איזור חופשי

הזמיר עוד נעול בכלוב שלו

הנשימה העמוקה שלקחתי עדיין מרעילה את ריאותי

עץ האלון הישן מגן עלי מהכחול הבוהק של השמיים

השמש רוחצת את עליו המתים והקפואים

נמנום של רוח רפאים,שוכן בלב עיירת הרפאים הזאת

היא חולמת על סיפורים ונהרות, שדים ורוחות רפאים, בתולות ים, ליצנים גסי רוח וצעצועי ענק

שיר כזה זה שיר נחוץ

על סימפוניה אמיצה

וורסיה על כך זאת וורסיה נחוצה

על לב טהור ששר עבורי ונוטע בי שלווה

כל מה שלב אמיץ צריך זה לשכב במנוחה ולגסוס לאיטו

לב אמיץ צריך לנוח על כנפי מלאך

לב אמיץ עדיין נח וסובל בשקט

מחייך כמו ליצן עד שההצגה מגיעה לסופה

מה נשאר בסוף, להדרן

זה אותו שיר, על אותו ילד שמת

מזדמזם לו בשקט

כל מה שלב אמיץ צריך זה לשכב ולגסוס לאיטו

לב אמיץ צריך לנוח על כנפי מלאך

מעוף של חצות לתוך יער קסום

נסיך ופנתר הולכים לצדי

אלה הן טריטוריות שחייתי בהן בעבר

עדיין הייתי נותן הכל ע"מ לאהוב אותך יותר

לפעמים השמיים הם כמו פסנתר שחור

פסנתר שחור על פני מים צלולים

הצינורות חורקים, המפתחות חלודים ואין סימן לדלת

לפעמים הבפנים הוא כמו פסנתר שחור

פסנתר שחור על פני מים צלולים

הלב שלי שוכב לו שם בשקט ומת לו באיטיות

ואילו הלב שלך, נח הוא על כנפי מלאך

אני רואה צעיר איטי, פשוט, מהלך לו ברחוב סואן

ידו רועדת קמעא בעודו אוחז בקערת הקבצנים שלו

מנסה לחייך הוא אבל פגוע לנצח, אף אחד לא שם לב

אני כן אבל ממהר ללכת משם

אדם זקן מתפשט לו, אי שם בעליית גג, מנשק הוא בובת ראווה

אלה הם דמדומיו של יום והוא בוכה לו לאיטו

כאשר הוא סוף סוף מגיע, אין מזור לעיניו

הן דוהות ונעלמות להן אט אט

אני רואה כלב מוכה בסמטה חשוכה

הוא מנסה לנשוך אותי

כל מה שנשאר לו זה הכבוד שלו והעיניים הפראיות האלה

לו רק היתה לי רגל ספייר לתת לו

אמא מגיעה לבקר את הבן שלה, הוא נמצא בבית סוהר

הוא מחייך אליה מעבר לסורגים, היא לעולם לא תאהב אותו יותר

כמו שהיא אהבה אותו ברגע ההוא

נערה שמנה נכנסת למעלית איתי

לבושה כולה בהידור, עונדת לה פרפר ירוק על צווארה

בושם מתוק להחריד מכה בנחירי

היא הולכת לסעוד לבדה

זה הופך אותה ליפה יותר, בעיניה

אני רואה פרצופים של דוגמניות בקירות לבנים

פסל של חרסינה, שלמות לצד אלימות, העיר הורגת

אותה עיר שמעריצה יופי, נעורים ותאוות הבשר

הדבר הראשון ששמעתי עליו היה נדודים

אדם זקן מספר את סיפורו

זה היית אתה

 הדשא מתחת לכפות רגלי היחפות

המדורה בחשכת הלילה

השמיים השחורים והים הכהה כ"כ

זה היינו אנחנו

מהלכים להם בדרכים גשומות, סורקים את החופים האינסופיים

מתעוררים כל בוקר לגלריה חדשה של תקוות

מתרחצים במקומות שכף רגלו של אדם טרם דרכה שם

הריסות של אוניות על איים צבועים בלבן

לבושים בשום דבר, אבל הגלישה הנה הגלימה היפה ביותר של הטבע

מעבר לכל תחושה של נצחיות, הנה אנחנו, מתנדנדים על נשימתו של הטבע

באויר המוקדם של שחר החיים

סימן לשקט שם, בגן עדן

אני רוצה לנסוע לאן שהחיים נוסעים להם

לעקוב אחר אותו מסלול קבוע

היכן שלאויר יש טעם של שלג

היכן שהדשא מריח כמו גן עדן אמיתי

אני אחלוף על שום אדם, שום זר, שום טרגדיה ושום התלהבות

אני ארחץ בעולם של חושים

אהבה, טוב לב ופשטות

בזמן שנאנס ונכלא ע"י הטכנולוגיה

המחשבה על קברי אבותי היה הרגע היחידי

הרגע שבו הרשתי לעצמי להביע אהבת אמת

אותה אהבה נותרה נצחית

ולעולם לא אהיה האיש שאבי היה

איך אתה יכול להיות "רק עצמך"

שאתה לא יודע מי אתה בעצם?

תפסיק לומר "אני יודע איך אתה מרגיש"

איך בכלל מישהו יכול לדעת איך אחר מרגיש?

מי אני שאשפוט, נביא, קבצן, זונה, פוליטיקאי וחוטא?

הרי אתה בעצם כל אותן הדמויות

ילד יקר תפסיק לעבוד ולך לשחק

תשכח כל כלל

אין שום פחד בלחלום

"האם ישנו כפר בפתית השלג הזה?"

ילד שואל אותי

"מה הצבע של שיר הערש שלנו?"

אף פעם לא הייתי קרוב כ"כ באותו רגע, לאמת ההיא

נגעתי בגבול ההוא, המוכסף הזה

מוות הוא ניצחון בכל מלחמה

שום דבר אינו אצילי למות למען הדת שלך

או למען המדינה שלך, או למען איזה אידיאולוגיה הזויה

למען אמונה, למען איש אחר, כן

דף מת ללא מילים

דיו יבש ללא משורר

העולם מת ללא סיפורים

ללא אהבה ויופי שאינו פוגע

מציאות חסרת אחריות בסופה עולה בנשמות

אי פעם ראית את אלוהים מחייך?

כל מה שאכפת לו זה שהעולם מייצר עוד יופי, עוד חטאים, בעוד שהאדם נהיה עצוב יותר

למה כולנו נושאים כלים של עינוי תלויים סביב צווארנו

מי הם כל שחורי הזקן ההזויים שמחזיקים בתנ"ך ומטיפים לשנאה, מעבר לאדמות הגיהנום

הרי רקוב אתה עם כל החזיונות האפוקליפטיים שלך

אני רואה את כל העריסות הריקות והתקוות המנופצות

אם האדם לא ישתנה לנצח

אני גם רוצה להיות אדם הגון

אבל כל מה שאני זה בעצם עשן ומראות

עדיין נותן הכל ומקווה שאהיה ראוי לכך.

ותמיד נשאר לו השינוי הנצחי