אבל עוד אין אישור רשמי, רק שלושה רעיונות לתסריטים...אבל מישהו רואה מצב בו ערוץ 4 אומר "תודה, לא"?
http://www.radiotimes.com/news/2013-03-20/charlie-...יש כמה ראיונות מוקלטים עם יוצר הסדרה, צ'ארלי ברוקר
זה לגבי Be right back, שלדעתי ממש עוזר לעכל ולעבד את הפרק
https://www.youtube.com/watch?v=hFntkrwLAcQכאן יש ראיון מקיף יותר על הכתיבה שלו, מגיעים למראה שחורה בדקה החמישים:
https://www.youtube.com/watch?v=mK8i2mRxX3s(זאת סדרת ראיונות עם יוצרים מומלצת במיוחד, שימו לב ללינקים בצד)
טוב, זה לא סרטון סטנדרטי- אבל הזכירו לי שברוקר, כאילו בהכנה להמנון הלאומי, בעצמו "קיים יחסים" עם כיכר לחם, איזה טמבל
http://www.youtube.com/watch?v=ksZ_7j5tmsM&NR=... (בכתוביות הסיום, ובאמת בקונטקסט אחר לחלוטין)
כבר הרעפתי מלא מחמאות על Be Right Back וגם הלינק מעל מאיר מאוד...אז אוסיף משהו לגבי דוב לבן:
בראיונות שקדמו להקנה ברוקר לא יכל להתייחס לטוויסט בסוף, אז הוא עסק בהרחבה בסיפור הכיסוי. הוא הסביר שדימוי "הזומבים" הגיע מלוב, שם אלימות לוותה בקהל אנונימי של אורות כחולים מסמארפונס "כאילו היו תיירים" לדבריו, ושהשיא היה בתיעוד הרצח והיחס לגופה של קדאפי, וההנאה בצילומי המזכרת סביבה...
הדברים הללו עזרו לי להבין את
היחס בין סיפור הכיסוי השקרי לאמת. הכיסוי היה גס ופשטני במידה מגוכחת ("הופיע סמל על המסך והרוב הפך לזומבים כי תמיד היה בהם את הפוטנציאל הזה"), אבל המציאות שנחשפה לבסוף התכתבה איתו.
אנשי הסמארטפואנים הם עדיין קהל אדיש שעומד מנגד מול סבל שקורה מטרים מהם, והמתאכזרים התבררו להיות מתאכזרים למען אותו קהל, כדי לספק להם שואו ,גם אם בלי קדיחת חורים בקורבנות שרירותיים.
למרות שזה פרק שמבוצע בצורה מיוחדת ועוסק בחולאיים הכי דוחים שלנו כחברה- יצר נקמנות אכזרי, וגם מציצנות שלא שובעת, נראה לי שהוא הכי פחות אהוד עלי כרגע. הוא פשוט לא אפשר להציג הרבה רבדים כמו שהפרקים האחרים מציעים, הוא לא ברא עולם שלם.
הרגע של וולדו:
ניגשתי לפרק ממש חוששת- שמעתי על הרבה מאוכזבים ממנו, מסתבר שטוייטר היה די מאנייק לברוקר באותו ערב ההקרנה... אבל מנגד התפרסם צילום מסך מהפרק שאמר שהרעיון גובש יחד עם כריס מוריס במסגרת כתיבה לקומדיה נית'ן בארלי. זה קוד לפיסת סאטירה זועמת במיוחד.
חשבתי שהפרק מרתק, למרות שאני מודה שהבסיס פחות מקורי,עדיין הוא מעורר מחשבה והשאיר עלי אימפקט חזק. איך שמחתי שהלכתי לקלפי לפני חודשיים, למרות כל הספקות והציניות...
הפרק פחות בלתי מקורי ממה שחושבים, למרות שהוא עוסק בתופעה נפוצה של מועמדי מחאה- הוא מביא דגש אחר, ומבקר דווקא את המקום של הסאטירה שמחריפה מציאות מבולבלת ואדישה, בה הבחירה היא תמיד בחרא במיעוטו.
אולי בגלל שכפי שהתוודאתי פה אני מאוהבת בצ'ארלי ברוקר, יוצא שאני רואה אותו בדמויות שהוא כותב, כל הזמן חשבתי עליו בתור ג'יימי (המפעיל של וולדו), במיוחד אחרי האמירה בסגנון אני רק קומקאי שיורד על אחרים. אני זוכרת את ברוקר אומר דברים דומים.
קראתי קצת על הפרק והופתעתי שברוקר אמר ש
ההשראה לווולדו הייתה דווקא ההצלחה של בוריס ג'ונסון, ראש העיר של לונדון, שכבר נתפס כפוליקיטאי לא מעורער, הכי רחוק שיש ממועמד מחאה וירטואלי! (ורק השבוע הוא הודיע פחות או יותר שהוא שוקל להתמודד על ראשות הממשלה מטעם השמרנים, במסגרת דוקומנטרי ששודר שלשום)
אז מה האפיל של ג'ונסון? הוא לא אפרורי ופורמלי כמו יתר הפוליטיקאים, הוא מביא "אופי" ולפי ברוקר זה הופך אותו לחסין כדורים. ובאמת ג'ונסון הוא הצלחה מטאורית למרות שלדים גלויים בארון פתוח לרווחה. הנה קטע מהראיון מלפני כמה ימים שהפך לסנסציה, בו בוריס נאלץ להתעמת שקרים, חברים מפוקפקים ואלימות בעברו.
http://www.bbc.co.uk/news/uk-21916385כדאי להזכיר שברוקר התבטא בגלויי תיאוב נפלאים למפלגה השמרנית. ואו כמה שהוא שונא אותם
http://www.google.com/imgres?imgurl=http://25.medi...מה שכן, התאכזבתי מהדקה האחרונה. לרגע חשבתי שהתווסף רובד של רגישות וחידוד אמירה, אבל חלקית התבדתי.
בשניה הראשונה שבה נראו יסמ"ניקים מפנים באכזריות חסרי בית חשבתי שברוקר רוצה לומר ש
האדישות ואבדן הדרך זו פריבילגיה של רובנו, כי ההשלכות של הטשטוש בין מחויבות רצינית לפרודיה יפגעו בנו בצורה פחות ישירה - ואילו החלשים ביותר ביננו יהיו הראשונים לשלם את המחיר על השטויות שלנו.מבחינתי אם המרכיב הזה, שהוא בו זמנית גם קודר וגם מובן מאילו ולכן למעשה מתון, היה סוגר את הפרק, הייתי חושבת שזה עוצמתי ומתוסכל. הנקודה הזו עדיין הייתה שם, אבל הגילוי בדבר פולחן האישיות של וולדו גנב את תשומת הלב ממנה. הפניה להשתלטות עולמית של וולדו, שמתפרסת על המון תחומי חיים הייתה טיפה פומפוזית ואפילו יומרנית, שאלו תכונות שזרות לחלוטין לברוקר. לא ברור לי בדיוק מה קרה שם. הוא עדיין כמעט מושלם מבחינתי.
אני אוהבת סופים מינוריים ודקים יותר, של עולם כמנהגו נוהג, כמו ב-ההמנון הלאומי, 15 מליון נקודות זכות ,מייד אשוב ודוב לבן. אני עדיין לא בטוחה מה חשבתי על זה שהבחור מ"ההיסטוריה המלאה שלך" שלף את השבב ולא שקע בזכרונות של זוגתו. אני חושדת שברוקר וארמסטרונג (שיצרו את הפרק) הלכו על הסוף הזה כי כבר "מייד אשוב" היה בשלבי בישול והיה רצון להעניק לחוסר היכולת להתנתק פרק משל עצמו. יכול להיות שהסרט שיעשה רוברט ד' ג'וניור (שקנה את הזכויות לרעיון) יהיה מאוד שונה.