.  חמור מזה: 48% מקרב הצעירים לא חשים שהם חלק מן המדינה ובעיותיה. אלה נתונים קשים, מדכאים ומעוררים מחשבות נוקבות.
    מסיבה זאת כאשר אני אומר שחוויתי תופעה אצל בני הנוער של הזדהות עם מטרה חשובה, תהיתי מדוע לא ניתן לשנות מציאות ובעקבותיה נתונים סטטיסטיים.
    הנוער רוצה דוגמה, הנוער מבקש השראה, הוא  מייחל למשהו טוב יותר, לא רק חומרית אלא ערכית. השאלה  הגדולה והנוקבת היא היכן הוא מקבל או לא מקבל את אלה: בבית, בבית הספר, בסביבה, בתקשורת?
      אם מישהו נבער מדעת ,זה מראה משהו על הסביבה, על החברה. ככלות הכול,ילדים מאז גיל הגנון, לא מתנדבים ללכת למסגרות חינוכיות. הם הולכים משום שמביאים אותם לשם. הילד לומד מפני שההורים והחברה אומרת לו ללמוד. הוא צורך סמים לא מפני שהם מושכים אותו, אלא מפני שהוא בורח ממשהו אחר. המשהו אחר זאת החברה שסובבת אותו,לעתים המעגל הקרוב ביותר- המשפחה.
    אבל תנו להם, לנוער הזה משימה,במערכות צבאיות או במסגרת חברתית,תנו להם הנהגה והשראה ותראו את אותו נוער באור אחר, בקטע אחר.אותו נוער עם משימה של שליחות.
    פתחתי את הרשימה עם  ציטוט של היינריך היינה. אסיים אותה עם ציטטה משל  המחנך היהודי הגדול, יאנוש קורצ'אק אשר צעד בראש חניכיו אל מחנה המוות. וכך אמר: "הצעירים סבורים כי זאת זכותם הבלעדית- החלומות , השאיפות. לא. אלא שהזקנים אינם מספרים את חלומותיהם מחשש של גיחוך".
    מכאן מי שיש לו מה לספר,מי שיש לו מה לומר, ובלבד שזה יהיה ערכי,מוסרי, אנושי- שיספר. הנוער,ככה אני מאמין, לא רק ישמע בשקיקה, הוא יפעל.

    צבי גיל עלה לארץ, במסגרת  עליית הנוער ב-   1945 ,לאחר 4 שנים בגטאות ובמחנות ריכוז . השתתף במלחמת השחרור, תחילה בחטיבת כרמלי ואחר כך באמ"ן. היה עורך חדשות ב"קול ישראל" וממקימי הטלוויזיה הישראלית. כתב, דובר, סופר, מפיק פרשן ובמאי. מרצה לתקשורת המונים.  חבר מועצת "יד ושם" ויוזם מפעלי תיעוד והנצחה.
    פירסם  באתר שלו www.notes.co.il/zvi  קרוב לחמש מאות  מאמרים והיה מחלוצי "הבלוגרים" ברשת.
    מספריו: " גלים בינוניים עד רוגשים"-מסה על השידורים העבריים של טרום המדינה- אגודת העיתונאים
     " בית היהלומים"- סיפור הטלוויזיה הישראלית- הוצאת ספריית הפועלים 1986
      " גשר של נייר" - סיפורת  אוטוביוגרפית  משרד הביטחון- ההוצאה לאור  1996
    " לשחק על חלומות" רומן על ניצולי השואה הצעירים בבואם לארץ- גוונים 1998


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    משבר מנהיגות והתגייסות אישית
    ציטוט השבוע: היועץ המשפטי לממשלה מנחם (מני) מזוז מתוך דברים שנשא בפני בוגרי הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן
    24/06/2007

    בעת האחרונה, השיח הציבורי-תקשורתי מציף ומשקף תחושה, המשותפת לציבורים רחבים בחברה הישראלית, של כרסום אמון הציבור במערכות השלטון השונות, יאוש ואכזבה מההנהגה, תחושות של אובדן דרך, של איבוד משמעות והיעדר חזון. 

    מאז הקמתה נאלצה מדינת ישראל להילחם על קיומה, ולהתמודד עם אתגרים מורכבים וקשים בכל התחומים: מלחמות, טרור, עליה וקליטה, בעיות כלכלה וחברה ועוד. לרובם יכלה. ואולם דומה כי התחושות הקשות שציינתי - של כרסום אמון הציבור במערכות השלטון ואכזבה מההנהגה - אינן נובעות רק מהקשיים האובייקטיביים עימם אנו, כמדינה, נאלצים להתמודד.

    תחושתי היא, כי מדובר בסוג של דיכאון חברתי, שתקף את החברה הישראלית, והגם שהגוף מתפקד לכאורה כרגיל, קשה יותר ויותר לקום בבוקר ולהתבונן בפרופיל הקולקטיבי הנשקף במראה.  ולא מדובר רק באיום האיראני, בקאסמים, בפערים הכלכליים והחברתיים ההולכים ומתרחבים, בגילויי האלימות, או בחום הקיץ. [אלה אמנם תופעות קשות, אך הן ודומות להן היו גם בעבר, ובמובנים לא מעטים מצבנו האובייקטיבי טוב מבעבר].   מדובר בעייפות הרוח.
     
    "מדינה תחת אזהרה", מנהיגים בנבצרות, אישי ציבור הנכנסים ויוצאים מחדרי החקירות, סקרים המעידים על כרסום הולך וגובר באמון שחש הציבור כלפי מערכות השלטון השונות, לרבות המערכת השיפוטית. סמלי ממלכתיות קורסים בזה אחר זה. תחושה שהמדינה שומטת את ערכיה אחד לאחד. והתחושה הכללית היא של משבר מנהיגות. משבר מנהיגות המוביל לדכדוך לאומי ועייפות הרוח.
    מבלי להמעיט מחומרת האיומים האחרים עימם מתמודדת המדינה, בתחום הבטחוני, המדיני והכלכלי, אסור להתעלם מתופעה זו. כידוע, דיכאון יכול לפגוע קשות בתיפקודו של גוף בריא. זהו המצב גם כשמדובר בדיכאון התוקף חברה שלמה.

    תופעה זו טומנת בחובה פוטנציאל הרסני לחוסנה של החברה. תחושות של אבדן דרך, דכדוך, התנתקות רגשית, ואובדן משמעות, סכנתם רבה.  הם מובילים  לאובדן הסולידריות החברתית, ולתרבות של איש איש לעצמו, ואדם לאדם זאב, לאובדן המחוייבות למקום הזה, ולא רק בהיבט הטריטוריאלי.

    מצבים של ייאוש קולקטיבי, עלולים לדרדר חברה למצב של כאוס, לחוסר יציבות שלטונית,  לתחושה של התפוררות של כל היפה והמאחד בחברה, וכפועל יוצא מכך - של רצון לבעוט בכל הכללים כי בג'ונגל כמו בג'ונגל; ובלשון תנ"כית: "ובימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".
    אנחנו עוד לא שם, ואסור לנו להגיע למצב זה.
    זה השלב בו המערכת החיסונית של הגוף מאותתת בכל סימני האזהרה שדרוש טיפול עומק.
    איש חכם אמר פעם, כי "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליטול חלק בעיצובו".
    אתם, כמשפטנים צעירים, שבגרו זה עתה את האקדמיה ויצאו לדרכם, צריכים לבחור - האם לצפות בכל ההתרחשויות במדינה ובחברה הישראלית מהיציע, או לרדת לזירת ההתרחשויות וליטול חלק בעשייה.
    אתם צריכים לבחור, אם להתגייס ולהשתתף במאבק על דמותה של המדינה והחברה בישראל, כמדינה שאזרחיה מכבדים את ערכי הציות לחוק, וערכים של צדק, סובלנות, שוויון וזכויות אדם,  וכמדינה בעלת מחויבות חברתית אמיתית למיעוטיה, לענייה ולחלשים אחרים בחברה, או לשבת ולהתבונן מהצד. בידיכם הבחירה, האם לסייע בדחיפת העגלה, שירדה קצת מהפסים ושקעה בבוץ, או שמא כל אחד מכם ילך לדרכו, ויעשה לביתו.

    אני מזמין אתכם בוגרות ובוגרים יקרים - יחד עם בוגרים אחרים של האוניברסיטאות, המכללות ובתי האולפנה למינהם - כנציגים איכותיים של החברה הישראלית, לא להשלים עם מצב של הידרדרות  החברה הישראלית, ולא לעמוד מנגד.

    המערכת הציבורית, על כל מרכיביה, משוועת לאנשים טובים, מצפוניים, בעלי ערכים. שאכפת להם.  שמעוניינים ומסוגלים לתרום בתחום הציבורי.   במציאות הישראלית, זו הזירה בה נקבעות ההכרעות החשובות ביותר של חיינו וחיי ילדינו. זו העת למשוך את עצמנו מעלה בציצית ראשינו.  לשאוף לכך - שהמצוינות המתקיימת בתחומים רבים בחברה הישראלית - במדע, בתרבות, בספרות, בהיי-טק, במשפט, בכלכלה  ובתעשייה - תמצא ביטוייה גם במערכת הציבורית והפוליטית.   עלינו לשאוף למנהיגות שתהיה ראויה לאזרחיה. לשאוף לכך שפוליטיקה נקייה, מנהיגות עם חזון, ואחריות לאומית וממלכתיות, לא יישמעו רק כמושגים היסטוריים שאבד עליהם הכלח.
    ברוח חזונו של הרצל, אנו צריכים לשאוף לחיות בארץ נהדרת, כמציאות ולא כשם של תוכנית סאטירה. זה צריך להיות היעד שנסמן לעצמנו - כחברה, ובאופן אישי - כל אחד בתחומו, בסביבתו המיידית, בכל תחומי העשייה הציבורית והמשפטית בה יבחר לעסוק כל אחד.
    "אם תרצו אין זו אגדה".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "אי לקיחת אחריות - שמזעזעת את הציבור"
    שנה לחטיפת גלעד שליט: עו"ד יעקב נאמן בכתב אישום חריף על אוזלת יד של הממשלה בהחזרת השבויים * נאמן תובע לשנות את שיטת הממשל
    25/06/2007

    קולו של עו"ד יעקב נאמן רוטט מזעם וכאב כשהוא מדבר על מה שהוא רואה כאוזלת יד חמורה, מסוכנת ומזעזעת של ממשלת ישראל בכל הקשור להחזרת השבויים גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר.
    נאמן זועם על העובדה שרק שתי חברות כנסת – קולט אביטל (עבודה) ואסתרינה טרטמן (ישראל ביתנו) חצו את הכביש שבין משכן הכנסת לבין אתר העצרת שהתקיימה בגן הוורדים הסמוך ב-24 ליוני, עצרת  לציון שנה לחטיפת שליט.  שנת השבי של גלעד שליט הפכה סמל לאוזלת ידה של הממשלה. נאמן רואה את הכשל  – ותובע פעולה. יותר מכך: הוא תובע את שינוי שיטת הממשל.
    עו"ד נאמן, הפעיל רבות לשחרור השבויים וסיוע למשפחות, לאתר "יש תקווה": "לא יעלה על הדעת שמדינת ישראל איננה יכולה לתת בטחון לחייליה. הם היוצאים למשימות צבאיות במסגרת תפקידם צריכים לדעת כי אם יפלו בשבי -המדינה תעשה הכל כדי להחזיר אותם. אך מתברר כי המדינה הזאת על כל עוצמתה הצבאית – ויש לה יכולות -  לא עושה את כל שצריך לעשות כדי להחזיר אותם".
    מוסיף נאמן: "החזרת שבויים הוא ערך המצוי בשורש הוויתנו כעם ומדינה. ואני שב ומזכיר את אימרתו של ראש הממשלה ושר הבטחון הראשון  דוד בן גוריון: "תדע כל אם עבריה כי מסרה את גורל חיי בנה לידי מפקדים ראויים לכך". כלומר, כאשר בנה הולך לשרת בצבא ההגנה לישראל הוא נמצא בידיים נאמנות אשר שומרות על חייו".
    לא אחת היה יעקב נאמן קרוב מאד להגה השלטון. הוא מכיר את דרכי קבלת החלטה בצמרת המדינית. את דבריו על הכשל בביצוע הוא אומר מתוך  שכנוע עמוק כי יש  למדינת ישראל מספר דרכי פעולה כדי לחייב את האויב- חמאס וחיזבאללה- להחזיר שבויים. הן אפשריות לדעתו לביצוע אך הן אינן מוצאות אל הפועל. 
    ממקימי משרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן ושות'. מן השורה הראשונה של עורכי דין בישראל, מומחה לדיני מיסים. יו"ר הועד המנהל של אוניברסיטת בר-אילן. שר אוצר ושר משפטים לשעבר, נטל ונוטל חלק פעיל במגוון של תפקידים ציבוריים בכירים בתחומי משפט וחינוך, תרבות וממשל. נאמן אינו חדל לפעול לשחרור השבויים.
    נאמן: "יש החלטה מפורשת של מועצת הבטחון בנושא ובמבוא להחלטה נאמר במפורש כי יש להחזיר את החטופים. מה המדינה עושה בעניין? שום דבר. ראשי החיזבאללה מצפצפים על ההחלטה. אנחנו הסרנו את המצור מעליהם. אנחנו פתחנו להם את שדות התעופה. אך הצד השני לא ממלא אחר החלטת מועצת הבטחון. אם כך, אם יש החלטה בינלאומית בנושא- מדוע לא פועלים? הרי מחדל של אי פעולה גורם נזק עצום למעמדו של הצבא, לשיעורי ההתנדבות חיילים לשרת ביחידות מובחרות. המחדל הזה מגביר השתמטות.
    שימו לב מה קורה במדינת ישראל: מספר המשתמטים בצבא הולך וגדל בגלל חוסר הבטחון הגובר של המתגייסים ושל הוריהם באשר לגורלם לאחר הגיוס. חוסר בטחון באשר למה יקרה אם הבנים יטלו חלק בפעילות צבאית או חס וחלילה יפלו בשבי".
    יעקב נאמן אינו מסתפק בתיאור מצב – הוא קורא לו ולסיבותיו בשמם המפורש: "כאשר  מדינה אינה פועלת ואינה עושה הכל להחזרת חיילים שנישבו מדובר באוזלת יד הן של הממשלה והן של נבחרי הציבור. איך יתכן כי רק שתי חברות כנסת מתוך 120 נבחרי העם קמו ועשו את הדרך ממשכן הכנסת לגן הוורדים כדי לקחת חלק בעצרת לציון שנה לחטיפת שליט? הציבור מתבונן בכך בזעזוע עמוק. חוסר הפעולה להחזרת השבויים – העובדה שלא כל מה שניתן לבצע כדי להשיג זאת בוצע - הוא אי לקיחת אחריות. כל זה שב ומוביל אותי למסקנה ברורה: חייבים לשנות את שיטת הממשל  בישראל".
     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "סטירת לחי למתלוננות"

    עו"ד אתי לבני, חברת כנסת לשעבר ומי שכיהנה כיו"ר הועדה לקידום מעמד האישה כותבת ל"יש תקווה" בעקבות הסדר הטיעון עם משה קצב

    01/07/2007

    מרכיב חשוב בכל שיטה ובכל מערכת ממשל הוא מרכיב האמון. אמון הציבור בנבחריו. אמון הציבור בכך שכולנו שווים בפני החוק. אמון הציבור במערכת התביעה הכללית. אמון הציבור כי אין הליך אחד לפלוני והליך אחר לאלמוני. עתה, לאחר הודעת היועץ המשפטי לממשלה – אנו עומדים בפני משבר אמון.
    לא כך צריכה הייתה להסתיים פרשת משה קצב. טעם רע – זאת הייתה תחושתי בסופו של יום חמישי בו הגיע ההליך המשפטי לשלב של עסקה. שמעתי את דברי היועץ המשפטי לממשלה מנחם מזוז. שמעתי את דבריה של המתלוננת א' – וחשבתי שבמדינה הזאת לא דין אחד ושווה לבכיר מאד ולאזרח מן השורה. לא עוד.
    לא – מהפך כזה בתוצאות הליך משפטי  לא היה יכול לקרות לאזרח פלוני שנחשד בעבירות מין ומערכת המשפט החלה לגבש נגדו כתב אישום חמור. סתם אזרח לא היה מקבל מרחב כזה של אפשרויות וטיעונים. לא סוללה כזאת של פרקליטים. לא סוללה כזאת של אנשי יחסי ציבור.
    לא- טיוטא של כתב אישום חמור מאד לא הייתה נהפכת כך על פניה אם היא הייתה עוסקת בחשדות המועלים מול אזרח נטול מעמד ותואר.
    תחושת משבר האמון בטיפול חסר פניות באישים ויהיה מעמדם אשר יהיה מתחזקת בי כאשר אני נזכרת בכל הצהרותיו של היועץ המשפטי לאורך הטיפול בתיק קצב. אחרי כל האמירות לחומרה – מסתיים התהליך בעונש קל וחסר משמעות מבחינת הרתעת עברייני מין בעתיד. מאסר בפועל, גם אם היה מומר בעבודת שירות- היה משיג לפחות הרתעה. היה בו  מסר למתלוננות שהתוצאה המשפטית הצדיקה את סבלן.
    תיק קצב מסתיים במסר שלילי מאד לכל מוטרדת מינית שתשקול בעתיד האם עליה להתלונן ולעמוד בסבל הכרוך בהליך משפטי. אני סבורה כי היועץ המשפטי לא היה צריך לעצור בדרך לבית המשפט. הוא היה צריך ללכת עם התיק עד לסיום ההליך בפני שופטים בישראל. את הסדר הטיעון הזה אי אפשר לקבל.
    במשך שנים עמלה הועדה לקידום מעמד האישה שהייתה לי זכות לעמוד בראשה בחלק משנות כהונתי בכנסת – על הטמעת והפנמת הביטחון בציבור הנשים כי אין לשתוק – ויש להתלונן.
    אך אין לי ספק שמה שארע בתיק קצב יכרסם בכך,  יפגע במתלוננות ברגעים הקשים של התלבטות האם עליהן לפתוח במאבק לאחר שנפלו קרבן להטרדה מינית. כל כך הרבה אומץ וכוח דרוש כדי ללכת בדרך הייסורים הזאת עד הסוף. כדי לבקש כי הצדק יצא לאור.
    קשה לי לראות איך מזמנים כך מתלוננות ומודיעים להן כי יש הסדר טיעון ויש עונש שאינו מחמיר. האם כך רוצה היועץ המשפטי להגן על זכויות הקרבן? מדובר בסטירת לחי לכל תהליך הגיבוי למי שמעזה להתלונן.
    הנתונים אומרים לנו כי אישה אחת משלוש עוברת בחייה פעם אחת לפחות אירוע של הטרדה מינית. את התופעה הזאת אי אפשר לעקור מבלי להביא את הקרבן לכך שתעז להתלונן ותהיה מוכנה להליך המשפטי שבא בעקבות תלונתה. המאמץ הזה להפנים ולהטמיע את ההעזה להתלונן נסוג עתה לאחור.
    ועוד מילה אחת על מוסד הנשיאות בכלל: תמכתי בקולט אביטל לנשיאות. אבל עתה, משנבחר שמעון פרס – אני שמחה בבחירתו. יש בי תקווה כי שמעון פרס ישקם את מוסד הנשיאות וירים אותו מן התהום אליה הגיע. כל כך נמוך היה מעמדו של בית הנשיא בישראל – עד שקולות רבים שאלו האם יש בו עוד צורך. ואני סבורה שיש: בית הנשיא הוא הסמל שחרף כל השסעים – עדיין מלכד אותנו.


     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "החיים בשיטת השטטל והטלנובלה הם סכנה קיומית"

    ח"כ אבישי ברוורמן (עבודה) תוקף בראיון ל"יש תקווה" את כשלי  שיטת הממשל וקורא להגביר לחץ ציבורי על חברי הכנסת לביצוע רפורמה

    04/07/2007
    בשבוע שבו נחתך הגורל המינסטריאלי של רוני בר-און וחיים רמון, מי לאוצר ומי לא, ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן (עבודה) מתבונן בנעשה ומתקשה להסתיר תיסכול. מפלגתו בממשלה. תיק האוצר שהוא מפתח לשינוי חברתי כלכלי לא בידיה. 
     אך התיסכול שלו לא מתחיל ונגמר באי קבלת תיק זה או אחר. הוא רוצה שינוי יסודי בשיטת הממשל עליה הוא מדבר במונחים של "שטטל", "טלה-נובלה", "עליבות", "סכנה קיומית".
    ח"כ ברוורמן, לשעבר נשיא אוניברסיטת בן גוריון בנגב,  במונולוג זועם לאתר "יש תקווה":
    "באתי לפוליטיקה מסיבה אחת. מתוך תחושת שליחות עמוקה. מתוך הרגשה שמדינת ישראל בסכנת קיום. אני רוצה להיות חלק מן המנהיגות הבכירה כדי להוביל שינוי גדול ומשמעותי. אם לא יבוא שינוי אנחנו על טייס אוטומטי מסוכן מאד.
    אני לא רוצה להיות נביא זעם. אני רוצה להיות חלק מאלה שיעלו את העגלה על תוואי של תקווה. יש לי סבלנות. אני לומד הרבה בכנסת וממשיך. אך אם השיטה לא תאפשר לאנשים עם יכולת להגיע לתפקידים בכירים בממשל – לא נוכל להוביל רפורמות גדולות.
    אני רוצה לראות את טובי הצעירים בפוליטיקה. באים אלי סטודנטים שלי בעבר ושואלים למה להצטרף לפוליטיקה כמות שהיא עכשיו. הם רואים את שיטת הבחירות בתוך המפלגות – גם במפלגת העבודה. הם רואים את הדילים. את הקומבינות.
    אהוד ברק נבחר ואני מכבד אותו. אני נותן לו אשראי. אבל אני מאמין שאם נמשיך בשיטת הממשל הנוכחית בתוך המפלגות ובמדינה – לא נראה רפורמות גדולות. לא כאשר שר מתחלף כל שנה. לא כאשר עושי דילים קובעים את פני הממשל.
    כאשר הגעתי לכנסת – ואני לא תמים – ישבתי עם ח"כ יעקב ליצמן יו"ר ועדת הכספים לשעבר. אמרתי לו: בוא נשנה את סדרי הדיון בתקציב. בודאי בתקציב הבטחון. ליצמן אמר לי – אבישי עזוב את זה. אתה יכול ללמד אותי דברים רבים, גם אני יכול ללמד אותך משהו על הכנסת. כאן זה שטטל ואני יו"ר הגבאים וכך זה עובד.
    באנו להקים פה מדינה. להוציא את הגלות מן היהודים. זאת המורשת. אז אם אנחנו שטטל אותו ינהלו בעתיד כמה אוליגרכים עם ראש ממשלה בובה – אנחנו בסכנת קיום. כך זה פשוט לא ימשיך לעבוד. הממשל הולך ומתדרדר. אני מאמין כי יש מספיק אנשים בכנסת ובציבור – אנשים כמו חברי "יש תקווה" התובעים רפורמה – שמתבוננים ומבינים מה שקורה פה. אנחנו זקוקים לכח ציבורי חיצוני מחוץ לכנסת שיתמוך בחברי כנסת שרוצים להוביל את הרפורמות. יש צורך בלחץ ציבורי משמעותי שידרוש מאיתנו חברי הכנסת להוביל לשיטת ממשל חדשה.
    אני שואל את עצמי שאלה: מדוע במדינה שיש בה צעירים ומבוגרים מוכשרים והגונים – מדוע למרות כל הפוטנציאל שלנו, אנחנו הופכים למדינה אי שיוויונית ביותר עם רמת החינוך הנמוכה ביותר במערב ועם רמת שחיתות שמתחילה להזכיר את העולם השלישי.
    התשובה שלי: יש פה קשר גורדי ביורוקרטי, פוליטי וחוקתי. הוא קשור בשיטת הממשל, במשילות לקויה. הישועה תבוא ברפורמות. בפישוט תהליכי מנהל. בפישוט מבוך הפקידות באוצר. רפורמה שתשנה את מספר השרים. את אכות השרים. את שיטת הבחירות.
    אתה לא יכול לקדם רפורמות עם שרים מתחלפים. אתה מגיע למצב אבסורדי ולתהליך של טלה-נובלה. אתה חי במדינה בעלת עוצמה שלא מצליחה לממש את עצמה. זה מסוכן.
    אלברט הירשמן, כלכלן בעל שם, כתב חיבור בשם "נטישה, הרמת קול, נאמנות". הוא מתאר תהליך המתחיל בנאמנות למערכת. לאירגון. לעיר. למדינה. אתה אזרח נאמן בעל רצון טוב. אך אתה חש שמשהו לא עובד. שאתה לא מקבל את מה שמגיע לך. אתה לא מקבל את הסחורה. לא בחינוך. לא באיכות התשתיות. לא ברמת ההכנסה שלך.
     כן, אתה מרגיש שיש חמישה אחוז צמיחה מסביבך אך הצמיחה היא בעולם ובתל אביב. לא במקום מגוריך. אתה מחוץ למשחק.
    ואז בא השלב הבא – שלב הרמת הקול. המחאה. אתה נוטל חלק במחאה אך אתה לא מזיז לאף אחד. שום דבר לא משתנה. אז מגיע שלב הנטישה והאדישות. אחוזים גדולים של הציבור לא הולכים להצביע.
    ולא פחות חמור מכך במציאות הישראלית. עשרת האחוזים של הצעירים הטובים והמוכשרים ביותר במדינה- כשהם יגיעו למסקנה שאי אפשר לשנות – כשהם יגיעו לשלב הנטישה - הם יעברו לעמק הסיליקון. לקנדה. לגרמניה. לפולין.
    כמובן שאנשים נעים ומחפשים את עתידם בעולם בעידן הגלובלי. אך השאלה היא מה מינון הנטישה. כשהמינון משמעותי  אנחנו מדברים על סכנת ה"אקזיט" שהירשמן מתאר.
    בשנים הקרובות, במרחב עויין של מיליארד מוסלמים מסביבך, מהו המאזן של סיכוי וסיכון? אתה חי בתוך עמך שמוכן לתת ולתרום – אך בשיטת ממשל כושלת כל כך. עלובה כל כך עד שגם אנשים מוכשרים שחיים פה לא יכולים לתפקד. אתה לא יכול לסבול עוד שהכל יקבע ויחתך בדילים ובקומבינות. אתה רוצה שרים שמתאימים לתפקידם. כן: אתה בוחל בשיטה. אתה רוצה שיטת ממשל חדשה. אתה רוצה את הטובים ביותר במערכת, את הטובים ביותר בהנהגה".
      

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "אין לנו קיצורי דרך – ואין לנו סיבה לייאוש"
    מיכאל שטראוס, מאזן אישי של סב מודאג שלא מרים ידיים
    11/07/2007

    מיכאל שטראוס, מבכירי "יש תקווה",  עושה את מאזן השנה שאחרי מלחמת לבנון השניה ורואה מסביבו גם אנשים התובעים תוצאות כאן, עכשיו - ומיד.
    מיכאל שטראוס מקשיב אך ממשיך להאמין כי מהפכות לא עושים בשבועות. גם לא בשנה. הוא מאמין שהרצון לשנות שיטת ממשל "איננו הובי". מדובר בשליחות התובעת נחישות ויכולת עמידה.
     שטראוס מייחל לכך  שאיש מאלה שהחלו במסע הארוך אל תיקון הטעון תיקון – לא יאבד תקווה. לדידו – זאת שליחות לאומית קיומית.
    מיכאל שטראוס, מאזן: "אני יושב עכשיו עם ארבעה ישראלים במקום קטן ביוון. אנחנו מדברים כמובן – על המצב בארץ. אנחנו מדברים על כך שכאשר מדברים על המצב בארץ רואים הרבה פרצופים מיואשים.
    אנחנו חברה קצרת רוח. מביאים מנהיג – ואם הוא לא  מייצר תוצאות בהקדם – מחסלים אותו. אם אין עריפת ראשים – אין "סיפור" ואין דיווח בתקשורת. אנשים יושבים מול המרקע ורואים סיפורים שכולם בצבע שחור.
    כך אי אפשר להנהיג מדינה. לא בהלך רוח כזה ולא בשיטת ממשל ובחירות שכזאת. חייבים לפעול לשינוי השיטה ולרתום אחרים לפעולה. אם לא נעשה כן – שלא נבוא לעצמנו בטענות.
    כשאני אראה מאה אלף אנשים בכיכר העיר שרוצים בכך – אדע שהשגנו זאת. אבל אינני נתפש לריפיון ידיים אם אינני רואה מאה אלף כבר עכשיו.
    לעיתים אנחנו תולים את כל הטרוניות והטענות במנהיגות. אם המדינה היתה עסק, האם מישהו היה מוכן לנהל אותו בידיעה מראש שאם הוא מחזיק מעמד שנה וחצי בתפקיד הוא בר מזל? שתהיה לו קואליציה לא יציבה? שתהיה לו אופוזיציה הרוצה במפלתו מחוץ למפלגתו – אך גם אופוזיציה מבית עם הרבה אינטריגות בתוך מפלגתו שלו? כך אפשר לנהל מדינה?
    הנטיה בחברה ובהנהגה ידועה: אחרי גל של מחאות ותחושה בציבור שצריך לעשות משהו – מביאים  בכל זאת תיקון קטן כדי לטשטש את חומרת המצב ומשאירים שמונים אחוז מן הבעיות כמות  שהן. עסקים חוזרים להיות עסקים כרגיל. אם כך נעשה גם עתה – זאת תהיה  טעות קשה.
    אני רוצה להדגיש  נושא אחד שכואב לי כדוגמא לאין אונות. לריפיון ידיים. לאי תיקון נמשך: נושא החינוך.
    מדברים על כך עד זרא. עד להקיא. מדברים – והחינוך הולך ומתדרדר. הישועה אינה באה לא מאירגוני המורים ולא מאירגוני ההורים. סיפור החינוך איננו "סיפור" בתקשורת. אבל לי הוא סיפור ולי הוא קשה.
    אני אב לילדים וסבא לנכדים שלא יודעים מה זה שיעורי בית. כן, הם מביאים ציונים מעולים – אבל אני יודע כמה לא צריך לעמול על כך עכשיו. מערכת החינוך זקוקה לטילטול לעבר מצויינות של אמת.
    יש הנוטים להיתפש ליאוש כשאין טילטול כזה. ואני אומר שלא צריך להיתפש ליאוש אם לא הופכים את העולם תוך יומיים. חודשיים. שנה. שינוי שיטה איננו תחביב ומי שעוסק בתחביבים ימצא שהוא נבלע ואובד בהמולת הארועים השוטפים. אין גם קיצורי דרך המובילים לתיקון מיידי.
    אם נמצא את הכח להמשיך, אם נגייס עוד אזרחים להפעלת לחץ על המערכת הפוליטית ולתיקונה, אם נחליט שאנחנו איננו מרפים מן המשימה הזאת מפני שהמדינה הזאת יקרה לכולנו – נגיע ליעדים שהצבנו.
    קל להרים ידיים. קל להגיד איזו מדינה זאת. קל להיתפש לייאוש. ואני אומר שאסור לנו. המדינה הזאת ראויה שנעשה הכל ובלי לחפש קיצורי דרך– כדי לתקן את הטעון תיקון".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "להמשיך לפעול באורך רוח- לתיקון השיטה"
    יעקב פרי, מונולוג גלוי של חשבון נפש ולקחים
    11/07/2007

    ב-12 ביולי אשתקד, תקפו אנשי חיזבאללה   סיור של צה"ל, הרגו שמונה חיילים ולקחו בשבי שניים נוספים. ישראל החליטה, כי הפעולה הזו מהווה עילה למלחמה, וזכתה לגיבוי מצד ארה"ב ובריטניה, שהצהירו כי פעולת חיזבאללה היא "הפרה חמורה של החוק הבינלאומי".
    המלחמה ותוצאותיה העלו שורת סימני שאלה קשים בישראל. באשר לאיכות המנהיגות. באשר לשיטת הממשל. באשר לדרך קבלת ההחלטות בצמרת.
    יעקב פרי, חבר "יש תקווה", בעבר ראש השב"כ, מן השורה הראשונה של אנשי עסקים ומנהלים בכירים בישראל, מסכם את לקחי השנה בעיניו שלו.
    מונולוג שלא מאבד תקווה:
    "כאשר אירגון כמו "יש תקווה" מנסה להביא לשינוי, עולה דילמה בין יציאה מתלהמת  נגד הממשל המכהן לבין ניסיון לתקן את הטעון תיקון תוך ביקורת נוקבת אך  מבלי להתעמת חזיתית עם הקיים.
    אני סבור כי התשובה הנכונה היא לחזק ולתקן את הקיים. בסך הכל, בחברה הישראלית יש צמרת מנהיגות חבויה שצריך לעודד ולחלץ אותה ולאפשר לה להגיע אל השורה הראשונה של מקבלי החלטות בדרג הלאומי. יש בישראל חבורה מוכשרת של מנהיגים שמבינה את הכשלים שנחשפו – וגם את מה שצריך לעשות כדי לתקן.
    דו"ח ועדת אמנון ליפקין שחק שלא קיבל הבלטה ראויה מתווה דרך נכונה וצריך לגשת ביסודיות ליישומו. התגבשו מסקנות ברורות באשר לצורך במועצה לבטחון לאומי יעילה ומרכזית הרבה יותר. אך מה שטעון תיקון איננו רק בתחום הבטחון. הכשלים נחשפו בתחומי האחריות של כל משרדי הממשלה.
    יש לעיתים תחושה שהכל בוער, הכל דחוף, הכל מחייב תיקון כאן ועכשיו. אלא שהדרך לתיקון מחייבת אורך רוח. עיסוק נמשך בבעיות היסוד של שיטת הממשל והניהול בתחומים רבים  של חיינו – לא רק בנושא הבטחון.

    החילופים האחרונים בממשלה יכולים לבשר על ראשיתה של תפנית. הן  במשרד האוצר, הן במשרד הבטחון -  וגם במשרדים אחרים. מה יכול לעשות האזרח שאיכפת לו, שרוצה לתרום להמשך שינוי ותיקון? לנסות לתרום את חלקו, לשמור על אורך רוח, להמשיך לנסות להשפיע גם כאשר אין תוצאה מיידית.
    כן, יש עדיין בהחלט מקום לתנועה אזרחית על מפלגתית שרוצה בתיקון ועומדת על שלה. שמניפה  דגל. "יש תקווה" עשתה צעדים משמעותיים וצברה השגים ללא הפעלת לחץ בכיכרות.
    זאת התחלה – אך התחלה ראויה. צריך לשמור עליה. חייבים להמשיך במאמץ לשינוי באמצעות חקיקה מתקנת.
     אני מאמין כי  יש הפקת לקחים ביום השנה למלחמת לבנון השניה.  אך אי אפשר להסתפק בהפקת לקחים. אני רוצה לראות אותם מיושמים בפועל. חלק מהם, בתחום הבטחון, כבר בשלבי יישום.
    נותרה עומדת בכל חריפותה שאלת ההגנה על העורף האזרחי בישראל בעיתות חרום. המלחמה חשפה את הכשל, גם שנה לאחריה אינני בטוח שהלקחים יושמו במלואם.
    אך נשארתי אופטימי. אנחנו חייבים להישאר עם תקווה. אין לנו ברירה אחרת".


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    האם אנחנו עם טיפש?
    מנכ"ל "יש תקווה" אורן מוסט: האדישות מאיימת על התקווה
    11/07/2007

    האם אנחנו עם טיפש?
    אני מסרב לקבל טענה כזאת, למרות שאיני מוצא הסבר לשאלה מדוע אנחנו ממשיכים ליפול לאותו הבור פעם אחר פעם. ולא רק שאנו נופלים לתוך אותו הבור, אלא שהבור הולך ומעמיק ומכאוב הנפילה ונזקיה רק גוברים.
    חלפה שנה מאז פרוץ מלחמת לבנון הארוכה והמיותרת ומה נשתנה? כלום!
    מה המתנה שמביא לנו ראש הממשלה ליום השנה? את משחק הכיסאות המוזיקליים בין השרים.  בישראל ניתן לכוון שעון על פי סבב התיקים של שרי הממשלה החל אחת לשלושה עשר חודש על פני שנים. יהיו השרים החדשים טובים ככל שיהיו, עדיין הרוטציה התדירה במינויים גורמת לנזק אדיר למדינה, לחברה ולכל המערכות הניהוליות בממשלה. בהיעדר תכנון ותכניות עבודה לטווחי זמן סדירים, ללא רציפות בקידום יוזמות ופרויקטים, באין התמקצעות והתמחות של שרים ומנהלים בעניינים שבאחריותם, אין כל דרך לנהל אפילו קיוסק שכונתי, שלא לדבר על תיקון המדינה.
    פעמים רבות מדי אני שואל את עצמי ואת חבריי כיצד מחמיץ ראש הממשלה פעם אחר פעם את ההזדמנות לתיקון אמיתי ועמוק.
    עם קואליציית ענק של 78 חכי"ם, עם 30 שרים תאבי כסא ועם אחד פרופ'-ח"כ  מנחם בן ששון, יו"ר ועדת החוקה, שמבשל בקפידה את החוקים הנדרשים לשיטת ממשל מתוקנת, יכול ראש הממשלה לנווט, לתמרן ולהוביל בנחישות לשינויים מפליגים, שיבטיחו את תחילתה של הרפורמה בניהול המדינה ומוסדותיה.
    מנהיגות כזאת של אולמרט, עם התחייבות להקדמת הבחירות בשנה-שנתיים והסתערות על ביצוע התיקונים הנדרשים בשיטת הממשל, יכולה הייתה(ועודנה יכולה) להיות גלגל הצלה עבורו ומפתח לנכונות הבוחרים לתת צ'אנס נוסף לראש הממשלה.
    האזרחים יצאו ממלחמת לבנון השנייה עם כעס רב על ממשלה כושלת. הכעס הפך למחאה והמחאה הפכה לאדישות. האדישות היא האויב היותר גדול של התקווה. על התקווה שתהיה כאן ממשלה שתציב את האזרח ותועלתו בראש מאווייה ותתנהל בהתאם, אסור לוותר.
    עם וינוגרד ובלעדיו מכיר כל אזרח בישראל את חוליי שיטת הממשל. לרוב האנשים במדינה אכפת מאד והם חרדים מאד. עם כל כך הרבה הצלחות טכנולוגיות וכלכליות ועם יותר חברות ישראליות בנאסד"ק  מכל מדינה אחרת,  הפכה ישראל העסקית, עפ"י הWorld Economy Forum, למעצמה ניהולית בצמרת הליגה העולמית.  את המגזר הממשלתי- ציבורי שלנו, לעומת זאת, מדרגים בתחתית.
    מעבר של מנהיגים ומנהלים מוכשרים מטבע, אמדוקס, ישכר, סלקום ודומיהן לממשלה הוא צו השעה ותנאי הכרחי לקפיצת המדרגה בניהול המדינה. את המהפכה הזאת אפשר לחולל בעזרת לחץ ציבורי מסיבי על הנבחרים בכנסת הנוכחית כדי שיתחילו בתיקון השיטה.
    על כל ארגון העוסק היום בתיקון, שינוי ושיפור שיטת הממשל בישראל מוטלת החובה להירתם למאמץ משותף שיגרום לפוליטיקאים להתעשת ומהר.
    לאהוד אולמרט, לאהוד ברק ולביבי נתניהו יש הזדמנות פז  להניף היום את דגל שינוי שיטת הממשל ולהבטיח את יישומו של התיקון המיוחל. התחרות ביניהם  "למי יש תיקון יותר גדול לשיטת הממשל" תעשה פלאים לכל אחד מהם ויותר חשוב מכך- להבטחת עתידה של מדינת ישראל ואזרחיה.
    זהו הרצון והצורך של הבוחרים. של כולנו.
     כמה חבל יהיה, אם גם את המשימה הלאומית העליונה ביותר כיום, יבצע עבורנו גיידמאק.

                                                                              


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    שנה למלחמה
    חברי "יש תקווה" מביאים  את מאזנם האישי ואת מאזנה של תנועה שקמה כדי לשנות – עם תקווה
    12/07/2007


    שנה אחרי שנחשפו הכשלים. שנה אחרי מלחמת לבנון השניה ופרץ מחאה עממית שלא הבשיל ולא הוביל – עדיין – לתיקון משמעותי של שיטת הממשל ולרפורמה ניהולית יסודית ונחוצה בתחומים רבים של חיינו. לא בתחום הבטחון בלבד.
    האם לחזור אל הכיכרות? האם צירוף אישים חדשים לצמרת הפוליטית ואיוש מחדש של תיקי מפתח בממשלה – די בו? מה יכול לעשות "סתם אזרח" שאיכפת לו ורוצה להשפיע ורוצה כי זעקתו תישמע גם מחוץ למסגרת מפלגתית?
    חברי "יש תקווה" מביאים  את מאזנם האישי ואת מאזנה של תנועה שקמה כדי לשנות – עם תקווה.

    יעקב פרי - "מונולג גלוי של חשבון נפש ולקחים" - לכתבה לחץ כאן
    מיכאל שטראוס - ממאזן אישי של סב מודאג שלא מרים ידיים - לכתבה לחץ כאן 
    אורן מוסט - האם אנחנו עם טיפש? לכתבה לחץ כאן


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "אנו חווים כשלים ממשליים"
    נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש – קטעים מתוך דברים  בטקס הבוגרים של הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה, יולי 2007
    15/07/2007

    "אינני מבקשת חלילה להשבית שמחות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שאתם באים בשערי המשפט בעיצומם של ימים קשים לחברה בישראל. היום  הוא היום בו אנו מציינים שנה לחטיפת החיילים שטרם חזרו לביתם ושנה למלחמה שכל אחד מכם בחיפה ובצפון חווה על בשרו. בימים אלה אנו מצויים בגדרה של טלטלה חברתית, של סכנות ומתיחות ביטחונית מחוץ ושל סכנות רבות מבית. אנו חווים כשלים ממשליים, פערים חברתיים בין חלקי האוכלוסיה שהולכים ומתרחבים. חשים באובדן האמון של הציבור בכל המוסדות השלטוניים; אנו מתמודדים עם אלימות משתוללת ופשיעה חמורה; עם זילות בקדושת חיי אדם ועם גילויים רבים של תופעות שחיתות מבחינה חברתית ומוסרית.
    ***
     אלה הימים בהם נדרשים אנשי המשפט להושיט ידם לשיתוף פעולה בין כל האמונים על אכיפת החוק, בין כל המופקדים על שמירה על זכויות האדם וכל המופקדים הן על זכויות נאשמים והן על זכויות נפגעי עבירה. אנשי המשפט הם גם הפוטנציאל המקצועי והחברתי לחיזוק מעמדם של בתי המשפט ובית המשפט העליון בראשם כחלק מההגנה על המשטר הדמוקרטי בישראל.  
    העומס הרב המוטל על בתי המשפט, הצורך לקדם שמיעת משפטים, הצורך לזרז הליכים ולתת מענה לציפיות הציבור, הוא בגדר מטרה שעלינו לפעול בנמרצות לקידומה; אלא שהשגת מטרה זו מחייבת הקצאת משאבים, מצדיקה שקילת רפורמות מבניות, וחשיבה מערכתית קונסטרוקטיבית לטווח ארוך.
    אין לכל אלה שום ביטוי רציני בהצעות החוק הצצות מדי יום ואינן תורמות תרומה ממשית לקידומה וייעולה של המערכת. בשיטות משפט אחרות המוכרות לנו, באנגליה, בארצות-הברית, מוקמות ועדות מקצועיות, שבראשן שופטים ובהן אנשי משפט הבוחנים דרכי שיפור והצעות שונות להתמודד עם החידושים והצרכים המשתנים של מערכת המשפט עקב שינויי העיתים. בשיטתנו עבודתן של ועדות מייעצות אינה זוכה להכרה. המלצותיהן מושלכות לקרן זוית ואילו חקיקה חטופה הפוגעת במערכת השיפוטית זוכה לעדיפות ראשונה במעלה.
     נעשה כיום שימוש רב במושג הפרדת הרשויות, אך בשם השמירה על הפרדת הרשויות ובשם השמירה לכאורה על הרשויות הנבחרות, מתפתחת מגמה של התערבות בעצמאות הרשות השופטת, מגמה הפוגעת במהותה ובאופייה הבלתי תלוי של הרשות השופטת. העברת סמכויות מהרשות השופטת לרשות המבצעת אינה שמירה על עקרון הפרדת הרשויות אלא היפוכה הגמור.
    ***
    לאחרונה, מבשרים לנו על סקרים ומחקרים לפיהם ירד האמון במערכת בתי המשפט. האמנם כך הדבר? ראשית אציין כי גם לפי הסקר האחרון שפורסם בתקשורת עדיין זוכה מערכת המשפט לאמון ציבורי רב יותר באופן משמעותי ביחס למערכות השלטון האחרות. שנית, אם אמנם קיימת תופעה של ירידת אמון בבתי המשפט, יש לקיים מחקר מעמיק באשר לסיבותיה. עצם ירידת אמון הציבור בכל מוסדות השלטון משפיעה בוודאי ויוצרת גישה ספקנית וחשדנית שהרי הציבור אומר אם הכל קלוקל והכל מושחת - זוהי האווירה הכללית גם אם לא באמת הכל מושחת - כאשר יש אובדן ערכים ואובדן דרך - הרי בוודאי גם במערכת המשפט כך. לזאת יש להוסיף כי מתקיים מזה שנים מסע מתמשך של דיסקרדיטציה של המערכת שלא כאן המקום לעמוד על סיבותיו. הפרסומים המתמידים התוקפים שופטים, מוסדית ואישית, ללא ספק מחלחלים לתודעה ועושים פעולתם אם לא באופן מיידי, הרי מדובר בנזק מצטבר.  זאת ועוד, אנו עדים ליותר ויותר איומים על שופטים, ויש מקום להרהר אם הפגיעה במעמד בתי המשפט אינה משפיעה גם על כך".

     


     


    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    "יש תקווה" עושה את הצעד הנכון"
    מזכיר הממשלה היוצא ישראל מימון בראיון לאתר "יש תקווה"
    17/07/2007
    מזכיר הממשלה היוצא עו"ד  ישראל מימון עבד קרוב מאד למוקדי הכח בצמרת הממשל. במשך ארבע וחצי שנים  ראה מימון את אריאל שרון ואת אהוד אולמרט בפעולה. התבונן בחלוקת משאבי האנרגיה ובדרכי קבלת ההחלטות בלשכת ראש הממשלה. ראה את הפער בין מה שיש – לבין מה שצריך להיות.
    מימון מקים עתה משרד עורכי דין משלו שיעסוק גם בניהול משברים וייעוץ איסטרטגי-משפטי. עדותו על שיטת הממשל הקיימת ועל הצורך בתיקונה - היא עדות עד מומחה. עו"ד ישראל מימון, שוחח עם מערכת אתר "יש תקווה" על משילות – על יציבות – ועל הדרכים האפשריות להשגתן:
    מימון: "שאלה אחת מרכזית הכתיבה הרבה מדרכי עבודתנו ובעיקר השנים האחרונות: שאלת יציבותה של הקואליציה. אני רוצה להדגיש: זאת היתה ונותרה שאלה שחייבה תשובות מסביב לשעון ויהיה העומד בראש הממשלה אשר יהיה. עם עוצמה או בלעדיה. עם קואליציה גדולה או עם קואליציה צרה יותר. גם אם אתה מוצא את עצמך ראש ממשלה הנתמך בשבעים חברי כנסת ואפילו יותר, בשיטה הפרלמנטרית הקיימת  אתה עדיין לא נמלט מן השאלה הבאה: כמה זמן עוד תשרוד הממשלה שבראשה אתה עומד".
    מדוע גם רוב משמעותי שכזה איננו מספק יציבות?
    מימון: "מפני שהלכידות הקואליציונית מוטלת למעשה בספק. מפני שיש בה סדקים. אתה רואה זאת קודם כל בתוך המפלגות  עצמן. אתה רואה את מידת המחויבות של חברי הכנסת להחלטות מפלגתם שלהם. כלומר, לפעמים את אי המחויבות. אתה רואה את  המחויבות של מפלגות הקואליציה להחלטות הנהלת הקואליציה שלהן. וגם כאן – לפעמים את אי המחויבות.
    מה היא משילות אם לא היכולת של ממשלה להוציא לפועל את החלטותיה שלה. ובכל זאת, יש קואליציה רחבה אך ברגעים של מבחן בהצבעות משמעותיות בכנסת – היא לא מסוגלת לזכות ברוב הדרוש כדי העביר החלטות".
    במצב דברים זה – כיצד פועלת לשכת ראש הממשלה?
    "הלשכה והעומדים בראשה עוסקים בתיחזוק מונע. הצוות עושה הכל כדי שהממשלה לא תיפול. זהו עיסוק גוזל אנרגיה שהיתה יכולה לזרום לאפיקים של עשיה אחרת ונחוצה. ראש הממשלה עוסק בכך. בכירי לשכתו עוסקים בכך. השר המקשר בין הממשלה לבין הכנסת עוסק בכך. יו"ר הקואליציה עוסק בכך.
    כולם ערים לימי מבחן הנגזרים מן העילות הקבועות בחוק והמאפשרות את הפלת הממשלה. הצבעת אי אמון. ח"כ הפועל לגיוס 61 חברי כנסת מתנגדים. אי יכולת להעביר תקציב. אתה יודע שכל עילה כזאת יכולה להפוך לאיום ממשי על המשך פעילות הממשלה במציאות הפרלמנטרית הקיימת. אתה נערך מראש. אתה טרוד בביצוע גיוס כללי של תומכים כדי לסכל איום כזה".
    איך משפיעה הערכות כזאת של תיחזוק מונע על הכנת תקציב?
    "התקציב חייב  להיות כלי מקצועי ועינייני לביצוע החלטות הממשלה. וכמובן – התקציב הוא גם תקציב פוליטי המבטא סדר עדיפויות שנקבע על פי שיקולים פוליטיים. בשיטה הפרלמנטרית  "פוליטי" זאת לא מילה גסה. שהרי כל מרכיב בקואליציה ובועדות הכנסת  מושך לכיוון סדר היום שבשמו הוא נבחר.
    אך בפועל, מן הרגע בו מתחילים הדיונים על התקציב בממשלה – כבר בחודש יולי – ובחודשים שלאחר מכן לקראת הקריאה הראשונה בכנסת, שאלת התקציב הופכת להיות שאלת עצם קיומה של הממשלה. שהרי אם אין תקציב – הממשלה נופלת. המשמעות: עוסקים פחות בצד העינייני של התקציב, עוסקים יותר בהישרדות. המשמעות: חייבים להביא בחשבון את מאזן ההתנגדות. לפעמים חייבים "לשייף" את התקציב – לשייף את סעיפיו כך שלא יפילו את הממשלה".
    עד כמה חיונית היא שאלת ההתאמה של שר למשרדו? עד כמה ניתן להביא לציוות מתאים ונכון בשיטה הקיימת?
    "בשיטה הקיימת שבה באים חברי כנסת לתפקידי שרים בממשלה משורות הקואליציה אתה יכול למצוא גם מקרים של אי התאמה. כמובן, לראש הממשלה יש שיקול הדעת משלו והוא מופעל בבחירת שרים. זה בהחלט קריטריון – אך הוא לא היחיד הקובע את התוצאה. המבנה הקואליציוני מכתיב. יש לראש הממשלה מצאי של אישים שהקואליציה מציגה בפניו. ממנו הוא בוחר את שריו.
    נדרש מאמץ מירבי להתאמה – בעיקר כמו בתיק כמו בטחון. והרבה פעמים היא מתקיימת. דוגמאות מן העבר: בנימין נתניהו באוצר. שאול מופז בבטחון. אם יש מינוי שבפועל לא עולה יפה – הציבור שופט. התקשורת שופטת. מעבר לכך אין להטיל בשיטה הקיימת כבלים על שיקול הדעת בבחירה".
    היה מאמץ מירבי בהתאמת השר פרץ לתפקידו?
    "לא אכנס לסוגיה זאת. אמרתי כי הקואליציה היא שמכתיבה את המצאי. וכמובן – נדרש מאמץ מירבי להשגת התאמה. בסופו של היום – מופעל שיפוט ציבורי. התאים – או לא התאים".
    תאר רגע מעצב אישי – המבטא את הקושי בהפעלת משילות מלאה מלשכת ראש הממשלה?
    "ספטמבר 2005 . ראש הממשלה אריאל שרון נישא על כפיה של הקהילייה הבינלאומית. הממשל בישראל בשיא של יוקרה בבירות העולם אחרי ביצוע ההינתקות. בארץ: מרכז הליכוד עומד להתכנס כדי להביא לבחירות מוקדמות ולמעשה להדחתו. אנחנו חוזרים עם שרון ממסע מדיני בחו"ל – ומתחילים לנקות את לוח הזמנים שלו כמעט מכל פגישה שאינה תורמת להישרדות הממשלה.
    הייתי אז מזכיר ממשלה וגם ראש לשכה בפועל. השארנו בלוח הזמנים של שרון לנושאי ניהול המדינה רק את מה שהמציאות חייבה שנשאיר. כל הזמן שנותר הוקדש למפגשים עם פעילים ואישי מפתח במפלגה לטובת אותה הצבעה צפויה במרכז הליכוד. שרון קיים שיחות מסביב לשעון.
    כמובן, בשיטה פרלמנטרית זהו חלק מובן בעשייה הפוליטית. אבל השאלה היא תמיד שאלה של מינון. של מידתיות. של היחס בין הזמן המוקדש לכך – לבין הזמן המוקדש לניהול עינייני המדינה. באותם ימים ראיתי כיצד הצורך לתחזק את קיום הממשלה גובר על אחרים ואין מידתיות".
    אם היית יכול לשנות ולתקן – אם היה רוב פרלמנטרי בידיך – מה היית עושה?
    "אני אפרט את האני מאמין שלי – וגם את מה שבעיני אפשרי ומה שאיננו אפשרי הגם שאני רוצה בו.
    אני רוצה מעבר לשיטה של בחירה ישירה של ראש הממשלה ובלי יכולת להפיל אותו בהצבעת אי אמון. ראש ממשלה לארבע שנים. ראש ממשלה שיושב יציב על כיסאו לא פחות מנשיא ארה"ב. שרים לא יבואו מבין חברי הכנסת. 
    במקביל – יש לקיים מערכת איזון בקרה ובלמים יעילה יותר על הממשל ועם הממשל. יש להביא להפרדה מוחלטת בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת ולחזק מאד את יכולת הפיקוח של הרשות המחוקקת – הכנסת – על מעשי הממשלה. הכנסת של היום חלשה מאד ביכולת הפיקוח שלה על הממשלה".
    איך תחזק את כוחה?
    "יותר בדיקות בכנסת שתכליתן קביעת התאמה או אי התאמה של שר לתפקידו. יותר שימועים קבועים בחוק לשר שיבוא ויתייצב לפני ועדת כנסת. יותר דיווחים של שרים לועדות כנסת על ביצועי המשרדים ומה השיגו ומה לא הושג ממה שתוכנן והיה צריך להשיג. וכמובן – יכולת חד משמעית של ראש ממשלה לפטר שר כושל.
    המהפך השלטוני שאתה מציע – יש לו סיכוי?
    "משתי סיבות זה לא יקרה: אחת, במשטר קונסטיטוציוני עדין כשלנו לא מחליפים שיטה כל שני וחמישי.  השניה – לא יהיה למהפך כולל כזה רוב. ולכן – אני מברך על מה שעושים חברי "יש תקווה". מברך על המאמץ  המודרג להביא לתיקון בתוך השיטה, צעד אחר צעד. את זה – אפשר לעשות ונכון לעשות.
    כך בין היתר, התיקון לחוק לפיו ראש הסיעה הגדולה אחרי הבחירות הוא מרכיבה של הממשלה. כך גם הגבלת מספר השרים. עם זאת, הייתי מסייג כאן ומציע לאפשר הרחבת ממשלה בעיתות חרום מובהקות, כמו שעשה אשכול בשעתו בצירוף מנחם בגין בעת מלחמת ששת הימים.
    אני מברך מאד על התיקון שמקדמת שדולת "יש תקווה" ולפיו אי קבלת חוק תקציב במועד לא יפיל ממשלה. עם זאת, במצב הקיים אני לא תומך בחוק הנורבגי שיחליש לדעתי את הממשלה".
    עו"ד ישראל מימון יוצא לדרך חדשה, עצמאית, עם כל הידע שצבר במקום החם והבלתי אפשרי לעיתים מכולם: לשכת ראש הממשלה.
    מערכת האתר משגרת לו איחולי הצלחה.

    הדפסת כתבה
    שלחו כתבה
    הכנסת אמרה "לא" למשטר נשיאותי

    הצבעה בעקבות הצעת החוק שהניחה סיעת "ישראל ביתנו" בכנסת

    19/07/2007

    הכנסת אמרה  ביום רביעי ה-18 ליולי "לא" גדול ומשמעותי למשטר נשיאותי בישראל והפילה בהצבעה טרומית את הצעת החוק של "ישראל ביתנו" בנושא זה . זאת למרות שניתן לחברי הקואליציה חופש הצבעה. זאת היתה הוכחה נוספת וחד משמעית: לצורת המשטר שמקדם השר אביגדור ליברמן אין רוב.
    המגמה שהסתמנה: תמיכה בתיקון מודרג של שיטת הממשל באמצעות שורת רפורמות המתגבשת בועדת החוקה בראשות ח"כ פרופ' מנחם בן ששון (קדימה).
    16בלבד הצביעו בעד משטר נשיאותי. 57 נגד.  5 נמנעו.
    ח"כ דוד רותם נימק את הצעת "ישראל ביתנו" לשינוי שיטת הממשל ומעבר למשטר נשיאותי באמצעות הצבעה בשני פתקים.
    עיקריו: ראש הממשלה יבחר ישירות. השרים לא יהיו חברי כנסת. הכנסת לא תדיח ממשלה. הכנסת רשאית להעביר ראש ממשלה מכהונתו ולהדיחו ברוב של 80 מחבריה וסגנו יכהן במקומו. אחוז החסימה יועלה לעשרה אחוז. הנשיאות במתכונתה הסמלית היום תבוטל.
    "החוק הזה יכול לתקן את חוליי המשטר", טען רותם. אך הרוב הגדול בכנסת לא השתכנע. הדוברים הכירו בצורך לתקן את השיטה – אך העדיפו כאמור תיקון מודרג וזהיר מבלי להפוך את הקיים על פיו.
    שר המשפטים דניאל פרידמן השיב ואמר כי הממשלה תומכת בחבילת תיקונים שגובשה בועדת החוקה בראשות ח"כ פרופ' מנחם בן ששון (קדימה) והם מיועדים להגביר את יציבות המשטר הפרלמנטרי.
    יצוין כי שדולת "יש תקווה" בכנסת היתה מעורבת בקידום חלק מהותי מחבילת תיקונים זאת.
    פרידמן הוסיף: "השיטה הנוכחית נתקלת בקשיים לא מעטים. לנוכח חשיבות הנושא והצורך לקיים בו דיון יסודי ומעמיק עמדת הקואליציה היא שיש להציע לחברי הכנסת חופש הצבעה כך שכל אחד יצביע לפי שיקול דעתו ומצפונו".
    גדעון סער (ליכוד) תיאר את הצעת "ישראל ביתנו" כטעות חמורה. "החזרה לשיטת הצבעה בשני פתקים תהיה טעות קשה. היא פוררה  את המערכת הפוליטית. הצעה זאת תרסק את המשטר הפרלמנטרי. אם רק 80 חברי כנסת יכולים להפיל ממשלה אין משמעות לחיים הפרלמנטריים. יוכל להיות שלטון ברזל של מיעוט", אמר.
    עוד טען סער כי הרוב הגדול בכנסת תומך ברפורמות בשיטת הממשל שחלקן כבר נמצא בטיפול בועדת החוקה. "אך יש הבדל בין רפורמות בשיטת ממשל לבין כך שכל עשור נשנה מן היסוד את השיטה. ההצעה הזאת מסוכנת לדמוקרטיה", ציין סער.
    סער ציין כי היה סיכום ברור בין הסיעות בכנסת שההצעות השונות לרפורמה תעבורנה בחינה יסודית בועדת החוקה בראשות בן ששון "והדברים לא יובאו במקוטע אלא במכלול". הוא קרא לדחות את ההצעה.
    הרוב במליאת הכנסת תמך בעמדה זאת.


    הדפסת כתבה