280 עמודים,
הוצאת הספריה החדשה, 2008.
התקבל לסקירה מתפוז.
אתחיל מהסוף ואציין שזו הפעם הרביעית השנה שאני ממש מופתעת לטובה מהספרות הנשית-ישראלית-עכשווית (תוהה מהו הסדר הנכון לשלשה הזו, כמעט וניסיתי את כל הקומבינציות), ואפילו ממש גאה בה. בפעם הבאה אני מבטיחה כבר לא להיות כל-כך מופתעת.
נשאבתי לתוך הספר הזה בתוך דקות ומזה כמה ימים לא יכולתי להתנתק ממנו עד לסיומו. וגם באותן השעות כשלא הייתי עסוקה בקריאתו הוא אפף אותי, הציף את ליבי ברגשות ומילא את ראשי במחשבות.
העלילה נעה סביב קורותיהם של חמישה ניצולי שואה בארץ ישראל בשנות החמישים; האחים איסֵר ולאסלו, נשותיהם מארי וגיזי (אשר באשמת המלחמה לכולם זהו פרק ב') ומכרת העבר של איסר, צ'ילאג.
צלקות המלחמה והקרובים שאבדו ניכרים בכולם היטב, אולם דרכי ההתמודדות שונות; איש איש בדרכו המעוותת-אך-האין-הגיונית-ממנה.
איסר ומארי מביאים לעולם את זיוה. הוא רואה בזיוה זו את התגלמות שני ילדיו מלפני המלחמה, קוטיקה ואוצ'י, ולעיתים מזומנת נעור מן השינה בהזיות אודות מיקומו על ציר הזמן והמרחב, והיא נאחזת בבתה ולרגע לא עוזבת, ומוצאת מיני דרכים ותחבולות כדי למנוע את האפשרות הקלה שבקלות להימצאות בנפרד ממנה. לאסלו וגיזי נמצאים בצד השני של הסקאלה, בוחרים שלא להביא עוד ילדים לעולם. גיזי, הנרדפת על-ידי עברה, מתחפרת בביתה ואינה יוצאת ממנו. וצ'ילאג, המשוחררת מן השבי הקומוניסטי, עולה לארץ כמעט עשור אחרי הרביעייה, מחפשת באובססיביות כל שביב מידע אודות בתה ההרה אריקה שאבדה לה.
יש משהו בשואה הזאת (ואני אומרת את הדברים חדורת כבוד ולרגע לא מזלזלת) שהפך כבר מזמן לחור שחור;
ראשית, מדובר במסה עצומה של חוסר הגיון, שככזאת שואבת אליה משאבים עצומים של עניין ותשומת לב. ובכל זאת, כמה שלא דנים ועוסקים והופכים בה היא עדיין לא נתפסת למוח האנושי שמנסה לענות על שאלות אלמנטאריות כמו למה ואיך. והחור השחור הזה מביא לעולם, מטעמים שהם ברורים לחלוטין, כמות רצינית לא רק של מחקר עיוני אלא גם טקסטים ספרותיים, סרטי קולנוע או כל ביטוי, בין אם אמנותי או לא, שהאדם מוצא לעצמו ככלי לנתב אליו רגשות ומחשבות על ומן הדברים שהם בחזקת 'גדולים ממנו'.
שנית, כפרה קדושה, השואה היא עניין להתעסק בו בכפפות ולהלך סביבו על קצות האצבעות. חלילה לא לפגוע, חלילה לא לשפוט, חלילה לא להעיר את השד מרבצו. כך לדעתי שוב נותר הפוקוס על העניין עצמו ולא על מה שיצא ממנו או מה שיצא ממי שיצא ממנו. אני לא בטוחה מה מן הבחינה הפסיכולוגית מה נחשב יותר קשה, תעצומת נפש בוודאי נדרשו מאדם לעבור את המלחמה, אבל אילו כוחות נפשיים נדרשים ממנו כדי לשרוד אחריה? זו השאלה שעקפו ועוקפים. העבר כבר עבר, אבל לך תתעסק עם העתיד...
לראות עיני, כך או כך, נוצרה מציאות שבה כל מה שנמצא ברקע לעניין עצמו היטשטש לטובת התחדדות המרכז. הנפח שתפסה השואה השאיר מעט מעוד חלל תנועה לכל מה שהיה סביבו, ובעיקר, לדעתי, למה שבא אחריו.
אפילו אם אני נזכרת בסיפורה של סבתי ז"ל, שהוא ממילא מחורר ומלא פערים, אני מגלה בסופו כמעט תהום, משהו בסגנון של: השתחררנו ב-45, ידה-ידה-ידה, עליתי נשואה עם ילדה ב-49. איך ולאן נעלמו ונאלמו ארבע שנים?
ולנישה הזאת נכנסת נוי בסיפורה; אל תוך ה"שקט" שאחרי הסערה. כי באמת הסיפור לא נגמר בשחרור, הוא רק מתחיל משם, כי משם צריך להרים את הנפש, מתחתית התחתיות ולהחזיר אותה אל החיים.
ואהבתי כל-כך הרבה בדרך שנוי בוחרת לה: אהבתי את המעבר בין הדמויות, אהבתי את השונות בין הקולות, אהבתי את הקפיצות בזמן, אהבתי את האותנטיות העולה מן הסיפורים, אהבתי את הנקודה הניטרלית ממנה נכתבים הדברים, שאינה מצד אחד שופטת ודנה ברותחין ומצד שני אינה מלטפת ברחמים, ובעיקר בעיקר אהבתי (אם השורש א.ה.ב בכלל קשור לעניין) איך שהשואה, לשם שינוי, היא-היא הרקע, ואיך תמיד נמצאת מאחורי איזה ווילון, אשר מדי פעם נפתח לכדי סדק ומיד נסגר בחזרה, כי נקודת שיווי המשקל כבר איננה שם אלא כאן והלאה מכאן.
ומעל הכול אני מציינת את הכתיבה העשירה והמרגשת שמצאתי אותה פשוט ללא דופי.
מרגישים שהספר נכתב מהלב.
ולשם הוא גם ישר נכנס.