ייבוא החברים שלי מהעולמות הישנים
ראשי
החברים שלי
תחומי העניין שלי
הפרופיל שלי
ניהול
חיפוש    
חיפוש מתקדם

תואר ראשון

 

 

תואר ראשון בפורומים:

  • מידע על תכנית ``פסגות``
    תכנית ``פסגות`` הנה תוכנית המיועדת למועמדים מצטיינים השואפים להשתלב בתחומי המחקר והפיתוח הטכנולוגי בצה``ל. התכנית משותפת לאוניברסיטת תל-אביב, צה``ל ומפא``ת. במסגרת התכנית משולבים לימודי הנדסת אלקטרוניקה ופיסיקה בטכניון או באוניברסיטת ת``א, לתקופה של 4 שנים. בסיום התכנית יקבל הסטודנט 2 תארים: תואר ראשון בפיסיקה ותואר מהנדס אלקטרוניקה. במהלך הלימודים ישולבו פעולות העשרה על ידי הצבא כגון: קורסים, הרצאות מפי קצינים בכירים וביקורים בתעשיות ובמוסדות מחקר שונים. התכנית היא אמנם חלק בלתי נפרד מהעתודה, אך בשל היותה תכנית למצטיינים, יבוצעו אליה מיונים מיוחדים כמו מבחנים, מבדקי קצונה, מבחני מצב וועדות קבלה ייחודיות. תוענק מילגה בגובה של כ-15,000 ש``ח לכל שנת לימודים. למידע נוסף, ניתן לפנות אל: מפא``ת פסגות- טל: 6976186-03 פקס: 6976153-03 מקווה שעזרנו! צוות ``אפטר``
  • תשובות...
    אממ א. לא יודע. לא ניסיתי ללכת ל``פסגות`` ולכן אני לא יודע אם יש מבחנים אחרים.... ב. לטובתך, תקני את שתי הערכות, תנסי להירשם לשתי האוניברסיטאות, ואם תתקבלי לשתיהן תחליטי לאן ללכת.... בכל מקרה, עדיף שתנסי לשתיהן כי אם אחת לא תקבל אותך שיהיה לך את השניה שרולי כן תקבל אותך.... את הדמי הרשמה את משלמת.... מה זה 600 ש``ח לעומת שכר לימוד :)).... ג. המבחנים לא הכרחיים אבל אם לדוגמא יש לך ציון של 95-100 בבגרות 5 יח``ל במתמטיקה אז בכלל לא צריך. כל מבחן שתעשי במרכז לבחינות והערכה יכול לעזור לך.... ד. אם תתחילי ללמוד שנה הבאה... אז תאריך הגיוס יהיה עוד 4 שנים (כשתצאי מהצבא..). אם לא, הוא יהיה מרץ 2002 (ולאחר מכן ישלחו אותך למיונים למסלול מסויים בצבא..) ה. אם זה כדאי כל אחד מחליט לעצמו.... אם תחליטי ללכת, יהיה לך תואר ראשון בגיל 22, תיכנסי לצבא לתפקיד מסויים ומוגדר, תשרתי בו כחמש וחצי שנים, ותצאי מהצבא עם נסיון ותואר - אבל בגיל 28..... כל אחד והשיקולים שלו... בהצלחה
  • TPA
    ברוך הבא.... נעשה לך מצגת קצת של האנשים כי ראיתי שביקשת... אז... אני אתחיל בעצמי... אני מורן, בת 24.. לומדת שנה א` תואר ראשון במדעי ההתנהגות במכללת רופין. אתה יודע... יעל כבר הציגה את עצמה... אז כל אחד ימשיך לבד... יאללה חבר`ה.. תעשו התפקדות. אממ... רק תסביר לי... מה זאת אומרת יש לנו מלא בעיות? כן הפורום תוסס... ולפי מיטב ידיעתי זה דבר טוב... אנשים באים, הולכים, כותבים, מתפרקים, לומדים, מחפשים חומר.... הכל מכל יש כאן. אפילו כמה שהתאהבו.. וכמה שנפרדו. קורה. כמו בכל מקום. אתה מוזמן להצטרף ... תוסיף משלך כרצונך. תהנה... :-) יום טוב.
  • טוב אספר לכם קצת יותר
    אולי תבינו יותר מאיפו נובעת המצוקה הרגשית שלי , ואולי יהיה לכם עיצות לעזור. עברתי תאונת דרכים קשה, ביקור בשמיים שבועות בטיפולי נמרץ, בית חולים אחד, בית חולים שני , שוב ביקור שם למעלה בית חולים שלישי, והגעתי לבית חולים רביעי כבר שם תודה לאל זה נעצר לא אישפוזים רק טיפול מעקב ועיצות איך לחיות, כמו כן קיבלתי מתנה ``מכונת חמצן, ומכונת הנשמה`` ללא שום הדרכה מה לעשות?איך לחיות פשוט יום אחד קיבלתי את המכונות, אני גרה בדירה שכורה לבד, עם שומרות ללילה ואמא באה המון אלי ועושה המון וכבר נשחקת. התאונה קרתה לפני ארבע שנים בדיוק הייתי בגיל 27 סיימתי תואר ראשון חודש קודם, כבר דמיינתי את עצמי יושבת במשרד רוא``ח מפתחת קרירה, אהבתי מאוד להצטיין, התקבלתי לפקולטה למשפטים הכל נראה ורוד. ואז יום בהיר עוד לא הספקתי לטייל להנות לקחת חופש אחרי חמש שנים לימודים קשים, מצאתי את עצמי במצב קשה מאוד נאבקת על חיי. בהתחלה באו חברים מהאוניברסיטה ומילדות הרבה לבקר , למרות המרחק ממקום המגורים, המשפחה הקרובה כולם ישבו יום יום ותמכו והבטיחו הבטחות שהכל יעבור. עם החודשים שחלפו לאט לאט כולם נהיו עסוקים, אפילו לשיחת טלפון, כולם לא יכלו יותר, מלבד אמא שאיתי ולאט לאט נשארתי רגשית לבד. חודשים מצאתי עצמי עם חוסר רצון לחיות, עם חוסר סיבה לחיות, אני המכונות והבית, ואחרי כמה חודשים ידיד העלה רעיון שאתחיל להשתמש באינטרנט. וככה הגעתי לעולם הצטים נחשפתי, ומהר מאוד שילמתי את ``המחיר`` אנשים רעים בצטים לא חסר ניצלו את העובדה שאני מאוד מאוד רגישה ופגיעה וידעו איפו לפגוע כשצריך. הכרתי גם לא מעט אנשים טובים , ניסיתי כל פעם לעשות מפגשים בביתי ,אבל כולם באו פעם אחת לראות איך חי אדם מונשם וזהו אחכ רק היי וביי בצט, והמון רכילות. אני מרגישה שלאנשים מצד אחד מאוד קל עם זה שכלפי חוץ אני חזקה ומנסה לרוב לחייך,לא מרותקת למיטה עומדת על רגליי נראית רגיל, אך מצד שני מאוד קשה אם הם תופסים אותי ביום של קוצר קשה, או ביום כמו היום של בכי , של ויתור של עיפות מהמאבק היומיומי. בתחילת הדרך כלכלית קיבלתי עזרה מחברת הביטוח, היו לי מטפלים, היה לי מי לדבר איתו ולראות אותו, כי רוב היום גם אם אני לא מחוברת למכונות אני חיה בקרבתם, מפחדת למות שוב, מזה יותר משנה אני חיה במצוקה כלכלית שלא מאפשרת לי מעבר ללאכול בקושי, תוך ויתור אפילו על יציאה מהדלת לא לרופא או בדיקה כי אין לי אפילו כסף למונית. וגם זה כבר לאט לאט מחמיר יותר, בקרוב גם שכד לא אשלם. אני עושה כל מה שאפשר, להשתקם רפואית, ותודה לאל עם כח הרצון שלי עברתי כיברת דרך ארוכה, יצאתי משבועות הנשמה מלאה, קמתי מכסא גלגלים אך מחכים לי עוד שנים מכוערות של מאבק משפטי,ושנים של מאבק רפואי יומיומי. חוקרים שרודפים אחריי ומנסים כל הישג הכי קטן שלי לעשות ממנו תבלין, ומצוקה כלכלית כדי לשבור אותי שאוותר על הכל. הגעתי למצב שהיום חיי הם מיטה-בלילה תחת שמירה רוב ימי השבוע של אמא עירנית-כי אני מחוברת למוכנת ההנשמה עם דום נשימה, וביום פתיחת עיניים למחשב למטבח למיטה. האדם היחיד שעוד אני יוצאת אליו מידי כמה שבועות זה הפסיכאטר ולו כדי לבכות לו ולדבר איתו.זה מנקה זה עוזר ומעט מאוד לא מספיק, אם ידידים מהעבר או אחיי מתקשרים אני לא יכולה לספר להם על רגשותיי, כי בשבילהם עברו שנים, והם נשחקו. ראיתי שכתבו למישהו שהפסיכולוגים הם לא חברים אלא מטפלים, זה נכון מאוד , אך במקרה שלי המטפלת בזמן האישפוזים, המטפלת הפרטית שהיתה לי בתחילה והיום הפסיכאטר מטעם קופת חולים, בעצם יודעים שאני לא המטופלת שהם רגילים אליה, כי אני מצוקה אמיתית מכל כיוון ,וכל מה שהם מנסים זה להיות ידידי הנפש, להקשיב ``להיות חברים``(ממש לא מספיק) עד שיחלפו השנים ואולי המשפט יגמר ואולי יהיה לי מספיק כסף כדי לצאת עם מלווים לרחובות כמו שראוי עם כל הציוד איתי-אני אישית מרגישה בלב שאמות עוד לפני שזה יקרה. אני מאוד מאוד רוצה ,ואף אחד לא מצליח לחשוב איך להכנס למסגרת של אנשים, אפילו מצידי להתאשפז במוסד פסיכאטרי רק לא להיות לבד עם עצמי, הפסיכאטר שלי כמעט מוריד דמעות כשאני אומרת לו את זה , כי הוא יודע שאין בידיו איך לעזור, מלבד כמה שמוקצב לו להיות שם בשבילי, ובטח שאני לא חולה פסיכאטרית. אני תמיד שואלת את המטפלים הפסיכולוגים שלי מה הייתם עושים במקומי, כל לילה להתחבר למכונת הנשמה ולישון ולא להיות בטוח שתתעורר, ולקוות שהשומרת לא תרדם וחלילה יקרה משהו, ולקום בבוקר ולהיות עם ארבע קירות ומחשב, ככה כמה שנים.הם עונים מתים מפחד אין לנו מושג אפילו בדמיון להכנס לעובדות החיים שאת חיה, תחפשי מה שיתן לך אושר במגבלות הקיימות. אבל מה הוא הדבר אף אחד לא יודע, כי כל דבר שעולה בדעתינו נתקל במגבלה זו או אחרת. אני מרגישה שזה לא פייר לא מספיק אני צריכה להלחם בצד הרפואי, גם מצוקה כלכלית על הראש, גם משפט על הראש, גם חוקרים שרודפים אחריי וגם בדידות נפשית-מי צריך את זה? מה זה משנה אם אמות היום או עוד שנה אולי כדאי לגמור את זה היום לפני שהתדרדרות המצופה תקרה-המטפלים שותקים. אני יודעת דבר אחד אני אדם מאוד מאוד חזק נפשית , לא אדם שמחר אתאבד , אבל מספיק שאני מפסיקה את הפעילות שאני צריכה לחזק את הנשימה, מרוב יאוש זה כבר חלק הדרך לעולם הבא. איך אני יכולה להכיר אנשים שרק יהיו חברים -סתם לשבת ביחד בדשא עם כוס קפה, סתם לדבר על הכל בטלפון, סתם שיספרו לי על דבריים מעבר לחיי הוירטואלים. חברים שלא יברחו אם יראו אותי ביום זה או אחר בוכה. פשוט אנשים שיחלקו איתי דברים ולא בביקורי רחמים כמו בבית חולים. אני שואלת את עצמי המון מה דפוק אצלי, מנסה לשאול אחרים שהיו איתי בקשר וירטואלי או טלפוני דרך הרשת ועכשיו פחות ופחות, למה? מה עשיתי? כולם בעצם אומרים לא עשית כלום, ומישהי ניסתה להסביר לי שאנשים שבאים לרשת, לצטים לפורומים, מחפשים חברה להתפרק אבל לא בנויים לקחת עליהם קשר שמצריך כוחות נפשיים מעבר לידידות רגילה עם אדם בריא, ולכן מתרחקים. ומה איתי? כמה אשאר לבד? מתי אחזור להיות רחל מהעבר שיום אחד מסוגלת לקום להעיף את המכשירים ולצאת לשפת הים לטיילת ולשבת במסעדה , על החיים על המוות(מבחינה רפואית אף פעם לא אוכל לחיות בלי המכשירים יותר). פעם הייתי כזו לא הייתי נכנעת למגבלות היום אני עייפה בוכה המון. מאיפו הדמעות האלה לפעמים אני שואלת את עצמי, אין לי מענה.
  • ובמחלקת ``רק באמריקה``
    בוול סטריט ג`ורנל יש היום מאמר ארוך שאוניברסיטאות אמריקאיות מציעות תואר ראשון בגולף (לא המכונית - המשחק). הדוקטורט בדרך.
  • תואר ראשון באהבה , כללי המשחק
    1. אל תרדוף אחרי אהבה, אהבה זה ייצר, ייצר זה טבע והטבע מתחלף וחוזר על עצמו כל הזמן, סביר להניח שהאהבה תחזור להבעיר את ליבך יום אחד. 2. אם תרצה אהבה מן החיים, אז תתאהב כמו שאתה, בלי להתאמץ הרבה, ואם תרצה אהבה כמו בסרטים, שהכל בה טוב ויפה, תכריח להשכנע את עצמך שאתה לא המושלם בעולם, ועליך לתת עוד ועוד בכדי להיות אביר חלומותיה הנצחי. 3. למד תמיד לחדש, לפרגן, להפתיע, בשבילה זה לא ממש קשור לאהבה, בשבילך זה ה-``דבר`` שגרמת לה לחיוך מכל הלב... 4. חפש תמיד איך לראות את האהבה דרך המשקפת שלה, זה לא פשוט, אבל אתה מוכרח להבין שהיא תמיד חושבת על האהבה של שניכם בתור דבר פרטי ששייך רק לה בלבד, וכנראה שאתה סתם שחקן זר ולא חלק מהמשחק. 5. אהבה זה לא מקצוע, כמה שתעבור בה יותר אתה לא רוכש יותר!! אין עניין של נסיון בתחום הזה, תמיד תמצא קליק שיבעיר אותך מחדש, ויוכיח לך עם כל הנסיון שלך, היא הצליחה להדליק אותך מחדש. 6. העבר שלך, זה החלון שאתה מביט דרכו אל העתיד שלך. דרכו זורמים כל חלומות ההווה שלך, אז דאג לך לעבר עם כמה שפחות אכזבות.. אם זה אפשרי בכלל... 7. לעולם אל תפעיל את ליבך ואת ראשך יחדיו, זה שילוב קלטני של שני יצרני רגשות שמנסים להתמודד על מרכז מכור מראש: אתה. 8. דאג לך ליומן זכרונות. במידת הצורך אתה עוד תתגעגע לההיא אפילו אם אתה באהבה מושלמת, תמיד לא יזיק לרענן את הנשמה ב-``חומרים אסורים``. 9. אל תנסה להבין איך עובד מנגנון האהבה, כי בשניה שאתה כמעט נוגע בשלימות ההבנה, היא כבר תחפש אחד אחר ... הן לפעמים לא מרגישות טוב עם השלימות. 10. אם אתה מצליח ליישם את כל 10 המצוות, סימן שאתה בוגר תואר ראשון באהבה, אבל צר לי לבשר לך שאין תעסוקה לכאלה ביומנו ...
 


 


  • דרוש...
    דרוש גבר 30-25 נאה, גבוה, מוצק סימפטי, רגיש, מצחיק בעל תואר ראשון לפחות והכנסה קבועה <רצוי גבוהה>
  • אני לא
    כמעט עונה לקריטריונים . אהיה בן 25 עוד שבוע ויומיים . נאה , גבוה (מטר שמונים וחמש) מוצק(רק לא במקומות הרגישים) לא סימפטי בכלל . רגיש ופגוע . לא מצחיק אבל יודע ליצחוק . ובלי תואר ראשון .(רק מנסה להשלים השנה תואר הנדסאי תוכנה). הכנסה קבועה , אבל לא מספיקה ... <נמוכה> . ... טוב לפחות ניסיתי ... ...
  • שלושה חיבוקים וזה עובר
    מה נותן לנו המגע שאנחנו מעניקים או מקבלים מאחרים, ומה קורה לאדם שגדל עם חסך במגע בילדותו. למה לילדים קל יותר לבטא את עצמם במגע, ומה כדאי ללמוד מבעלי החיים. רב-מכר של יועצת אמריקנית לתקשורת בין-אישית מציע סדנת ``פעילויות של מגע`` בשירות עצמי ``כדי להרגיש צריך לגעת``, אומר הכיתוב הצמוד לתצלום של ילדה אפריקנית יפהפייה שמחבקת גדי. התצלום הזה, שהופיע בפרסומת של חברת תעופה שמפעילה טיסות לאפריקה, שווה אלף מלים על טיב השירות והארוחות במטוסים שלהם, כי הוא מביע מגע בלתי אמצעיומצליח לתקשר. בספרה ``כוחו של מגע`` )בהוצאת אור-עם( קובעת פיליס ק. דייויס, שמגעהוא אכן תקשורת ברמה הבסיסית ביותר. דייויס, תושבת מיזורי, ארה``ב, לשעבר מורה בתיכון וכיום יועצת תקשורת, היא בעלת תואר ראשון בתקשורת מילולית ותואר שני בין-תחומי בייעוץ, פסיכולוגיה ותקשורת בין-אישית. הספר, פרי מחקר שערכה במשך שבע שנים, עוסק במגוון ההיבטים של התחום הזה שנקרא מגע, החל במגע התומך והמרפא, דרך מגע כביטוי לאהבה וחיבה, וכלה במגע מיני. פרק מיוחד מוקדש לצורך במגע בילדות, שממשיך ללוות את האדם בחייו הבוגרים. הספר כולל הצעות לפעילויות )גם בתוך המשפחה( שקשורות במגע וסיפורים אישיים של נשים וגברים בני גילים שונים. ``כשאני מודאג, העזרה הטובה יכולה להיות אם מישהו יחזיק בידי. מעולם לא זכיתי לכך``, מגלה גבר בן 33. ``כאשר נגעתי באמי בזמן שהיתה חולה, יכולתי לאחוז בידה ולומר לה שאני אוהבת אותה. מעולם לא אמרתי לה זאת לפני כן. גרמתי לה לזרוח, ואני שמחה שעשיתי זאת לפני שנפטרה``, מספרת אשה בת 45. ואילו צעיר בן 02 שהסתבך עם החוק מספר: ``ביליתי את הלילה בתא המעצר. כשחזרתי הביתה אמי שפשפה את גבי, וידעתי בוודאות שהיא אוהבת אותי``. לעתים המגע התומך יכול לבוא מבעל מקצוע, ולא מאדם קרוב. גבר בן 23 זכר לטובה דווקא סדרה של טיפולים אצל כירופרקטור, לאחר תאונת דרכים שעבר. בפתח ספרה מביאה דייויס שאלון המיועד למי שמעולם לא הקדישו מחשבה לעניין. בין היתר מוצגות שם שאלות כמו: מה הדבר הראשון העולה בדעתכם כשאתם חושבים על המלה ``לגעת``; באיזה גיל הצורך שלכם במגע היה החזק ביותר; מדוע, לדעתכם, אנשים אינם נוגעים יותר; מדוע אתם אינכם נוגעים יותר. וגם: מה דעתכם על שלושה חיבוקים ליום כמרשם לבריאות טובה )לכמה חיבוקים ביום אתם זוכים?(. לגעת, קובעת דייויס, פירושו לאהוב, אולם לדבריה, ``החברה שלנו מונעת גילויי אהבה,וכתוצאה מכך אנו מוגבלים בהליכות המגע שלנו. כמה עצוב לאותם מיליוני אנשים שהיו נותנים הכל כדי לקבל מה שמקבל חתול או כלב אהוב, ולו רק ליום אחד. כמה אירוני שהחיות בחברתנו מקבלות דבר שאנו, כבני אדם, כה זקוקים לו``. ויש מה ללמוד מבעליהחיים: ``חיות רבות מלקקות או מחבקות את צאצאיהן הפגועים, אבל הורים רבים פשוט אומרים לילדיהם: `אל תבכו` ומדביקים על הפצע איספלנית``. בסדנאות שהיא מנחה, בהן סדנאות מגע לרווקים, מובילה דייויס את המשתתפים דרך כמה חוויות של נגיעה; החל בסוגים פשוטים של מגע יומיומי ועד לנגיעות עדינות ואישיות יותר, ללא שום קשר למיניות. באחת הסדנאות היא הבחינה בגבר צעיר ונאה, שעון אל הקיר, שניכר בו כי השתדל שלא לבלוט, וביקשה משתי נשים לצרף אותו אליהן. באחד התרגילים התבקשו באי הסדנה להניח בעדינות את שתי הידיים לאורך קו הלסת והסנטר של שותפם לתרגיל ולחייך ברכות לתוך עיניו. ``בדקתי מה קורה אצל השלישייה. הנשים אמרו שהגבר הסתכל, נגע בכל אחת מהן, ונעלם לו. הן היו בטוחות שהוא חש דחוי באופן כלשהו. מצאתי אותו שוב שעון אל קיר אחורי.לא דיברתי. פשוט חייכתי, התקרבתי וחפנתי את פניו בעדינות. בתוך שניות זלגו דמעות על פניו. מאוחר יותר הוא אמר לי, שאף אדם לא נגע בו ברכות כזאת מאז שאמו נפטרה``, מספרת דייויס. מקרה זה, היא מדגישה, מדגים את כוחו העצום שלמגע, ואת הקשר שלו עם אהבה. אנו מגלים את אהבתנו באמצעות מלים מעודדות ותומכות, אך מאמינים להצהרות אהבה בעיקר כשהן באות לידי ביטי דרך האמצעי של מגע גופני. מצד אחד יש בנו צורך גדול, כמיהה עמוקה למגע, אבל לרוב, כאמור, אנחנו כבולים על-ידי מוסכמות חברתיות מגבילות. כך גם כשמדובר בהפגנה פומבית של חיבה, שיש הסולדים ממנה בגלל אותן מוסכמות, הגורסות ש``אין זה יאה למבוגרים``, אלא אם יש לכך סיבה מיוחדת, כמו פרידה לפני נסיעה, למשל. צורך ביולוגי ילדים, לעומת זאת, אינם שבויים בכבלי המוסכמות, ואינם חוששים לתבוע מהוריהם מגע כביטוי של חיבה. ``כואב לי לחשוב שכל-כך הרבה ילדים גדלים מתוך תחושה שמגע וכעס או כאב, חד הם``, אומרת דייויס. ``כאשר אנו מפסיקים לאהוב, או כאשר אנו מונעים את אהבתנו, כמו בשעת כעס או עונש, אנו לעתים נושאים את רגשותינו באמצעות מגע, או חוסר מגע. ``מגע בן חמש שניות יכול להעביר יותר אהבה מאשר מלים הנישאות במשך חמש דקות תמימות. חיבוק שתעניקו למישהו שיומו לא שפר עליו יכול לרפא אותו יותר מכל מלות התמיכה שתוכלו לגייס. לקדם את פניו של אדם בגיפוף חם, פירושו לומר: `אני באמת שמח לראותך```, קובעת דייויס, וכמעט בכל מסגרת חברתית תמצאו אנשים שבשבילם יש בקביעה הזאת משום חידוש מרעיש. סלבריטיס כמו מייקל ג`קסון, או הווארד יוז בזמנו, נודעו בסלידתם מלחיצת יד מחשש לחיידקים, אבל אולי לא רק. כשחושבים על זה, יש משהו דפוק באנשים שנרתעים כשמניחים יד על כתפם או מנסים לחבק אותם מתוך חיבה.לידיעת טיפוסים כאלה מזכירה המחברת שיש במגע גם היבט בריאותי, לשני הצדדים: ``מגע, כחלק מתהליך האהבה של בני האדם, הוא טבעי ובריא, והוא הכרחי לבריאות, הן הרגשית והן הגופנית. חוקרים מאמינים, שמגע בונה את תחושות ההערכה העצמית שלנו. כאשר מסיבה כלשהי אנו פוסקים מלהציע את אהבתנו, ואת המגע שלנו, אנחנו מתחילים לסכן לא רק את בריאותם של אחרים, אלא גם את בריאותנו``. כלומר, ממגע שאנו נותנים לאחרים, אנחנו יכולים רק להרוויח. גבר גרוש, אב לשלוש בנות קטנות, התלונן בפני דייויס שהוא מתחיל לחשוש מביקורי סוף השבוע של בנותיו, משום שהן נתלות עליו, לא רוצות ללכת לישון ולא אוכלות. לאחר ששוכנע להעניק לכל אחת מהן גילויי חיבה בלתי אמצעיים, לנענע אותה בזרועותיו ולחבק אותה לפני שהוא מכבה את האור, הוא הופתע לגלות את השינוי לטובה שחל בבנות, ועוד יותר הופתע לגלות שהוא מתחיל לצפות לביקורים שלהן בביתו בסוף השבוע. כשמדברים על מגע, בעצם מדברים על עור, שדייויס מגדירה אותו כ``איבר שמאפשר לנו לדעת מה קורה מחוץ לנו``. כאשר העור קולט רשמים תחושתיים ומגיב לכל מגע, הוא עושה זאת בעזרת חוש המישוש, שפועל מהמגע הרגעי ביותר ומפעיל את קצות העצבים, שמעבירים מסרים תחושתיים לאורך עמוד השדרה ועד למוח. ``החוויה המוקדמת ביותר, הבסיסית ביותר, וכנראה גם החזקה ביותר של היילוד היא החוויה המישושית``, אומרת המחברת, ומציינת שהקיום האנושי קשור עם מגע החל מרגע הלידה ולאורך כל החיים. ``אף שמגע, או גירוי מישושי, קיבל באופן יחסי רק מעט תשומת לב בהשוואה ליתר חושינו וערוצי התקשורת שלנו, הוא נשאר הצורה הבסיסית ביותר של תקשורת, ובאופן תת-מודע אנו יודעים זאת``. ולראיה, גם השפה משופעת ב``ביטויי מגע`` עם הקשר ברור לעור: אנחנו אומרים, למשל, שאנשים ``באים במגע``; שהדברים ``נוגעים ללבנו``; קובעים שאדם מסוים ``נכנס לתוך עורו`` של פלוני; מרכלים על מישהו שיש לו ``עור עבה``, או מספרים על משהו ש``נוגע בבבת עיננו``. מגע הוא לא סתם גירוי נעים, טוענת דייויס, זהו צורך ביולוגי. היא רואה בהתכווצויות הרחם בשעת הלידה את החיבוק, או את גירוי העור הראשון של התינוק, ולדעתה יש להמשיך בכך לפרק זמן סביר מיד לאחר הלידה. אלא שאז מעבירים את היילוד לניקוי, עוטפים ושוקלים אותו, ולעתים גם הופכים אותו כשראשו כלפי מטה וטופחים באחוריו כדי שיבכה, ומיד לאחר מכן מאפסנים אותו בחדר התינוקות, בעוד שלמעשה הוא זקוק להמשך המגע עם האם. מחקרים מראים, שתינוקות שנולדו בניתוח קיסרי נמצאים בסיכון גדול יותר לפתח בעיות, ולכן רצוי שייהנו ממנה מרוכזת של נענועים, אחיזה צמודה סמוך ללידתם, כפי שנהנים גורים של בעלי חיים, וכל מי שהתבונן פעם בכלבה לאחר המלטה יודע במה מדובר. אם ילדכם סובל מליקויי למידה או התנהגות, ויש לכם סיבה להאמין שזה קשור בחסך במגע, כדאי שתשקלו ריפוי שמשלב מגע, ממליצה דייויס. מחקרים העלו, כי תינוקות שידעו חסך במגע בשנה הראשונה לחייהם עלולים לסבול מכחשת )תרגום של sumsaraM ביוונית, שפירושה היחלשות(. בתחילת המאה ה-91, יותר ממחצית התינוקות שגודלו בבתי יתומים לא שרדו מעבר לגיל שנה, לא רק בגלל המצב התברואתי הירוד האופייני לתקופה, אלא גם בגלל החסך במגע. אשר למגע כאמצעי מרפא, מספרת דייויס, שאחד הפרופסורים שלה, ג`רי שמו, היה ספקן גדול בכל הנוגע לכוחו של מגע, עד שחווה משהו מיוחד ששינה את גישתו. אביו של אותו ג`רי לקה בשבץ ושכב מחוסר הכרה בטיפול נמרץ. הוא לא זכר אם אי-פעם היה ביניהם מגע הדדי קודם לכן, אבל הוא זכר משהו שקרא בעבודת המאסטר שהגישה לו דייויס. הוא הניח את ידו על ראשו של אביו, והמוניטורים התחילו להשתולל. מבוהל הוא הזעיק את האחות. היא הרגיעה אותו, והסבירה שלפעולה של הנחת היד על ראש האב היה ערך חיובי. לאחר שאביו החלים קיבל על עצמו ג`רי לגעת בו בכל ביקור. יום אחד אביו חיבק אותו בתגובה, ``וזו היתה חוויה עמוקה ומרגשת``, סיפר לדייויס. מסאז` משפחתי היא מציעה לקוראיה מעין סדנה בשירות עצמי, שכולה ``פעילויות של מגע``. כמו, למשל: * הפת
  • שותפים לטיול
    שמי טל ואני נכה המיסתייע בקביים להליכה לאחרונה סימתי תואר ראשון והתעורר בי הרצון לטיל בעולם ולראות נופים תרבות ואנשים מעניינים ממקומות שונים בעולם. בארץ ישראל כבר טיילתי לאורכה ולרוחבה למרות הנכות היגעתי למקומות קשים להליכה כמו עמק אחולה גן הנדיב רמת הגולן אילת שאר ישוב ועוד ועוד מקומות בכל המקומות נעזרתי כמובן להליכה עם קביים אבל לא ויתרתי על אף מסלול למרות הקשיים לאור העובדה שראיתי שהמערכת שלכם מורכבת מאנשים בעלי ידע רב בטיולים מסוגים שונים חשבתי שתוכלו לסייע בידי ברעיונות לטיול מאורגן הפעם בחו``ל אני מחפש טיול אם קבוצת אנשים אטרוגנית לאו דווקא נכים טווח גילאים 22-30 פרק זמן של 15-18 יום למקום אם מזג אוויר נוח (לא חורף וקר בדקתי ומצאתי באינטרנט שני יעדים אפשריים 1 דרום אפריקה ומפלי הויקטוריה (סקאי הכיכר טורס 2 קניה ספארי ונופש טיול שמציעה חברת עולם אחר אשמח ואודה על עזרתכם טל 052-444203
  • יש לי את מבחן המבחנים עוד יומיים )-:
    זה לא בגרות, אני צריך לדאוג לזה עוד כמה חודשים טובים. וזה לא מבחן ענק במקצוע רגיל.. זה מבחן באונ` הפתוחה...! כן כן, אצלנו המצטיינים ((-:) ) יכולים ללמוד באונ` הפתוחה לקראת תואר ראשון, קורס אחד בסמסטר. זה גם קרוב אליי לבית, אז אמרתי בתחילת השנה אני יילך, קורס אחד לנסות לא יזיק. אז בקיצור במשך השנה ראיתי כמה אין לי זמן לזה, וכמה לא הולך לי. ואמרתי בסוף הקורס הזה אני יפרוש. ועכשיו עוד יומיים יש לי מבחן מסכם של הקורס, שבוע שלם אני כבר לומד כל יום. ויש לי עוד הרבה מה ללמוד! פשוט מאד, עכשיו סוף סוף אני מבין את הדברים שדיברו עליהם כל השנה, ואז אני צריך להשלים את רוב החומר של השנה של הבנתי. תהיה לי חופשה מבית ספר גם ליםו וחצי ללמוד! ואני מה זה לחוץ...אבל אני יודע שביום חמישי זה יהיה הסוף. נ.ב אחד הנושאים שיש שם זה אינדוציות שלומדים את זה בכיתה י`ב - (ואני בכיתה י`) כלומר, הייתי צריך שאחי ממש ילמד אותי את החומר הזה. אפילו מבחינת אלגברה אני לא יודע את זה. בכללי הקורס הזה הוא במתמטיקה, אבל לא קשור לתיכון! וזה לקראת תואר ראשון במדעי המחשב! אם הייתי ממשיך עד יב אולי היה לי חצי תואר!
  • יחידות מחשבים מובחרות + קורס טייס
    אני לומד באוניברסיטה הפתוחה לקראת תואר ראשון במחשבים וצפוי לסיים את התואר בעוד כשנה. ההתלבטות שלי בקשר לשירות הצבאי הוא שמצד אחד אני רוצה לשרת ביחידת מחשבים מובחרת ומצד שני אני רוצה לשרת בחברת אנשים טובים, כמו אלה שנמצאים ביחידות השדה המובחרות. אני מפחד שאת תקופת השירות אני אעביר עם אנשים לא מעניינים, שכל מה שיש להם בראש זה מחשבים. במקביל אני גם הולך לגיבוש של טייס. האם מישהו מכיר יחידת מחשבים בחיל האוויר שאליה אני יכול להגיע במקרה שאני נופל מקורס טייס? או לחילופין, האם מישהו מכיר יחידת מחשבים שבה משרתים אחלה אנשים? בנוסף, האם מישהו ששירת ביחידת מחשבים, יכול לספר לי איך היה השירות?
 
 

 
Copyright©1996-2019, תפוז אנשים בע"מ