ייבוא החברים שלי מהעולמות הישנים
ראשי
החברים שלי
תחומי העניין שלי
הפרופיל שלי
ניהול
חיפוש    
חיפוש מתקדם

תעופה

 

 

תעופה בפורומים:

  • משלוח מנות בחג-אותי כל כך משפיל
    אתמול בלילה, נשארתי עד מאוחר, הצלחתי בזכות שהתחזקתי סוף סוף לעבור על חומר שקבלתי יום שני וגרם לי לבכות, לחזור אחורה. ולא שמתי לב איך השעות גלשו. לכן היום קמתי מאוד מאוחר , כמעט בעשר, ולהפתעתי כבר בבוקר חיכו לי שני משלוחי מנות על השולחן, אחד משכנה , ושני מחברה שגרה מעבר לכביש, חברת ילדות, שבאישפוזים הופיעה בתדירות כמעט יום יום לידי, עזרה לי המון,והיום לפעמים שבועות לא מדברים, אפילו בטלפון, וגם אם כן אני צריכה להיזהר במה לספר ומה לא , כי ישר השיחה תהפוך לאהה אהה אההה טוב אני חייבת לסיים. למה? למה? אני צריכה את זה ? אני כל כך שונאת את זה שחברים באים אלי בחגים, כאילו מצווה. למה הם לא מבינים שאני לא אדם שזקוק לרחמים שלהם, וסליחה על הביטוי ``שידחפו ...את המשלוח מנות ל....``. למה כל השנה , יש להם את כל התירוצים בעולם שאין להם זמן , אפילו לשיחת טלפון יותר משתי דקות? למה שאני מנסה לספר להם על הפורום הנפלא הזה, עם התמיכה הנפלאה של אנשים אחד בשני, עם הרצון לעזור, לתת, וגם לאנשים זרים לך. עם הפתיחות של הכותבים כאן, למה הם אומרים לי רחל התחלת עם השטויות שלך? עוד הפעם את במקום לשקם את עצמך נכנסת לשטויות האלה? כאילו מה מעניין אותנו צרות העולם? חג פורים עכשיו הולכים לבקר לשמוח. למה כל החיים צריכים להיות חומריים? למה אסור להביע בחיים מעבר למסך רגשות, דאגה לזולת, למה כל שיחה שלי על רגשות או אפילו שמחת אושר כמו על מכתב של תיאה נתקלת בתגובה טוב רחל אני חייבת לנתק. טוב רחל אין לי זמן אני חייבת ללכת אולי אבוא מחר נראה מה היה עם הילדים. למה לא פעם אומרים לי מתי תקחי את עצמך בידיים, ותחזרי כבר לצאת , תחזרי לחיים? סליחה שאני מתבטאת ככה, בא לי לאמר להם-ובנגוד לאופיי עדיין נזהרת(בעבר לא חסכתי לאמר כאלה דברים). ``כוס אומק מי צריך כמוכם חברים, מי צריך אותכם זבל, מי שאין לו רגש לזולת, ולכאב של הזולת, שלא יהיה חבר שלי, ולא צריכה את המשלוח מנות או העוגה או הזבל שלכם, טוסו לי מהעיניים.`` טוב זה מה שבא לי לאמר להם, אבל היום אסור לי-כי אני תלויה כל כך הרבה בצד הפיזי שאנשים עזרו לי, ואולי אצטרך שיעזרו בעתיד-שאני צריכה לבלוע את זה שבצד הרגשי הם בכלל לא חלק מחיי. מזל שיש מקלדת שאפשר לאמר לה הכל. לפעמים כמו בצטים שיש אופ שמעיף מהצט, את האנשים הרעים שלא מכבדים את הכללים, או כמו בפורום הזה שסהר קבעו כללים מאוד רחבים להבעת דיעות, והעירו כשהיתה חריגה מכללי הכבוד ההדדי של הפורום, בא לי להיות אוף של החיים ולהעיף את אותם אנשים , שהרגש אצליהם מנוון, שהאמפטיה לזולת אצליהם,במינון חסר -לאיזה שהיא תעופה כדי שבכניסה הבאה ``לפורום של החיים`` יתאימו לכללים. טוב אלך להתחיל את היום.שיהיה לכם יום נהדר המון אהבה לכולכם.
  • לארה!!!
    עקב שביתה בשדה התעופה בן גוריון, את אמורה לנחות בשדה תעופה דב, רקדן וארז* מחכים למרגלות כבש המטוס. כל שדה התעופה בכוננות לארה. באה לשכונה מרוקאית ישנה..... זה השיר שינוגן ברקע. שון שון שון פטישון.
  • זיוף
    לא ידעתי לא הבנתי אני בכלל טיפש אבל לזייף אישור כניסה לשדה תעופה כדי ללות אדמורים? האדמורים לא ידעו נכון? שקר הם כן ידעו אם כך אני יכול להישאר חילוני ולהיות רמאי בסופו של דבר העוש הוא אותו דבר החילוני
  • גד זאבי צריך את בית``ר? למה?
    כמה מילים על גד זאבי: הוא אחד האנשים הכי עשירים בישראל- את בית``ר הוא רצה כפלטפורמה שיווקית למותגים השונים שלו, בטח לא על מנת לעשות מזה כסף אייס קנה ובנה-שלו 20% מבזק- שלו חברת תעופה בלקן של בולגריה-שלו פורטל האינטרנט סטרט - שלו חברות נדלן חברות מחשבים בתי מלון באירופה קזינו באירופה ועוד הרבה שאני לא זוכר ועוד יותר הרבה שאני לא יודע נו באמת? בית``ר זו היתה העיסקה הכי גרועה בחיים שלו
  • חלומות תעופה (מוקדש באהבה ליופיאל)
    הסיפור הזה אולי מתאים לפורום חלומות.. אבל כאן אתם נמצאים ... ואתם החברים הוירטואליים שלי, אז זה כאן. פעם פעם, מזמן... חלמתי ה מ ו ן חלומות תעופה... והם מלווים אותי לכל מקום. ומאז, (דג מכונף שכמוני..) כל פעם, בכל צומת דרכים בחיי, זה חוזר... כשהייתי ילדה, פקדו אותי חלומות תעופה יומיומיים. הייתי מצמידה את הידיים לצידי הגוף, מתרכזת במוחי... ואז היה יוצא סילון של כוח מיוחד מתוך כפות רגלי והייתי מתרוממת. כשתפסתי גובה, עברתי לתנוחה אופקית. זו הייתה הטכניקה של ההמראה. אחר כך - או שהייתי ``שוחה`` באויר להתקדמות איטית בגובה נמוך.. או שהייתי טסה, מעין טיסת שיוט חלקה כזו, בגובה רב. ואני גם זוכרת את מראות הנוף שטסתי מעליהם. פעם טסתי לגליל.. פעם טסתי מעל פרדסים.. פעם סתם מעל כל הילדים לראות מה הם עושים.. ופעם הגזמתי באמת... באחד החלומות.. עברתי לטיסה מהירה מאוד, בכיסא מיוחד עם כל מיני ידיות שבעזרתן הייתי נוסקת בפתאומיות ומשנה כיוונים במהירות.. זה היה מעל שדה התעופה.. ליד מגדל הפיקוח... התמונות עדיין חיות במוחי... ופעם אחרת... בחלום צומת מיוחד אחד..., טסתי מעל מדבר יהודה ועין גדי. אבל זה... זה כבר שייך לסיפור אחר
  • היכולת לתת לנשמה לעוף...
    שלום לך! כמו בפעם הקודמות נהנתי מאוד לקרוא על חלומותיך הפנטסטים והמלאים במסרים חזקים לגבי חייך, התת מודע שלך פשוט מחובר אליך כמו אל חבר טוב. גם לי היו בעבר חלומות תעופה וחלומות הקשורים בטלקנזיס, חלומות הטלקנזיס היו כל כך אמיתים עד שפחדתי להיכנס לחדר השינה שלי, ממש הרגשתי שקרה שם איזה שהוא אירוע לא טבעי(בחלומי הצלחתי להזיז חפצים בחדר השינה ואפילו לשנות את צורתם...) עברו כמה ימים עד שחשדותי נרגעו והצלחתי שוב לחזור לשיגרה(אולי בעצם זו היתה הנקודה בה חזרתי לשינה עמוקה...השיגרה השפויה לכאורה). בכל אופן, כשהתעוררתי מאותו חלום הרגשתי מלא באהבה אין סופית ולא מובנת לכל אשר סובב אותי, כאמור לאט לאט זה דעך. לפי דעתי חלומות תעופה כשמם כן הם, הנשמה מרגישה צורך לעוף, היא מכירה ביכולתיה ומרגישה מוגבלת בחיי היום היום ובלילה, כשדבר לא מונע ממנה, היא פורשת כנפים אל על. במקרה שלך נראה לי שמקור כוחך הוא ברגלים משם בקע סילון של כוח מיוחד שאיפשר את ההמראה ורגלים הם כוח מניע ללכת, לעשות, לשנות, להשפיע. נראה שגם הטכניקה שלך מקצועית לפי פירטי ההמראה, ויכולתיך לא מסתכמות רק בכוחות מניעים אלא גם ביכולת טכנית מרשימה במה שתיבחרי לעשות או לשנות. תעופה מראה גם על יכולת להתבונן על החיים מגבוה, יכולת שיכולה להביא תועלת בהרבה מצבים בחיים. תיארת כאן הרבה מקומות שריחפת מעליהם, מעניין מה הקשר שלך לאותם אזורים? האם זאת הפעם הראשונה שלך שם? או שהם מתקשרים לכל מיני סיטואציות בחייך. הריחוף מעל הילדים יכול להראות על דאגה כלשהי. והריחוף בכיסא המיוחד ווואאוווו מה אגיד לך, מרתק ומאוד הרפתקני יש לך קשר עם טיסיים בחיים? או שאת סתם מסוגלת לנבא את התחבורה העתידנית עלינו לטובה...? באהבה רואה בכוכבים.
 


 


  • מדהים
    חלומות תעופה זה דבר מדהים , היו לי כשהייתי ממש קטן , הייתי טס כמו סופרמן... אני מאמין שחלומות תעופה זה חלום שזוכרים שהנשמה יוצאת מהגוף בלילה וטסה לה... יש לך חיבור גבוה , את צריכה לפתח את זה. למדת רייקי או משהו בסגנון?
  • לא לבעלי לב חלש.
    סיפור זה שקרה לי לפני מספר חודשים, הינו אחת הפדיחות הכי נוראיות בחיים שלי...הוא יכול בקלות להיכנס לפורום חדש שייקרא ``ווידויים מגעילים`` לכל מי שרמת הגועל שלו מיידית, אני מאוד ממליץ לדלג להודעה אחרת... בקשה אחת לי לכל מי שממשיך לקרוא זה לא לצעוק בקולי קולות ``איייייייככככככככככס``......אלא לחייך, לצחוק, ולהמשיך הלאה... אני לא מתגאה בסיפור, אלא רק רוצה סתם לספר לכם סיפור (אמיתי) שקרה לי. אז החלטתם לקרוא מה? הזדמנות אחרונה!!! בבקשה אל תאשימו אותי אם תקיאו לאחר מכן!!! הסיפור: בקיץ האחרון נסעתי לטיול עם חברה שלי (שתחיה) וידיד משותף שלי ושלה. טוב, ברור שכאשר שלישיה של 2 בנים ובת באים לחפש מלון.....זה נראה רע, ממש רע (ואנחנו לא היינו בקטע של שלישייה סוטים). אבל לא היו לנו בעיות מיוחדות.....אנשים לא שאלו יותר מדי שאלות עד היום האחרון. סתם בשביל רקע כללי, הטיול היה לאירופה, התחלנו מהולנד, בלגיה, לוכסמבורג, גרמניה, ואז צרפת. צרפת הייתה הארץ הבעייתית במיוחד עבור מלונות. לא הזמנו מלונות מראש, ולכן כתוצאה מכך, בלילות האחרונים, חיפשנו בנרות מלונות ללא הצלחה. סיפור זה מתמקד בלילה האחרון, שבו הגענו לפריז. חיפשנו ברחבי פריז מלון לישון את הלילה ולא מצאנו. הגענו בסביבות 9 בערב וחרשנו את כל פריז לאורכה ולרוחבה....בסביבות 1:00 בלילה התייאשנו. החלטנו לצאת מהעיר לכיוון אקראי, ושם לתפוס מלון. החלטנו לקחת את הכיוון שבו יהיה לנו הכי קצר להגיע למחרת לשדה תעופה (צפונה מפריז). נסענו במשך 20 דקות מחוץ לפריז, עד שהגענו למקום שמכנה את עצמה ``Sarceless``. זה ככל הנראה אחד הרובעים של פריז. לא ממש עניין אותנו, אבל היה שם מלון של חברת IBIS. זה נחשב כאחד מהמלונות היוקרתיים, והרשת עצמה הינה יוקרתית, אבל בגלל הריחוק מפריז, המלונות באזור היו זולים...וגם היה להם חדר פנוי. נכנסנו למלון בסביבות 2:30, וכשהגענו ראינו ארמון! ממש ארמון! היו 4 מיטות, אחת זוגית ו- 2 רגילות, ביניהן היה שטח עצום של סלון. משהו ממש ממש עצום, כמו סלון ממוצע בבית * 2. הנחנו את החפצים בחדר, ואני מיד רצתי לתפוס את השירותים *** רמז לבאות, עדיין אפשר לעזוב *** נכנסתי לחדר השירותים. ראיתי אמבטיה, כיור ושירותים. התיישבתי על השירותים, ועשיתי את צרכיי (לא רק פיפי)....לאחר שאני מסיים, אני שם לב שאין נייר טואלט...אז צעקתי לחברה שלי (ברכה), שתביא לי נייר טואלט... לאחר זמן מה, קיבלתי את נייר הטואלט. השתמשתי בו... ואז התחלתי לשאול את עצמי איך פותחים את המים. ראיתי 2 ברזים, אחד כחול, ואחד אדום... אז כבר הבנתי שאכלתי אותה..... חשבתי לעצמי, ``מה זה משנה עם איזה מים אני פותח את המים של השירותים`` בחרתי בכחול.... משום מה, יצאו מים, אך לא היה בכוחם ``להזרים`` את המוצקים.... ואז הבנתי שאני ככל הנראה לא נמצא בשירותים. אוווווי.......זה היה ``בידה``. לא הכרתי את הדבר הזה לפני כן, לא ראיתי אותו, ולא השתמשתי בו. עכשיו אני יודע מה זה. עבור אלו שלא יודעים מה זה, אציין שזה מתקן מיוחד שמאפשר לשטוף את התחת לאחר השירותים....אבל אסור לעשות שם את הצרכים... המום ומושפל יוצא החוצה, מספר לברכה ולידיד שלנו (רומן) את קורות החיים שלי עם אותו ``בידה``, הם רצו להרוג אותי ורצו שאני ``אוציא`` את זה החוצה. אמרתי להם: ``נראה לכם?!?!, תוציאו את זה אתם אם אתם רוצים`` הם לא רצו, אז החלטנו ``לסתום`` את השאריות באמצעות מגבת לחה. כך זה היה עד הבוקר, השארנו טיפ לחדרנית (סכום של כ- 50 ש``ח ביחד) עבור העבודה הנוספת שהיא צריכה לעשות, וברחנו משם כל עוד נפשנו. הערה: מרוב העובדה שהחדר היה ענק, היו 2 חדרי שירותים, אחד המכיל מקלחת ובידה, ואחד שירותים + כיור. שיהיה לכולכם ארוחת צהריים טובה באהבה, תומר *** אל תאשימו אותי, בבקשה.....רציתם סיפורים מגעילים, לא? *** *** אתם ידעתם שזה מגעיל, אל תאשימו אותי ***
  • לגעת במהויות -
    אז אני לא הדג המכומף היחיד כאן... :) מה התאריך לידה? ואגב , אולי תספרי על החלומות תעופה שלך?
  • האם באמת כל כך חשוב איפה?
    ואולי דווקא יותר חשובה השאלה ``עם מי``? יכול להיות שנעל הייתה רוצה להיות דולפין. דולפינים הם די נחמדים, מאוד חכמים (יש כאלה שטוענים שאפילו יותר מבני אדם. חבל רק שאורח החיים שלהם לא מאפשר להם להתפתח מבחינה טכנולוגית מעבר למה שהגיעו), ויש להם הרבה מאוד חברה, חיי סקס עשירים מאוד ואחלה מראה חיצוני, slick כזה (וחיוך שובה לב, אם כי אומרים שהוא מבטא דווקא תוקפנות. מה זה משנה בעצם, גם נעל הייתה רוצה חיוך שובה לב). חוץ מזה שסביבת המחיה שלהם נורא רגועה ונעימה, ויכולת התנועה שלהם מאוד מאוד קוסמת לנעל (מעין הדמיה של חוסר כח משיכה (אם כי לא בדיוק), ספק תעופה מוזרה כזו, השחייה הזו מאפשרת). ותודו שהתקשורת הזו שנשמעת כמו מודם שהסניף הרבה דבק מגע ממש ממש מגניבה. נעל ;-)
  • שלושה חיבוקים וזה עובר
    מה נותן לנו המגע שאנחנו מעניקים או מקבלים מאחרים, ומה קורה לאדם שגדל עם חסך במגע בילדותו. למה לילדים קל יותר לבטא את עצמם במגע, ומה כדאי ללמוד מבעלי החיים. רב-מכר של יועצת אמריקנית לתקשורת בין-אישית מציע סדנת ``פעילויות של מגע`` בשירות עצמי ``כדי להרגיש צריך לגעת``, אומר הכיתוב הצמוד לתצלום של ילדה אפריקנית יפהפייה שמחבקת גדי. התצלום הזה, שהופיע בפרסומת של חברת תעופה שמפעילה טיסות לאפריקה, שווה אלף מלים על טיב השירות והארוחות במטוסים שלהם, כי הוא מביע מגע בלתי אמצעיומצליח לתקשר. בספרה ``כוחו של מגע`` )בהוצאת אור-עם( קובעת פיליס ק. דייויס, שמגעהוא אכן תקשורת ברמה הבסיסית ביותר. דייויס, תושבת מיזורי, ארה``ב, לשעבר מורה בתיכון וכיום יועצת תקשורת, היא בעלת תואר ראשון בתקשורת מילולית ותואר שני בין-תחומי בייעוץ, פסיכולוגיה ותקשורת בין-אישית. הספר, פרי מחקר שערכה במשך שבע שנים, עוסק במגוון ההיבטים של התחום הזה שנקרא מגע, החל במגע התומך והמרפא, דרך מגע כביטוי לאהבה וחיבה, וכלה במגע מיני. פרק מיוחד מוקדש לצורך במגע בילדות, שממשיך ללוות את האדם בחייו הבוגרים. הספר כולל הצעות לפעילויות )גם בתוך המשפחה( שקשורות במגע וסיפורים אישיים של נשים וגברים בני גילים שונים. ``כשאני מודאג, העזרה הטובה יכולה להיות אם מישהו יחזיק בידי. מעולם לא זכיתי לכך``, מגלה גבר בן 33. ``כאשר נגעתי באמי בזמן שהיתה חולה, יכולתי לאחוז בידה ולומר לה שאני אוהבת אותה. מעולם לא אמרתי לה זאת לפני כן. גרמתי לה לזרוח, ואני שמחה שעשיתי זאת לפני שנפטרה``, מספרת אשה בת 45. ואילו צעיר בן 02 שהסתבך עם החוק מספר: ``ביליתי את הלילה בתא המעצר. כשחזרתי הביתה אמי שפשפה את גבי, וידעתי בוודאות שהיא אוהבת אותי``. לעתים המגע התומך יכול לבוא מבעל מקצוע, ולא מאדם קרוב. גבר בן 23 זכר לטובה דווקא סדרה של טיפולים אצל כירופרקטור, לאחר תאונת דרכים שעבר. בפתח ספרה מביאה דייויס שאלון המיועד למי שמעולם לא הקדישו מחשבה לעניין. בין היתר מוצגות שם שאלות כמו: מה הדבר הראשון העולה בדעתכם כשאתם חושבים על המלה ``לגעת``; באיזה גיל הצורך שלכם במגע היה החזק ביותר; מדוע, לדעתכם, אנשים אינם נוגעים יותר; מדוע אתם אינכם נוגעים יותר. וגם: מה דעתכם על שלושה חיבוקים ליום כמרשם לבריאות טובה )לכמה חיבוקים ביום אתם זוכים?(. לגעת, קובעת דייויס, פירושו לאהוב, אולם לדבריה, ``החברה שלנו מונעת גילויי אהבה,וכתוצאה מכך אנו מוגבלים בהליכות המגע שלנו. כמה עצוב לאותם מיליוני אנשים שהיו נותנים הכל כדי לקבל מה שמקבל חתול או כלב אהוב, ולו רק ליום אחד. כמה אירוני שהחיות בחברתנו מקבלות דבר שאנו, כבני אדם, כה זקוקים לו``. ויש מה ללמוד מבעליהחיים: ``חיות רבות מלקקות או מחבקות את צאצאיהן הפגועים, אבל הורים רבים פשוט אומרים לילדיהם: `אל תבכו` ומדביקים על הפצע איספלנית``. בסדנאות שהיא מנחה, בהן סדנאות מגע לרווקים, מובילה דייויס את המשתתפים דרך כמה חוויות של נגיעה; החל בסוגים פשוטים של מגע יומיומי ועד לנגיעות עדינות ואישיות יותר, ללא שום קשר למיניות. באחת הסדנאות היא הבחינה בגבר צעיר ונאה, שעון אל הקיר, שניכר בו כי השתדל שלא לבלוט, וביקשה משתי נשים לצרף אותו אליהן. באחד התרגילים התבקשו באי הסדנה להניח בעדינות את שתי הידיים לאורך קו הלסת והסנטר של שותפם לתרגיל ולחייך ברכות לתוך עיניו. ``בדקתי מה קורה אצל השלישייה. הנשים אמרו שהגבר הסתכל, נגע בכל אחת מהן, ונעלם לו. הן היו בטוחות שהוא חש דחוי באופן כלשהו. מצאתי אותו שוב שעון אל קיר אחורי.לא דיברתי. פשוט חייכתי, התקרבתי וחפנתי את פניו בעדינות. בתוך שניות זלגו דמעות על פניו. מאוחר יותר הוא אמר לי, שאף אדם לא נגע בו ברכות כזאת מאז שאמו נפטרה``, מספרת דייויס. מקרה זה, היא מדגישה, מדגים את כוחו העצום שלמגע, ואת הקשר שלו עם אהבה. אנו מגלים את אהבתנו באמצעות מלים מעודדות ותומכות, אך מאמינים להצהרות אהבה בעיקר כשהן באות לידי ביטי דרך האמצעי של מגע גופני. מצד אחד יש בנו צורך גדול, כמיהה עמוקה למגע, אבל לרוב, כאמור, אנחנו כבולים על-ידי מוסכמות חברתיות מגבילות. כך גם כשמדובר בהפגנה פומבית של חיבה, שיש הסולדים ממנה בגלל אותן מוסכמות, הגורסות ש``אין זה יאה למבוגרים``, אלא אם יש לכך סיבה מיוחדת, כמו פרידה לפני נסיעה, למשל. צורך ביולוגי ילדים, לעומת זאת, אינם שבויים בכבלי המוסכמות, ואינם חוששים לתבוע מהוריהם מגע כביטוי של חיבה. ``כואב לי לחשוב שכל-כך הרבה ילדים גדלים מתוך תחושה שמגע וכעס או כאב, חד הם``, אומרת דייויס. ``כאשר אנו מפסיקים לאהוב, או כאשר אנו מונעים את אהבתנו, כמו בשעת כעס או עונש, אנו לעתים נושאים את רגשותינו באמצעות מגע, או חוסר מגע. ``מגע בן חמש שניות יכול להעביר יותר אהבה מאשר מלים הנישאות במשך חמש דקות תמימות. חיבוק שתעניקו למישהו שיומו לא שפר עליו יכול לרפא אותו יותר מכל מלות התמיכה שתוכלו לגייס. לקדם את פניו של אדם בגיפוף חם, פירושו לומר: `אני באמת שמח לראותך```, קובעת דייויס, וכמעט בכל מסגרת חברתית תמצאו אנשים שבשבילם יש בקביעה הזאת משום חידוש מרעיש. סלבריטיס כמו מייקל ג`קסון, או הווארד יוז בזמנו, נודעו בסלידתם מלחיצת יד מחשש לחיידקים, אבל אולי לא רק. כשחושבים על זה, יש משהו דפוק באנשים שנרתעים כשמניחים יד על כתפם או מנסים לחבק אותם מתוך חיבה.לידיעת טיפוסים כאלה מזכירה המחברת שיש במגע גם היבט בריאותי, לשני הצדדים: ``מגע, כחלק מתהליך האהבה של בני האדם, הוא טבעי ובריא, והוא הכרחי לבריאות, הן הרגשית והן הגופנית. חוקרים מאמינים, שמגע בונה את תחושות ההערכה העצמית שלנו. כאשר מסיבה כלשהי אנו פוסקים מלהציע את אהבתנו, ואת המגע שלנו, אנחנו מתחילים לסכן לא רק את בריאותם של אחרים, אלא גם את בריאותנו``. כלומר, ממגע שאנו נותנים לאחרים, אנחנו יכולים רק להרוויח. גבר גרוש, אב לשלוש בנות קטנות, התלונן בפני דייויס שהוא מתחיל לחשוש מביקורי סוף השבוע של בנותיו, משום שהן נתלות עליו, לא רוצות ללכת לישון ולא אוכלות. לאחר ששוכנע להעניק לכל אחת מהן גילויי חיבה בלתי אמצעיים, לנענע אותה בזרועותיו ולחבק אותה לפני שהוא מכבה את האור, הוא הופתע לגלות את השינוי לטובה שחל בבנות, ועוד יותר הופתע לגלות שהוא מתחיל לצפות לביקורים שלהן בביתו בסוף השבוע. כשמדברים על מגע, בעצם מדברים על עור, שדייויס מגדירה אותו כ``איבר שמאפשר לנו לדעת מה קורה מחוץ לנו``. כאשר העור קולט רשמים תחושתיים ומגיב לכל מגע, הוא עושה זאת בעזרת חוש המישוש, שפועל מהמגע הרגעי ביותר ומפעיל את קצות העצבים, שמעבירים מסרים תחושתיים לאורך עמוד השדרה ועד למוח. ``החוויה המוקדמת ביותר, הבסיסית ביותר, וכנראה גם החזקה ביותר של היילוד היא החוויה המישושית``, אומרת המחברת, ומציינת שהקיום האנושי קשור עם מגע החל מרגע הלידה ולאורך כל החיים. ``אף שמגע, או גירוי מישושי, קיבל באופן יחסי רק מעט תשומת לב בהשוואה ליתר חושינו וערוצי התקשורת שלנו, הוא נשאר הצורה הבסיסית ביותר של תקשורת, ובאופן תת-מודע אנו יודעים זאת``. ולראיה, גם השפה משופעת ב``ביטויי מגע`` עם הקשר ברור לעור: אנחנו אומרים, למשל, שאנשים ``באים במגע``; שהדברים ``נוגעים ללבנו``; קובעים שאדם מסוים ``נכנס לתוך עורו`` של פלוני; מרכלים על מישהו שיש לו ``עור עבה``, או מספרים על משהו ש``נוגע בבבת עיננו``. מגע הוא לא סתם גירוי נעים, טוענת דייויס, זהו צורך ביולוגי. היא רואה בהתכווצויות הרחם בשעת הלידה את החיבוק, או את גירוי העור הראשון של התינוק, ולדעתה יש להמשיך בכך לפרק זמן סביר מיד לאחר הלידה. אלא שאז מעבירים את היילוד לניקוי, עוטפים ושוקלים אותו, ולעתים גם הופכים אותו כשראשו כלפי מטה וטופחים באחוריו כדי שיבכה, ומיד לאחר מכן מאפסנים אותו בחדר התינוקות, בעוד שלמעשה הוא זקוק להמשך המגע עם האם. מחקרים מראים, שתינוקות שנולדו בניתוח קיסרי נמצאים בסיכון גדול יותר לפתח בעיות, ולכן רצוי שייהנו ממנה מרוכזת של נענועים, אחיזה צמודה סמוך ללידתם, כפי שנהנים גורים של בעלי חיים, וכל מי שהתבונן פעם בכלבה לאחר המלטה יודע במה מדובר. אם ילדכם סובל מליקויי למידה או התנהגות, ויש לכם סיבה להאמין שזה קשור בחסך במגע, כדאי שתשקלו ריפוי שמשלב מגע, ממליצה דייויס. מחקרים העלו, כי תינוקות שידעו חסך במגע בשנה הראשונה לחייהם עלולים לסבול מכחשת )תרגום של sumsaraM ביוונית, שפירושה היחלשות(. בתחילת המאה ה-91, יותר ממחצית התינוקות שגודלו בבתי יתומים לא שרדו מעבר לגיל שנה, לא רק בגלל המצב התברואתי הירוד האופייני לתקופה, אלא גם בגלל החסך במגע. אשר למגע כאמצעי מרפא, מספרת דייויס, שאחד הפרופסורים שלה, ג`רי שמו, היה ספקן גדול בכל הנוגע לכוחו של מגע, עד שחווה משהו מיוחד ששינה את גישתו. אביו של אותו ג`רי לקה בשבץ ושכב מחוסר הכרה בטיפול נמרץ. הוא לא זכר אם אי-פעם היה ביניהם מגע הדדי קודם לכן, אבל הוא זכר משהו שקרא בעבודת המאסטר שהגישה לו דייויס. הוא הניח את ידו על ראשו של אביו, והמוניטורים התחילו להשתולל. מבוהל הוא הזעיק את האחות. היא הרגיעה אותו, והסבירה שלפעולה של הנחת היד על ראש האב היה ערך חיובי. לאחר שאביו החלים קיבל על עצמו ג`רי לגעת בו בכל ביקור. יום אחד אביו חיבק אותו בתגובה, ``וזו היתה חוויה עמוקה ומרגשת``, סיפר לדייויס. מסאז` משפחתי היא מציעה לקוראיה מעין סדנה בשירות עצמי, שכולה ``פעילויות של מגע``. כמו, למשל: * הפת
  • כרוניקה של יום מטורף
    יום שני היום,שביתה בכל המשק,אמא שלי ערוכה לנסיעה לדרום אמריקה. זמן המראה מבן גוריון:15:55.צריכים להיות בנמל תעופה לפחות ב14:00. 20 דקות נסיעה מביתי. 9.30A.M: השקמה,אנחנו מתארגנות,יש לנו עוד הרבה זמן.צחצוח שיניים, מקלחות,ארוחת בוקר מפנקת,הכל באיזי ובסבבה. 11:00A.M:מתקשרת לסוכן נסיעות,לשאול מה קורה עם השביתה,אם יש טיסות וכו.הסוכן מרגיע,הכל בסדר,תגיעו לבן גוריון בזמן שניקבע.מתקשרת גם לאחי שגר באשדוד,קובעים שהוא יגיע לבית בשעה 13:00 וניסע כולנו במכונית שלו. 13:20:אחי לא הגיע עדיין,אמא שלי על קוצים,מתקשרת לפלאפון,לא זמין אחרי 10 דקות אחי מתקשר ומספר שמשאית התאפכה בכביש אשדוד-ת``א אבל כבר אין פקק והוא תיכף מגיע. 13:35:אנחנו יורדות למטה לחכות לאחי כדי להרוויח זמן,גוררות שתי קומות,ארוכותתתתת,מזוודה של 24 ק``ג ועוד כל מיני תיקים וציוד. לאחר כ10 דקות מופיע אחי.אין חניה,אחי עומד באמצע הכביש,אנו מעמיסים את הציוד בבגאג`,יושבים בנחת באוטו,אימי מבקשת מאחי לתת לה את הירוקים שהוא קנה עבורה,די הרבה הרי היא נוסעת לחודשיים,אחי מחוויר,וניזכר ששכח את הכסף באשדוד.אמי מחליפה 15 צבעים בפניה במהירות האור.מתאוששים דקה,אני אומרת לאחי אין ברירה,קח את האוטו שלי,תחזור לאשדוד,ואני אקח את אמא לשדה התעופה,ניפגש שם. מחליפים מפתחות רשיונות,אני כבר מתניעה...אין התענה,האוטו מת! בינתיים שיירה עצבנית מאחורינו,צפצופים בלגנים...מה עושים???!!! עוברים לרכב שלי,שוב להעמיס ציוד,אני יושבת רואה במחוג,כמעט אין לי דלק!השעה 13:50.אחי מבקש דחיפה כדי לתת לי לצאת,נס משמיים!! האוטו שלו מתניע!יוצאים שנינו לדרך,מגיע לתחנת דלק,למזלי כמעט ריקה התחנה,יורדת לאיילון דרום,אין פקקים,סבבה...7 ק``מ מבן גוריון...משטרה עוצרת אותי.אותי!!! שומו שמיים!!בקורת רשיונות לעזאזל!!שנה לא עצרו אותי לבקורת...דווקא עכשיו!!!???למה המשטרה לא שבתה?!לאלף עזאזל! מחפשת את הרשיונות,שכחתי שהחלפתי עם אחי,כמובן דו``ח ומחר בוקר אבוד בתחנת המשטרה. 14:20:מגיעים לבן גוריון,בפקק בכניסה לבקורת מכוניות,דווקא משתחרר מהר. נוסעת נוסעת,תרמינל 1,תרמינל 2...לא יודעת לאיזה טרמינל אני צריכה. שואלת מישהו...צוחק לי בפרצוף...איך הגעת לכאן???שמאלה ימינה ושוב ימינה יאללה,סוף סוף רואה את הטרמינל.חניון. מביאים עגלה,טסים לכניסה 3.חושך בעיינים,מיליון אנשים כמו זבובים כולם בתזזית.מודיעים ברמקול,שהמערכות קרסו,הטכנאים שובתים ואין מחשבים. הכל נעשה ידנית.מגיעים לתור שהקצה שלו ניראה רחוק מאוד. 14:45:חסר עוד 15 אנשים כדי להגיע לדיילת הקרקע.אמא שלי מזיע חיוורת כמו שלא היתה מימיה.רוצה לתת לי במתנה 200$,אבל בלי שאחי ידע,הרי היא תביא לו בחזרה מתנה ששווה הרבה יותר.שלא יקנא. אחוות נשים.אומרת לי שכשיגיע אני אכנס איתה לשרותים והיא תיתן לי שם. 15:00:אחי עדיין לא הגיע,אני מתקשרת אליו ליראות מה קורה,איפה הוא. אומר לי שמחפש את הכסף כי החביא אותם בתוך אוסף של טקליטים ישנים. 50 תקליטים!!!חילק בין 3 תקליטים....נו. 15:25:אמא שלי הגיע לדיילת,מעבירים ציוד,בודקים כרטיס דרכון וכו. אומרים לאימי שנותר לה 10 דקות לעלות לאולם הנוסעים!מתקשרת לאחי שוב הוא כבר מגיע עוד מעט,אני רואה את ה200$ שלי עם כנפיים זעירות, אבוד,אין זמן לשירותים. 15:35:שיחה מאחי,מבקש שאצא בחוץ,אין זמן לחניה,שאחנה אני. יוצאת החוצה,הוא יורד ובהברקה פיתאומית אני אומרת לו: ``לא אמרתי שלום לאמא!!!``טוב הוא אומר,חכי כאן,אתן לה את הכסף,אחזור ואת תיכנסי. פתאום 15 גורילות ביטחון מקיפות אותי.אסור להחנות כאן.מקרה חירום אני אומרת,לא חירום ולא בטיח עונים לי,יאללה לזוז.נכנסת לאוטו לא מניע שוב!איזו הקלה הפעם.אומרת שתיכף חוזר בעל הרכב והוא יסדר. אחי חוזר ואני טסה לאימי.200$ כבר בכיס...יששששששששששששששששששש. נשיקות,דמעות,הוראות אחרונות,הדיילת עצבנית ולוחצת על אימי,גברת אין זמן,גברת לעלות בבקשה... אני יוצאת החוצה,אחי דופק על הסטארטר,האוטו מניע,סוף טוב הכל טוב. 17:30:טלפון בבית,אמא שלי על הקו,הטיסה התעכבה,היא תצא רק בשעה 18:00. רק שתגיע בשלום.אמן.
 
 

 
Copyright©1996-2019, תפוז אנשים בע"מ