ברוכות הבאות למועדון החתירה

``בן לו היה לי, ילד קטן...``
כמה כאב יכול להיכנס במשפט אחד קצר? כמה כמיהה השתוקקות ויאוש?
רק אנחנו יודעות כמה. רק אנחנו מכירות את הכרסום היומיומי הזה. את החיים סביב ימי החודש. ואת הכאב שמתפרץ לו בסוף.

אבל אנחנו, בניגוד למשוררת, מכירות את התקווה. התחרות שלנו נגד המציאות כיום, היא קצת יותר הוגנת. לרפואה של היום יש אפשרות לגלות ברוב המקרים ממה נובעת בעיית הפוריות, וכיצד אפשר לטפל בה.

וכך אנחנו חותרות לנו מול זרם עצום, ימים שבועות וחודשים. מתחמקות (לא ממש בהצלחה) מהשאלות חסרות הטקט שמתחילות ב``מתי`` או ``למה``. מרגישות את דקירת הקנאה האיומה בכל פעם ששומעות על מישהי שנכנסה להריון. ועוד מתייסרות על כך שאנחנו מקנאות. וסופרות...וסופרות... וסופרות.

אפשר היה לחבר ``אחד מי יודע`` מיוחד לפורום.

כמה ימי מחזור?
כמה ימים לביוץ?
כמה בטא אסטרדיול?
כמה זרעים בתנועה?
כמה עובי רירית?
כמה זקיקים?
כמה סמ``ק פרגונל?
ושאלת המחץ - כמה פסים? (:

אז זה המקום לשאול את כל השאלות, ולהעלות את כל הספקות. כאן תוכלו לקבל תשובות, הצעות רעיונות וטיפים. אבל בעיקר תמיכה, הבנה וחיבוק. כאן מותר להיות היסטרית, לבכות, לפחד ולהתבלבל. והכי חשוב - לצרוח עד הגג משמחה. כי כולנו באותה סירה.

(שאלות מקצועיות, מומלץ להפנות לפורום לבריאות האישה)

כמו שנאמר בעבר:

Give me your tired, your poor, your huddled masses

I lift my lamp beside the golden gate


כאן כולנו ממשיכות לחתור, עד שנגיע לחוף מבטחים.


התנצלות - המכתב נכתב בלשון נקבה, פשוט משום שהוא נכתב ישירות מתוך הבטן (או אם תרצו - מהרחם). אבל ללא ספק הוא מופנה במידה שווה - אליכם הגברים, שותפינו למסע התלאות הזה.