פורום מוותרים על ברית מילה

אורי שלום,
קודם כל חזק ואמץ!  מספר עצות:
1.  קודם כל מומלץ, מניסיון, להגיע למפגש של קה"ל. אם תוכל לשכנע את בת זוגך זה מצויין.
2.  גם אצלנו מאוד התנגדו, איימו בניתוק הקשר ואיומים שונים. צריך להיות מאוד חזקים ולדבוק בעמדה שלכם. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי.
3.  לפי החוק, אסור לאף אחד לגעת בתינוק שלכם ולמול אותו בלי רצונכם, לא להורים ולא לרופא או מוהל וכמובן שאסור גם רק בהסכמת הורה אחד. זה הרי גם הבן שלך. אני מבינה את החשש, אז ליתר ביטחון תשמרו עליו לידכם
    עד כמה שאפשר, מרגע הלידה. אני למשל לא איפשרתי לאף אחד לחתל את בניי, במיוחד בהתחלה, רק אני ובעלי. אמנם זה לא היה מפחד של ברית, אלא מהתפיסה שלי של שמירה על פרטיותו של התינוק, כמו פרטיות המבוגר.
4.  לפי דעתי, אף אחד לא ילעג לילד. אמנם ילדיי עדין בגיל הגן אבל לא נתקלנו בלעג ואני לא חוששת מלעג כזה. יש כאן הרבה חומרי קריאה באתר בנושא זה.

היום פחות מ- 98% מלים את ילדיהם, אם כי הרוב עדין מלים.  אם תפנה אלי במסר אישי, אשמח גם לתת תמיכה ולעזור.

ליאת

תודה ליאת, אני מאוד מעריך את התמיכה. אני מקווה שאור תסכים להגיע למפגש של קה"ל. לגבי החוק, האם באמת כל הרופאים והמוהלים מקפידים על הסכמת שני ההורים? אני חושש שההורים שלי וההורים של אור יעשו "מחטף" וימולו את הילד ואז כבר יהיה מאוחר מדי. האם זאת עבירה פלילית למול ילד ללא הסכמת שני ההורים או רק בהסכמת אחד ההורים? ברבנות דרשו שאני ואור נלך לבית הדין הרבני ונוציא אישור אבהות, עשינו את זה אז רשום שאני האבא של התינוק לעתיד (אגב, אסור לאור להתחתן עם גבר אחר עד שנתיים לאחר הלידה). האם זה אומר שכל רופא או מוהל חייבים לקבל את הסכמתי לברית? האם צריך הסכמה בעל פה או בכתב? תמיד אפשר להגיד "הוא אמר לי" או לזייף חתימה שלי...

וואוו, אתה ממש חי בחוסר אמון וזה לא נעים. אני מבינה את הפחד ממחטף. האמת שאני לא עורכת דין ואולי כדאי לשאול משפטן לגבי החובה להסכמת שני ההורים. אולי כאן בפורום יש יודעי דבר יותר ממני בתחום הזה. אני כתבתי לך אינטואיטיבית שלדעתי חובה לכל הליך כירורגי,
ניתוח, מהלך פולשני, אפילו אבחון, צריך הסכמה של שני ההורים. רופא או מוהל שעושה מחטף לדעתי עובר עבירה. מצד שני אם מגיעה סבתא עם תינוק לטיפת חלב לחיסון שיגרתי, אני לא יודעת אם האחיות באמת בודקות אם באה מיוזמתה או שיש חתימת הורים לייפוי כח.

מנהלת הפורום ציפור לבנת כנף כבר העלתה פה באחד השירשורים את המיקרא בבאר שבע שבא אמא רצתה אבל האבא לא
רצה בת המשפט לעניני משפחה קבע שאמא יכולה לימול את התינוק

אני לא אוהב את המילה "עורלה", זאת מילה מתקופת התנ"ך וההקשר שלה הוא שלילי. הפלישתים, למשל, היו "ערלים" ודוד המלך הביא לשאול עורלות פלישתים שהוא הצליח להרוג. אולי הגיע הזמן למצוא מילה עברית טובה יותר לחלק הזה של הגוף? משהו חיובי או לפחות לא שלילי.

נ.ב. חיפשתי ומצאתי בגוגל: שמואל א יח25:
כה "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה-תֹאמְרוּ לְדָוִד, אֵין-חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ; וְשָׁאוּל חָשַׁב, לְהַפִּיל אֶת-דָּוִד בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים."
כו "וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד, לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וְלֹא מָלְאוּ, הַיָּמִים."
כז "וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת-עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וַיִּתֶּן-לוֹ שָׁאוּל אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ, לְאִשָּׁה."

מבחינה לשונית, רואים שהמילה "עורלה" קיבלה הקשר שלילי דווקא בגלל החובה ליהודי למול את בניו. כלומר, המילה עצמה היא מילה נורמלית ורגילה לגמרי שקיבלה הקשר תרבותי ודתי עם גוון שלילי.
לטעמי, אנו יכולים להשתמש במילה במובן החיובי, כמו כל חלק או איבר בעור ובגוף ולהתעלם מההקשר השלילי שנותנים לה הדתיים ושומרי המסורת.

הדבר הכי שנוא ביהדות זאת העורלה
העורלה ביהדות מסמלת אנוכיות, אטם,קליפה, אטימה מהקשרו הטבעי, משהו שמעכב ומערבב את הסדר, ויש להסירה במהירות לפני שהעולל או אחד מההורים יתעכב יתחרט או ישאל שאלות מיותרות .

ואם שונאים את העורלה אז את מי שונאים בדיוק את אלוהים את האדם ??

האם זה מוסרי להראות לילדים שאנחנו שונאים חלק מגוף האדם חלק מגוף של תינוק לחתוך ולגרום לו לכאב וסבל .האם זה חינוך לשלמות האם זה כבוד וחירות.

לא חושב שצריך להחליף שם רק בגלל שזה נשמע שלילי כי כך סיפרו לנו וכתבו לנו להיפך צריך לשנות גישה ולא לשנות שפה ברגע שנשנה גישה לגישה חיובית השם יהיה חיובי  

עם השימוש בה בהטייה - "ערל/ערלים".

עורלה הוא שם של חלק גוף תמים. התיאור של אנשים מסויימים תוך שימוש במילה שמתארת חלק גוף שלהם, בעיקר שימוש לצורך הפרדה "הם אחרים ממני" - היא הדבר השלילי והמגונה (בעיני).

בדיוק כמו שהמילה "גוי" משמעותה "עם", אבל השימוש המקובל בה אצל לא מעט יהודים נעשה לצורך הפרדה, עם לוואי של גנאי ולכן אני בחיים לא אשתמש בה בהתייחס לאדם שאינו יהודי.

מי שינסה להיתמם ויכנה את הבנים שלי "ערלים" יקבל "שלמים" לפרצוף, בלי שמץ של היסוס.

מיגבלה בד"כ בא עם אבר הגוף לדוגמה
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר  הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם(מגמגם)
שמות ו יב
אסור
וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת-פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל-פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה.וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת-פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם(ויקרא יט כג-כה)
כלומר בשלוש השנים הראשונות הפירות הם עורלה עורלה שאסור לאכול ורק בשנה החמישית מותר לאכול את
הפירות(אם היה בת מקדש היינו יכולים לאכול בשנה הרבעית בירושלים) אגב זההמקור למועד טו בשבט שמי מועד זה מונים את השנים
כבטוי גנאי זה יד כמה פעמים הינה דוגמה
וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים. וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ-אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה.  וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל-עַמִּי אִשָּׁה כִּי-אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל-אָבִיו אוֹתָהּ קַח-לִי כִּי-הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי(שופטים יד א-ג)

ערל זה טמא, עורלה זה החלק הטמא של הגוף וזה הפירוש המילולי של המילה עורלה. אם את לא אוהבת את המילה ערל אז למה את כן אוהבת את המילה עורלה?

הגעת למקום הנכון.

אני מציעה לך ולבת זוגתך כדבר ראשון לקרוא כאן בפורום.
בעמוד זה יש הודעה של תמר שמתמודדת עכשיו עם הלחץ המשפחתי לאחר לידה ויש בשרשור המון תשובות של כולנו שהינו שם, מה אומרים, איך אומרים איך מתמודדים- עצות יעילות מהשטח שעוזרות לעמוד בלחץ- מנסיון

תמשיכו לקרוא בפורום, תכנסו למאמרים ולקישורים תלמדו את הנושא וכשתבינו את הנושא לעומק תגלו שלכל טענה של ההורים והמשפחה יש תשובה ברורה, רצינית ועניינית שמפריחה את הטענות ושוללת אותם.

ממליצה לך גם להיכנס לאתר "גונן על הילד".

אני אספר לך על בני, הוא בן שנתיים, שלם, היחיד בגן. אין שום בעיה בגן, הגננת והמטפלות אוהבות אותו בטרוף. הוא כבר גמול ועושה פיפי בסיר ושום דבר לא עף לצדדים או מתפספס, (הגננת מאוד התרשמה מהעניין ואמרתי לה שזה בגלל שהוא לא נימול ולכן הכל עובד כמו שצריך) סבתא שהיתה מאוד מאוד נגד מאוהבת בו בטרוף. והיום יש הורים שלאור הבחירה השונה שלנו מרגישים לא טוב עם הבחירה האוטומטית שלהם לעשות מה שכולם עושים.
יש יותר ויותר מודעות לנושא, וברגע שמתחילים להבין את הנושא כבר מאוד קשה להחליט שאתה פוגע בילד שלך במכוון, פוצע איבר בריא רק בגלל מה תגיד הדודה. הילד יהיה יהודי אם הוא נימול או לא כי אמא שלו יהודיה, זה מה מפשיע על יהדותו ולא אם האיבר שלו פגום.

המשך הריון קל.

אני מאוד מעריך את התמיכה שלך ושל שאר אנשי הפורום. גם קראתי את ההודעה של תמר. האמת היא שנרשמתי לתפוז רק בשביל הפורום הזה, כבר שנים לא כתבתי בתפוז והחלטתי לא להשתמש בשם הישן. להפתעתי השם "לא חותך" היה פנוי ולקחתי אותו. השם משקף את העמדה שלי לגבי ברית מילה - אני לבנים שלי לא חותך!

מקווה ומאחלת שאחרי הלידה, כשהמשפחות יכירו את התינוק, הלחץ בהדרגה יירד והסוגיה תשכח עם הזמן - היו כאן הרבה מאד סיפורים כאלה, במיוחד כשבני הזוג מאוחדים בדעתם.

הפחד שיילכו מאחורי גבך מצמרר. אם אתה באמת חושב שהם מסוגלים לכך, לא הייתי סומכת על שום חוק או זכות בנושא (זה אולי מספק עילה לתביעה בדיעבד אבל לא הגנה בפועל), אלא מונעת כל אפשרות שמצב כזה יווצר. אני מקווה מאד שעד אז תהיו לפחות מתואמים ביניכם מספיק כדי שתרגיש שהתינוק מוגן כשאחד ההורים שלו נוכח.

מצטרפת להמלצה על אתר "גונן". ובטח יחזרו אליך לגבי מפגש. ובינתיים, אם אתה רוצה, אולי תכתוב איפה אתם בארץ ואפשר יהיה להזמין מישהו מהסביבה להיפגש אתכם אישית (או טלפונית וכולי).

נ.ב. יש לי שני בנים שלמים ואף אחד לא לועג להם. לבכור (היום בן 6) קרה שחברים שמו לב לשוני, אבל זה היה באותה דרגת טראומטיות של אמירה כמו "היי, החולצה שלך אדומה! ושלי כחולה!". אבל אם הייתי חושבת או אפילו יודעת שיום אחד מישהו יצחק עליו דווקא בנושא המסוים הזה, עדיין הייתי חושבת על הרבה דרכי התמודדות שלא קשורות בשינוי הגוף שלו כדי להתאים לציפיות של אותו לועג.

אנחנו מאיזור המרכז, אנחנו מתכוונים לגור בהרצליה אחרי החתונה. לגבי השוני החברתי, אני חושב שהבעיה היא יותר אצל מבוגרים או עם בנות זוג. לילדים לא ממש איכפת אם חבר שלהם לא עבר ברית מילה. למבוגרים איכפת, והם יכולים להציק לו כשהוא יהיה מבוגר. יצא לי לשמוע אנשים (בעיקר נשים) מדברות על עורלה כדבר שלילי, מגעיל וכו'.

אבל:
אם תחקור יותר לעומק את מי שמדברים כך, תגלה שרובם ככולם רק מדקלמים כמו תוכים את הדיבורים ששמעו בבית, מההורים ומחברים וכו'.
אין להם/להן אפילו חצי מושג איך בדיוק נראה איבר מין עם עורלה, לאן ואיך בדיוק היא מתחברת, מהם תפקידיה הביולוגיים, ושבהיעדרה (אצל מי שנימולו) ישנה רקמת צלקת ניכרת, מקומטת, יבשה ומופחתת-רגישות. הם מעולם לא ראו מול העיניים מה בדיוק עושים לתינוקות בברית מילה, כיצד משפריץ קילוח דם והתינוק צורח מכאבי תופת. נושא העורלה לא מוזכר, לא נלמד ולא נראה בשום מקום - לא בבתי ספר, לא בשיעורי חינוך מיני, לא באוניברסיטה, ואפילו לא בלימודי רפואה. כל מחקר שרלטני שיוצא באיזשהו מקום מפוקפק בעולם ומגלה שמילה מפחיתה קצת סיכויים להידבק באיזו מחלה - מתפרסם כאן בעיתונות כאילו מי יודע מה גילו (בזמן שבמדינות נאורות בעולם לא מפרסמים שטויות מהסוג הזה). מחקרים מהסוג השני, שמגלים את הסיכונים והחסרונות המשמעותיים של ברית מילה - חס ושלום, אף רופא לא מעז להביע על כך דעה ואף עיתון לא מעז לפרסם.
זו הסיבה לכך שהדיבורים על עורלה נשמעים כפי שהם נשמעים, וזה אכן רע לכל הדעות.

לעומת זאת, צריך וחשוב להבדיל בין היחס העויין שתקבל בחוצות הרחוב אם תדבר על "עורלה" בתיאוריה, לבין היחס בפועל שיקבל בישראל אדם שבנוסף לכל החבילה, יש לו גם עורלה כחלק מאיבר המין. יש הבדל של שמיים וארץ בין השניים ואסור ליפול בפח ולהאמין שכל אדם שאומר לך עכשיו "עורלה - גוי!" אכן יתייחס כך לבן שלך. לאמיתו של דבר, מאד לא סביר שמישהו אי פעם יעז לומר לו משהו על כך (שלא לדבר על כך שרוב מי שיפגוש במהלך חייו כלל לא ידעו איך נראה איבר המין שלו).

נסה להיזכר כמה פעמים כשהיית ילד ראו לך את איבר המין, וכמה פעמים ראית לאחרים בצורה כזו שהיית בוודאות מבחין בפרטים קטנים כמו עורלה או היעדר עורלה. האם, בכל שנותיך, הבחנת שלכולם יש צלקת על איבר המין? עד היום טרם פגשתי מישהו שהצליח להבחין בזה עד שלימדו אותו איך נראית הצלקת (כולל רופאים דרך אגב).

בהחלט ייתכן שיהיו נשים שיעדיפו גבר נימול, בדיוק כמו שייתכנו גברים שיעדיפו מישהי שעברה ניתוח להגדלת חזה, או כמו שרוב המצרים יעדיפו אישה שעברה מילת נשים. זה לא אומר שכולן או אפילו רובן יעדיפו לעזוב בבושת פנים כשיגלו שבן זוגן לא נימול - הרוב יכולות להתרגל לזה בקלות. אפילו במקרה הכי גרוע, גבר שרוצה לעבור ברית מילה כמבוגר - יכול. זה לא נחשב ניתוח מסוכן או מסובך. מי שמלו אותו כתינוק לעומת זאת - לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה ולקבל חזרה את יתרונות העורלה (שיחזור עורלה הוא פתרון חלקי בלבד).

שתהיה המשך התמודדות מוצלחת

המבוגרים שאתה פוגש היום שמדברים כפי שמדברים, שייכים לדור שגדל על ברית מילה כטאבו מוחלט. הם מעולם לא שמעו ולא חשבו שיכולות להיות סיבות להיות נגד המסורת הזו. דור התינוקות של היום יגדל למציאות שונה לחלוטין, בדיוק כפי שהדור שלנו צמח לתוך מציאות שונה לחלוטין מהדור של הורינו וסבינו (מה הסבים שלנו היו אומרים על הסלנג של היום? על אובדן ז'אנר כור ההיתוך שהם קידשו בזמנו? על תרבות הצריכה, המועדונים, הפירסינג?)

אם זה יפריע לו עד כדי כך, שיילך ויעשה מילה מבחירה, לא?

חייבת להודות שלמעט אולי חזרה בתשובה, אני בשום אופן לא מצליחה לדמיין שילוב נסיבות כזה (חברים ילעגו לו? איזה מין חברים אלה? או אנשים זרים? מאיפה להם בכלל לדעת? ממתי מבוגרים מסתובבים ולועגים אחד לשני?).

וכפי שאמרו לך, ילד שנולד עכשיו במרכז הארץ כבר גדל למציאות בה אי-מילה קיימת - במיעוט, אבל קיימת ומדוברת - אז קשה לי להאמין שהוא יזעזע מישהו כבוגר.

אתה יודע מה זה מזכיר לי - שחברים שלי, בני גילי, שאלו אותי פעם מזמן-מזמן אם אני לא חוששת שיצחקו על הילדים שלי (התיאורטיים בזמנו) בגלל שאני ובן הזוג שלי לא נשואים. עכשיו שאני נמצאת בסביבת הורים אמיתית, כשכל הילדים מסתובבים עם שמות כפולים ומשולשים עם ובלי מקף והמשפחות כל כך שונות ומגוונות - אנחנו כזוג גבר ואשה שגרים יחד ומגדלים את הילדים המשותפים רק של שנינו ממש מופת של שמרנות - זה נשמע לי כל כך מופרך שקשה לי להאמין שדיברנו על זה אז ברצינות.

בכל מקרה, אני חושבת שמה שאתה עושה זה מצוין - ללכת עד הסוף עם כל התסריטים, להריץ את כל המחשבות, לחקור לכל הכיוונים - ועוד יותר מצוין שאתה עושה את זה עכשיו, כשזה בתיאוריה.

אחרת היה אפשר אצלנו.

מה שמסתבר אגב, יובל, שבכלל לא אוכל לבוא למצעד עם אחי כי אנחנו לא נהייה! באעסה....

למרות שאת מוזמנת להגיד לו שאם בא לו הוא מוזמן לצעוד בבלוק הירוק בלי קשר. אני אדאג לו...
מה גם שלפי הפייסבוק שלו יהיו שם אנשים שהוא מכיר.

הגעת למקום הנכון

קודם כל, טוב מאוד שיש לכם עוד כמה חודשים להתלבט ולעצב לכם את החלטתכם בנחת. עם זאת, אתה צודק, יש יתרון אדיר עבור רוב האנשים בהעלאת הנושא בשלב מוקדם כדי לאפשר לסערה לקרות ולהירגע עוד לפני שהתינוק נולד. רעיון אי המילה הוא כל כך מהפכני עבור רוב הישראלים שברור שרק המחשבה על כך מאוד מטלטלת ומבהילה ויכולה לגרום לסערת רגשות (כפי שראית בשרשורים אחרונים כאן בפורום).

אני ממליצה לך וזוגתך להקדיש את התקופה הקרובה לבדיקה ודיונים בינכם לבין עצמכם, ולהשאיר בינתיים את שאר בני המשפחה מחוץ לתמונה. בהמשך, כאשר תרגישו שאתם, ההורים לעתיד, יותר מגובשים בתפיסתכם ובמה שאתם רוצים, תוכלו להעלות את הנושא מול שאר בני המשפחה והסביבה.

אני חושבת שמפגש עם הורים ותיקים בקה"ל יכול מאוד לעזור לכם להירגע, ומקווה שאכן תגיעו למפגש כזה שיתקיים בקרוב.

בהצלחה ותישאר איתנו

זה לא נגמר שוב פעם דוחפים ומזכירים את נושא ברית מילה בכל מחקר אפשרי (ישראל ארה"ב אפריקה) טועים ומטעים את הציבור התמים שוב ושוב אך למה בשבדיה או בקנדה חוקרים לא צריכים כל פעם להיצטדק למה כן רצוי לחתוך איבר בריא בגוף האדם למה שם לא שומעים על מחקרים כאלה .

רגע ולפי המחקר אם ברית מילה אמור להפחית את מחלת האיידס ב-47% אז לפי המחקר לא הגיוני בכלל שכאן בארץ שכמעט כולם נימולים יש מגמת עליה של נידבקי האיידס

רגע אבל אמרתי כמעט אולי כל אלה שנדבקו הם בעצם השלמים בארץ אם יש 3% או-4%  יהודים שלמים אז לפי החישוב שלי זה הגיוני שבכל שנה ידבקו 300 איש. לכן אני מציע לחוקק חוק שכל יהודי שלם יעבור ברית מילה כפוי.





כמובן שההסבר האחרון זה בציניות כן

המחקרים האלו מצחיקים והסיקור העיתונאי שלהם הוא ממש הטעיה של הציבור.   יש לובי כלכלי מאד חזק ומושחת שממן "מחקרים" בעד ברית מילה בעוד אין לובי כלכלי חזק שיממן מחקרים נגד ברית מילה.  המצב דומה לכך שבעבר פרסמו "מחקרים" שהעישון טוב לבריאות.  ברור וידוע שאין קורלציה בין ברית מילה לאיידס במדינות שונות.  ראו ציטוט חד משמעי מה- USAID:


United States Agency for International Development (USAID):

“There appears to be no clear pattern of association between male circumcision and HIV prevalence. In 8 of 18 countries with data, as expected, HIV prevalence is lower among circumcised men while in the remaining 10 countries HIV prevalence is higher among circumcised men.” (Feb, 2009)

המשרד לפיתוח בין לאומי של ממשלת ארצות הברית:
בבדיקה של 18 מדינות, לא נמצא קשר בין אחוז הנימולים במדינה לאחוז הנדבקים ב-HIV.

http://www.measuredhs.com/pubs/pdf/CR22/CR22.pdf


ארגוני הרופאים בעולם קוראים ומכירים היטב את המחקרים השונים וכולם קבעו שאין הצדקה רפואית לברית מילה.   הם מראים לנו בדיוק עד כמה "המחקרים" האלו לא משכנעים.

אפילו ארגון הרפואה של דרום אפריקה (מדינה שבה ערך ארגון הבריאות העולמי את אחד ממחקריו) מתנגד לברית מילה:

South African Medical Association:
“The matter [circumcision] was discussed by the members of the Human Rights, Law & Ethics Committee … The Committee stated that it was unethical and illegal to perform circumcision on infant boys in this instance. In particular, the Committee expressed serious concern that not enough scientifically-based evidence was available to confirm that circumcisions prevented HIV contraction and that the public at large was influenced by incorrect and misrepresented information. The Committee reiterated its view that it did not support circumcision to prevent HIV transmission”.  (February, 2011).

http://community.babycenter.com/post/a28293419/sou...

http://www.arclaw.org/newsletter/vol-9/no-1/news/s...


תרגום:  הנושא [ברית מילה לגברים] נידון על ידי הוועדה לזכויות אדם, חוק, ואתיקה רפואית של ארגון הרפואה של דרום אפריקה.  הוועדה קבעה שזה לא חוקי ולא אתי לבצע ברית מילה לתינוקות בנים במקרה זה. הוועדה גם מציינת שאין די ראיות מדעיות בכדי לקבוע שברית מילה מגנה מפני HIV [הנגיף שגורם לאיידס] ושהציבור מושפע ממידע מוטעה ומסולף.  הוועדה חזרה וקבעה שהיא מתנגדת לברית מילה בכדי, כביכול,  למנוע הדבקות ב- HIV.

מאז הטור שלו בו הוא הסביר כי הנקה בשכיבה היא סכנת חיים, לא מבזבזת זמן לקרוא שום דבר שיוצא תחת ידיו.

איזה רעיון נחמד בכרטיס שגילית. אנחנו ערכנו אירוע לכל אחד מהבנים כשלושה חודשים לאחר הלידה. לאירועים גם הוזמנו הדודים הדתיים , שידעו או שיערו שלא נערכה ברית ובאו עם פרצוף קצת עקום אבל ברכו בלבביות והביאו מתנה. בתוכנית של האירוע היו ברכות, קטעי נגינה,
כיבוד כמובן ושניהם נערכו במסעדות ולא בבית , כדי שיהיה יותר חגיגי. היה לנו חשוב לציין את הולדת הילד ולתת לאירוע מקום כבוד כמו שעושים עם חתונה למשל. אפילו הדפסנו הזמנות ושלחנו לאנשים ובה כתבנו: הזמנה למסיבת הולדת.
חברים שלנו ברובם ידעו שלא ערכנו ברית,  אך זכור לי זוג אחד שלא ידע שכתב לנו בכרטיס הברכה: "מזל טוב לרגל ברית המילה של בנכם", כאילו זה ברור שזה קרה.

אפרופו שם מקורי לאירוע, כתבתי כאן בעבר שהיכרתי רבה רפורמית שעורכת טקס הולדת לתינוק, כמובן בלי ברית מילה, וקוראת לטקס: "ברית מילים". כמובן שהיא שוזרת בטקס קטעי קריאה מהמקורות וממקורות מודרניים.

אני כבר הרבה שנים כאן ועדיין חושבת שאת צודקת, הוא באמת מרתק (וחשוב, ומרגש, ותומך, אבל אין הנחתום.. וגו' )

בישראל באמת לא מקובל לערוך מסיבת בייבי שאוור במהלך ההריון.

אנחנו לא עשינו מסיבה לפני או אחרי הלידה עבור אף אחד מילדינו. סתם כי אנחנו לא אוהבים מסיבות וטקסים בפורום שהוא גדול יותר מהמשפחה הגרעינית. זה לא קשור לכך שלא מלנו את הילדים, אם כי מאוד יכול להיות שמעצם היותנו חובבים מאוד קטנים של טקסים בכלל, ובטח במה שנוגע לעצמנו בפרט - גם זה השפיע על נקודת המוצא שלנו והקל על העניינים.

גם אנחנו מושכים ידינו בעט באירועים מסויימים. אוהבים ליצור כל מיני שירים (אם מוזיקה ובלי) שמתאימים ספציפית לבעלי השמחה.

הברכה שהעלית לכאן מאוד נחמדה פחות אהבתי את החלק השני שלה (נו, קצת פולני ) אבל עם החלק הראשון אני מאוד מזדהה.

אולי נפתח שרשור של ברכות קצרות (או ארוכות למי שרוצה) שניתן לברך להולדת בן או בת, עם דגש על המוגש "ברית" שלא בהקשר הכירורגי שלה?

את הכרטיס נחמד.
אני לא עשיתי בייבי שוער או מסיבה למי יש כח כאשר כל דקה זה עם התינוק בפגיה ומה שנשאר עם הילדים בבית.

מקווה שתמצאו אותה.

לפני כמה שבועות התייעצתי כאן בנוגע לברית, זה היה לפני שילדתי. היום יש לי שני בנים תאומים מקסימים בני שבועיים וחצי. אני בהסכם הורות משותפת עם גבר גיי.
אני מאוד נגד ברית, וההתייעצות כאן שכנעה אותי עוד יותר שאני לא רוצה לעשות ברית בשום פנים ואופן. השותף שי להורות אמר לי בהתחלה שאידאולוגית הוא איתי, אבל הוא לא נחרץ כמוני כי הוא חושש מהמחיר החברתי והנפשי שהילדים ישלמו.
גם אני חששתי מהמחיר, בעיקר כי גם ככה הם כבר נולדים למשפחה חריגה. אבל אני בוחרת להאמין לאנשים שכותבים כאן ולעוד אנשים שהתייעצתי איתם, שלא היו אצלכם תופעות של נידוי חברתי או התעללות כלפי ילד שלם, והבנתי שלא משנה מה, אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה, זה מעשה נוראי וטיפשי בעיניי, ולכן החלטתי סופית שאני לא רוצה.

מאז אני עוברת שבעה מדורי גיהינום. כאשר יגורתי בא לי.

המשפחה של השותף, שמכירה אותי רק כמה חודשים אבל כבר בהתחלה היה בינינו חיבור מצוין, ממש מזועזעת מהעניין. הם עזרו המון מהרגע שהתאומים נולדו, הם אנשים טובי לב. ועדיין הם מעוניינים לעזור, באים פעם בשבוע לכמה שעות, והציעו גם לטפל בילדים בשבתות אצל הבן שלהם כך שיהיה לי יום מנוחה. אבל כשהבינו שלא תהיה ברית הם שינו את היחס כלפיי מהקצה לקצה. הם הבינו שאני יותר זו שדחפתי להחלטה, מה שנכון. אמא שלו עשתה איתי שיחה מאוד קשה, ניסתה לשכנע אותי במניפולציות שונות, וכשהבינה שזה לא יעזור, הפכה קרה ומנוכרת כלפיי וגם כלפי הבן שלה.
עדיין הם באים לעזור, אבל היחסים כבר לא מה שהיו. הם באים כי הם רוצים לעשות טוב לנכדים, אבל אם זה היה תלוי בהם הם לא היו רואים אותי יותר בחיים. היא אמרה לי שגם היא וגם בעלה לא ישנים בלילות מרוב דאגה. גם האחות הצעירה ובעלה, שהם מדור יותר צעיר, חושבים שזו החלטה מטורפת.

גם אמא שלי הגיעה איתי לשיחות מאוד קשות. היא בוכה כבר כמה ימים. לא רוצה לספר בשמחה על הנכדים שנולדו, אומרת שאם חברה תבוא לראות היא לא תדע איפה לקבור את עצמה כדי שלא יראו את הבולבול שלהם. אפילו הדליקה שני נרות נשמה בשבילם, לשמור עליהם!!!!
אבא שלי ניסה לדבר איתי רק פעם אחת וחשבתי שהוא קצת נרגע, אבל מסתבר שהוא לא ישן בלילות מאז שנודע לו, ושאחד הדברים שהכי מעסיקים אותו זה איך  לספר לאחים שלו, משפחה מסורתית.

כולם סביבי חושבים שאני משוגעת לגמרי. הם בטוחים שאני עושה "דווקא", שזו עוד מלחמה שאני מנהלת נגד העם שלי, רואים בזה בגידה. לא מצליחים להבין  שאני לא עושה את זה כדי להילחם, אלא כי אני רואה בזה את טובת הילדים שלי. "איך יכול להיות שמיליוני יהודים עושים את זה אם זו כזו פגיעה נוראית בילדים?" וכו', אתם בטח מכירים את כל השיח.

והכי קשה לי זה שהשותף שלי להורות כבר לא לצידי בעניין. הוא יזרום עם ההחלטה, אבל הוא לא שלם איתה. בעקבות הלחץ המסיבי ושיחות עם כל החברים והמשפחה שלו, שכולם נגד ההחלטה, הוא כבר בעד לעשות ברית. הוא לא חושב שזה מצדיק את הרס היחסים. הוא חושב שאני הולכת עם ראש בקיר, שאני לא מבינה את המחיר שנשלם על ההחלטה ושהמחיר גבוה מדי. אם כל העולם סביבנו אומר שזה נורא ואיום ושזה יפגע בהם, למה אני בוחרת להקשיב לכמה אנשים הזויים בפורום, אנשים שאני לא מכירה אישית?
אז למי אקשיב - למישהו שכן מל את הילדים שלו? לי חשוב לשמוע מאנשים שיש להם ניסיון. אני מכירה אישית אחד כזה, עם 3 ילדים שלמים שהגדול בהם בן 25 ושלושתם מעולם לא חוו קושי שקשור בזה שלא מלו אותם.
אבל שוב, גם זה לא משכנע את השותף שלי. אוקיי, אז יש כמה משוגעים שאומרים לך מה שאת רוצה לשמוע.
זה מקומם אותי, כי לו, כגבר הומו, אין בעיה לעשות דברים שלא מקובלים חברתית. אבל כאן הוא מאוד חושש מהמחיר החברתי שהילדים ישלמו ומזה שנהרסו היחסים עם המשפחה, ולכן הוא מוכן לישר קו עם הדביליות של החברה. הוא גם אומר שהאנשים שלא עושים את זה רובם גרים במרכז, ובירושלים הדברים יהיו שונים.

אני גרה אצל אמא שלי והיא באמת עוזרת המון, לא הייתי עושה את זה בלעדיה. אבל עכשיו היא שוב הלכה לישון בטריקת דלת אחרי עוד "שיחה" בה הטיחה בי כמה אני לא נורמאלית ואיך אני מרחיקה ממני את האנשים שאני כל כך זקוקה לעזרתם. ואיך מצד אחד אני מקבלת מהם עזרה, מצד שני אני לא מקשיבה לדעתם ופוגעת בהם כל כך. אני די בטוחה שזה יעבור עם הזמן. כמה שקשה לה, היא לא מסוגלת לא לקום לעזור לי כשהיא שומעת את שניהם צורחים והיא סביבי 24 שעות ביממה. אבל קשה לי עם זה שהיא לא מקבלת אותי, לא מבינה אותי, חושבת שההחלטה נובעת ממרדנות גרידא. וקשה לי לקבל עזרה שלא באה בלב שלם.

אני ממש חיה בסיוט. לא די בקושי העצום שבלגדל תאומים, לילות שלמים נטולי שינה, החלמה מניתוח קיסרי. אז גם לינץ' מהמשפחה.
הייתי רוצה פשוט לברוח מכאן, לעשות את זה לבד, לא להזדקק לכל העזרה הזאת מאנשים שלא מסוגלים לקבל את ההחלטה שלי במה שנוגע לילדים שלי. כמה הייתי רוצה לא להיות תלויה באף אחד, אבל לצערי אני תלויה בהם ולא אסתדר לבד כאם חד הורית (בן הזוג להורות עושה ככל יכולתו אבל הוא בתקופה לחוצה מאוד בעבודה, כך שאני זאת שנושאת ברוב הנטל).

מצטערת על האורך, אני כבר לא יודעת מה לעשות
זה יעבור? או שמעכשיו נדונתי להיות המצורעת של המשפחה ואיבדתי את המשפחה שלי???

אחרי שתעבור התקופה שכולם שואלים אותם "איך היתה הברית"? יתייצב המצב ויתברר שהם מענישים רק את עצמם. התינוקות הרי מקסימים! מי יכול לעמוד לאורך ימים מול קסם של תינוק? כפול שניים?

קרב הבלימה הזה יימשך גג חודש. זה יהיה קשה, כנראה, אבל זה ייגמר, וילדייך יינצלו מן הגורל המר. זה יפצה אותך על הכל. רק החזיקי מעמד עד הסוף!

ואו, תאומים! קשה לי לתאר! איזה כף!

עצתי - כמו שכתבו פתיל אחד למטה: אל תיכנסי לשום וויכוח עם אף אחד. נתקי מגע. שיהיו קרירים, שיהיו היסטריים, מה איכפת לך? לך איכפת דבר אחד - להגן על הקטנטנים שלך. זה תפקידך עכשיו. כל השאר יחכה.

ייתכן שנכון לך כרגע לנתק מגע עם אימך- ואם לא, לצמצם את הקשר למזער זעיר. את אמא של הילדים, את מחליטה - לא אמך, לא חמותך ולא הרב הראשי. את אחרי לידה ושיעזבו אותם באמש'להם!
אם תגלי כוח ותנהגי כך - מהר מאוד יתהפך הגלגל; הם יצטרכו אותך, כי בך תלוי הקשר עם הנכדים... שקסמם ימס את כל הקרחונים.
שולחת לך גם מסר.

מצטערת לקרוא על הקשיים וחוסר התמיכה שאת חווה בתקופה כל כך רגישה, זה בוודאי לא קל.
מקריאה פה בפורום, תקופת ההלחצות היא מוגבלת, ולכן אני הייתי מהמרת שכן, המצב ישתפר, בעיקר אם לא תתני להם סדק או תקווה ותראי שאת נחושה.
כמה שאלות שאני הייתי שואלת את אמא שלך אם הייתי במקומך:
1. האם העזרה שאת מקבלת ממנה ניתנת לך מתוך ציפיה לתמורה? האם היא מותנית במילת הילד?
הייתי שמה את הקלפים על השולחן, אומרת לה שתדע שאת לא חתמת על הסכם כזה, ואם היא עוזרת לך, זה כי היא אמא שלך, והיא אוהבת אותך ללא תנאים.
2. כשהיא טוענת שאת לא מקשיבה לדעתה, למה היא מתכוונת? זה לא נשמע שאטמת אוזניים, אלא שפשוט החלטת אחרת. להקשיב לדעתה לא אומר לקבל את ההחלטה שלה.
3. מה אמא שלך היתה עושה אם היתה גרה במקום בו נהוג לימול את הבנות? האם היתה מוכנה לימול אותך? האם היא מבינה שזה בוודאי היה דומה למה שאת מרגישה כרגע?
היי בטוחה שאת לא פוגעת באף אחד מבני משפחתך, כל מה שקורה הוא בין התאומים לבינך, הם בכלל לא חלק מהמשוואה. ברית המילה לא קשורה אליהם.

תודה רבה.
באמת אמרתי לאמא שלי, שלא מפסיקה לעזור, קמה באמצע הלילה ברגע ששומעת ציוץ קל ולפעמים מאכילה במקומי כדי שאוכל לישון קצת - ורק בזכותה אני לא קורסת,
שתעזור רק אם זו עזרה בלתי מותנית. אחרת, אני מעדיפה שלא תעזור.
בקשר למילת בנות - העליתי את העניין הזה, כמו גם קשירת רגליים לנשים ביפן. אבל המצדדים בברית מילה לא מצליחים לראות את הדמיון. "איך את משווה???..."

להזדעדע מההשוואה למילת בנות זו התגובה הנפוצה.
למה ההשוואה לא נכונה- אף אחד לא הצליח להסביר לי.

להבין שזו השוואה נכונה. אפילו לי לקח זמן .... :) וזה כשתמיד הייתי מאד מאד נגד ברית מילה (אני אף פעם לא התלבטתי אם למול או לא), רק חשבתי שזו די הגזמה להשוות בין מילה נשים לברית מילה...היום אני חושבת שזה בדיוק אותו הדבר

רוב הנשים שנימולו - נאטמות לכל טיעון נגדי, מרוצות ממצבן וממשיכות את המסורת הזו כלפי בנותיהן.
אותו מיעוט של נשים שאינן מרוצות ושנמצאות בטראומה קשה מכך שנימולו, ושכתבו ספרים על כך, הן נשים שהיגרו למדינות אחרות בהן מילת נשים אינה נפוצה, שמעו את טיעוני הנגד והשתכנעו (רוב המהגרות נאטמות לטיעוני הנגד, מנרמלות את הזוועה וממשיכות אותה).

עניין נוסף - אולי כדי להפחית את תחושות האשמה בנוגע למילת זכרים, נהוג בדיונים בישראל להפריז בחומרת מילת הנשים. יש לפחות 3 סוגי מילת נשים, והנפוצה שבהן איננה החמורה והקשה ביותר שכאן מדברים עליה כאילו היא היחידה בעולם (נקראת אינפיבולציה, כריתת כל איבר המין הנשי ותפירת שפתי הנרתיק החיצוניות, נפוצה בכמה מדינות אפריקניות) אלא דווקא מעשה קל יותר וחמור פחות ממילת זכרים - הקזת דם מהשפתיים החיצוניות או הסרת רקמת עור שנקראת Clitoral Hood (עורלת הדגדגן). מילות מהסוג הזה נפוצות ביותר במצרים למשל, וטיעוני ה"בעד" שם נשמעים דומים מאד לטיעוני הבעד ברית מילה שכאן.

אגב, קשירת רגליים היתה נהוגה בסין ולא ביפן

נראה לי שרוב האנשים שמלים, לא מפחדים מסרטן הפין, לא מפחדים מאיידס, לא מפחדים שיצחקו על הילד בגן, הם מפחדים שייקרה *להם* מה שקורה לך עכשיו, וכדי להצדיק את הפחד הזה, הם חייבים להקשות עלייך ככל היותר.
אבל את לא משתמשת בילדים שלך בתור מגן משאר המשפחה, אלא עושה בדיוק להפך ומהווה את המגן שלהם

הלחץ החברתי הוא לחץ של ההורים ועל ההורים
לא על הילדים

מחזק את כל מי שהמליץ דממת אלחוט.
תקבעי תאריך בעוד 4 חודשים ורק מאז לדבר להסביר וכו'.
עד אז, בגסות רוח , ובאסרטיביות לקטוע כל שיחה בנושא.
כשזה יהיה ברור
ההצקות יפסקו.

בלוחצים לעשות והוא לגמרי מודה שזה אך ורק עניין חברתי ולא רק החשש להצקות לילד אלא גם "מה יגידו" האהוב עלי כל כך...
הוא בעצמו עשה את הניתוח בגיל 16 כשעלה לארץ, עוד לפני שבדק אם באמת יציקו לו, בפעם הראשונה שמישהו אמר לו שהוא לא יהודי הוא הלך ועשה...

בינתיים הקטן בן שבועיים ועדיין עם צהבת מה שקונה לי זמן אבל איך מגדלים ילד שלם (פיזית ונפשית) ממקום של חוסר הסכמה בין ההורים? הרי בן זוגי לא יצליח לשדר לו שזה בסדר וטבעי ואם יהיו הצקות הוא בעיקר יכאב את כאבו ויאשים אותי...

אולי כבר עדיף לעשות? הסביבה שמזכירה מאד את שלך לא מטרידה אותי כי ברור לי שזה יעבור אבל בלי תמיכת בן הזוג?

ולפני ואחרי הלידה היו לנו חיכוכים ושיחות מאוד קשות על הנושא.
אבל קורים כ"כ הרבה דברים בחיים ועם הילדים לפני שהצקות נהיות אפילו אפשרות תאורטית, שאני מאמינה שהדילמה פשוט תדעך.
אני יודעת שגם היום הבנזוג שלי היה מאוד מעדיף שהילד יהיה נימול אבל הוא מחליף לו בלי בעיה וכ"כ גאה שהוא יודע לדפוק מסמר בפטיש (אמיתי!) ולעבוד עם מברגה (אמיתית!) ווהולך כמו אבא שלו ורץ אחרי אבא שלו לכל מקום, ואלו הדברים שמכניסים משמעות לקשר שלהם. עכשיו התינוק פיצי וכל הזמן מחובר אלייך, אז הדילמה הזו לכאורה בוערת יותר. כשהוא ייפרד ממך ואבא יתחיל להיות פונקציה משמעותית בחיים שלו, אני מאמינה שעוצמת הדילמה תרד וגם אם הוא לעולם לא יסכים שזה הדבר הנכון, זה יפסיק גם להיות חשוב (הכל כמובן, מה שנראה לי ומה שאני מקווה וקצת מהניסיון שלי).

שמחה לשמוע שיש עוד זוגות שלא מסכימים. נראה לי שברוב מקרי אי ההסכמה בסוף יש ברית. אישי היקר היה שמח לנצל כאן זכות וטו רק שאני לא חושבת שאני מסוגלת לקבוע ברית או לחתום על הסכמה (שחוקית נדרשת!) לביצוע ההליך הזה עם כל הרצון שלא לעשות רע לחצי השני והנהדר שלי. מרגישה שכאן הוא טועה ועושה שיקול שלא לטובת הילד...
נראה כמה הבילירובין היום וכמה זמן הדיון יכול להימשך ללא החלטה אבל הזמן שעובר הוא לגמרי לטובת שלמות הילד, בורות היא דבר נפלא לפעמים, אבל הידע כבר נרכש...

אם כבר, אז לך צריכה להיות זכות וטו על ביצוע הניתוח, לא?

הוא היה רוצה שגם לו יהיה לפעמים...
בגדול לפני שקראתי על זה אמרתי שאני לא רוצה אבל לא אלחם איתו על זה ועכשיו פתאום אני נלחמת אז זה קשה לשנינו...
חבל שהדחקתי כל ההריון, טעות אבל היו לי דברים אחרים להתמודד איתם אז זה היה פחות חשוב מה גם שהנחתי שבסוף נעשה. טעות כבר אמרתי?

אצלנו לא הייתה שום דרך לעקוף את זה ולא חשוב כמה זמן דיברנו על זה מראש ולא חשוב שאמרתי שבסדר, נעשה אחרי גיל שלושה חודשים ואז אחרי גיל שלושה חודשים חזרתי בי באופן מאוד לא הוגן בעיניו.
את לא רוצה. הוא כן רוצה. הסכמה לא תהיה פה ופשרה לא יכולה להיות. או שחותכים או שלא.
מה שכן יהיה זה שאולי תסכימו שכל עוד אין הסכמה אז לא עושים ניתוח בלתי הפיך ואז תעזבו את זה והנושא יתכסה באבק שיטילו עליו חיי היום יום. או שאת תסכימי לעשות כי זה מאוד-מאוד חשוב לו.
אגב, זה היה הסיכום האחרון ביננו - הסכמתי לעשות אבל אמרתי לו שאני לא עומדת לתרום דבר לתהליך ושאני מאוד מתנגדת וארגיש מאוד רע אם זה יקרה. הוא חיפש איזה זמן דרך ביצוע, הסתבר שמאוד יקר למול ילד שעבר את קו השבועיים-שלושה, כסף אין לנו ובסוף לדעתי הנושא התכסה באבק כאמור. אני מנחשת גם שהוא לא באמת רצה לעשות משהו שאני מאוד מתנגדת אליו.

מניחה שאנסה את אותה השיטה, אם הוא רוצה, הוא יארגן הכל ואני לא נותנת יד. נראה לי שיוותר מהר מאד ואם לא, זה סימן שהעניין אכן חשוב לו יותר ממה שאני מעריכה ואולי זה המקום לוותר גם אם כל האינסטינקטים שלי זועקים לי "לא" אחד גדול...

אילו הייתי רוצה להשאיר את הילד שלם ולא מקבלת תמיכה מבן הזוג ולמזלי
זה   לא קרה לי)
הייתי פשוט "יושבת בשקט" ומעבירה זמן. כל יום שעובר הוא יום שבו הילד שלם ויום שבו נושא המילה לא עולה. הללויה. כשיהיה גדול שיעשה לעצמו אם הוא רוצה.
לא הייתי מקשה על בן הזוג שנמצא ממילא בקונפליקט : מצד אחד הוא רוצה ברית מילה )כי כולם עושים, או כי הוא לא רוצה להתעמת עם הוריו, או כי הוא חושש מהעניין החברתי) מצד שני הוא רוצה את טובת הילד ( שהוא לא בטוח מהי) מצד שלישי הוא לא רוצה לטעות (ולהיות "הרע" שיעשה ברית מילה, ומה אם יקרה משהו רע לילד בעקבות זאת)
נתנו לך "להוביל"? - תובילי בשקט לחוף מבטחים.

יש בזה משהו רק שאיתו בהחלט אפשרי שהנושא פשוט לא יעלה יותר ואני לא אדע איזה מטען הוא מחזיק נגדי בבטן. מעדיפהתקשורת ישירה למרות שכל מה שכתבת על מה הוא חושב ומרגיש כולל החשש של מה יקרה אם הוא יעשה ותהיה בעייה (יודע שאני לא אסלח ולא אשכח).
את מציעה להמשיך את השקט גם במצב כזה? אני חוששת מנזקים לזוגיות אחר כך. הלוואי והיינו מסכימים אבל זה לא יקרה וכמובן שיש לו גב של כולם, משפחה, חברים ואפילו זרים.

שזה ממש לא הזמן לדעתי.
לא בגלל ה"סכנה" שהוע כן ירצה ברית מילה אלא כי סמוך ללידה, והשנה הראשונה של התינוק יש כל כך הרבה דברים לעבור, להתאמץ, להתקשות בהם - גם בעניין הילד וגם בעניים האישי והפיזי וגם בענייני הזוגיות.
למה להעמיס?
אני חושבת שצריכים לדון בדברים הרבה אחרי כן - כשהאבק שוקע ויודעים , כשכועסים על בן הסוג, האם זה באמת "בגלל ברית המילה" או שמא זה על משהו אחר לגמרי ("את כבר לא מבשלת לי" או "אמא שלך מתסובבת לי פה כל היום ועולה על העצבים" - ואפשר לכתוב זאת גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה) שמוצא לו פרצת-עכס בדמות ברית המילה וה"את לא נותנת לי להחליט דברים לגבי הילד"

בנוסף: לעיתים לא כל כך רחוקות בן הזוג ש"רוצה למול" לא באמת ממש רוצה למול דווקא. הוא כן רוצה : להפטר מההצקות של ההורים שלו או שלה, להפטר מההאשמות של הסביבה שהוא מעמיס על הילד שונות מסוכנת, להפטר מהחששות שאולי הם צודקים, להפטר מהחששות שאולי הם בגלל לא צודקים ואולי הוא מסכן את הבן שלו בניתוח מיותר עם 15% סכויים לסיבוך

לפעמים הוא בסתרי ליבו רוצה שמישהו אחר (בן/בת זוגו) יקח את ההחלטה הנפיצה לא למול והוא רק ישאר להנהן ולהתלונן שלא נותנים לו לחליט ויצא "נקי" מול הביקורת המשפחתית.

אני אוירת את הדברים בוודאות של 100% שהם קיימים במקרים לא מעטים
אינני אומרת אותם בלעג על ה"זה שרוצה למול" כי גם זוהי דרך לעשות בשביל הבן שלך מה שאתה לא מסוגל לעשות בעצמך לבדך - דרך ההורה השני.

שתורם על המחשב ונכנסתי למול של הקלדה-הסטרית :)

בהקשר של אירוע שהוא מתנה בקיום ברית (לא באירוע עצמו אז לא ברור לי הקשר). ואמרתי שניתוח לא יהיה בשום מקרה והוא הבין שזה סופי ומאד נפגע ומסרב לעשות אירוע בכלל כאילו זה יהיה שקר אם לא חתכמו לילד את איבר המין, אני פשוט לא מבינה אותו ומפחיד אותי שהוא יגרום לילד להרגיש לא בנוח עם זה ואז יהיה קשה לגדל ילד חסין להעלבות בכלל ובפרט בנושא בזה...
עדיין עם צהבת אז עקרונית עדיין לא יכולים לעשות גם אם נרצה אבל אני ממש בקושי עם עצמי, אולי עדיף כבר לעשות אצל רופא וזהו? כ"כ פוחדת מסיבוכים של הניתוח המיותר והפוגעני הזה אבל אם אבא שלו יהיה זה שמעליב אותו זו בעייה...
לא לעשות אירוע זה גם סוג של להעניש את הילד לא?

הילד ממילא לא זוכר את האירוע והפעם הראשונה שאפשר בכלל לדבר איתו על זה תהיה שנים אחרי, אז איזה קשר את רואה בין האירוע לילד שיכול לגרום לו אי פעם להאמין שהוא נענש?
את מכירה ילדים שמסתכלים באלבום התמונות לראות פרטים מאירוע הברית שלהם?

1. הכסף שאצל אחותו הלך לחיסכון, לא שעשינו מליונים על האירוע שלה אבל גם כמה אלפים זה יפה והלך אליה. אין לי לשים בצד סתם ככה. (ניסיתי לשאול את בעלי אם ב"בריתה" של האחות חתכנו משהו אבל ההשוואה לא התקבלה)
2. לאחותו הכנתי ספר ממש יפה מהאירוע, לא אלבום אז יש סיכוי שהוא ישאל יום אחד למה לה יש כזה ולו אין, אולי לא...

ברור שזה מחיר קטן לשלם ואני בכיף עם זה, פשוט נראה לי טפשי לא לעשות כי הוא לא "חתוך"

מוהל רופא לוקח 2,000 ש"ח או משהו כזה, לא ? ווגם את הכסף שהיית מוציאה על האירוע עצמו/ביגוד/צלם/מה שזה לא יהיה  - זה בטח לפחות כמה אלפי שקלים והנה, פתרת את בעיה מספר 1

לגבי בעיה מספר 2, יהיו עוד המון דברים שלאחותו יש כך וכך ולו אין, אין דרך להיות באמת שוויוני . למשל הבת השנייה מאוד ממורמרת מכך שאחותה הגדולה נולדה ראשונה

אנחנו לא אנשי אירועים ולא עשינו אירוע לאף אחד מהילדים, אפילו החתתונה היתה טרחה מבחינתי מסכימה איתך שלא לעשות אירוע רק כי הוא "לא חתוך" זה מטופש ולא הגיוני אבל כרגע יש סערת רגשות אז ההיגיון לא משחק פה תפקיד מרכזי. מסכימה עם הירושמלית - תני לזה לשקוע ואחר כך תחשבו איך לציין את הגעת ה ילדון לעולם.

ועד שהיא תחשוב לממש חיסכון שנפתח ע"י ההורים לפני שהיא נולדה......
אם לא תדברו איתם על זה מדי יום, קשה להאמין שהם עצמם יתעניינו בזה לפני גיל 20.
עד אז תוכלי למשל לעשות לכבודו אירוע יותר רציני מאשר לאחותו בבר מצווה או סתם באיזו יום הולדת שהוא כבר יוכל לזכור אותה (נניח בגיל 3 או 4) - אני בטוח שזה יפצה אותו היטב היטב על העניין הזה, ואחותו תקנא היטב (ולא תספור בכלל את הספר ואת החיסכון, כי ככה זה ילדים - לא ממש סופרים את מה שקרה לפני שנולדו, וכל מה שהם לא זוכרים נכלל בקטגוריה הזו)....

חוץ מזה, מאד מקובל היום לעשות אירוע בנפרד מהחיתוך. אפילו בת דודה דתיה שלי עשתה את זה. יכול להיות שבעלך מפחד שכולם ינעצו בו מבטים וידרשו הסברים, ואולי אפילו ידרשו להוריד לתינוק את החיתול ולוודא במו עיניהם שהוא נימול כהלכה. אודה על האמת - אני מבין את החשש הזה גם אם ברור לי שההורים של התינוק לא צריכים לתת לאף אחד דין וחשבון.. לי עדיין אין בן (מקווה שיהיה בשנים הקרובות) והשאלה האם אעשה אירוע או לא (אפילו אירוע מצומצם) בהחלט מעסיקה אותי.

השאלות על הברית עולות בעיקר בשבועיים שלושה הראשונים ואחר כך עוברים לשאול על מה הוא אוכל, איך הוא יושן ולמה אין לו גרביים

רק לא לבעלי. כאילו שאם היינו כבר הולכים לרופא וחותכים ועושים אירוע ביוני כמו שתכננו כל הזמן מישהו באירוע היה שואל או מבקש לבדוק את כשרות הברית. בעלי מרגיש שזה שקר ואין לי איך להתווכח על זה וגם לא רואה סיבה.
את צודקת לגבי הכסף למוהל, אני אעביר אותו לחיסכון אבל הכסף לאירוע היה מחזיר את עצמו אז זה לא קיים מבחינתי (אחותו קיבלה את הרווחים, אנחנו כיסינו הוצאות).

ברור לי שאין שוויוניות מלאה אבל דוקא בכסף לי זה חשוב, חלק מהחינוך של הילדים בהורות שלי זה לחנך למודעות פיננסית ואת הכסף שלהם הם יתחילו לנהל בגיל מאד צעיר, הוא מושקע היטב כבר היום והתכנית תאפשר להם לשנות מסלולים (אני אפקח כמובן) אבל לא להוציא את הכסף עד גיל 25. הכוונה שיהיה להם די הרבה, בטח יותר ממה שאני קיבלתי מהורי.

הוא לא ידע כמה כסף שלו או שלה כי התכנית משותפת והכסף יחולק שווה ללא קשר מי הכניס כמה כסף וומתי, שוב, לקח מהחיים שלי שבהם לאחותי היה חיסכון גדול יחסית (ילדה בכורה ונכדה בכורה), לי היה פחות מחצי ולאחי הקטן לא היה בכלל, אין מצב שאני עושה את זה לילדים שלי! בלי קשר למילה

מהתחלה האירוע לא היה אמור להיות קשור למילה עצמה, הוא פשוט טוען שזה ירגיש לו שיקרי. טוב, באמת אין טעם להתווכח איתו בשלב הזה, יותר מדי רגשות ועוינות ואני צריכה להיות זו שמורידה את הלהבות אז מורידה את עניין האירוע מהפרק.

לגבי החיסכון, אני אנסה להעביר לחיסכון שלו סכום דומה באמת כי לא אשלם למוהל (ההוצאות אירוע כוסו ע"י המתנות ואוחותו קיבלה רק את הרווח כך שכאן אין חיסכון לנו, רק לאורחים שגם זה משהו )

אירוע זה נחמד, נהנתי יותר באירוע של הגדולה מאשר בחתונה ואת החתונה שלנו מאד אהבתי (קטנה ואינטימית עם אנשים שבאמת רצו לשמוח איתנו, בלי כל השכן של, ההוא מהמכולת וחברים מעבודה של ההורים, ככה גם היה האירוע לילדה וככה יהיה גם לבן אם יהיה).

זה יהיה לו די מוקדם עם החינוך של אמא שלו, אני מאמינה באוריינות פיננסית מגיל 0 כמעט...

בשביל זה צריך לדעת חשבון בסיסי, וזו לא מיומנות שרוב הילדים מסוגלים לסגל לעצמם כמו שצריך לפני גיל 6 או 7.
ההורים מצידם בד"כ מקללים את הרגע בו הילדים מתחילים לחשוב בכוחות עצמם מה הם יכולים לקנות בכל סכום כסף, ואני מבין אותם. אפשר להשתגע למשל מזה שהילד יודע לדקלם מה זו משכורת, משכנתא, אג"ח, קופות גמל וכו' - אבל אז אומר בשיא הרצינות משהו כמו: "וואו! מה אנשים בוכים על משכורת של 5000 ש"ח? זה המון! 350 מנות פלאפל!!" (וזה עוד במקרה הטוב, בד"כ החישוב הוא לפי עלות צעצוע אופנתי כלשהו.....)

בקיצור, אוריינות פיננסית זה אכן חשוב מאד, אבל יש לכם עוד המון זמן עד שיהיה למי להנחיל אותה

למרות שסביר יותר שהגדולה כבר בגיל 3 תחשב לי מה קונה המשכורת
הכוונה בין היתר היא להבחין בין קנייה להשקעה כך שלא מצפה שזה יחושב לפי צעצוע כלשהו, בינתיים הצלחתי למנוע חשיפה מיותרת למותגים ואפילו לחטיפים. ברור שהכל יעמוד למבחן רק כשתלך לגן בספטמבר, אוי לי, לא מחכה לזה בכלל...

ספרי את זה לילד שיכול לקבל ביסלי או שוקולד ולאכול אותם במהירות עכשיו, או לחילופין לאגור אותם במגירה הפרטית שלו כדי שמאוחר יותר תבוא אחותו (אחיו במקרה שלי....) ותאכל לו אותם בלי לשאול, או תנג'ס לו בלי הפסקה ותקבל אותם בסופו של דבר עם לשאול

אז נכון שבסופו של דבר כולם למדו לכבד את כולם ואף אחד לא נגע בהשקעות של השני - אבל זה דורש שנים של השקעה מצד ההורים

שלו חושב על העורלה שלו.
עד שתגיעו לשם, אני מעריכה שהוא יתגבר ואם את סומכת עליו מספיק כדי להביא איתו ילד לעולם, סמכי עליו מספיק שהוא לא יחליט להעניש אותו על "חטאייך".
בנוגע לארוע - לא חייבים לעשות עכשיו. אנחנו עשינו לשני ילדינו בגיל חצי שנה והיה נחמד מאוד. עכשיו הוא גם פיצי, גם חולה וגם אתם בחוסר הסכמה. זה לא זמן לארוע. חכו כמה חודשים. אפשר לעשות ארוע טקסי ויפה ומרגש ואפשר גם לא, אם זה מאוד קשה לבן זוגך.
ארוע זה בשביל ההורים ממילא, לילד זה לא משנה בכלל והוא כנראה יעדיף עורלה על ארוע שהוא בכלל לא זוכר...
אני מסכימה עם רונית המנוסה ומנסיוני אני - כל יום של שלמות, זה עוד יום שמרחיק את הסכין מהילד. עכשיו הרגשות סוערים ובן זוגך פגוע ותוהה אולי אם בכלל יהיה לו say בגידול הילד. עדיף להתמקד בדברים החשובים, לחזק את הבנזוג במה שאת יכולה, לחלוק בטיפול, להתאושש וכולי. ארוע זה לא אחד מהדברים החשובים ואפשר לעשות אותו בהחלט בהמשך הדרך.

(כך לע"ד - לעניות דעתי) וכל דבר אחר נדחה למקום שני.
הקדימות השנייה - לשמור על היחסים במשפחה, כולל האהבה (שונאת את "זוגיות", שהיא בדיוק כל מה שאינו אהבה בין בני זוג) - לשם כך, תני לבן זוגך להחליט בכל מה שאינו קשור לסכין, מה איכפת לך? כן אירוע, לא אירוע -זה משני! עדיף לך להרגיע אותו ולהראות לו שיש לו say וגם לתת תמורה להסכמתו לא לחתוך...

חשבונות בין האחים מי קיבל יותר ולמי חגגו יותר יפה - יש לך עוד שנה עוד שנתיים לפני שהקטע הזה ייכנס לתוקף.

השכלה פיננסית... המממ... כרגע יותר דחוף לו אהבה, חלב אם, קרבה לגוף... חכי קצת עם האוניברסיטה.

מעורר מחשבה.
תודה.

תני לבן הזוג להרגיש שהוא חשוב ודעתו קובעת כמה שיותר, יקח לו זמן להתאושש מהפגיעה שהוא מרגיש עכשיו אבל הזמן עושה את שלו.
גם אני חששתי מהיחס של בן הזוג לילדינו הלא נימולים, אבל אני בטוחה היום שכמוני, אין גבול לאהבה ולדאגה שלו אליהם. הוא עדיין כועס עלי כי לא עשינו ברית אבל הכעס הוא עלי ולא על הילדים והוא יעבור או שנלמד לחיות איתו. זה רק עוד מבחן בזוגיות שבסופו של דבר יכול גם לחזק אתכם, גם אם כרגע ההתמודדות היא מאוד קשה.

אני בזמנו גם רציתי לעשות אירוע של קבלת הילדים ליהדות ולמשפחה, חשבתי שזה יכול להיות מאוד יפה, משהו ברוח המסורת היהודית שמאוד חשובה למשפחת הבן זוג, רק בלי חיתוך. הובהר לי חד משמעית על ידו ועל ידי אבא שלו, שלא יהיה ארוע, שהמשפחה לא תבין ולא תקבל ואם נעשה ארוע כזה זה יתפרש כלעג וכיריקה בפנים שלהם (כן, אלו בדיוק המילים שנאמרו)
מבחינתי זה חבל ואין בזה הגיון בכלל, שלא היה אכפת להם לחתוך בב"ח עם רופא רק שיהיה חיתוך וזהו, ומעבר לזה שום דבר לא משנה...
אני חושבת שכרוך בזה המון פחד, אם עושים ארוע הבן זוג צריך לעמוד בפני בני משפחה ולהסביר כי בטוח יהיו שאלות למה אין ברית וגם אם לא ישאלו זה יהיה באויר, וזה מצב מאוד קשה כי הוא לא עומד מאחורי ההחלטה, הוא היה מעדיף שיהיה אחרת.

אם יישאלו למה לא היה ארוע אני כבר אמצא מה לענות, אבל אם היינו חותכים והם היו שואלים למה - לא היתה לי תשובה שהייתי יכולה לחיות איתה בשלום.
חבל לי שלא עשינו ארוע אבל זה שטויות לעומת זה שהילדים שלנו שלמים! ארוע זה חד פעמי ותמיד אפשר לעשות, שלמות זה לכל החיים, אלא אם כן הם יחליטו אחרת...

אני מבין גם שמגיע לך הרבה מזל- טוב!
איך עבר? אני מאוד מקווה שטוב.

נשמע לא קל בכלל, חוסר ההסכמה ביניכם, אבל במקומך הייתי מנסה לזכור שלמרות שזה נושא טעון מהרגיל, זה בסה"כ חוסר הסכמה בין בני זוג. בטח לא הראשון וגם לא האחרון...
חוץ מזה שלחתוך תמיד אפשר (למרות שלדעתי רצוי מאוד שלא), ובניגוד למה שחושבים ככל שהילד גדול יותר זה קל יותר.
אז נראה לי שכרגע אין מה להילחץ.
יכול מאוד להיות שבן- זוגך ישנה את דעתו, יכול גם להיות שלא... יכול להיות שלא אבל זה לעולם לא יהווה בעיה.
אני לא חושב שכדאי לנתח עכשיו בגלל משהו שרק אולי יהווה בעיה בעתיד.
אני באמת לא חושב שיש משהו שיכול לגרום לזה שזה יהיה הדבר הטוב ביותר עבור בנך, גם לא תחושות אביו בנושא. הקל לכם, אולי כן. אבל אני מאמין (ומאחל) שאתם תצלחו את המשבר הזה.

בינתיים אני הייתי מנסה להתמקד בקטנטן, ולא במה יקרה או לא יקרה כשיהיה בן 16...
שולח לך גדול והמון כוחות.


(אם את לא יודעת מי אני תציצי בחתימה שלי)

ברור שיודעת מי
תודה על החיזוק! כרגע באופן משעשע מצפה שהצהבת תמשיך עוד קצת כדי שאוכל לכבות שריפות. נראה לי שרוב המשפחה מקווה שאני כן אעשה ושאני סתם מדברת. הטעות הגדולה שלי היתה להדחיק כל ההריון ולהתחיל לקרוא רק בפגייה (כן, שוב יצא מוקדם אבל שבוע 35 שזה הרבה הרבה יותר טוב ).
עכשיו אני מפתיעה את כולם בהצהרות שלא שמעו קודם ומשום מה למרות שרוב המשפחה שלי כופרים גמורים המצווה הזו חשובה להם.
היחיד שמקשיב לי זה אחי ודוקא הוא קרוב מאד לדת ויהיה לו הכי קשה אם לא אעשה אבל הוא מכבד את היכולת שלי לקבל החלטות מושכלות.

חכה שתקרא את סיפור הלידה הזה... קשה לי לכתוב הפעם אז מתעכב (הלידה היתה לפני שבועיים) אבל בוא נגיד שהלוואי וליאם היה מחכה לשבוע 37 כי בחדר הטבעי של לניאדו זה היה הולך הרבה יותר טוב מחדר מספר 7 בתל השומר... ויב"ק, ללא אלחוש, ניטור רציף מפתיחה 0, 30 שעות בחדר לידה, 12 שעות בלידה פעילה, חצי שעה אחרונה שכללה ילד בריא ואמא בריאה אבל גם חתך חיץ, ואקום ורויזיו כולם ללא כל אלחוש. המיילדות חושבות שאני מדהימה, הרופאים חושבים שאני מטורפת ואני רק שמחה שלא הרדימו אותי אחרי בשביל הרויזיו ושלא היה קיסרי.
הסיפור המלא יהיה טוב, מבטיחה

איך לירי? לא להאמין שתכף חצי שנה הא? איזו תקופה מדהימה בשבילכם...

שוב תודה על החיזוק, מקווה לעמוד בלחץ ולהשאיר את הקטן שלם כמו שאני והטבע רוצים... עוד שיחה קשה צפויה הערב אחרי שזואי תלך לישון...

גם לנו היה צהבת (אפילו אמרו לנו לדחות את המילה ). לא כיף... גם אם במקרה שלכם זה מרוויח לך זמן.
ולגבי ההתחלה המאוחרת טוב מאוחר מאשר לעולם לא, ובטח שטוב לפני שקרו דברים לא הפיכים...

אני חייב לציין שהנושא עבר חלק יותר אצל ההורים הדתיים שלי מאשר אצל ההורים החילוניים של מתן (למרות שגם איתם דווקא לא היה קשה במיוחד). מצד שני, להורים שלי היו 12 שנים להתרגל לרעיון- הודעתי אחרי הברית של אחי כשהייתי בן 12 שאני לילדים שלי לא אעשה את זה.

אני מחכה לשמוע את הסיפור (ונראה לי שעם חלקים אני גם אזדהה- תה"ש, ללא אלחוש, חתך חיץ וואקום) ונשמע לא קל בכלל... כל הכבוד לך, את מדהימה! וויב"ק היי!
וליאם שם מקסים. אמרתי כבר שאני מאוד אוהב את השמות של הילדים שלך?

לירי מדהים. אני מתאהב בו יותר עם כל יום שעובר... והזמן באמת טס! הוא כבר בן 4 וחצי חודשים, בדיוק היום התחלנו טעימות (של רצפה ובננה ).

אני מקווה שהשיחה היתה קשה פחות ממה שציפית, או לפחות שהיתה יעילה. מחזיק לך אצבעות ושולח עוד

אח, טעימות ראשונות איזה כיף... ממליצה לך לבדוק את הגישה של הרפואה הסינית, אני התחלתי עם זואי כמו כולם ואז הלכתי להרצאה וממש שיניתי דברים והיא הגיבה הרבה יותר טוב (אוהבת לאכול בכל מקרה אבל הבטן שלה...). מצרפת לינק לפורום של אסף שהייתי בהרצאה שלו, שווה קריאה מהירה גם ללא אימוץ מלא של הגישה (גם אני לא עקבתי באדיקות אבל לקחתי מה שהתאים לי ולעצירויות של זואי).

הצהבת אכן מבאסת, אבל הזמן טוב לי (אתמול לא היה דיון כי זואי דרשה 120% אמא! גם בלילה). גם לנו אמרו לדחות את המילה אז אמרתי שאין בעייה לדחות לתמיד וקיבלתי מבט עוין משהו מהרופאה ).

תודה על המחמאה לגב השמות, גם אני אוהבת

אתה אכן תזדהה עם סיפור הלידה כולל העמידה ליד העריסה ב6 שעות הטפשיות שלהם והבלאגן שעשיתי אחר כך בתקווה שאצליח לכתוב בקרוב...

רק השלמה של בן הזוג עם זה שאני לא מוכנה למול והוא לא יעשה משהו שאני לא מוכנה. מבחינתו הוא עדיין חושב שנכון למול.

זה לא נושא שנוכח ביומיום שלנו. רק בפעם בכמה זמן אני מקניטיה ושואלת אותו אם הוא עדיין היה רוצה לחתוך לבן הקטן והמתוק שלנו איברים (הילד בן שנתיים). והוא אומר שהוא עדיין חושב שהיה נכון למול.

אני חושבת שכדאי לנסות לקחת אותו למפגש קה"ל או משהו, שיכיר קצת את המציאות של ילדים שלמים, שזה באמת לא מטריד אותם.

אצלינו נראה לי שאני כופה את רצוני והוא קצת קשה לו עם זה ש"אין לו מילה (תרתי משמע) על הילד"...

וחושב שצריך למול (בגלל איזה חיבור רגשי ליהדות שקשה לו להסביר), אבל ברור לו שאם אני לא רוצה, אז ברירת המחדל היא להמנע מכך - כי זה הדבר ההפיך מבין שתי האפשרויות, וכי אין סיכוי בעולם שהוא יעשה משהו שהוא יודע שאני ממש לא מוכנה. מלכתחילה היה לו מאד ברור שאם אני לא רוצה - אז ברור שלא מלים, ולא ההיפך.
עם זאת - חשוב להסביר שהוא גם בחור עדין כזה, שלא נוטה להכנס לעימותים, ואם לי משהו מאד חשוב ואני אתעקש על כך, בהרבה מקרים הוא יקבל זאת גם אם אינו מסכים. זה נכון גם לדברים פחות משמעותיים ממילה. אז בטח במקרה כזה - אני התעקשתי על הענין, והאמת שאני גם העליתי את הנושא לשיחה כל הזמן כי נלחצתי נורא מזה שפתאום יש משהו שבו דיעותינו כ"כ רחוקות. בד"כ אנחנו חושבים מאד דומה בנושאים כאלה. אז חזרנו על אותם ויכוחים שוב ושוב, והבנו שאנחנו תקועים באי הסכמה מסוג שלא נתקלנו בו עד אז. כבר חשבנו לפנות לטיפול זוגי רק כדי להצליח להתמודד עם  איך לקבל החלטה כשיש כזו אי הסכמה. את יכולה למצוא הודעות שלו כאן מלפני שנתיים בערך ולראות את הדברים בעת התרחשותם.
בסוף אני החלטתי שנגמר לי הכח להתעסק בזה, בטח במצב הרגיש שהייתי בו שבועיים-שלושה אחרי קיסרי ועם השוק של ילד ראשון, והודעתי לו שאני מפסיקה, ואם לו זה חשוב הוא מוזמן לנסות למצוא מטפל זוגי או מה שהוא רוצה כדי להמשיך את ההתמודדות הזו. למען האמת היה לי ברור שהוא לא יעשה כלום, כי הוא לא בדיוק הצד המניע בזוגיות שלנו. תמיד אני זו שמקדמת דברים, ואם לא אני - הם פשוט לא יקרו.
גם הוא הודה שהוא לא יעשה כלום, ושהוא משלים עם כך שהילד לא נימול בגלל שיש אי הסכמה ביננו. הוא לא מעלה את הנושא מאז - רק אני לפעמים.
אני בכלל חשבתי שמתישהו זה יעבור לו והוא לא יוכל לתאר לעצמו לחתוך את הבן המתוק שלו אחרי שהוא כבר אמיתי ומחייך וממיס. לכן אני מדי פעם שואלת אותו אם הוא עדיין היה רוצה למול לו הייתי משנה את דעתי. והוא טוען שהוא עדיין חושב שזה היה הדבר הנכון לעשות. אבל נראה לי שגם קל לו לענות ככה כי הוא יודע שאני לא באמת משנה את דעתי, ואין סיכוי שהוא יצטרך להתמודד עם מילה של הילד כשהוא כבר כ"כ גדול.

המושג הזה "כופה את דעתי" הוא קצת מוגזם בעיני. אולי צריך לדבר עליו בהקשרים אחרים של ניהול ההורות וקבלת החלטות בתוכה (כי צריך גם להקשיב לקושי הזה שהוא מעלה ביחס להורות אצלכם, ואולי התמודדות עם הקושי הזה תעזור להפחית את העומס שמוטל כאן על ההחלטה הספציפית של הברית), אבל במקרה הזה אין אפשרות פשרה. צריך לזכור זאת. או שחותכים או שלא. אין חצי ברית. ולכן, הפשרה או ההשלמה חייבת להיות עם המעשה ההפיך מבין השניים. לבן זוג שלי זה היה ברור. צריך אולי להדגיש את זה בשיחה ביניכם.

ובלי קשר - אני ממש מחכה לקרוא את סיפור הלידה שלך! נשמע מעורר השראה לויב"קיות!!

נשמע דומה לזוגיות שלנו בהרבה מובנים, גם אצלינו אני הכח המניע ואולי דוקא מכאן באה התחושה שלו שאני כופה עליו דברים למרות שאני לא ממש...
במקרה הזה בגלל שזה כזה שחור או לבן הוא מרגיש מאד בפינה כי לעשות משהו בלתי הפיך שאני מתנגדת לו זה משהו שלא נראה לי שהוא מסוגל לעשות... מה שכן הוא כאילו לוקח צד עם המשפחה ואומר "אני לא בעסק, זו החלטה שלה" וגם אם זה נכון זו פעם ראשונה שאנחנו לא מציגים חזית אחידה וזה מטריד אותי לגבי ההמשך והמסר לילד...

עכשיו הוא אומר שאם אין מילה אז אין אירוע בזמן שמלכתחילה שני הדברים לא היו אמורים להתחבר והיה ברור שיהיה בקליניקה של רופא ולא במסיבה המונית. נראה לי שעל זה אני מוכנה לוותר לו, אז לא יהיה אירוע (למרות שהנפגע זה שוב הילד שישאל יום אחד למה לאחותו כן היה ולו לא...).

טוב, חפרתי

מבטיחה לפרסם סיפור לידה בקרוב, אכן השראתי משהו... ויב"ק היי

הוא גדל ומתחזק

פחות זמן להיות מושרהבחיתול

מתקרב להיפרדות הערלה

ןיהיה לו יותר זמן שלמות לחזור אליו.

אני העמדתי את הדברים פשוט - אם מישהו רוצה להתקרב לבן שלי עם סכין - על גופתי המתה!

זהו. תפקידי הראשון להגן על הבן שלי, ולאף אחד אין מה להגיד.
נסי את זה בבית.
בהצלחה, ומזל טוב, ושמחה ואושר ושלמות.

לא מסכימים וזה היה מאוד מאוד קשה. היה המון מתח בנינו שהרגשתי שאני כמעט לא יכולה להתמודד איתו, גם בזמן שאנחנו מתמודדים עם להיות הורים פעם ראשונה לתאומים.
היו רגעים שחשבתי שזה או ברית או שהזוגיות שלנו מתפרקת, ששקלתי מה יהיה עדיף לילדים, להיות נימולים או לחיות במשפחה מפורקת. הייתי לגמרי לבד מולו ומול המשפחות. אמרו לי שאני גורמת לקרע משפחתי (עדיין, כמעט שנה וחצי אחרי אין לי מושג למה התכוונו)
אני יכולה להגיד שזו היתה התקופה הכי קשה בחיי, באמת לא ידעתי מה לעשות, היה המון בכי ורגעים שחשבתי אולי נעשה ברית וזהו. במקום להלחם בכל העולם. אבל ידעתי שאני לא מסוגלת וגם שזה לא נכון!
היום כשאני מסתכלת אחורה, לא יודעת איך החזקתי מעמד, באמת. אבל היום אני הרבה יותר חזקה ואני כ"כ שמחה שעמדתי מול הלחץ, שיש לי שני ילדים מדהימים ושלמים ואני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון.
ועדיין בן זוגי לא מסכים וקשה לו ואנחנו הולכים לטיפול זוגי. וזה לא נגמר.
אבל כל יום שעובר מחזק אותי ואת ההחלטה שלי וכמה שעצוב לי שהאדם הכי קרוב אלי לא מסכים ואני יודעת שמאוד קשה לו עם זה, אני יודעת שהוא אבא נפלא ואנחנו נתמודד עם זה.
היו לי גם המון מחשבות ופחדים של מה יהיה כשהילדים ישאלו וכשצריך למשל ללמד אותם להשתין וכו, האם אני אצטרך להתמודד עם זה לבד? האם המרירות ביננו על הנושא ואי ההסכמה תעלה אז שוב. (מדי פעם זה עולה, כרגע אני מתעלמת כי לא בא לי להכנס איתו לויכוחים שעד עכשיו לא הועילו) אני תוהה מדי פעם מה הוא חושב ומרגיש כשהוא מחליף להם, האם כל פעם הוא עדיין מרגיש שזה לא בסדר... אני פוחדת לשאול ובכל מקרה אם כן הוא צריך למצוא בעצמו את הדרך להתמודד עם זה. אני יודעת ובטוחה שעם זאת ועם כל הקושי הוא מת עליהם וזה לא פוגע באהבה שלו אליהם.
בינתיים התגברתי על הפחדים שלי, הזוגיות שלנו חזקה, היא עברה טלטלה לא פשוטה אבל עברנו את זה וכשנגיע לשם נתמודד גם עם זה.
אני שמחה ובטוחה שהחלטתי נכון
אבל אני גם יכולה להגיד שהזמן עושה את שלו גם בזוגיות ואם בהתחלה רבנו על כל דבר בגלל הברית, המרירות והכעס שלו שדעתו לא מתקבלת בנושא ככ חשוב ועקרוני לו והוא הרגיש שאין לו מילה וזה הקרין על כל אספקט ביחסים בנינו, המתח הזה התמוגג בחלקו הגדול, גם אם לא לגמרי עדיין. היה נדמה לי בזמנו שככה זה יהיה בינינו מעכשיו וחשבתי שאני לא יכולה לחיות כך, שאולי בגלל זה עדיף כבר למול וזהו, כי אי אפשר להיות בזוגיות בצורה כזו, אבל זה עבר.
עברנו הלאה ואנחנו מתמודדים עם דברים אחרים עכשיו, אז גם לבן זוג זה עובר כי הוא יבין שלגדל את הילד שלכם זה הרבה יותר גדול מלעשות ברית או לא, יש המון החלטות והמון דברים שתצטרכו להתמודד איתם וזה הופך להיות לפחות אישיו גם מבחינתו וגם אם קשה לכם עכשיו, זה רק עוד שלב שאתם עוברים בזוגיות ולומדים להתמודד יחד עם דברים ולומדים גם אחד על השני ומקווה שבסוף תצאו חכמים יותר, חזקים יותר וגם עם ילד שלם ומקסים.

הייתי צריכה לשמוע את הסיפור שלך כדי להתחזק, גם אני חוששת שזה יפגע בזוגיות וכמו שכתבת אולי עדיף מילה על פני גירושין? שמחה שמוע שזה מתפוגג, עדיין לא בטוחה מה נעשה ואיך ישפיע על הזוגיות כי הוא מהמפנימים ואני לא אדע מה הוא סוחב כלפי בבטן עד להתפרצות וזה יותר קשה מאשר לריב ודי...

עכשיו כבר יומיים שהנושא פשוט לא עולה אבל זה לא פתרון לטווח ארוך ההדחקה הזו גם אם היא מבטיחה לי ילד שלם כי הזמן פשוט עובר.

בנוסף צריך לראות מה לגבי אירוע שבעיני לא קשור לאם היתה או לא היתה מילה אבל הוא לא רוצה אירוע אם לא נעשה מילה (למרות שזה לא משהו שמחובר, המילה תמיד תוכננה לקליניקה ורופא...)

שוב תודה! בהצלחה בהתמודדות שלכם.

אמנם במקרה שלי זה לא בן זוג אלא שותף להורות, אבל בימים האחרונים הוא טעון כלפיי, ואני מפחדת להעלות את זה כדי לא להיכנס שוב לוויכוח. אם אצל בני זוג זה גורם לכזה משבר, אז מה אצלנו, שאין את הדבק של הזוגיות והאהבה?
אבל יש לי תחושה שהוא כן ישלים עם זה, כי כאמור מלכתחילה מבחינה אידאולוגית הוא לגמרי איתי.

דוקא נראה לי שזה יותר קל שאתם לא בני זוג, בטח יש בניכם אהבה אחד לשני כאנשים וכבוד הדדי, הרי לא הייתם יוצאים למסע הזה יחד אם לא, אבל אין את הפחד שזה עלול לפרק את הזוגיות והמשפחה כמו אצלנו ואתם שניכם אנשים עצמאיים ותמיד תהיו שניכם אמא ואבא נהדרים לילדים, גם אם כל אחד לחוד. גם אולי יש פחות עניין של אגו לבן זוג, שבא לידי בטוי יותר בחיכוכים זוגיים.
בכל מקרה זה נהדר שהוא איתך אידאולוגית (כי שלי ממש לא וזה הבדל גדול), הוא רק צריך להתגבר על הפחד מהסביבה והמשפחה שזה באמת מאוד מפחיד וקשה אבל נראה לי שזה יקרה עם הזמן

וגם אני הרגשתי כמוך בדיוק - כמו לביאה שמגנה על הגורים שלה, אני זוכרת את הדימוי הזה חזק בתוכי כשהתארחנו אצל המשפחה של בעלי (גרים בחו"ל אז היינו בביקור ראשון עם התאומים וזה עשה את הכל מאוד מרוכז דחוס וקשה) והרגשתי ממש לבד עם כולם נגדי כולל הבן זוג וכל מה שעניין אותי זה להגן על הקטנטנים
שולחת לך חיזוקים

מצטערת להזדהות איתך בעניין חוסר התמיכה של בן הזוג שלך.
מזעזע בעיניי שצריך לשמוח שיש צהבת, כי זה נותן עוד זמן לפני שהסכין חותך את הבן שלך!!!
מקווה שהצהבת עברה ושהוא בריא.

מה החלטת בסוף? לי מה שעזר לגמור את הלבטים מאוד מהר, זה שהבנתי שאני פשוט לא מסוגלת לעשות ברית. מעבר לרציונליזציות, להיגיון, לסיבות לכאן ולכאן, אני פשוט ל א    מ ס ו ג ל ת   לתת שייגעו בהם עם סכין, אין מצב.
וזה יותר חזק מהכל, מהיחסים עם המשפחות, עם השותף, מהכל.
בצורה הכי עמוקה וברורה זה לא נראה לי נכון. ולכן אני לא אעשה את זה. אני כמו נמרה שמגינה על הגורים שלה מטרף, באינסטינקט הכי בסיסי ואימהי שיש.

מקווה שכל החלטה שתקבלי, תהיי שלמה איתה.
והעיקר - שהבן שלך יהיה בריא!!!

הצהבת זה בערך כמו עניין ה2.5 קילו שלך, כולם, כולל בעלי מקווים שתהיה ברית מילה אחרי הצהבת אבל אתמול בעלי הבין שכמוך, גם אני פשוט לא מסוגלת ולעולם זה לא יקרה. הוא נפגע מאד לשמוע שהדיון נגמר והודיע שאם ככה לא יהיה אירוע לכבודו כי זה יהיה שקר אם לא חתכנו, הזוי משהו אבל זה מחיר שרני מוכנה לשלם ושיסביר לילד עוד כמה שנים למה לאחותו כן ולו לא (כי לא חתכו לך זו סיבה טובה לא?)
לגבי שאר המשפחה, החזית שקטה אבל לדעתי מחכים שהצהבת תעבור... מבקשים עדכוני בילירובן כל יום...

נראה לי שמחר יהיה ביקור אחרון בתל השומר והצהב מתחילה לעבור, מקווה שאני צודקת, עד היום כל פעם שחשבתי שהוא יותר טוב גיליתי שההיפך... מחזיקה אצבעות לשתינו

אני רציתי והוא לא [מסיבות אחרות לגמרי- אצלנו מעולם לא היתה שאלה לגבי (אי) המילה].
בסוף "ויתרתי" כי נראה לי מיותר לעשות אירוע כשאחד ההורים לא באמת רוצה להיות שם... עדיין קצת חבל לי כשאני חושב על זה, אבל צדקה מי שאמרה שאירוע זה בעיקר בשביל ההורים ולכן קשה לי להאמין שהילד יתלונן על כך בעתיד.
ואם כן, אני מאמין שאם זה אכן יקרה זה באמת כבר יהיה בגיל שאפשר לספר לו מה עמד על הפרק ובמצב כזה נראה לי שאפילו הוא יבין (וישמח שלא היה אירוע).
חוץ מזה שכמו שכבר כתבו לך כאן אירוע לא חייבים לעשות מיד אחרי הלידה (ואפילו רצוי שלא), ואולי עוד כמה חודשים כשהרוחות ירגעו תוכלו לפתוח את נושא האירוע מחדש.

האירוע היה אמור להיות ביוני, חודשיים אחרי הלידה ובטח לא בחיתוך.
בכל מקרה לא אפתח חזית נוספת מול הבעל היקר שלי, הוא בעל מדהים ואבא מדהים ואני בטוחה שהוא ימצא דרך להתגבר, ניתן לצהבת לעבור ולאבק לשקוע סביב המילה ונראה...


אני כבר כ"כ עייפה מהריצות לבדיקות איתו, שהיום החלטתי שלא הולכים ומחר נבדוק בקופת חולים למרות שלא אמין, אין לי כוח פיזי לנסיעה לתל השומר, חייבת לנוח ויודעת שהוא לא ברמה של אשפוז אז הריצה היא לקבל מספר (רמת בילירובין) והזמנה לעוד מעקב, יום דחייה לא יגרום נזק ויועיל לי מאד אז ההחלטה התקבלה, היפ היפ הוריי יום מנוחה לאמא עייפה (עד היום, 3 שבועות והייתי איתו בבית בלי לצאת רק יומיים, הזוי ומעייף...)

שיש לפחות ארבע משפחות עם ילדים שלמים בירושלים שאני מכירה באופן אישי ומשיחות התמיכה האינטנסיביות שלנו זה בזה (כלומר כשגיליתי במקרה לגמרי שגם הם לא מלו, אז שאלתי אם גם להם הסביבה לא אמרה על זה שום דבר והם אמרו שנכון).

להורים זה משום מה מאוד קשה וגם אמא שלי היתה מאוד מוטרדת וביטאה באופן מילולי נרחב את הטרדה והחששות שלה לגורלו. בינתיים הוא בן 2.5 וכולם פחות או יותר שכחו לחשוב על הבולבול שלו.

אני מצטערת שכ"כ קשה לך, אצלי התקופה הזו לוותה בריבים איומים עם הבנזוג והייתה מאוד-מאוד קשה. אבל לא הייתי מסוגלת להסכים לעשות משהו כ"כ נורא וטפשי, כדברייך, וזה היה יותר חזק מהפחד של להישאר לבד ויותר חזק מהקושי של להרגיש שאני לא בת / רעיה טובה, כי תכל'ס - לשמור על הבן שלי היה יותר חזק מכל דבר אחר. ובסוף זה עבר לכולם כולל לבנזוג.

במקרה של הסבים - עכשיו כשהתינוקות הם גוש קטן ואדמדם שישן ואוכל זה יותר קל ללחוץ, עוד מעט הם יתחילו לחייך ולהושיט ידים ואני מתערבת שזה ישקול יותר מאשר העורלה שלהם.

שמחה לשמוע על המשפחות הירושלמיות ושהסביבה לא אמרה על זה כלום. זה מה שחשבתי, הרי יש גם כאן בעיר הזאת הרבה אנשים מאוד פתוחים.
אשמח לקבל פרטי התקשרות איתך או איתם, אני לא צריכה להשתכנע אבל אולי בן הזוג יסכים לדבר עם מישהו.
וכמו שכתבת, גם אצלי זה ברור שאין מצב לברית ושזה יותר חזק מהקושי מול המשפחה ומכל דבר שאני עוברת כרגע. וזה מה שמחזק אותי לא להישבר, לא חשוב מה.

מה שאת עוברת נשמע קשה בצורה בלתי רגילה, גם להיות אחרי לידה עם כל המשתמע מזה, גם החלמה מניתוח, גם להתמודד עם כל זה בלי בן- זוג וגם תאומים... אני מוריד בפנייך את הכובע שאת בכלל מצליחה להישאר מפוקסת במצב הזה!
הייתי רוצה להגיב על כמה דברים:
קודם כל סביר להניח שלא איבדת את המשפחה שלך וכמו שכתבו לך הזעם יעבור.
ו-וואו! איזו חוצפה יש למשפחה של אבי הילדים להקשות עלייך ככה! אני עדיין לא שוכח לחמותי את החיים הקשים שעשתה לי אחרי הלידה (דווקא לא בנושא הזה) והיא עוד חמותי ומכירה אותי כבר כמה שנים...
לגבי העניינים החברתיים: אני ירושלמי במקור ומכיר כמה אנשים שגרים בירושלים או באיזור ולא מלו. יש לי זוג חברים טובים (זוג גברים) שעזבו את ירושלים לפני כמה חודשים (אבל לא בגלל העורלה של הילד!) אבל בנם בן ה-3 וחצי הספיק להיות בכמה מסגרות ועד כמה שידוע לי הם לא נתקלו בבעיות בנושא.
יש לי גם ידיד הומו בהורות משותפת עם אשה וגם הם לא מלו, אני יכול לקשר אותך אליהם אם תרצי.
חוץ מזה בפעם הבאה שאהיה בירושלים (כנראה שבוע הבא) אם תרצי אשמח לבוא לבקר אותך, ולעזור במה שאוכל. חוץ מזה שלפעמים גם שיחה עם מישהו שמבין אותך ומסכים איתך יכולה לעזור...
ודבר אחרון, לגבי "השוני": אנשים הם שונים, ככה זה. זה לא טוב וזה לא רע, זו עובדה. בד"כ אנשים (וילדים) לא צוחקים על אנשים כי הם שונים, צוחקים עליהם כי הם משדרים חולשה.
אני חושב שהסיכוי שיצחקו על הילד שלי בגלל העורלה שלו שואף לאפס. דברים אחרים, כמו למשל המבנה המשפחתי שלנו (אנחנו זוג גברים ואני גם טרנסג'נדר וזה שילד אותו) אני חושב שיש סיכוי יותר טוב שהוא יצטרך להסביר (זה קצת יותר בולט מהעורלה). אני גם לא חושב בהכרח שיצחקו עליו בגלל זה אבל אני מניח שיש סיכוי לא רע שזה יהיה "אישיו" בשלב כזה או אחר.
וכשהשלב הזה יגיע, אני מקווה מאוד שהוא יבוא לדבר איתנו על זה ונחשוב ביחד איך אנחנו מתמודדים עם הסיטואציה, בתקווה שהפתרון יהיה קצת פחות דרסטי מניתוח...
חוץ מזה שהייתי רוצה להוסיף שאני כמובן מקווה שלא יצחקו עליו, אבל גם אם כן זה לא נראה לי סוף העולם. גם עלי צחקו פעם או פעמיים... אולי זה אפילו הפך אותי לרגיש יותר לאחרים, שזה לא דבר רע.
ואין ספק בכלל שנראה לי הרבה יותר נורא לעבור ניתוח מיותר וכואב (במקרה הטוב) מאשר שיצחקו עלי.
אז חזקי ואמצי, אני מבטיח לך שהכל ישתפר. אמנם אני לא מכיר את המשפחה שלך אז לגביהם אני לא רוצה להבטיח כלום, אבל ילדים גדלים, הרבה יותר מהר משהיית מאמינה, ותוך לא מעט זמן הם כבר יהיו הרבה פחות חסרי אונים, הם ישנו קצת יותר, הגזים יעברו, הם יחייכו אלייך (אין כמו הרגע הזה!), את תביני בדיוק מה הם רוצים... והעולם כבר יראה הרבה יותר ורוד!

המון תודה על התגובה האמפתית. בהמשך אגיב במרוכז על כמה דברים, אבל נקודה מאוד מעניינת למחשבה מה שאמרת, שלא סוף העולם אם יצחקו, וזה אולי הפך אותך לרגיש יותר.

אה, ובקשר להצעה לביקור, זה כל כך מקסים מצידך. איך אפשר ליצור איתך קשר? או שאתה מעדיף שאשאיר לך פרטי התקשרות שלי? נראה, בינתיים אין לי זמן, אבל אולי כן אאמץ את ההצעה שלך לבקר או לפחות לדבר בטלפון.

אגב, חשבתי על עוד משהו: הם תאומים. מה שאומר שאוטומטית תמיד יהיה איתם לפחות עוד מישהו אחד כמוהם, מה שהופך את כל עניין ה"שונות" להרבה יותר קל... לא?

ב לך בגלל לחץ של אחרים.
הם לא יכולים לישון?אז שלא ישנו גם את לא ישנה את עייפה רק ילדת ובמקום שתוכלי לשמוח עם ילדייך המקסימים המשפחות כולם תוקפים.
ולגבי מה שהבחור אמר לך לא כל מי שלא עשה ברית מילה גר בירושלים ותל אביב אנכנו בצפון.
אנכנו גרים עם דתיים מסביבינו ולאף אחד לא מעניין ממה שיש לבן שלנו בתוך החיתול.
ילד לא יסבול בגללאי עשיית ברית מילה אבל הוא כן עלול לסבול על ידי שכן יעשו ברית מילה.
יש כל כך הרבה סיפורים שתינוק מדמם בכמויות אדירות אחרי חיתוך של מטורף שחושב שזה טוב לחתוך.
תשארי חזקה ואל תתקפלי לרצונות של אחרים יש לך שני קטנטנים לשמור עליהם.

את מסוגלת בכלל לעשות לילדים שלך ברית מילה?
Literally, זה דבר שאת רואה את עצמך עכשיו מסוגלת לעשות? להתקשר למוהל או לרופא ולקבוע תור לברית?
לטפל בפצעי המילה שלהם?
מכל מה שכתבת נראה לי ברור שהתשובה שלילית.

ועוד שאלה פשוטה.
נראה לך שמישהו מכל אלה שמתעמתים איתך, מסוגל כרגע להבין את זה? או לפחות מנסה?
מישהו מהם מסוגל לקלוט שמדובר במעשה שאת פשוט לא מסוגלת לבצע?
גם כאן נראה לי ברור שהתשובה שלילית. הם סבורים שאם רק ילחצו יותר, את תחשבי כמוהם והכל ישוב לקדמותו ויהיה "בסדר". הם לא מבינים שהלחץ מצידם, ככל שיהיה חזק רק יקשה עלייך וייסר אותך יותר ויותר, אבל הוא בכלל לא פונקציה שיכולה לגרום לך לעשות מעשה כזה.

בסופו של דבר, האסימון ירד להם. הם יבינו שהלחץ לא משיג דבר, זה המצב ואין לך שליטה עליו, ולא תהיה להם כל ברירה אלא לקבל זאת. זו הבת שלהם ואלו הנכדים שלהם, ואם הם ימשיכו במלחמתם על קצה הבולבול - כל השקעתם בך עד היום תרד לטימיון. הם יצטרכו לבחור בין להיות זוג ערירי ומתוסכל, לבין האופציה להמשיך הלאה ולחיות איכשהו בשלום עם האנקדוטה הזו. מה נראה לך, שהאנרגיות שלהם בלתי מוגבלות רק כי דעתם מגובה חברתית? הם אולי מנסים לעשות עלייך רושם כזה, אבל דעי שמה שחשוב להם הוא את ולא הסטטיסטיקה של החברה. אם את נמצאת בקצה הסקאלה הסטטיסטית, וטיעוני ה"כל העולם חושב כך ורק את חריגה" לא יכולים להזיז אותך לאמצע הסקאלה כפי שהם מצפים - התוקף של הטיעון הזה ילך וייחלש מאד בעיניהם. בסוף הם יבינו את זה. השאלה היחידה היא כמה זמן זה ייקח, ועל זה אין לי תשובה, לצערי. אנשים שונים מגיבים באופנים שונים.


המקרה שלך מזכיר לי את התגובה מצד המשפחה שלי כאשר גילו שאני בטראומה מכל עניין הברית (אצלי לא היו עדיין ילדים אז העניין התמקד בעימותים קשים מאד שלי עם הוריי ודרישה חד משמעית שלי מהם ללמוד את הנושא ולהכיר בתחושות הקשות שלי על כך שמלו אותי). לא חשוב איך ניסחתי את הדברים, אף אחד אצלי במשפחה לא הכיר בזעזוע ובסבל שעבר עלי. כולם בעצם ניסו בשיטות שונות (למעשה בכל השיטות שעמדו לרשותם) להבהיר לי שהפתרון היחיד לבעיה נמצא בידיים שלי: עלי להסיח את דעתי ממנה. לעסוק בדברים אחרים, להפסיק לחשוב על זה ולהוציא את כל הסיפור הזה מהראש. יופי, פתרון נהדר, פרט לעובדה שפשוט לא יכולתי ליישם אותו. זו לא היתה שאלה של רצון: בערך 90% מהריכוז שלי, ולפעמים יותר, היה נתון כל הזמן לאותם זיכרונות ישנים של בריתות שראיתי מול העיניים. זה לא באמת היה עניין שיכולתי לשלוט בו.
האמת היא שבאותו הזמן, ממילא הרגשתי שאיבדתי את המשפחה שלי (מהבחינה שכל הזכרונות הטובים שחשבתי שיש לי מהם לקו בעצם בחסר - שכחתי לקחת בחשבון אירוע מסויים בו הם צהלו ושמחו בזמן שהוטל בי מום וצרחתי מכאבים, ושכחתי גם לקחת בחשבון את העובדה שמעולם לא עניין אותם בשיט מה אני חושב על אותו אירוע ועל השלכותיו, לא אז ולא בדיעבד). כך שהשאלה מה יהיה טיב היחסים שלי איתם בעתיד לא בדיוק נראתה לי כמו עניין שאני צריך לקחת עליו אחריות כלשהי. מבחינתי לא היה שום סיכוי לעבור על כך לסדר היום, וכל מי שלא מסוגלים להבין את זה - שיצאו לי מהחיים, עם משפחה כזו לא צריך אוייבים. ברור שאלו תחושות קשות ומתסכלות מאד, ובדיוק בגלל זה, הרצון שלי לקבל הכרה בהן רק התחזק..
נשמע כמו לופ אינסופי, אבל הנחישות המנומקת שלי פעלה את פעולתה ובסופו של דבר העניינים התחילו להסתדר ולקבל צורה מחודשת. לא הפכתי למצורע של המשפחה, זה רק היה רושם זמני. בדיעבד הנחישות השתלמה והרושם אפילו התהפך - הפכתי רק ליותר מוערך בשל היכולת לחשוב ולפעול נגד הזרם. האסטרטגיה המשפחתית הקודמת של להפגין מולי חזית אחידה לכאורה, התפוררה לאבק. אמא שלי היתה הראשונה, ולאט לאט כל אחד מבני המשפחה תפס איתי שיחות נפש ממושכות של 1:1 בנסיון להראות לי שהוא לא אדם כל כך רע ואטום כמו שאני ודאי חושב.. ואף אחד כבר לא מטיל ספק בשאלה האם המצוקה שלי היתה אמיתית או לא. אפילו אבא שלי, הציני הנצחי שהומור שחור הוא דרך ההתמודדות שלו עם כל דבר, לא מעז להזכיר את הנושא ולהתבדח עליו.
אז אני לא יכול לומר שהעניינים חזרו בדיוק למצב בו היו קודם, אבל אני בהחלט יכול לומר שהמשפחה שרדה את האירוע הזה בהצלחה וחלק מההתפתחויות בעקבותיו היו חיוביות.
מקווה שכך יהיה גם אצלך.

קודם כל ברור שהתשובה לשתי השאלות שלך היא לא מוחלט. ובאמת כמו שאתה אומר - הם לגמרי לא קולטים שזה משהו שאני פשוט לא מסוגלת לבצע. השותף להורות אומר לי - את לא מסוגלת, אז אל תהיי בברית, אל תסתכלי.
נכון...
מצטערת לשמוע של הכאב שלך בעקבות הברית, אבל מעודד שמול המשפחה, מעז יצא מתוק.

האנשים האלה צריכים להתחיל להקשיב לעצמם, אז אולי הם יבחינו באבסורד...
אם לא תהיי נוכחת בסביבה ולא תסתכלי, זה אומר שבעצם לא מגיע איזה אדם זר וחותך לתינוקות היקרים שלך את הזין? זה מין משחק בכאילו?
זה אומר שלא תצטרכי אח"כ לראות את הבולבולים שלהם פצועים, להחליף להם חיתולים ולהיות עדה בדיעבד לזוועה?
זה אומר שהם לא יסבלו בעתיד מהשלכות המעשה, כמו רוב הגברים בישראל?
זה אומר שאם בעתיד הם יבואו בטענות בנושא, לא תצטרכי לעמוד מולם עם הסברים? פשוט תגידי "לא הייתי ולא הסתכלתי" וזהו? (אגב, זה מה שההורים שלי אמרו, שניהם, בנסיון לצאת נקיים מכל הסיפור. מיותר לציין שזה רק הגביר עשרות מונים את תחושת הבגידה שלי כלפיהם, כי ראיתי תמונות מהאירוע והם בכלל לא נראו שם מפוחדים או כל דבר חוץ ממחוייכים ושמחים ומשיקים כוסות).

מעניין: אם לא תהיי מסוגלת לשלוח את הילדים שלך לגן מסויים כי משהו שם לא נראה לך, האם הפתרון יהיה לא להיות נוכחת בזמן שהם שם? ולא להסתכל? אם בביה"ס יהיה דבר מה שיפריע לילד שלך, גם אז הפתרון יהיה להתעלם?

אם תעני להם בצורה כזו כל הזמן (בהנחה שאת לא מסוגלת לחתוך איתם במשפט אחד את כל הויכוחים כמו שהציעו לך כאן), בסופו של דבר הם יתחילו להבין שנגמרו להם השיטות והטיעונים לשכנע אותך, וירדו ממך גם אם לא יסכימו. יותר מזה: הלוגיקה שלך תתחיל לחלחל להם לראש, ואין דבר שהם פוחדים ממנו יותר - הם רוצים להמשיך להיות בעד ברית.

הסיבה שאני אישית התעניינתי בנושא הברית עד כדי טראומה ממש, היתה הפחד שלי שלא אצליח לעמוד בסיטואציה כמו זו שאת עומדת בה. ידעתי שהמשפחה שלי (רובה דתית) תפעיל את כל המניפולציות האפשריות, ורציתי להיות משוכנע מספיק בנכונות הצעד בו אני רוצה לנקוט.

בהצלחה

שנמאס להם שאתה חופר על זה. יש מצב?

וזו היתה התחושה שלי מראש, שאין שום סיכוי שהם ישתכנעו ברמת עומק כזו - אחרת כנראה לא הייתי לוקח את העניין כל כך קשה.
אבל בהתחלה הם היו משוכנעים שסתם מצאתי עניין שולי להיטפל אליו (אולי כדי לסגור איתם חשבונות), שהפתרון לבעיה הוא להביא בדחיפות ילדים לעולם כדי שלא יהיה לי משעמם (כי איך בכלל הגעתי לנושא כל כך זניח וקטן כמו ברית מילה אם לא מתוך שיעמום), ושאפילו יהיה להם סיכוי סביר לשכנע אותי בבוא הזמן לערוך לאותם ילדים ברית מילה (כי עכשיו אני נסער מאד וכנראה לא מבין עד הסוף מהן ההשלכות של "גזירת שונות על הילד" בישראל).
היום הם בוודאות נמצאים במקום אחר לגמרי מהבחינות האלה, הם בוודאות מבינים ש"גזירה" היא עניין יחסי, וכמו שאפשר לומר שמי שלא מל "גוזר שונות", אפשר באותה מידה לומר שהיחיד שגוזר משהו הוא מי שמל. ואגב, לא חפרתי להם על זה כל כך הרבה. היו אולי ארבע או חמש שיחות ארוכות וקשות מאד, אחריהן היה נתק של חודשים ארוכים, הוא הסתיים, לפחות רשמית (לא ביוזמה שלי, כמו שהשיחות הקשות לא החלו ביוזמה שלי)  - ובזה נגמרה הסאגה.

תגמור את העניין יותר מהר ממה שאת חושבת:
את מוכרחה להתייצב עכשיו איתן ולהודיע מפורשות, ישירות ובצורה חד משמעית שחסל סדר הצקות וטרור. אין לאף אחד זכות לרמוס ככה אישה שבועיים וחצי לאחר הלידה. מה שמתרחש כאן אסור שיתרחש במצבך. להשקפתי, אף פעם אסור למישהו לדבר ככה לאדם אחר, ולהפעיל כזה לחץ וכזו מערכת איומים ירודה (שאגב לא תחזיק מים, אבל בזה תכף ארחיב), אבל בוודאי שאי אפשר לעשות את זה לאישה במצבך. את ילדת, את מותשת, את הורמונלית, יש לך שני ילדים לדאוג להם, להחלים מהלידה, להתאפס, לנוח - עכשיו מי שמתקרב אליך יכול אך ורק לתמוך ולהתגייס. מי שבכוונתו להעכיר את האווירה ולהתיש אותך - שיואיל לא להיות איתך בקשר. אני יודעת שאני נשמעת לך קיצונית ומתלהמת, אבל ההיפך - אני מציעה לך הצעה שלדעתי תשתיק את כולם. מה שקורה עכשיו הוא שאת מפגינה חולשה ונזקקות, ומן הסתם גם רואים עליך שאת אומללה ממה שהם אומרים וזאת הסיבה שהם גם ימשיכו בזה. הם מזהים אצלך את הקושי. אני גמרתי את הלהג סביבנו בדיוק כך: הודעה רשמית, קצרה, חותכת, שאין לדון איתי בכלל בהחלטה הזו. זו החלטה סופית, ומי שמתקשה לעכל אותה - שימצא דרכים להתמודדות (פסיכולוג/שיחה עם חבר/כדורים/יוגה וכו'). בשום אופן שלא יטילו את הרטטים שלהם עליך. עכשיו תראי - בפועל רובם מאוד יתקפדו ויעלבו ("איך היא מעיזה לדבר אלינו ככה") ויכול להיות שינסו להעמיד נגדך חזית קשיחה וינתקו איתך קשר לזמן מה. אבל תאמיני לי, שיזחלו אליך על ארבע בעוד זמן מה, כי יש כאן קלף מנצח - שני ילדים נפלאים שהם הנכדים, וכמעט הזוי שסבים וסבתות יוותרו על החוויה הזו. הם יתעשתו, אבל הם לא יתעשתו אם את תמשיכי לתת להם לברבר. אני מצטערת בכל לבי שהשותף שלך לא מבין את הדבר האלמנטרי הזה - שאת אם ילדיו ואת אחרי הלידה ואת צריכה תמיכה ועזרה, אז תבהירי לו את זה. גם אם הוא חושב שכדאי לעשות ברית - אז תדברו ביניכם, ולא שהוא ישדר את זה החוצה, כי אז הוא מחליש אותך. יד על הלב - אני במקומך הייתי מודיעה לאמא שלי שאם היא לא תרגע ותפסיק לטרוק דלתות ותתחיל להתנהג כמו אמא שהבת שלה ילדה - אז אני הייתי יוצאת מביתה, עם כל הקושי שבדבר. אמא שלך התבלבלה קצת, וגם הוריו של האבא - את אדם מבוגר ואת במצב נזקק, והם לא יכולים להתנהג אליך כאל ילדה בת 5 שצריך ללחוץ אותה לקיר. אני חושבת אגב שאם תמצבי את עצמך נכון - זה יהיה פתח ליחסים נפלאים!! בעתיד. לי ולחמותי יש היום יחסים נהדרים - מלאי כבוד, מרחב, הדדיות - והתחלנו מאוד רע. דווקא כי עמדתי על זכותי לא להיות רמוסה, מאז היחסים רק בקוו עלייה. עכשיו תראי - את אמנם אמא טריה מאוד והאמיני לי שאני יודעת כמה קשה להיות במצבך, ובכל זאת - הרי ידעת שאת תלדי, ובוודאי את במידת מה ערוכה. גם אם תלכי הביתה - את תסתדרי. תמצאי נערה נחמדה בת 16 שתבוא כל יום אחה"צ ותעזור לך (התשלום לא רב כשמדובר בתיכוניסטית), ואת לא תתמוטטי. מה שכן - את תעבירי מסר מאוד מאוד חשוב - שעליך לא מטפסים ושיחות איומים/הפחדה/טרור רגשי - לא אצלך. וסליחה על הציניות אבל אבא שלך ישן טוב מאוד בלילה. הרי זה מילון הקלישאות הכי חבוט שיש. כולנו שמענו את זה בגירסאות דומות  ("אבא לא ישן", "לא מספיק שסבא היה בשואה", "אנחנו מזועזעים" וכו'). מי שלא ישן בלילות זו את ואת בלבד, כי יש לך שני תינוקות בני יומם. הם לא אומרים את זה מרוע, הם אפילו לא מודעים עד הסוף לכך שהם מפעילים עליך מניפולציות זולות ושהם ממחזרים קלישאות - הם מתנהגים כמו משפחה ישראלית ממוצעת, שלא הפנימה את הנפרדות והגבולות מהילדים הבוגרים שהופכים להורים. סבא וסבתא שיעדיפו ניתוק יחסים עם הנכד על פני קשר קרוב איתו הם אנשים לא ראויים, ואני לרגע לא מאמינה שזו תהיה הבחירה שלהם לאורך זמן. זה לא סביר, והרי הצגת אותם כאנשים טובים. יש כאן פלונטר רגשי ואת יכולה להציב גבול. אל תראי את עצמך כמסכנה. את האמא, ויש לך הכוח, את במקרה הכי גרוע תשיגי עזרה חיצונית, ולהערכתי - זה לא יקרה. לגבי אחותו של השותף - הרשי לי רק לגחך. את הזעזוע שלה שתשמור לעצמה, חצופה שכמותה. שלא תדחוף את האף לעניינים לא לה. את אומרת לה איך לחנך את ילדיה? אז שהיא תרגע.
את חייבת להפנים שלא מנצחים טרור רגשי ע"י טוב לב והפגנת רכות. רק עמידה חד משמעית וחותכת תגמור את זה, ויכול להיות שתצטרכי לספוג עוד פרצופים ואווירת מתח זמן מה, עד שגם זה יתפוגג. שהם יחפשו אותך! שהם יחזרו אחריך! הם צריכים אותך עכשיו - את האמא!
אני לא רוצה שתחשבי שאני חושבת שהם אנשים רעים. הם אנשים שהתגובה שלהם מעידה שכרגע הם לא רואים למרחוק, הם מנסים להפעיל אותך, והם באמת מזועזעים אגב -  קשה להם לעכל שזה אמיתי. אבל הם יפנימו, ולדעתי אתם עוד תהיו משפחה חמה וקרובה, אבל עכשיו - לא לוותר להם על זכותך לכבוד ולתמיכה.

אני מתה על התגובות שלך, פשוט מצויינת, כל מילה.

תודה. יש לי הרגשה שגם אני אשתמש בפוסט הזה מתישהו.

אחרי לחץ פיזי לא מתון בכלל מצד ההורים שלי, ואחרי איזה ביקור שהם היו כאן והרגשתי שאני מתפוצצת (ההורי שלי באים המון, והם עוזרים מאוד והילדים שלי אוהבים אותם מאוד ולהפך)
הודעתי לאמא שלי חגגית בטלפון (בצעקות די רמות) שהגיעו מים עד נפש ושהם יכולים לבחור לשתוק ולקבל את ההחלטה שלנו כהורים או להעלם מחיינו. אמרתי לה שאין סיכוי שהם ימררו לי את החיים, אבל יבואו לראות את הילדים. אמרתי לה שהיא יכולה להתבייש כאמא וכאישה על זה שאני נמצאת שלושה שבועות אחרי לידה ומה שמטריד אותה זה הבולבול של הבן שלי במקום לתת לי לנוח ולהתאושש. ואמרתי לה גם שהיום כאמא לשני ילדים מה שהכי חשוב לי בחיים אלו הילדים שלי ושאני אשמור עליהם מכל משמר גם על חשבון נתק איתם, כי ברגע שיש לאדם את ילדיו הוריו, מה לעשות, חשובים פחות (לא שהם לא חשובים אבל בטח לא חשובים יותר מילדי) ושכדי שהם לא יתביישו או שיהיה להם נעים מול חברים שלהם אני לא יפצע ויזיק לבן שלי.
בזה תמו ההצקות! ההורים שלי התיישרו לגמרי, אבא שלי מאוהב בילדון שלי והוא בו בטרוף אמא שלי מתמוגגת ממנו כל רגע. אני עדין מעצבנת אותה .

חיזקי ואימצי יקירה, שכולם יקפצו.

מה שמצחיק זה שאמא של השותף שלך בטח לא מתביישת לספר שבנה הומו, ושאמא שלך לא מתביישת לספר איזה בת אמיצה יש לה שהביא תאומים עם שותף הומו שהוא לא בן זוגה. איך שהוא עם הדברים הללו אנשים בוגרים יודעים להסתדר, אבל עם איבר שלם של תינוק בריא - זו כבר בעיה. תשלחי אותם לחתוך לעצמם איזה אצבע.

על תגובה מצוינת, ובעיקר על הדרך שבה איפסת את אמא שלך!

אני תמיד אוהבת סיפורים בהם הביריונים (כן, זו ממש בריונות לדעתי) מתקפלים.

היום בראי הזמן, וכאמא אני יכולה להבין את הלחץ הזה של ההורים. הרי התינוק הזה הוא גם שלהם באיזשהי מידה. קשר בן סבים לנכדם הוא משהו מיוחד מאוד, הדאגה שלהם ואהבה שלהם לא יכולה להיות מוסברתבמילים. הדברים המעצבנים שהם עושים נעשים באהבה. וממש לא מבריונות.
ולען צריך להבין שמה שבעצם צריך בסיטואציה הזו היא להיות נחרצים ולהסביר שאין על מה לדון. שאם הם חושבים שהעזרה והתמיכה ניתנת בשביל איזה תמורה, אז תודה, לא תודה.
בד"כ, ולפחות כך היה אצל הורי, העזרה ניתנה מכל הלב בלי רצון לקבל תמורה. וברגע שאמרתי להם (לאמא שלי) שאם העזרה שלהם היא תמורת משהו אז אין צורך, היא היתה בשוק, היא לא חשבה על זה למרות שכך אני הרגשתי.
ברגע ששמתי את הדברים על השולחן בצורה ברורה, שהבהרתי לה מה זה גורם לי להרגיש, היא הבינה. הריהיא אמא שלי היא רוצה את הטוב ביותר עבורי. בדיוק כמו שאני רוצה את הטוב ביותר עבור ילדי ולפעמים אני עושה שגיאות.
לכן יש צורך להגיד את הדברים בנחרצות ובצורה ברורה, להביא אותם להקצנה ולא לפחד וללכת בין הטיפות.

מאוד קשה להיות בסיטואציה הזו לכל הצדדים, וברגע שאומרים את הברים ברור ובקול בלי לפחד, משחרים את עצמנו ובאותה רגע משחררים גם את הצד השני מאחריות!

כבר אמרתי במילים אלה ממש את כל מה שאמרת לאמא שלך. פעם אחת, אחרי הריב הראשון הגדול, כשאמא שלי אמרה שהיא בוכה בכל הזדמנות אפשרית (וזה אכן היה כך) ורבנו מאוד, בסוף היא יצאה להירגע וכשחזרה התנצלה ונתנה לי חיבוק ואמרה שזה ממש לא מה שאני צריכה כרגע.
חשבתי שבזה זה תם, אבל אחרי כמה ימים הגיע עוד ויכוח. כלומר הבנתי שגם אם מבחוץ נראה שהיא השלימה, היא לגמרי לא השלימה עם זה. אבל כמו שאמרת, אני בוחרת להגן על הילדים שלי גם אם המחירים כבדים מבחינת המשפחה.
ובקשר לאמא של השותף, אז לא, היא מאוד מתביישת לספר שהוא הומו, ולמעשה היא לא השלימה עם זה עד היום והיא מאשימה את עצמה שהוא הומו כי היא לא היתה אמא מספיק טובה!!!
אמרתי לה וגם לאמא שלי, נכון, אני חריגה ויוצאת דופן בדעותיי, אבל אם לא הייתי כזו - לא היו לכם עכשיו נכדים לדאוג לבולבול שלהם, כי הייתי מחכה לבן זוג כדי להביא ילד מי יודע אם אי פעם היו לי ילדים. ואם החברה לא היתה מתקדמת מהשמרנות של פעם, לבן ההומו שלך לא היו נכדים כדי שתדאגי לבולבול שלהם!

מצד אחד אני מזדהה עם כל מילה שלך. שאין לאף אחד זכות לרמוס אותי ככה שבועיים אחרי הלידה וכו'. אבל אני לא חושבת שנכון לומר שאין מקום לדיון סוף פסוק. נכון שמבחינתי אין מקום לדיון וזו החלטה סופית לגמרי.
אבל אני חושבת שמכיוון שכן מדובר במשפחה, ובאנשים שחשוב לי לשמור על היחסים איתם, ובאנשים שעוזרים לי המון וכן רואים לנגד עיניהם את טובת הילדים, אני צריכה לכבד אותם ולדבר על זה ממקום מכבד. לפחות שירגישו שאני מקשיבה, גם אם החלטתי אחרת. בכל זאת הפלתי עליהם פצצה שלא פיללו לקבל. בכל זאת זו החלטה מאוד יוצאת דופן, ואני מבינה אותם, שכאנשים שמעולם לא שמעו בכלל על האופציה של לא לעשות ברית, ולא מכירים את השיח, זה נוחת עליהם כרעם ביום בהיר והם בהלם מוחלט.
אבל את גם צודקת, שאולי ברצון שלי לכבד אני משדרת רכות ונותנת להם אופציה להמשיך. צריך למצוא את האיזון - לדבר באסרטיביות לא פוגעת, לא מזלזלת או מבטלת.
ומאוד לא פרקטי במקרה שלי, חד הורית בלי אמצעים כלכליים ועם תאומים, לברוח מהבית של אמא שלי.
בקשר לחזית האחידה עם השותף, כבר מאוחר מידי. אני חושבת שגם אם הוא היה מצהיר במלוא הביטחון שזו החלטה של שנינו, המשפחה שלו מכירה אותו יותר מדי טוב כדי לדעת שזו יותר החלטה שלי.
אהבתי שאמרת "אבא שלך ישן טוב מאוד בלילה". באמת, זו עוד מניפולציה רגשית מתוך מסכת הטרור הרגשי שמופעלת עליי. אני זו שלא ישנה בלילות!!!

את עוד לא יודעת כמה את מותשת,
את עדיין על רזרוות של אדרנלין והתרגשות.  כשזה יגמר, אם לא תשמרי על עצמך, את ממש בסכנת התמוטטות .
לפעמים אחרי חודש, לפעמים אחרי שנה

לשמור על עצמך זה לשמור גם על הכוחות הנפשיים.
את לא תהיה חסרת נימוסין להגיד להם סוף פסוק - נדבר בעוד חודשיים

הם הם אלו שמבטאים זלזול וחוסר התחשבות מוחלט.

---
אני לא יודע מה מערכת היחסים בינך לבין אב הילדים, אבל אני חושב שזכותך לבקש, אפילו לדרוש ממנו תמיכה גם כאן.
הוא צריך "לעמוד בפתח המערה " לתת לך לנוח ולשמור שתוכלי להתאושש.
גם נפשית.

את המצב. כתבתי לך מתוך עצמי ומתוך הדינמיקה של היחסים במקרה שלנו. אני עדיין חושבת שבמצבך את לא אמורה להתדיין עכשיו   בכלל על שום דבר (אלא אם כן זה נושא שבא לך לדבר עליו), אבל אם כוחך עומד לך - רק את יודעת.
את נשמעת לי פשוט מקסימה וסבלנית בצורה מעוררת השתאות, וכן - זה יעבור.... גם הקרירות והפרצופים...

קשה לי לקרוא מה שאת כותבת, כי הייתי שם. עברנו גיהנום מהמשפחה של בעלי והיחסים עם אבא שלו נהרסו לעד במידה מסויימת. נאמרו דברים שאי אפשר לסלוח ואי אפשר לשכוח.

דווקא מהמקום שלי, אני רוצה להגיד שהיום, כשהבן שלי בן שנה ושבעה חודשים, אני לא מסוגלת להבין איך בכלל התלבטתי/התווכחתי/הצדקתי את עצמי מולם וכו'. דווקא בגלל כל הלחץ שהופעל עלינו, התחזקנו בדעתנו שלעולם לא נפעל עם הבן שלנו בדרכים שאיננו מאמינים בהם בגלל סיבות כמו "מה יגידו", בגלל לחץ מכוער, בגלל מניפולציות רגשיות מרושעות. אנו כהורים ניתן לבן שלנו את הטוב ביותר על פי אמונתנו וכל מי שזה מפריע לו, בין אם מדובר בזר גמור ובין אם מדובר בסבתא, שילך לחפש.

הדבר היחיד שאני יכולה להמליץ לך הוא מה שכבר נאמר כאן: אם עדיין לא מאוחר מדי, אם הכעס לא גדול מדי ולא נאמרו דברים שאי אפשר לקחת בחזרה, הפסיקי את זה מיד! לא להסביר, לא להתדיין, לא להתווכח, לא לדבר על הנושא!
זו ההחלטה שלך והיא סופית וזכותך לקבל אותה ולא לתת הסברים מאחר ומדובר בילד שלך.
מניסיון, שיחות והסברים וכו' לא יעזרו ו- 99.9999% שהמשפחות לא יזוזו מעמדתם ולו במילימטר. כל מה שאפשר לעשות הוא לעצור את הדרמה לפני שיהיה מאוחר מדי ויוותרו משקעים לעד.

אם את רוצה לדבר מעבר ולשמוע בהרחבה על מה שהיה אצלנו, את מוזמנת לפנות אלי במסר.
אני מקווה שיעזבו אותך בשקט בהקדם

הי תמר,

ממש קשה לי לקרוא על מה שאת עוברת.   אשה שילדה תאומים צריכה לקבל רק תמיכה ואהבה.  

מנסיון שלי:
* כל פעם שניסיתי להסביר או לשכנע קרוב משפחה, זה לא עבד ולפעמים הוביל למריבה.  רק אחרי כמה חודשים אמרו לי קרובי משפחה שצדקתי וחלקם אף החליטו שגם הם לא יעשו ברית בעתיד.
* יש את כל המידע באינטרנט למי שבאמת רוצה להבין למה - תפני אותם לפורום זה ובזאת מסתיים תפקידך.
* את צריכה פשוט להבהיר:  זאת ההחלטה, היא סופית.  אין דיון, אין שכנוע, הנושא לא יוזכר שוב.  נקודה.

בעוד חודש הכל יחלוף ויישכך והמשפחה תהיה מרוכזת בתאומים המקסימים.  האתגר הגדול הוא לעבור את החודש הזה ללא מריבות.

בברכה,
תומר   

את הלינץ'.
אשכרה נאלנו לעזוב את הבית.

עד כאן החלק הרע.

החלק הטוב - בגיל שנה וחצי היתה סולחה שמחזיקה מעמד עד היום (הילד כבר בחטיבת ביניים).

שכולם יקנו נעלי התעמלות. טובת הילד מעל הכל.

נאלצתם לעזוב את הבית? כמה משמח לשמוע שהיתה סולחה והיא מחזיקה. אולי גם אצלנו נצטרך לעשות איזה הליך סולחה מתישהו.
רק לא הבנתי את הקשר לנעלי התעמלות...

ועזבנו את הבית כי גרנו בבית שהיה שייך לחמי וחמותי.

אמא שלך הדליקה נר נשמה על הנכדים החיים ביותר שלה? היא השתגעה לגמרי?....

פשוט נשבר לי הלב למול התמונה שאת מציירת כאן.

אני חושבת שהכי טוב כרגע יהיה לנסות להוציא מהתמונה את כל מי שהוא לא את והשותף להורות ולנסות לגבש משהו ביחד, תוך הדגשה בפניו שאתם לא חייבים למהר ולהחליט עכשיו!

שיבין לפחות שלא יקרה כלום אם תקחו את הזמן להתלבט על כך, הרי בעיות חברתיות לא יתחילו בגיל חודש ולא בגיל חודשיים.

בינתיים שהמשפחות יצאו קצת מההיסטריה ואתם תתחזקו מעט מהחוויה של הפיכה להורים לשניים, שגם בלי קשר למילה כן או לא היא חוויה מטלטלת ביותר.

קשה לי מאוד לתת עצות נחרצות כי המצב שלכם באמת מאוד מורכב. מקווה שתמצאי את הכוחות שאת צריכה לכל התקופה המרגשת והלא פשוטה הזאת

מקווה שתישארי איתנו בכל מקרה

מאוד מכעיס אותי שבני משפחה מנצלים אשה אחרי לידה, שהיא הרבה יותר רגישה ופגיעה, וגם ככה קשה לה - ותוקפים אותה מכל עבר. אני מקווה שיש בך את הכוח להבהיר להם שהנושא הזה נסגר בשלב הזה לדיון ושאת לא מוכנה לשמוע יותר. לא רוצים לעזור - אל תעזרו. רוצים לעזור - מעולה, אתם יכולים לעזור אבל על נושא הברית לא מדברים יותר. גמור וסגור וברגע שזה עולה אתם מחוץ לדלת. זה לפחות מה שאני הייתי עושה.

עכשיו - זה מחריד אותי שמאשימים אותך ב"הרחקת המשפחה" - סליחה, זה הם שמרחיקים את עצמם. הם אנשים מבוגרים שלקחו החלטה להתרחק ממך בגלל הקצה של הבולבול של התינוקות שלך. אם זאת לא התנהגות אינפנטילית, אני לא יודעת מה כן. אז שלא יאשימו אותך. את עושה כל שביכלתך להגן ולשמור על הגורים שלך, זה מה שעושה אמא. את אמא נהדרת ושלא יעזו להטיל בזה דופי!

הניחוש שלי הוא: זה יעבור להם. אבל זה יקח הרבה זמן אם יתאפשר להם להמשיך בלינץ' שלהם, ואז או שהם ישברו את נפשך (ואז מה? את לא תסלחי להם כל החיים, וזה כן יחסים טובים?) או שאת לא תוכלי לסבול את זה יותר... תחתכי את זה עכשיו, באיבו. את לא מדברת על זה, נקודה.

ממש עזר לי המשפט שכתבת - שהם אלה שמרחיקים את עצמם, הם אלה שלקחו החלטה להתרחק.

קוראת סמויה פה וחשתי צורך להגיב. קודם כל מזל טוב להולדת התאומים, אני מצרה על מה שאת עוברת במעמד המרגש הזה.
קראתי את שני הפוסטים הקודמים שפתחת ועכשיו אני קצת מצטערת שלא הגבתי כבר אז. מהקריאה שלהם הבנתי שלא משנה איך תעטפו את זה, או באיזו דרך תספרו זאת תהיה התגובה. אמנם קיצונית (להדליק נרות נשמה??) אך אי מילה בחברה הישראלית היא בגדר קו אדום, טאבו שלא נזקק לחוק.
יש כאן נטייה להמעיט בהשלכות של שונות ע"ג שונות, בטיעון שלכל הילדים קיימת שונות כלשהי ואם התמודדתם עם שונות אחת ברקע אז גם תוכלו להתמודד בנושא הזה. אלא שבמקרה הזה המצב הוא מורכב ומסובך יותר. ההורים של שניכם חוו וחווים את ניפוץ החלום ההטרו-נורמטיבי של אבא-אמא-ילדים-בית עם גינה, עבור כ"א מכם בנפרד. זאת כשהמשפחה שלך מתמודדת עם הריון ולידה וגידול ילדים מחוץ למסגרת הנישואין ואצלו- גם עם עובדת היותו הומוסקסואל (כתבת שלאמו היה קשה לקבל זאת). במקרה שלך בדומה אצל אמהות יחידניות או רווקות המשפחה מתמודדת עם תגובות ותהיות של הסביבה לגבי זהות האב ,מקור ההריון וכו'. ההתמודדות עם בן הומוסקסואל והיציאה הזאת מהארון בפני המשפחה המורחבת אצלו גם היא לא פשוטה, במיוחד במשפחה מסורתית.
הסוציולוגית דריה מעוז טוענת שילדים גורמים לחברה למחול ולסלוח. החברה 'סולחת' לרווקות מבוגרות ולהומוסקסואלים כשהם מביאים ילדים, משלימה עם מצבם ומקבלת אותם. אז יש את הנושא של לספר בשמחה כפי שכתבת. הילדים 'מנרמלים' את האשה הרווקה ואת ההומו לפי התיזה הזאת. אבל עכשיו בא הנושא של אי המילה ומטלטל את עולמם. שמחה שהתבטאה באושר ובציפייה ברקימת שמיכות וברצון להיות סנדק מתחלפת לפתע בנתק, כעסים וטינה. והם צריכים לספוג גם את זה. באופן בלתי נמנע כמעט, הורי השותף הבינו שזאת היתה יוזמה שלך יותר משלו ולכן כל החיצים מופנים אלייך. אני מקווה שתמצאו את הדרך ותוכלו לעמוד בחזית אחת לא משנה מה יקרה בסופו של דבר.    

למעט
"יש כאן נטייה להמעיט בהשלכות של שונות ע"ג שונות, בטיעון שלכל הילדים קיימת שונות כלשהי ואם התמודדתם עם שונות אחת ברקע אז גם תוכלו להתמודד בנושא הזה."

אני לא ממעיטה בבעיתיותה של השונות (לדעתי). היא פשוט באמת לא כל כך חשובה, השונות הזו, ואפילו אין מקום לכנותה "שונות"
יש כן חברה אלימה ואכזרית לעיתים של ילדים שמבוגרים לא מפקחים עליה במערכת החינוך, יש. אבל עניין העורלה לא עולה בה למעשה. גם אילו היה עולה : הרי זו שונות אחת מתוך 5000 שהילד עלול לחוות.
ושוב - אני ממש לא מסכימה שזו "שונות" שכן העורלה כלל אינה ניכרת בחיי היום יום , לא כמו למשל שני אבות הומוסקסואליים.
וחוץ מזה לא שמעתי כאן את הטענה שאם מתמודדים עם שונות אחת הרי שאפשר להתמודד עם עוד אחת.
יותר נכון לי לומר שמכיום שהשותף להורות של תמר ועוד הורים הומוסקסואליים (למשל, בתור דוגמא לשונות אמיתית) לא מסתירים את נטייתם המינית ואת רצונם לחיות חיי משפחה חד-מינית - כמו שהם חיים את חייהם אין להם "זכות" לדרוש מהילד שלהם דווקא תוך כדי הטלת מום בגופו "להיות כמו כולם"

אבל שוב אחזור על מה שאמרתי בראשונה: עורלה כלל אינה "שונות"

כתבתי את מה שכתבתי בעקבות קריאה כאן של כמה פוסטים ומה שתמר פרסמה בעבר. מס' תגובות אליה היו בסגנון הזה כך שמדובר בשיקוף.
עניין העורלה כן עולה בהקשר הדינמיקה המשפחתית לפחות בתקופה של מעמד הלידה והימים הראשונים ביתר שאת. כשנולד בן ברור כמעט לכל החברה הסובבת שיתקיים אירוע שחוגג את בואו לעולם ובמסגרת הזו גם ברית. זו הקונספציה התבניתית הרגילה, ואם האירוע לא מתרחש, זה נמצא ברקע והמשפחה המורחבת נאלצת להתמודד עם שאלות ותהיות של זרים.
במקרה הזה התמודדות נוספת יכולה להגביר רגשות עוינים, במיוחד בסיטואציה הורית לא סטנדרטית. האכזבה קורית להם שוב בדיוק כשרווח להם עם הפיכתם לסבים.

במה שכתבת.
ההורים מתמודדים עם אכזבה (כלומר הסבים)
עם שונות (של עצמם בעקבות היותם סבים לילד "לא נורמלי")
עם חשש חברתי (ממה יגידו החברים שלהם-עצמם)
עם רצון "להיות חלק מעדר" ו"להיות כמו כולם" שלא מתממש (רצו "סנדק" וקיבלו "אין ברית מילה")
זה נכון גם אם אין שונות נוספת (כמו הומוסקסואליות או חזרה בשאלה או וכו') ברקע

אני מסכימה איתך וזה גם מה שאמרתי לשותף שלי להורות. אתה לא תפסיק לשכב עם גברים רק כי אומרים לך שזה לא מקובל חברתית, אז למה כאן זה שונה?
אבל כל פעם שאני משווה הוא עונה לי במנטרה קבועה - "די להשוואות הלא רלוונטיות"

המילה "הומו" היא קללה אצל ילדים מאז ועד היום, בעוד אין שום קללה כלפי מי שלא עבר ברית. בשום סרט ישראלי ובשום בית ספר עוד לא הומצאה מילת גנאי מיוחדת עבור ילדים לא נימולים. הם גדלים יחד עם כולם בלי שום בעיות, הם לא צריכים לחפש בנות זוג "בקטע", אין להם דילמות לגבי מתי ואיך לספר להורים על שונותם..

כך שהוא צודק בסופו של דבר, ההשוואה באמת לא רלוונטית.. אבל לא בטוח שהוא ישמח לדעת למה

וכדי להיות נימול התינוק צריך לסבול
יש הבדל ;)

בגדול אני מסכים עם הניתוח שלך, אך יש לי כמה הערות:
אלו לא הילדים שגורמים לחברה למחול ולסלוח. לא באופן אקטיבי בכל אופן. זו החברה שרואה בהולדת ילדים עילה לסליחה ומחילה.

הנטייה שהזכרת שקיימת כאן להמעיט בהשלכות של שונות, קיימת רק בהתייחס לנק' המבט של הילד עצמו. לא לזו של הסבים והסבתות, או של הורי הילד, שאכן הם צריכים פעמים רבות לעבור התמודדות לא פשוטה. התפיסה הרווחת כאן היא שהילד נמצא במרכז ברגע שמדברים על גופו שלו, ומי שצריכים לקחת אחריות על שלל התופעות החברתיות המאפשרות למנהג ברית המילה להימשך - הם המבוגרים, ובייחוד הורי הילד. הסבים והסבתות אכן נמצאים כמעט תמיד בפאזה אחרת מהבחינה הזו, לא רק כי ברית מילה מוכרת כטאבו מוחלט עבורם, אלא גם כי עצם הרעיון של העמדת הילד במרכז תוך דחיקת נורמות חברתיות הצידה - הוא בד"כ עניין זר לחלוטין עבור מי שגודלו וחונכו באותן שנים.

לחשוב להתלבט ולהגיב...אכתוב כשאוכל. ותודה גם על המסרים האישיים החמים והמחזקים!

סופסוף יש לי קצת זמן לקרוא כמו שצריך את התגובות שלכם ולהגיב.
קודם כל המון תודה לכולם, התמיכה שלכם עוזרת לי מאוד להתמודד.
בימים האחרונים לא היו ויכוחים ענקיים, אבל ברור לי שהעניין נמצא ברקע ולא נשכח לרגע וטרם נאמרה המילה האחרונה. הקטנצ'יק עדיין שוקל פחות מ 2.5 קילו, מה שנותן לכולם תקווה שעד שיגיע למשקל ברית, אני אחזור מסורי...

מה שעזר מאוד מול אמא שלי, זה שאמרתי לה כמו שהציעו לי כאן, תודה על העזרה הרבה אבל אם זה מותנה, אני מעדיפה שלא תעזרי. מאז היא עשתה פרצופים אבל לא דיברה על הנושא, ועוזרת לי המון. אם זה לקום באמצע הלילה ברגע שהיא שומעת ציוץ, אם זה להאכיל אותם לבד כדי שאקבל כמה שעות שינה רצופות.
ההורים של השותף היו כאן השבוע כדי לעזור ועכשיו הקטנטנים איתם אצל השותף שלי וקיבלתי יום חופש...(כמה אני מתגעגעת!!!!!) יש קרירות רבה מצידם, הם מנסים לעשות הכל בשביל הנכדים ואיכשהו צריכים לבלוע את זה שאני האמא שלהם...האבא מהצד של השותף פגש את הדודים שלי , אז הוא אומר להם בפרידה- "להתראות בברית". זו התגרות מצידו, או חוסר יכולת להפנים או הדחקה. אבל פשוט לא הגבתי.

השותף שלי עדיין לא שלם עם ההחלטה ומסרב בכל תוקף לדבר עם אנשים שלא מלו, או לקרוא כאן בפורום "עורלה לשלטון" כפי שהוא מכנה את הפורום בהומור אופייני לו. הוא אומר שזה יהיה מוטה, שאף אחד שלא מל לא יספר לי על משהו שלילי שקרה ויגיד שהוא מצטער, כמו שמי שכן מל לא יגיד לי שהוא מצטער.
כן התקשרתי בנוכחותו למכר שלא מל את שלושת בניו, הגדול שבהם בן 25. הוא סיפר שהם מעולם לא חוו הערות או התנהגות קשה מבחינת הסביבה. הוא אמר לי שלדעתו אם הילד חלש או לא מקובל חברתית, תמיד ימצאו על מה לצחוק. נשמע לי מאוד נכון. הוא גם הציע שנפגוש את הילדים שלו. השותף שלי סירב ("זה מלאכותי"). נראה לי שהוא מבין שכל עוד הוא לא מוכן לעשות אף צעד כדי לשמוע גם את הצד השני, פוחתת הזכות שלו להתווכח איתי בנושא, והוא באמת הפסיק להעלות את זה לדיון (בינתיים) ואמר שהוא כן מסוגל לחיות עם ההחלטה שלי כי אני כל כך נחושה וזה משהו בלתי הפיך. הוא פשוט מאוד מודאג מההשלכות ומהיחסים עם המשפחה. אמרתי לו שמבחינת היחסים, אם כן הייתי מלה, הרי לא הייתי סולחת להם והיחסים היו נהרסים בכל מקרה. כך שזה מצב של  lose-lose.

רובכם אומרים שזה יעבור. אני לא יודעת. כרגע עושה רושם שכולם עדיין חושבים על זה כל הזמן ובצד של האבא לא מעוניינים בקשר איתי. בשיחות הם לקוניים וחסרי התלהבות, בניגוד מוחלט לקודם.
הם בקושי מכירים אותי שלושה חודשים ועד עכשיו הם לא הפסיקו לשבח אותי בפני השותף ולומר לו איזו בחירה טובה הוא עשה. ופתאום עניין הברית הפך אותי למפלצת בעיניהם וכל ההערכה נמחקה. אבל זה לא מה שיגרום לי לפגוע בילדים שלי.

אבסורד איך כולם הגיבו בדאגה גדולה כשראו שפשוף קל בטוסיק של אריאל כשחזר מבית החולים ("מה, הם לא טיפלו בו שם? בטח לא החליפו לו יום שלם, מסכן!!!") וכולם שמחו כשזה עבר והטוסיק חזר להיות ורדרד ובריא, ואילו בעניין הברית הם משכנעים את עצמם שזה רק כמה שניות ושזה לא כואב ושאם אני לא אסתכל כשחותכים, אז אוכל להתמודד עם זה אחר כך. נראה להם?!!???

עדיין אני לא יודעת איך אגיב אם הנושא יעלה שוב, והוא בטוח יעלה. שיחות לא יעזרו, כמו שכשמאלנית אף שיחה עם בני משפחתי לא הפכה אותם לשמאלנים והם עד היום חושבים שהדעות שלי קיצוניות, אבל לפחות למדו לחיות איתן.
ואני כן מסכימה עם מה שאמרו כאן, שחשוב להיות החלטית ולא לתת להם פתח לנסות לשכנע, אבל אני לא רוצה להגיד "אין דיון - סוף פסוק" כי זה מאוד פוגע, חוסם, ומגביר עוד יותר את האנטי נגדי. וכמו שכתבתי כאן קודם, אנחנו צריכים לזכור שגם להם ההתמודדות מאוד לא פשוטה. הם לא מכירים את השיח, מעולם לא שמעו על אנשים שלא עשו ברית ומנקודת הראות שלהם אני איזה חייזר מטורף עם תעודות שדנה את הילדים שלי להתעללות קשה מצד החברה. אני מבינה אותם, שאם זו התפיסה שלהם, ברור שהם יהיו מודאגים מאוד. הם רוצים בטובת הילדים בדיוק כמוני, כמובן שלא בצורה נקייה לחלוטין, כי מעבר לדאגה הם כן שופטים אותי על מרדנות מיותרת, בגידה בלאום וכאלה. אבל בעיקר הם אוהבים את הקטנטנים כל כך (איך אפשר שלא, הם פשוט משגעים! ורוצים שיהיה להם טוב, לא רוצים שום סיכון שיזיקו להם.

טוב, אמשיך לעדכן בהמשך...ושוב תודה רבה!!!

ממש מדהים לראות את העמידה שלך בתקופה כל כך מאתגרת, ובסיטואציה משפחתית כל כך מורכבת.

מאוחר עכשיו, אני אנסה לתהייחס מחר נקודתית לדברים שכתבת בעדכון.

מאחלת לך ולילדים בריאות ושלוות נפש, ולכולכם אני מאחלת שהדינמיקה המשפחתית תתנהל על מי מנוחות

לגבי השותף שלך אני משתדלת לנשום עמוק ובאמת להיות אמפתית. אבל התגובה שלו מעצבנת אותי באופן חריג, אפשר לומר, כי הוא חושב שאני אומרת שאין בעיות ובעצם לא אומרת את האמת.
זה די גועלי לומר זאת, על אנשים שהוא לא מכיר - רק כי הוא היה רוצה לשמוע אולי שכן יש בעיות.

אז לדעתי הבעיה העיקרית בלא למול היא שאתה צריך לשמוע מאנשים שמרשים לעצמם לחשוב שאתה לא אומר להם את האמת כדי שגם הם לא יעשו ברית מילה. אז בא לי ממש להכריז קבל עם ועדה שאין לי שום חשק ואינטרס ומוטיבציה וכו' לשכנע מישהו לא לעשות ברית מילה לילד שלו כי *אני * מרוויחה מזה משהו.

זה ממש לא אכפת לי באופן אישי ואני ממש לא יוצאת מזה מורווחת.
המרוויח העיקרי כאן זה הילד שלך! התינוק שלך.

והמרוויח העיקרי מזה שאני כאן ואני לא עשיתי ברית מילה לילד שלי ושיש את קה:" בכלל - זה הורים שמתלבטים ורוצים לדעת אם יש עוד הורים. אבל אם ההנחה היא שאנחנו מעלימים מידע רק כידי שאנשים לא יעשו ברית מילה לילדים שלהם - זה מאד מעצבן ומקומם.

שמעתי כבר המון דעות מאלפי אנשים בעד ונגד ברית מילה ב-12 השנים האחרונות.כאלה שחושבים שזה הקשר עם אלוהים, כאלה שחושבים שקשה להיות חריג, כאלה שפוחדים מההורים שלהם, כאלה שלא נעים להם להודות אבל הם פוחדים מההורים שלהם, כאלה שבאים למפגש רק כדי לראות עוד הורים שלא מלו, כאלה שמקווים לראות איך נראית עורלה של תינוק, כאלה שחושבים שמספיק מסובך לילד שהוא מאומץ או שיש לו שתי אמהות לסביות ועדיף לא להוסיף לו, כאלה שחושבים שבגלל שהאמא גרמניה אז לפחות עדיך שהתינוק יהיה נימול.
כל הדברים הללו זכו ממני להמון אמפתיה - כי אנשים הם אנשים והם סובלים ומתלבטים והם בסך הכל רוצים את הכי טוב לילד שלהם .

ואני מתקשה להיות אמפתית לדעה שכולנו משקרים כדי לגרום לכך שמישהו לא ימול את הילד שלו.

ולא עם אף אחד שחושב שזו סתם מרדנות ושאם אני לא אסתכל על ברית המילה אז לא יכאב לאף אחד אם היא תתקיים

"כשאתם אומרים משהו כזה זה ממש מעורר אצלי חששות להשאיר אתכם עם הילדים"

את התינוק בהעדרה של האם?

זה נשמע לי נקמני. אני דווקא חושבת שזה היה צעד שלי ללכת לקראתם שהם מאוד העריכו. הם פשוט הופכים יותר מכורים לקטנטנים מיום ליום, וחשבו שאם יבלו איתם כמה שעות לבד, זה גם פחות טעון, גם יאפשר לי לנוח, וכולם יצאו מרוצים.
אז באמת כשהם החזירו אותם לכאן אתמול (כל החמולה בילתה איתם- האבא, ההורים שלו, אחותו ובעלה...) הם נראו כמו נרקומנים בקריז שבאו על סיפוקם...הם היו שיכורי עונג אחרי כמה שעות איתם. לא הורידו אותם מהידיים ועשו תורות על מי מחזיק את מי...
וכמובן קנו להם עוד חליפות ומצעים, תמיד הם באים עם דברים בשבילם. אגב, השבוע גם הביאו לי שקית שלימה של פירות יבשים "כדי שנכדים שלנו יקבלו חלב טוב" :)
אז אמנם הם עדיין עושים לי פרצופים והאמא של השותף בקושי מסתכלת לי בעיניים, אבל לדעתי הם העריכו את זה שכל כך מוקדם יחסית אפשרתי לאבא לקחת את שניהם.
כמובן שלא הייתי עושה את זה רק כדי לרצות אותם לו הייתי חוששת לילדיי. אבל הם אוהבים אותם בכל ליבם, ואם טובת הילדים שלי מול עיניי, אז טובתם גם שיהיה להם קשר חזק עם סבא וסבתא.

אני לא הייתי סומכת עליהם שלא יעשו ברית מילה מאחורי הגב, לזה התכוונתי.
כמובן שיהיו עם הילדים זה דבר חשוב בתור משפחה! בלי קשר אני אדם לא נקמני :)

מקרה?

עם ילדים גדולים.
ברגע שיש שם הורה ביולוגי אחד, הדרך איכשהו מתקצרת...

שעלולה לקרות כזו סיטואציה...
ואני גם מכירה אנשים אמיתיים שלדעתי היו עלולים לעשות זאת וגםמקרה אחד לפחות של גבר שאיים לחטוף את הילד ולמול אותו - גם אם לא עשה זאת בסופו של דבר.
וגם מקרה אחד שאחד ההורים באמת הביא את הבנים לברית מילה אבל מכיון שאחד מהם היה חולה זה לא קרה לבסוף ממש שניה-לפני-הסכין.

אבל זה הכל כמעט

ממש התגלמות כל הסיוטים!   

כל מה שצריך זה שהם ישלימו עם ההחלטה וזה ממש לא משנה אם עד סוף חייהם הם יחשבו שאת טועה. אני לא הייתי אומרת "אין דיון - סוף פסוק" בנוסח הזה אלא יותר בסגנון "אני זמן קצר אחרי לידה, זקוקה להתחשבות ומנוחה כדי להתאושש מהלידה ולכן לא אוכל להשקיע אנרגיות בהמשך דיון בנושא" .  לי דווקא אין ספק שבסוף הסערה תחלוף. בדרך כלל זה קורה אחרי היום השמיני, במקרה שלכם אולי זה יקרה אחרי שהם יעברו 2.5 קילו ולא תהיה ברית. אבל זה יחלוף כי הם לא ירצו להפסיד את הנכדים.

מדבר על הצרכים האמיתיים שלי בלי להיות תוקפני

אמנם אני לא בהריון כרגע אז לא יכולה להזדהות לגמרי, אבל הבן שלי מזכיר את התיאור שלך של הבן שלך.

מאחלת לך המשך הריון שקט ורגוע, שיהפוך אח"כ לילד שקט ורגוע שאוהב לקרוא ומתעניין בדינוזאורים, או משהו כזה.
וכל מה שתרצי, באופו כללי.

שהדבר הכי מצחיק בעולם זה לרוץ לכביש ברגע שעוזבים לו שניה את היד כדי להוציא את המפתחות מהכיס למשל...

לא יכולה לשפוט אותך. אני למשל, לא רוצה בנות. לא יודעת איך אקבל את זה אם בהריון הבא תצא לנו בת... אני מייחלת ומפנטזת אך ורק על בנים.

מה שכן, נשמע שיש לך שני ילדים עם אופי שונה מאד האחד מהשנייה ואני לא כל כך מבינה למה את מייחסת את התכונות וההתנהגות למין שלהם... אני מכירה ילדות שהן ממש חיות פרא קטנות ומנגד, בנים שהם מופת לחינוך אנגלי, אפילו שהם גדלים בבית ישראלי ממוצע. ממש לא נראה לי שהמין הוא, בצורה מהותית, מה שהוביל לצורת ההתנהגות של מי משניהם...

בכל אופן, שיהיה המשך הריון תקין וקל, מאחלת לך שתמצאי נחת במחשבה על הבן הממשמש ובא וכמובן, מינימום מתח ועימותים על נושא המילה (עם בן שלם אחד שכבר בן 2.5 בעלך עדיין יערים קשיים בנושא?)

לחשוב שיש איזשהם הבדלים בין בנים לבנות. פשוט כל קבוצות הילדים שראיתי רצות עם הראש למטה, מקלות בידיים וצרחות בוקעות מהפה היו בעיקר בנים והילדים שישבו בשקט וקלעו חרוזים או ציירו או עשו צמות אחד לשני היו בעיקר בנות.
נדמה לי שאפילו ביולוגית הוכיחו שלבנים יש יותר טסטסטורון שדוחף אותם ליותר אגרסיביות ואימפולסיביות.
אני בהחלט מודעת לזה שיש בנים שקטים, אבל בקרב הרועשים, האגרסיבים והסופר פעלתניים איכשהו יש רוב לבנים...

אבל מאוד יכול להיות שאני משליכה ממדגם לא מייצג של שניים על העתיד ויש סיכוי שבסוף אני אקבל את זה שהתינוק בן, בינתיים אני מתבעסת.

וכן, יש לי הרגשה שזה יציף את כל הנושאים הלא סגורים - הרי הוא לא באמת ויתר על המילה, זה רק הצריך מאמץ גדול מדי ככל שעבר הזמן, אבל עכשיו זה הכל יעלה מחדש. זה החשש שלי.

יהיה רגיש. יכול להיות בכלל שהוא יהיה זכר אבל בת... בכל מקרה, ליצור לו תבנית שלפיה את צופה שהוא יגדל זה נבואה שתגשים את עצמה או סתם תוביל אותך ואת הקשר שלכם למקומות לא טובים, וזה עוד לפני שהוא הגיח לעולם.

להתבעס מזה שהפנטזיה על מהדורה נוספת של הבכורה, התנפצה.
אני יכולה להשתמש בכוח הדמיון העילאי שלי ולשער שילד שמשדרים לו מרגע שהוא נולד שהוא אכזבה בגלל המין שלו, יכול להיות שיהיו לו כמה בעיות אבל לאור זה שהוא עובר בן 13 שבועות נדמה לי שאני יכולה לאוורר את האכזבה שאני מרגישה. שמעתי שאימהות שמשקרות לעצמן, לא בהכרח משפרות ביצועים בתחום ההורות.
חוץ מזה, מי אמר שבן שהופך להיות בת מתחיל בתור תינוק רגוע? אז מה אכפת לי בכלל?
אין לי שום סיבה לחשוב שהבנים ההומואים והטרנסג'נדרים היו תינוקות פחות היפר אקטיביים ומטריחים מהסטרייטים.
וחוץ מזה, המילים הנכונות הן לא "קשוח" מול "רגיש", אלא נגיד "רגוע ויודע להעסיק את עצמו" מול "רץ באמוק בכל הבית וזקוק להשגחה בכל שניה"
או "נוח לתפעול וקל להתארגן איתו" מול "נלחם כנגד כל החלפת חיתול ולוקח שעה יותר לעשות איתו כל דבר".

אוףףףף.

את צודקת. אל תצנזרי את עצמך בפני עצמך. עכשיו זה מתאים וראוי שתאווררי כל דבר שאת מרגישה ואחרי זה תתחילי לעבד ולהתקדם הלאה. בטח ובטח את לא צריכה להרגיש רע עם זה...

ודווקא כשהם גדולים הם מפסיקים להזיז ת'תחת ומכריסים....

היה נחמד אם זה היה עובד הפוך, לא ככה?

זכותך כמובן לאוורר רגשות ולשתף בכנות במה שאת מרגישה, אבל צורם לי הביטוי "ילד קל לתיפעול וקל להתארגן איתו". מה, ילד זה מכונה, רובוט או צעצוע?  מה פתאום לתפעל?

חוץ מזה, עם כל הכבוד, היום יש גם הרבה לגיטימציה לאנוכיות של אמהות: מה נוח להן, מה מתאים להן, האם מתאים להן להניק או לחזור לעבודה, האם נוח להן ילד נוח או פעיל.  השיח הציבורי שכח שאמהות זו גם הקרבה ומסירות והרבה פעמים
זה נוגד את הנוחות והרצונות של האמא.  מי שרוצה בתפקיד של להיות אמא, כדאי שתבין שלא עושים את זה כי זה מתאים, או לעשות "וי" על זה שעשיתי ילדים, אלא זה תפקיד של התמסרות לאדם אחר לכל החיים וזה דורש ויתורים.
אם את מאווררת רגשות, כדי לקבל שיתוף ואמפתיה, בסדר. אבל דעי לך שאת לא רואה נכון את התפקיד החשוב הזה. כמו שמישהו מקבל ג'וב חשוב בעבודה ולא תופס נכון את תפקידו ולכן גם לא כל כך מצליח. דבר ראשון, להיות אמא, זה לשים את
הילד והצרכים שלו לפני האמא והצרכים שלה.
ונקודה נוספת: אני דווקא כן מאמינה שעובר אפילו בן כמה ימים יכול באיזושהי דרך לחוש שהוא לא רצוי, או שהמין שלו לא רצוי ותחושת הדחייה הזו יכולה לחלחל לרחם, למודעות שלו ולקשר ביניכם. אני לא צריכה מחקרים שיוכיחו לי את זה.
לכן, לדעתי תנסי לעבוד כבר עכשיו על הרגשות שלך, אולי בדרך של טיפול פסיכולוגי או שיחות עם דולה תומכת או לבד. ילד קטן הרבה פעמים מגיב באגרסיות וביתר פעלתנות, דווקא כי כנראה יש צרכים שלא מסופקים אצלו, אולי חום, קבלה ואהבה ללא תנאים.

שלום ליאת,

אני חולק על דבריך ועל הטון או הנימה שלהם.
לעניות דעתי, בשנים האחרונות יש נטיה להפוך את האמהות (ואת ההורות בכלל) למשהו קדוש, דתי כמעט, ובמסגרתו יש ציפיה להשתעבדות של האם (וההורים) לתינוק.
כך, אם שבוחרת שלא להניק היא כמעט פושעת, כך אצל משפחות לא מעטות ההורים הופכים למשרתי הילדים, וכך גם ניתן להגיע לעמדה שלך לפיה "דבר ראשון, להיות אמא, זה לשים את הילד והצרכים שלו לפני האמא והצרכים שלו".
עמדתך זו ממש מקוממת אותי.
אני סבור, שמחובתו של כל הורה לדאוג לכל צרכיו של ילדו - פיזיים, רגשיים וכו'.
אין ספק, שפעמים רבות החובה הזו מטילה מגבלות לא מעטות על ההורה, כך שהוא אינו יכול להגשים את כל מאווייו וצרכיו האישיים בכל רגע נתון.
אבל, מהקביעה - איתה אני מסכים - לפיה אדם ששוקל להיות הורה צריך להביא בחשבון שיהיה עליו לערוך שינויים בחייו ולוותר מדי פעם על צרכיו ומאווייו האישים , ממש לא נובעת (לדעתי) הקביעה שביטאת בהודעתך.

אני מאמין שחשוב שכל אחד מההורים, ובוודאי האם, לא ישתעבדו להורות, אלא ימשיכו לקיים את חייהם הרגילים שאינם קשורים לתינוק.
לטובת ההורים, כדאי מאד שלא כל עולמם יסבוב סביב התינוק, ושהם ימשיכו ליהנות ממימוש צרכיהם ומאוייהם האישיים (שמעבר לתינוק או לילד). כמובן, יש פשרות, ויש ויתורים - אבל לעניות דעתי אין הצדקה להקרבה (כמובן אינני מדבר על נסיבות קיצוניות וחריגות, אלא על מהלך חיים תקין ושגרתי).

רק להבהיר, אני אב לילדה בת 5 שנים (עוד מעט) ולתינוק בן 3 חודשים, ושותף מלא לגידול ילדיי.

בברכה,

אורי.

לאורי,
קודם כל זכותך לחלוק על דעתי. לא כולם חייבים להסכים זה עם זה בפורום. אבל רציתי לחדד כמה נקודות שאולי לא הובנתי נכון:

1. אני כלל לא רואה בהורות משהו קדוש או דתי. אני גם לא מתחברת למושגים האלה, כי אני לא אדם דתי או מאמין. במקום זה אני מגדירה את ההורות כ"תפקיד" או "קבלת תפקיד", כמו בעבודה למשל כשמתמנים לתפקיד. (לכן, אגב, גם יועצות הנקה קוראות לתהליך "ניהול הנקה",
   כי מדובר ממש בניהול פרוייקט).

2.  אני לא חושבת שאישה שאינה מניקה או מפסיקה היא פושעת. אולם, כל אחת חייבת לזכור שהמזון הטוב ביותר להתפתחות אופטימאלית של תינוק הוא חלב אם. אם חוזרים לעבודה בשל חובות שיש לשלם למשל, כמובן שאין מה לומר בכלל. אבל אם שסתם לא מתחשק לה ולא
    רוצה גם להשקיע בייעוץ להנקה רק מתוך נוחות, לא חושבת מספיק על טובת התינוק וזה עצוב לדעתי.

3.  איני מתכוונת שהורה צריך להשתעבד. אני מאוד בעד שמיד בחודשים הראשונים ההורים צריכים למצוא זמן לצאת לבית קפה למשל או האם עצמה ללכת לקורס התעמלות או משהו שהיא אוהבת ולהתאוורר מדי פעם. זה מאוד חשוב, לגוף ולנפש. לא לשכוח את הזוגיות ואת הילדים
    האחרים אם יש וכמובן את עצמנו. שהאם תמצא זמן לטיפוח עצמי ואפשר להעזר אז במשפחה או ביייביסיטר בתשלום או לשאוב חלב ואז האם ממש פנויה למספר שעות.
    הורים שמתמסרים לילדיהם אינם הופכים למשרתים של הילדים. אני עצמי עוסקת בחינוך במקצועי ובהחלט חשוב לשמור על גבולות ברורים עם הילדים בבית, אגב, כבר בחודשים הראשונים של התינוק. התמסרות אינה שעבוד ואפשר לשמור על גבולות ולא להפוך למשרת.
     צריך לדעת לעשות את זה נכון.

4.  אולי המונח הקרבה נשמע קצת קיצוני, כמו במושגים של שדה הקרב או קידוש השם. אבל בעצם התכוונתי לתכנון ההתנהלות של היומיום בחיים ולסדרי עדיפויות. מקומם אותך שצריך לשים ראשונים את צרכי הילד אבל הוא קטן ורך ותלוי בנו לגמרי ואנחנו בחרנו להביא אותו לעולם ולכן
    הוא מקבל מין פריבילגיה כזאת. ועם זאת, זו זכות גדולה להיות הורה וזה נפלא ומענג.

בברכה,
ליאת
אם לבן 5 ולבן שנתיים.

שלום ליאת,

1. אני מסכים בהחלט שאיננו חייבים להסכים, ואני מכבד אותך ואת דעתך (שעליה אני חולק).

2. בנושא ההנקה אני מסכים לחלוטין שההנקה היא הדבר הטוב ביותר לילד (חיזוק המערכת החיסונית, צמצום דלקות במערכת הנשימה ועוד), אך אני חולק על יתרת דבריך לגבי ההנקה.
   אני סבור שזה לגמרי לגיטימי וראוי שאשה תבחר שלא להניק מכל סיבה שהיא, לרבות נוחות או אסתטיקה.
   כן, זה לא אידאלי לילד, אבל זה איננו השיקול היחיד. זה בוודאי לא "עצוב".
   דעתי היא שחשוב שכל אשה תרגיש חופשיה לבחור אם להניק או לא להניק, מבלי שהיא תחוש שכולם מסביבה מצקצקים בלשונם, מנידים ראש בביקורת, וגורמים לה לחוש שהיא אינה ממלאת את תפקידה כאם.

3. המונח "התמסרות" הוא מוצלח הרבה יותר מהמונח "הקרבה".
   יחד עם זאת חשוב להדגיש, כי כל אחד ממלא בתוכן אחר את המונח הזה, וזה לגיטימי.
   כמו כן, עדיין לא הייתי ממצה את הגדרת האימהות (או ההורות) בהתמסרות.
   אני מניח שיש אנשים שמבחינה רגשית המונח הזה מוזר או לא נוח להם, והם יכולים להיות הורים נהדרים גם אם הם אינם מעוניינים "להתמסר" לתינוק.

4. בפסקה הרביעית בהודעתך את חוזרת אל ההתנסחות עליה אני חולק.
   נדמה לי שהמחלוקת בינינו היא יותר במישור המינוחי, במישור האווירה, ופחות במישור המעשה.
   בעיני ההכרח והחובה לדאוג לכל צורכי הילד אינם זהים ל"צריך לשים ראשונים את צרכי הילד".

5. אני מסכים איתך מאד ש"זו זכות גדולה להיות הורה וזה נפלא ומענג".
   אני פשוט חושב שצריך להיזהר מלהפוך את הזכות המענגת הזו לחובה מתישה, משמימה ומעיקה.

בברכה,

אורי.

האלה, כנראה שהייתי כותבת בפורום הורים לתינוקות.

הביטויים שלי לא מספיק פוליטיקלי קורקט בעינייך? מה לעשות. ככה אני מתבטאת, קוראים לזה כנות ולא מתחשק לי לצנזר את עצמי כדי להתיישר עם איזו משטרת מחשבות שאת מעוניינת להפעיל.

השיח הציבורי שכח שאמהות זו הקרבה - מה את אומרת. קודם כל זה לא נכון. שנית אני באמת אחליט מה נוח לי ומה מתאים לי, כי זה מן עולם חופשי כזה שבו יש נשים שיכולות לבחור להקריב את עצמן ויש כאלה שיכולות לבחור לעשות מה שנוח ומתאים להן ולשלב את הילדים בחיים שהן רוצות לנהל. הנה דוגמה לבחירה - במקום להתבשל עם האכזבה ועם החששות המיוחדים שלי מפני מה שעומד לקרות, בחרתי לאוורר אותה בסביבה תומכת (עייני ערך התגובות האחרות). אני מבינה שאת היית חשה בנוח יותר אם אף אמא לא הייתה מבטאת אף רגש שלילי סביב האימהות שלה, אבל היות וקשת תפקידי הנבחרים לא כוללת בתוכה את "לדאוג לנוחיות של ליאת", אז זה בסדר.

אני ממש שמחה עם זאת שהארת את עיני שלא בוחרים בתפקיד האמא כי זה מתאים (מה זה אומר בכלל? צריך לבחור אותו כי זה מאוד לא נוח?) או לעשות וי. אני דווקא בחרתי בו כדי לעשות וי. ככה אני, כולם עושים, אז גם אני עושה. לכן אני משתדלת לעשות את המינימום, כמו בכל משימת דחק שמטילים עלייך.

אני מאווררת רגשות כדי לקבל אמפטיה, את זה תפסת נכון, אבל בעצם עכשיו הגיע הקטץ', אני מבינה - בגלל שאני לא תופסת את התפקיד החשוב הזה נכון אני לא כ"כ מצליחה בו. אהה! והנה את מגלה לי את המפתח הראשון - לשים את הילדים לפני הצרכים שלי ואת אפילו מפתחת את הנושא ומסבירה לי שהבן שלי מתנהג כמו שהוא מתנהג כי הוא לא מקבל אהבה וכו'. אולי עוד מהרחם בעצם (למרות שאת לא צריכה שום מחקרים שיוכיחו לך שזה בכלל אפשרי).

אז בואי נעשה את זה הפוך, סתם כי לא בא לטרוח ולהפריך את השטויות שאת כותבת בלי להכיר אותי (אפילו מהפורום), את הילדים שלי ואת היחסים ביננו -
לדעתי לך מאוד מפריע זה שאת לא מעיזה לבטא בכנות את הרגשות שלך, כולל השליליים, סביב האימהות שלך ולגרום לנזק בלתי הפיך לנפשם הרכה של ילדייך (אני מהמרת על ילד אחד, די קטן). לכן זה מאוד מפעיל אותך להיתקל במישהי שמרשה לעצמה להגיד מה היא מרגישה ואת מנסה לסתום את הקול הזה באמצעות עיצות שמצאת כנראה בתוך עוגיות מזל ולקינוח מאשימה אותי בצרכיו המיוחדים של הבן שלי, שכנראה לא היו לו כאלה, אם רק הייתה לו אמא באמת טובה ולא אחת שעושה וי.
אני חושבת ששיחה טובה עם איש מקצוע תעזור לך להבין למה את מרגישה כזה חוסר ביטחון באימהות שלך שיש לך צורך להפנות אצבע מאשימה החוצר ולנסות "ליישר" אימהות שלא עומדות בסטנדרט שקבעת לעצמך. את עומדת בו, אגב?

אז איך ההרגשה כשמנתח אותך מישהו שלא מכיר אותך או את המשפחה שלך? התנסות מעניינת, נכון?

וואוו, כמה אגרסיות יוצאות ממך... מעניין. כנראה שהצלחתי באמת להרגיז אותך. אני יכולה להבין את זה. אבל אומרים שמי ששלם עם הדרך שלו, מגיב בשלווה ובחיוך גם כשהוא שומע דעות שונות משלו. האם נגעתי בכל זאת בכמה נקודות של ספק?

אני מצטערת אם הובן שרמזתי שאת לא אמא טובה. אני באמת לא מכירה אותך ולא זו היתה כוונתי.
יש היום נטיה להגיד יותר מדי את הביטוי "לא מתחשק לי, כן מתחשק לי לעשות כך או כך" וגם את מממשת יפה את התפיסה המפונקת והאנוכית הזו. דרך אגב גם שומעים את הביטויים האלה הרבה אצל ילדים. לתפיסתי, אישה מבוגרת לא צריכה לעשות כל מה שמתחשק לה, בכל תחום, לא רק באמהות.
זכותי לחשוב כך. יש דברים שנוכל לבחור מה נוח ומתאים ויש דברים שלא.
צורם לי כשאני שומעת שבגלל שעשית וי על לעשות ילדים, את עושה את המינימום כמו בכל משימת דחק. אני אישית באופיי משתדלת להיות פרפקציוניסטית ולעשות את המיטב בכל משימה ותחום. אבל זכותנו להיות שונות.
ולעניין משפחתי שלי:  יש לי שני בנים קטנים ואני גם בהחלט מאווררת רגשות שליליים: עם חברות, הורים, בעל ועוד. כי גם לי קשה , במיוחד שאני כל כך משקיעה. לילות בלי שינה, עייפות תמידית, חוסר זמן לתחביבים ועוד. אגב, הלוואי והיה לי תקציב וזמן ללכת לאיש מקצוע, כי זה נהדר שיש מי
שמקשיב לך ויודע במקצועיות לתמוך. זה כמו מסאג' לנפש.
אני משתדלת לעמוד בסטנדרטים שלי, אבל כמובן שלא תמיד מצליחה ואז מנסה לתקן בפעם הבאה. אבל בהחלט זה בראש מעייני להצליח ולעשות את זה נכון. מבחינתי זה תפקיד לחיים ובקדימויות זה לפני העבודה וכל השאר.

אני מאחלת לך הרבה הצלחה, שלווה ואהבה בלב לקראת המסע החדש שאת יוצאת אליו.

מה שאת מגדירה כ"המינימום הנדרש" הוא אולי בדיוק מה שאותו ילד זקוק  לו וזה מה שמתאים לאותה משפחה. וה"מיטב" שלך אולי יתפס כלא מספק בעיני אדם עם סטנדרטים מחמירים יותר משלך, כך שאין מקום לדעתי לשפוט הורות של אדם אחר על סמך כמה משפטים בודדים באינטרנט.

המיטב של כל אחד מאיתנו גם משתנה על פני זמן. כשהבכורה שלי נולדה הנקתי אותה כמעט שנה וזה היה נראה לי ה-מ-ו-ן זמן ובפרספקטיבה שלי כיום, זה נראה לי הנקה קצרה. כתומכת הנקה אני מדברת לא מעט עם נשים מניקות ומאחורי ה"לא מתחשק לי", ברוב המקרים, יש דברים מעבר. גם מי שמיניקה מסיימת את השלב הזה מתישהו וכמעט כל סיבה אפשר לפרש כ"לא מתחשק לי".

כי אני לא חושבת שהעובדה שאני אמא צריכה למנוע ממני הגשמה עצמית ואושר אישי. אני לא מרגישה קורבן ולא מוכנה להיות קורבן ולא רוצה ללמד את ילדיי שאמא אמורה להיות הקורבן של הצרכים שלהם (כמובן שלא אבא, חלילה). לא מתחברת בכלל לנימה השיפוטית שלך כלפי אמא אחרת ולא אכפת לי שתחשבי שאני מפונקת ואנוכית.

שלווה וחייכנות.
למיטב זכרוני ביטאתי בה בצורה מדוייקת וכנה את האכזבה שלי והחששות מפני העומד לפני ואפילו ביקשתי במפורש שיחסכו לי הטפות בסגנון "פורום הורים לתינוקות".

מה שהרגיז אותי בהודעה שלך הוא שהיא הייתה שיפוטית ומתנשאת (ובהחלט לא שלווה וחייכנית). וגם ביקורתיות, ליאת היקרה, היא דרך להיות אגרסיבי, אבל לצאת טוב וייצוגי בקשר לזה (אם את מעוניינת בעוד קצת תובנות טיפוליות).

ועצונת קטנה - זה שאת עוברת לגוף שלישי פסיבי כי האגרסיביות שלך (כן, כן) יצאה באופן בוטה מדי החוצה, לא באמת מעלים אותה. לא "הובן ש-" אלא כתבת במפורש שבגלל שאני אנוכית וחושבת על מה שמתאים לי אז אני לא אמא טובה (ובמילים שלך - לא כ"כ מצליחה בג'וב שבחרתי) ושאם רק הייתי אוהבת מספיק את הבן שלי , לא היו לו בעיות התנהגות. אז זה די עצבן אותי וכמו שכבר ציינתי, אני די עצבנית כרגע.

היות ומיד אחר ההצטערות בגוף שלישי שלך, המשכת לטעון שאני מפונקת ואנוכית, דווקא בגוף שני (אבל בשלווה וחייכנות, אני בטוחה).  כנראה שמאוד קשה לך להכיל את זה שיש אנשים שרוצים לעשות מה שמתחשק להם, אפילו שהם הביאו ילדים לעולם.

אז גם אני אאחל לך משהו, ליאת - אני אאחל לך שתהיי באמת שלמה עם כל ההקרבות שלך ולא תרגישי צורך להשוויץ בהן, כי האמת, שהן לא מייחדות אותך בשום צורה. את עושה את המיטב? כולנו עושות את המיטב, מותק. לא המצאת את הגלגל ואת יכולה להיות בטוחה שאת לא עושה שום דבר באימהות שלך שמישהי אחרת  (כולל אני) לא עשתה קודם.
אני אאחל לך גם שתדעי מתי את כותבת מהלב ומתי את מחפשת להתנשא מעל מישהו, כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך, כי אנחנו נזקקים לשיפוטיות רק כשאנחנו מרגישים לוקים במשהו ולכן אישה שבטוחה באימהות שלה (ויש לה חוש הומור מינימלי) יכולה להבין מה אני מרגישה או לפחות לא מרגישה צורך להוכיח אותי על זה.
אז לסיכום - ענווה, חוש הומור ואמפתיה. נכסי צאן ברזל באימהות ובכלל.

אכן התגובה שלי היתה ביקורתית, כי היא עוררה אצלי ביקורת וזה לגיטימי. אמות המידה שלי מאוד שונות משלך. את באה לשפוך את הלב בפורום  אז אין מנוס שמלבד אמפתיה תקבלי גם תגובות ביקורתיות ושיפוטיות, הרי כל כך הרבה אנשים גולשים כאן.
אני רוצה לחדד: כתבתי שלא תמיד אנו יכולות לבחור מה מתאים ונוח לנו. במיוחד לא נוכל כאשר מדובר בתינוק רך וקטן או ילד קטן שתלוי בנו. זה לא כמו בתחומים אחרים, שלא מתחשק לי לעסוק בעבודה מסויימת, אז אעבוד נניח במקום אחר או אסע לטייל.
את צודקת, קשה לי להכיל את זה שיש אנשים שרוצים לעשות מה שמתחשק להם, לאחר שהולידו ילדים. קשה לי לקבל תפיסה כזאת.
אני ממש לא קורבן ולא מרגישה שאני מוותרת על הרבה דברים שחשובים לי. אני מוצאת זמן , קצת פחות, אבל גם לדברים נוספים. לכן בהודעה השניה שעניתי לאורי, שיניתי את המונח הקרבה להתמסרות. זה באמת יותר מדוייק.

מאוד ילדותי מצידך לכתוב שאני משוויצה, מה אנחנו בכיתה ג'? אני רק מתארת את הגישה שלי ולא רוצה להיות הכי מיוחדת. יש עוד אמהות נפלאות ואוהבות סביב. אני גם לא ממציאה דברים חדשים. אנשי חינוך וטיפול בתינוקות רבים אומרים כמוני.
לא היתה לי כל כוונה להתנשא, אלא הגבתי משום שהרגשתי, ממה שהבנתי מדבריך, שזה לא הוגן כלפי הילד שלך.
אם את רומזת שכתבת את דבריך בנימה של הומור, מצויין, זה מרגיע. אם זה לא היה בהומור, היה עצוב לחשוב שכך גדלים ילדים.

את בטח מאוד מצליחה בזה. כי באמת השניה גילית לי משהו שמעולם לא שיערתי קודם - אני, בניגוד לשאר העולם, לא אוהבת נימה של נזיפה ושיפוטיות. וואו.
אני מניחה שאת מאוד אוהבת נימה של נזיפה ושיפוטיות?

אגב, לא ברור לי למה אין מנוס מתגובות ביקורתיות כשסה"כ הרוב המוחץ של התגובות היה ממש סבבה ורק לך מאוד הפריע שכתבתי על מה שמתחשק ולא מתחשק לי. וסתם כדי להעמיד דברים על דיוקם - אני כתבתי על אכזבתי מזה שהוא בן, את הסקת מזה שאני אנוכית, מפונקת, לא רואה נכון את התפקיד (נכון, כלומר - איך שאת רואה את זה - כי אין נכון מזה בעולם כולו) ודי גרועה בו ושהבן שלי קשה בגלל שהוא לא מקבל אהבה.
לדעתי זה מרמז שמחושי החיפוש אחר אימהות יותר גרועות ממך שלך, הם איכשהו רגישים בצורה מוגזמת. מישהו אמר פיצוי יתר?

אני בכל מקרה, ממש שלמה עם האימהות שלי ועם כל הרגשות שאני חווה סביבה ובטח לא מרגישה שאני צריכה להגן עליה בפנייך. הגבתי לזה שהטון שלך מעצבן ומתנשא, גם אם את לא מתכוונת לזה ו"מצטערת" על זה (ואני די בטוחה שאת לא, אפרופו בגרות).

זה שלך יש בעיה עם לקרוא על הרגשות שלי והם "צורמים" לך, זה שאת קופצת לכל מיני מסקנות מופרכות בגללן ומופעלת מזה שאני מדברת על הרצונות שלי וזה שאת חייבת להגדיר מי שמדבר על החשקים שלו בתור אנוכי ומפונק, ובכן - נראה לי די ברור על מה לך כדאי להסתכל ועם מה את לא שלמה, גברתי הפרפקציוניסטית.

אני דווקא יכולה לחיות יפה גם אם אני שומעת או מקבלת הודעה שיפוטית או ביקורתית וזה בגלל שאני כנראה יותר חזקה ממך.
את מרשה לעצמך לדבר באנוכיות, בילדותיות ואפילו בגסות רוח. מה זה אומר עליך?  לא קשה לנחש.
את שלמה עם האמהות שלך אבל מה הילדים שלך ירגישו בעתיד, את זה ימים יגידו.
אגב, אני רואה שאת גם מנחשת מה אני מתכוונת ולא מתכוונת.
גבירתי התינוקית, את בעצמך צריכה אמא שתטפל בכך. את נשמעת כל כך נזקקת שאולי בגלל זה את נשפכת על כתפי הקוראים כדי לקבל תמיכה על דברים שאת צריכה רק
להגיד תודה שזכית לקבל אותם.  את גם כועסת כשנוזפים בך ומנסה לסתום פיות לי או לעוד גולשת שניסתה להעיר לך. מה את חושבת שאם תסתמי פיות באגרסיביות זה יועיל לך?
מי שירצה ימשיך לכתוב לך בביקורתיות ואת לא תקבעי באיזה טון ואם יעירו לך הערות או לא.

שלך, אבל אני בטוחה שהיא ממש נמצאת שם איפשהו. כי את הרי כ"כ בטוחה ושלמה עם הדרך שלך.
את משוכנעת שהילדים שלך יהיו נורא מרוצים בעתיד ויוקירו כל דקת הנקה וכל לילה ללא שינה? הם חתמו לך על זה?

קראת הודעה שלי בנושא מאוד ספציפי + דיסקליימר להטפות. לא הצלחת להתאפק והחלטת לנזוף בי על מה שקראת ומה שדמיינת בעקבות מה שקראת. כנראה שציפית שהטון הביקורתי והמתנשא והמרוצה מעצמו שלך, יניב תודה נרגשת על העצות המועילות והאבחנות המדוייקות שלך, אבל במקום זה קיבלת שיקוף קטן על איך את נשמעת באמת ומה עולה מהטון שלך.
ומעניין שכשמה שמתחת למסכת השלמות שלך נחשף לשניה, את מגיבה בבוטות ואגרסיביות מרשימים. כנראה שככה זה כשמזייפים רוגע שלא מרגישים אותו. את יודעת מה באמת יש מאחורי הצורך לשפוט, לבקר, לנזוף ולהשפיל? פחד. סתם שתדעי.

ובטח שאני צריכה אמא, כולן צריכות אמא. אמא זה סבבה של דבר למי שיכולה להשיג (למרות שאת בעצם ניסית לבייש אותי על זה, נכון?)
ואכן הרגשתי נזקקת ורציתי תמיכה וגם קיבלתי אותה. לך יש בעיה עם זה. לא לי. אין מה להתבייש ברצון לתמיכה. זה שאת רואה בזה משהו בזוי מרמז רק על הבעיות שלך.

עצבנה אותי האגרסיביות השיפוטית שלך וכל ההנחות שלך, אני בטח לא יכולה לסתום לך את הפה ולמנוע ממך לכתוב בביקורתיות, אבל אני יכולה להמשיך לשקף לך את מה שבאמת עולה מהדברים שלך. כמה מוזר שברגע שזה קורה, את מפסיקה להעמיד פנים שאת נורא מבינה וזורמת ועוברת להשתמש בבריקדה השניה של הלוקים בביקורתיות יתר והיא הניסיון להשפיל ולבזות את הרגשות שמעצבנים אותך.

אני למשל מעדיפה, אם אנחנו כבר בקטע של עיצות חינם שלא התבקשו,
במקום לנסות להשתיק את הקולות בעולם שמציפים את תחושות אי הכשירות שלי ובמקום להתכחש לצרכים ולרצונות שלי - להגיד מה אני מרגישה ולהשתפך על כתפי מי שבסביבה, כולל אימי האהובה ואז להרגיש שוב סבבה עם עצמי, מה שמן הסתם מקרין על סביבתי הקרובה. בשבילי זה עובד טוב, נסי את זה בהזדמנות.

הנושא מוצה, יצא כבר מזמן מגבולות נושא הפורום, ואני מבקשת לא להמשיך את הדיון פה

סליחה שאני מתפרצת לדיון (ממעטת להגיב).
יש אייקון של הלם?
מה זאת אומרת לעשות ילדים כדי לסמן וי? כי כולם עושים? מה, את בגן??
ועוד שלושה ילדים?
מילא אחד...
ניחא, שניים...
אבל שלושה?
ומה, לא ידעת שיש 50% סיכוי שייצא בן?

אני יכולה להבין את האכזבה, באמת. גם אני חוויתי את זה עם הילד הראשון. גם אני רציתי בת (אחרי שהוא נולד זה עבר לי).
אבל אולי אם היית עושה ילדים מתוך רצון אמיתי, מתוך חשק, מתוך כיף, כי זה הדבר שהכי בא לך בעולם לעשות, ולא כי "צריך", אולי אז לא היית מרגישה כמו שאת מרגישה היום.
איך אפשר לגדל ילדים עם מוטיבציה כל כך נמוכה? הרי צריך כל כך הרבה תעצומות נפש וכוח רצון וכוח בכלל וסבלנות (ועוד ים של משאבים). וכל זה בשביל לסמן וי?
אגב, יהיה גם רביעי? כמה ילדים צריך כדי לסגור את הפינה של ה"וי"?
(או שאמרת את זה בצחוק/בציניות, ולא הבנתי אותך. מקווה שכך)

ואם אישה מודה באומץ שהיא  לא עמדה בלחץ הזה, זה לא הופך אותה לאיזה מפלצת שצריכה להיות מאושרת שזה המצב ולהתכחש לרגשות שלה.

אבל ללדת את הילד ה*שלישי* בגלל לחץ חברתי - נשמע לי הזוי. (כלומר, בהתחשב באיך שהתרשמתי מהכותבת).
וכמו שציינתי, יתכן שמדובר באמירה צינית, ואז כל מה שכתבתי מיותר, וטוב שכך.

אני זוכרת בפירוש שבהוראות היצרן הבטיחו לי 100% בת. למעשה ברגעים אלו ממש אני מארגנת תביעת ענק (ייצוגית אגב) בנושא.

אולי במקום לחפש אייקון של הלם, פשוט תקראי טוב את מה שכתבתי ואז אני חושבת שיהיה די ברור מההקשר שכתבתי את זה בתגובה לדבריה של ליאת ולא ברצינות.
גם את אגב, מוזמנת לחסוך לי את ההטפות שמראש ביקשתי שיחסכו לי. כל מטרתן היא להוכיח לעצמך כמה שאת אמא יותר טובה.את הרי לא חושבת שזה שתסבירי לי שאת מרגישה רק רגשות נפלאים בקשר לאימהות שלך, יגרום לי להרגיש יותר טוב, נכון?
אני: א. לא בתחרות איתך. ב. ממש לא אכפת לי שאת אף פעם לא עייפה ואין לך כוח כי הבאת אותם "ברצון חשק וכיף". ג. חושבת שזכותי המלאה להתאכזב מהמין, לכתוב את זה ולקבל על זה קצת תמיכה.

ועדיין את יכולה להיות *קצת* יותר נחמדה, למרות הנסיבות המצערות (מבחינתך). ואז גם יש סיכוי טוב יותר שתקבלי את התמיכה שרצית, גם מאימהות נפלאות כמוני.

אלמלא חלק מהאימהות הנפלאות לא היו מרגישות שהן חייבות לנזוף בי כמו גננות בגן בגלל שהן לא מבינות נכון תגובה אירונית שלי לאמא נפלאה אחרת.
עכשיו עזבי, אין לי כוח. הנושא מוצה (וגם קיבלתי את כל התמיכה שרציתי). הלאה.

אם את רוצה ילד רגוע ומשתף פעולה, הדרך לעודד את עוברך להיות כזה היא לשדר לו אהבה, אהבה, קבלה, חיבוק - ומעכשיו. בדוק ומנוסה.
מנסיוני האישי, עוברים יודעים כל מה שקורה ומפנימים כל התייחסות. דוגמה קיצונית הנוגעת לפורומנו, שטרם חשפתי בציבור: אני נולדתי עם ערלת דגדגן מופשלת - שזה לא נעים, גורם לרגישות מופרזת. אין לי ספק שזו תוצאת הוויכוח הסוער שהתנהל בבית סביב מילה אם אוולד בן (בימים שלפני האבחונים המדויקים) מן הסתם תוך אזכור תכוף של כל הזוועות הצפויות אם כן.

הבן שלי  כשהיה קטן זכר בכלל חלומות משותפים "מזמן שהייתי בבטן"  - לא הייתי מאמינה לו לולא זכרתי את החלומות בעצמי. (היום הוא כבר לא זוכר ומפקפק בזה בעצמו...)
וראיתי את זה על הרבה תינוקות - (זה נטול מחקרין מדעין... אבל מה איכפת)  יחס לא רגוע אליהם בהריון מצד האם זה בדיוק-בדיוק מה שהופך אותם ללא רגועים.
אז לא, אל תשקרי לעצמך, ואם יש לך בעיה אמיתית עם העובר שלך (ככה זה נשמע על פניו) - תתחילי לפתור אותה מעכשיו.
אני יכולה ללמד אותך טכניקות יעילות לשם כך.
פני במסר.
(מסרים שנשלחו אלי נעלמו בעבר - אז אם לא עניתי, נסי להגיע אלי בדרך אחרת, למשל פייסבוק, קבוצת "אני לא יכולה בלי ערלה" או אישית, או שוב מסר, עד שיגיע.)

ולחיות עם מה שאני מרגישה, בדרך שלי.
את מאמינה שהעובר מרגיש את כל המחשבות? אז אם נולד לאישה ילד אוטיסט או סתם עם טמפרנט סוער, זה בגלל שהיא לא חשבה את המחשבות הנכונות. הופה, הנה עוד משהו שאפשר להאשים בו את אמא, הרי כבר מאשימים אותה בכל דבר לא רצוי שקורה לילד אחרי הלידה, עכשיו אפשר גם לטעון שבגלל שהיא לא הייתה מספיק מרוכזת ברגע ההתעברות או רבה עם בעלה או ראתה שפן שחור לפני זה, הילד יצא עקום או עצבני או עם כתם לידה על הפנים.

זכותך להאמין במה שאת מאמינה. אני לא ואין לי ענין ללמוד ממך שום טכניקות, בייחוד כשאת טוענת שאני משקרת לעצמי או מתיימרת לדעת מה הבעיות שלי.
אלי כל האמונות הפגנו-ניו אייג'יות האלו לא מדברות, בדיוק אגב, כמו שאין לי ענין בהסבר הלכתי מרב על חשיבות המילה.

בהריון הראשון הייתי אחרי תקופה מאוד קשה נפשית, וההריון די הפתיע אותי כי לא ציפיתי לו. כל ההריון הייתי עם הרבה חששות ולא כל כך מחוברת לתינוק. לקח לי זמן לקלוט שאני הולכת להיות אמא, שאני באמת רוצה להיות אמא, ולהתחבר לתינוק אחרי הלידה. הייתה גם האכזבה העמוקה מכך שהוא בן ולא בת. כל אלה מחשבות ורגשות שלא היו בשליטתי. הייתי צעירה מאוד, רק התחתנתי אחרי שהתגרשתי מבעלי הראשון ועברתי בהקשר זה תלאות שקשה בכלל לתאר, בעלי הטרי שירת בצבא רחוק מהבית, המצב הכלכלי שלנו היה קשה, ובנוסף לזה גם הרגשתי ממש על פנים. אז באמת שאין לי כל תחושת אשמה על כך שחשבתי את המחשבות "הלא נכונות" ושידרתי לעובר "האומלל" את המסרים "הלא נכונים". מה אגיד לך: נולד ילד שמח, נוח, טוב לב וכך היה לאורך כל השנים.
לעומת זאת את ההריון השני תכננתי, ציפיתי לו, מראש ידעתי בכל נימי נפשי שזה בן ולא חשתי כל אכזבה, דיברתי עם העובר, הייתי מחוברת אליו, דיברתי איתו והשמעתי לו מוזיקה, חיכיתי ללידה בכליון עיניים, הייתי יותר בוגרת, מנוסה ומוכנה והיו לי תחושות מאוד חיוביות בעקבות החווייה הנפלאה עם הבן הראשון. גם מצבנו הכלכלי היה יותר טוב, בעלי כבר השתחרר ועבד קרוב לבית וכל המשברים הקשים נשארו הרחק מאחור. ולפתע נולד תינוק שאיך שיצא מהרחם התחיל לבכות ולא הפסיק שנה שלמה כמעט. הייתי מאוהבת בו, ישבתי איתו בבית וטיפלתי בו מסביב לשעון, הייתי מטיילת איתו המון במנשא, והייתה לי סבלנות אין סופית אליו ובכלל לדעתי תפקדתי איתו הרבה יותר טוב מאשר עם הבכור מהרגע הראשון, אבל כל זה לא עזר בכלל והוא היה בוכה ובוכה ובוכה ביום ובלילה כאילו הוא היצור האומלל ביותר עליי אדמות. אמנם זה עבר לו אחרי שנה, והיום, בגיל 11, הוא ילד מלא קסם ואף אחד לא מאמין כשהוא שומע איך הוא היה בתור תינוק, אבל את השנה הזאת בחיים לא אשכח.
אז אל תקחי ללב. אף אחד לא באמת יודע מה מרגיש העובר בבטן. אבל למתוח ביקורת זה קל.

אני מסכימה עם דעתך, גם אם חלק מהגולשות ראו שזה לא תמיד הוכיח את עצמו.
מאוד חשוב לשדר לעובר רוגע, שלווה ואהבה ללא תנאי. זה משפיע בצורה הדדית גם עליו וגם על תחושתה של האמא בהריון. וכמובן גם לשדר לו זאת מרגע שהוא נולד, גם ברגעים הקשים.
זה באמת לא מבוסס על מחקרים, אלא יותר על תחושות, או אינטואיציות אבל מאוד נכונות של אמהות.
ואל תתייחסי לתגובות אגרסיביות או מבטלות שנשמעות כאן בפורום, כי זה רק מראה על התגוננות במקום על גישה של סובלנות, כשאת באה בעצם לעזור.

ובמיוחד ככל שהתינוק קטן יותר, קשה יותר לעשות הבחנה ברורה בין טובת אימו וטובתו שלו.

וזה גם ממש בסדר לרצות שהילד שלי יהיה "נוח", זה לא אומר שהילד ה"קשה" יותר (שזה בתקופות שונות, ילדים שונים במשפחה) הוא דחוי או לא אהוב. אם מעולם לא חשת שום רגש שלילי כלפיי  ילדיך, אז את נדירה ויוצאת דופן. להרגיש מדי פעם שהיית רוצה שהילד שלך יהיה משהו אחר ממה שהוא זה נורמלי בעיני.

כך הילדים שלי לומדים שגם אני אדם בשר ודם ושגם אני חשה לעיתים תסכול, או כעס או אכזבה גם כלפי האנשים הכי חשובים ויקרים לי, כפי שהם לפעמים חשים כעס או אכזבה ואפילו שנאה, כלפינו ההורים או אחד כלפי השני.  אבל ממני הם גם לומדים איך מתמודדים עם הרגשות האלה, איך לסלוח גם למי שמאוד מרגיז ולא משתוף פעולה ועושה ההיפך ממה שמבקשים ממנו ולא להבהל מהרגשות השליליים.

את כבר אומרת בעצמך את כל הדברים ה"הגיוניים". מאד מתבקש להגיד לך שיש מלא בנים רגועים ובנות פרועות אבל את מן הסתם יודעת. בפועל זה לא משנה - רצית מה שרצית והתאכזבת וזה קשה. בכלל, בהורות יש כ"כ הרבה החלטות גורליות ודווקא הדברים שאין לנו עליהם שום שליטה הם לפעמים הקשים - כל כך הרבה מתכוננים וטורחים וקוראים ומתלבטים ובסוף על דברים מהותיים ביותר צריכים להישאר בחוסר ודאות... בתור אמא לשני בנים, אם אכנס שוב להריון אני מאד אקווה לבת - נכון שהעיקר הבריאות, נכון שזו זכות בכלל להוליד ילדים, נכון שבכל מקרה נאהב - ועדיין. מותר לרצות. מזל שההריון מספיק ארוך כדי להתרגל למחשבה. שיהיה תקין ורגוע

נ.ב. באמת יתחילו אתך מההתחלה לגבי ברית מילה? לא ברור לסובבים אותך אחרי הפעם הראשונה שזה אבוד?

תודה שאת לא אומרת את כל הדברים שאני גם ככה יודעת.
האמת שגם הבת שלי היא מאוד שובבה ואתלטית ומטפסת על עצים גבוהים וקופצת ומה לא, ככה שהתחזית שייצא לנו איזשהו ילד רגוע לגמרי היא כנראה כמו הסיכוי שייצא לנו ילד גבוה...אבל איתו זו פשוט עבודה מסביב לשעון.
כנראה שאני אתרגל, אבל כל כך רציתי בת.

ילד מתוק
ולא תרצי ילד אחר
ולגבי ברית המילה - לדעתי, הסירי דאגה מליבך.
הוא לא יעשה ברית מילה לילד אחד כשהשני לא נימול ולו בגלל החשש שהילד השני יאשים אותו כשהוא יגדל.

גם תומכי ברית המילה יודעים זאת : אי מילה היא דבר הפיך, מילה לא.
וכשיש לך שני ילדים ואתה "אחראי" למילה של אחד מהם אתה במצב מאד מאד לא נעים, זה גם מה שאת צריכה "לנגן" עליו כשהשני יוולד - טעות בעניין המילה הינה בלתי הפיכה.

שזו הזדמנות מצויינת לטפל בענין "בזמן". כבר הספקנו לריב על זה קשות...אבל הפעם אני הרבה יותר נחרצת באי הסכמתי. נקווה לטוב.

אני תמיד רציתי רק בנות ובהיריון הראשון הייתי משוכנעת שיש לנו בן והיו לילות שלמים שלא ישנתי בגלל המחשבות של מה יהיה אם זה בן (למרבה שמחתי נולדה בת בכורה וכך גם נפתרה לי דילמת הברית ). לפעמים אני עדיין חושבת "מה היה אילו..." למרות שאני כל אוהבת את הבן שלי ושמחה שהוא פה. אבל זאת הפנטזיה שהיתה לי וקשה היה לוותר עליה. אז לא, זה לא נורא לרצות וזה לא נורא להעדיף  ובמיוחד כשהחוויה שלך מבן היא כל כך מאתגרת ומתישה לעומת החוויה מהבת.

ולא רק שרציתי רק בנות, גם חשבתי באמת שכל הבנות הן כמו הבת הבכורה שלי ולא יכולתי לדמיןי משהו אחר כך  שבהיריון השני איכשהו ציפיתי לקבל מעין שיבוט של הראשונה, שהייתה בדיוק התינוקת הרגועה והשקטה והפעוטה שיושבת ועושה מקרמה, כמו שאת מתארת.  והבת השנייה שנולדה גם נראית חיצונית שונה לחלוטין עד כי לא מאמינים שהן אחיות והיא גם מהטיפוסים שרצים על הרהיטים, קופצים מהשיש, נתלים מהתקרה, נופלים על הראש חמש פעמים ביום  והיא לא שמעה כנראה על התיאוריה שבנות הן עדינות ורגועות . בחיי שאם היא היתה נולדת ראשונה, יש מצב שהיא היתה בת יחידה

אני בטוחה שהרבה נשים חשות אכזבה או צביטה בלב כשמין העובר לא תואם את הציפיות שלהן אבל מעטות מעיזות לבטא את זה בקול רם.  זה חלק מהאתגר של ההורות לקבל את הילדים שלנו כמו שהם, זה נשמע מובן מאליו, לפעמים זה לא פשוט .

"מהטיפוסים שרצים על הרהיטים, קופצים מהשיש, נתלים מהתקרה, נופלים על הראש חמש פעמים ביום"

הרי לא עשיתם לבן הראשון זה לא יהיה ברור לכולם שגם לשני לא תעשו? ניראה לי שבנושא הזה את ממש חוששת לחינם  (אלו בטח ההורמונים ) לא ניראה לי שמישהו יזכיר זאת ואם כן זה בטח יסתכם במשפט אחד "אז בטח גם לשני אתם מכוונים לא לעשות ברית? ואת תגיד נכון ובזה זה ניגמר.

עבדה איתי פעם מישהי שאמרה לי- שאם הבת השלישית שלה היתה הראשונה היא היתה בת יחידה!
הבת הבכורה שלה היתה מתוקה, הבת השניה היתה מדהימה השלישית היתה נינגה.

מזל טוב על ההריון! שיעבור בקלות בשעמום ובבריאות.

וזה גם לא היה אישיו עם מס' 2. יש לי חששות לויכוחים ביננו שכמעט הביאו לפרידה בפעם הקודמת.
אני חוששת שזה עומד עוד פעם לעלות ועוד פעם לגרום לריבים. מה אמא שלי, שלו, או הדוד מכפר סבא יגידו, לא הזיז לי גם אז.

אבל כנראה שאפשר רק לקוות שהנישה של הנינג'ה תפוסה ושמס' 3 ייאלץ לתפוס את הנישה של הילד שאוהב למיין חרוזים בשלווה...

אני ממש מקווה שלא הכל יתחיל שוב מאפס. אני מקווה שתתבדי ואולי-אולי הוא בכל זת כבר נמצא במקום אחר היום ויקבל את זה קצת יותר בנינוחות. מאוד מתיש לחיות במצב של חוסר הסכמה מתמשכת, גם אם היא שקטה ולא כוללת פיצוצים.

ובתור אמא לשני בנים בסה"כ די עדינים ובת אחת שמסוגלת להיות גם פלפלית למדי - גם בזה אל תאבדי תקווה!

להתווכח על זה אתמול.
ובקשר לענין האופי - כולי תקווה גם כאן. הנישה ההיפר אקטיבית תפוסה לגמרי!

ולא בגלל ה(אין) ברית (תקראי בדף הזה יש שרשור עם פוסט מעולה למה ואיך להעמיד את המשפחה במקום אחת ולתמיד)
ולא בגלל שלבן סטטיסטית יש יותר סיכוי להיות מופרע לעומת בן.
תשמחי במה שיש לך ולא במה שאין.
יש לך 2 ילדים בריאים ועוד אחד בדרך.
שיהיה לך הריון א-ר-ו-ך ומשעמם  

בתור אחת שמייחלת לכך שאם בעלה יאשר לה עוד ילד אז תצא לנו בת אני מאוד מבינה אותך.
אני קוראת את מה שרשמת וממש לא רוצה לצאת גועלית אבל אני עובדת בהתפתחות הילד (מרפאה בעיסוק) ויש מה לעשות אם עדיין לא פניתם. את מוזמנת לפנות אלי במסר אם בא לך.

אני אשלח מסר.

הודיעו לי שיש לי בן ממש בכיתי לרגע מאכזבה. הילד דווקא יצא מלאך יותר מכל בת, אבל זה שבא אחריו (גם בן, כמובן, אך הפעם גם לא ציפיתי למשהו אחר) היה באמת תינוק קשה ביותר. בלי קשר, כמובן אהבתי את שניהם בטירוף, אבל הרצון לבת לא חלף בכלל, אלא רק התחזק עד כדי כך שהחלטתי שאני לא מוכנה לוותר על החלום ואימצתי בת. אז אני מבינה מצוין את ההרגשה שלך. יחד עם זאת, בהחלט יש סיכוי שהבן יהיה יותר רגוע מכל בת. הבן הראשון שלי היה מלאך אפילו בהשואה לשתי הבנות (המאומצת וזאת שנולדה אחר כך), והן לא היו קשות במיוחד.

אני מאוד מתעודדת לשמוע שיש בנים "אחרים", למרות שזה כאילו מובן מאליו.
איך נתנו לך לאמץ אם היו לך כבר שני ילדים משלך?
ואז נולדה בת? ככה סתם? רק אם בא לך לענות, כי זה מאוד סקרן אותי.

הילד, אגב, לא היה רק תינוק רגוע ושמח, אלא גם ילד ומתבגר מקסים, נוח, טוב וטוב לב. הוא כבר בן 17, תלמיד מצטיין ומתגייס בקיץ (לצערי לפני שימלאו לו 18 בגלל היחידה שהתקבל אליה).
את הבת אימצתי בחו"ל כי היה לי ברור שבארץ לא אוכל לאמץ ילדה קטנה יחסית ללא צרכים מיוחדים. בזמנו היה קצת יותר פשוט לאמץ מחו"ל מאשר כיום, היו יותר מדינות פתוחות וההמתנה הייתה קצרה יותר.
אני מניחה שאחרי שקיבלתי את הבת שכל כך רציתי נרגעתי לגמרי כי הגשמתי את החלום, ואז לפתע גיליתי שאני בהריון עם עוד בת. ברור לי לגמרי שאילולא הייתי מאומצת, גם לא הייתי יולדת (היו לי גם הפרעות פוריות), כך שבזכות האימוץ קיבלתי שתי בנות מקסימות.

מ-גניב!

כל כך מבינה אותך.
הסיבה שרוב הסיכויים שלא יהיה פה עוד ילד זה בדיוק בגלל זה.
אנחנו לא נעמוד בעוד בן שכזה (גם אנחנו בתהליכי איבחון) הבת- אני אפילו לא רוצה להתחיל לתאר איזה אושר צרוף ואופי חזק ומדהים. אבל זכיתי ב-2 פרדים עקשניים וחזקי אופי, רק שעם הבן- אין דו שיח ואין שיתוף פעולה, יש השכמות כל יום בחמש בבוקר (והוא כבר כמעט בן חמש) קשיי שינה, מריבות וחוסר תקשורת ועם הבת- יחסית אליו (לא יחסית לילדים אחרים) שלווה ותקשורת.
ברור לי שעוד יש לי דרך ארוכה עם הגדול ושכמותה משאבים שאני אצטרך להשקיע היא כזו- שאין לי משאבים (נפשיים כמובן) לעוד אחד ובטח לא לעוד אחד שיש סיכוי גבוה שייצא כמוהו.
וכל זאת לא גורע מאהבתי האדירה אליו, אבל הוא ילד קשה... בכל קריטריון שהוא

קשה, אבל היום הוא בן 17, ספורטאי מצטיין ועוסק באלף ואחד עיסוקים ובחור מאוד חמוד. היא אומרת שזה עובר...
אבל היתה להם דרך ארוכה של אבחונים והמון עבודה איתו.
מצד שני, הוא היה הבכור וזה שבא אחריו מתעניין רק במוסיקה וספרים והיה תינוק רגוע וקל, אז לפחות אני מתעודדת מזה.

מה שאומר שאני לא מיואשת או לא אוהבת את בני. הוא פשוט ידרוש (וכבר דורש) ממני הרבה השקעה נפשית ומשאבים , אני מוכנה לזה, האמת היא שידעתי את זה מראש כשהבנתי שיש לי בן, ממשפחה עם הרבה היפראקטיבים (המשפחה שלי) עם סטטיסטיקה של 50% הפרעות היפר, קשב וריכוז, דיסלקציה וכו'. ובגלל זה בעיקר אני חושבת כרגע שלא יהיו לי אנרגיות לעוד אחד כזה ולכן אני בשלב זה של חיי, לא מוכה לקחת את הצ'אנס (ובעלי עוד הרבה פחות....:))

היא נגד החוק?

מישהו יודע על זה משהו?

אלא שבעקבות מקרים של פגיעות עלו הצעות לאסור מילה בכלל או לאסור אותה לפני גיל 15 או 16. מילת בנות אסורה בכל מצב.

זה רק מה שהבנתי מתוך הקישורים והכתבות בנושא.

כי תינוק לא יודע אם הוא חילוני דתי יהודי ערבי או נוצרי. תינוק לא אמור לסבול את התסביכים והאמונות של עולם המבוגרים.
תינוק צריך הגנה תינוק צריך חום חיבוק ולטיפה. את התינוק אמורים לאהוב ולא לגרום לו למכאוב.

מוזמנים לחוות דעה.

כניסה.
אבל אני מאשרת את כל מי שאני מכירה לא משנה מאיפה :)

ומי שלא ביקש או שלא מכיר אותי או שסתם קורא סמוי שלא יעלב - אני מצהירה בריש גלי כי אין שם שום סודות וכל הקומונה מטרתה דיונים הקשורים ישירות לקה"ל או סתם כל מיני בירוקטריות שלא בא לי שיודפסו באופן פומבי מעל גלי הרשת או שיצוטטו על ידי מישהו לאיזושהי מטרה או יקודמו על ידי תפוז
פשוט כמו שיחת טלפון במקום כמו עיתון :(שזה הפורום)
ואם יהיה משהו מסעיר - נעביר אותו לכאן ומייד :)
מי שלא כותב בפורום ובכל זאת רוצה להכנס שיכתוב פשוט מאיפה הוא מכיר אותי או וכו'

אז - זו לא איזו קליקה סגורה שיש בה כל מיני סודות אפילו (אני בכלל שונאת קומונות סגורת והפסקתי את השתתפותי באחת שנסגרה מטעמי "כיף לנו ביחד רק אנחנו")

אחד היוצרים האהובים עלי!

קודם כל, אני לא בטוחה שזה נכון, אבל גם אם כן - אפשר לפתור את זה עם חולצה של דורה או משהו, לא?

לא תמיד אנחנו יודעים באופן מוחלט מה טובת הילד. האם יהיה לו יותר טוב בגן רגיל או אנתרופוסופי? האם מוצרי חלב יעשו לו טוב או רע? לתת לו לעשות משהו שהחברים שלו עושים או שעדיין מוקדם מדי?
לפעמים אנחנו רק יכולים לשער, ולקוות שההחלטה שלנו נכונה. טובתו של ילד היא שיהיו לו שני הורים שדואגים לו ושילמדו אותו איך להתמודד עם קשיים בחיים (כי קשיים כאלו תמיד יהיו. אי אפשר למנוע אותם). וכל זמן שזה קורה - הפרטים הם פחות חשובים.

איזה ערך זה להעביר לילד - לא לחשוב, לא לבחון, לא להטיל ספק, לא להפעיל את שיקול הדעת שלך. פשוט - להיות כמו כולם. אני חושבת שזה דבר נוראי לחיות איתו, זה ממש לפגוע בבן שלי, לשלוח אותו לחיים עם עיוות במחשבה ואז לצפות שיוכל להיות מאושר...

מעבר לזה, אני חושבת שהבחירות של שאר האנשים לא צריכות להוות שיקול בכלל כשבאים להחליט משהו. כדאי לחשוב - זה טוב לנו? זה רע לנו? זה תואם את ערכינו ואורח חיינו? וכהנה שאלות. ממש לא סקר של כמה משכנינו בחרו כך או ככה ולהחליט בהתאם לזה. מה אני, בבואה במראה או שאני בן אדם חושב?

אני חושבת שמוטב להיות צודק אחד בים של טועים, אם אתה ישר עם ערכייך (זה עוזר לישון בלילה ובכלל, זה מתכון לחיים ארוכים), מאשר להיות השתקפות ריקה אחת בים של השתקפויות, שחוזרות אחת מהשניה בלי התחלה ובלי סוף. אני רוצה ללמד את את הבן שלי בדיוק את זה, ואז, מי יוכל עליו, איזה ילד מושתן שיצחק לו על העורלה? ממש לא...

למול את הילד, מעשה אכזרי המנוגד לחלוטין לדרך הטבע וגם לכל הגיון אנושי, זוהי בדיוק ההתעקשות בהא-הידיעה על עקרונות חברתיים (מטופשים וחסרי כל רציונל) על הגב של הילדים.
הטענה של בעלך היא אבסורדית. יחליט הילד שבא לו למול את עצמו מכל סיבה שהיא - יתכבד ויעשה זאת. איבר המין אינו שונה מאף או מאוזניים, או מכל איבר אחר. מי שלא הצליחו או לא רצו להגן על ילדם מפני העקרונות שלהם, וחתכו אותם בגיל שבוע - לא יוכלו לעשות דבר אם הילד יחליט שזו לא היתה טובתו. זו בעצם כל המטרה, ובגלל זה מופעל כל הלחץ - כדי שהמעשה יהיה בלתי הפיך.

לשאלתך, איך מתמודדים עם חששות שזו אינה ההחלטה הטובה ביותר - ההתמודדות תלויה בסוג החשש. קריאת חומר ושמיעת נסיונם של אחרים היא שיטת ההתמודדות המוצלחת ביותר שאני מכיר.

זו בחירה בעקרונות על גבו של ילד.

להגיד לילד "אני חושבת שברית מילה הוא מעשה לא נכון, אבל למרות זאת אני אמול אותך רק כדי שתהיה כמו כולם" זו אמירה עקרונית חזקה מאוד, לא פחות מאשר האמירה ההפוכה.

גם לגדל ילד במדינת ישראל זה לבחור בעקרונות על גבו.

גם לגדל ילד צמחוני זה לבחור בעקרונות על גבו.

גם להודיע לילד שהוא לא יקבל אייפוד למרות שלכולם בביה"ס יש זה לבחור בעקרונות על גבו.

גם לא להחזיק בבית קוקה קולה זה לבחור בעקרונות על גבו של ילד.

באופן כללי לחנך ילד שהערך "כמו כולם" הוא לא ערך עליון, אלא נהפוכו, זה לבחור בעקרונות על גבו.

כמעט כל בחירה הורית, היא בחירה עקרונית-אידאולוגית, וכן, היא נעשית "על גבו של ילד".

פשוט מאוד מקובל שרק כאשר הבחירה שייכת לצד הפחות נפוץ, מייד מצמידים לה את שם התואר "אידיאולוגיה" בנימה של גנאי כמובן, ומרחיבים במשפט המפורסם שרובינו פה שמענו הרבה פעמים "עושים אידיאולוגיה על הגב של הילד".

כשאני שואלת את עצמי באילו עקרונות לבחור כשאני מחכנת את ילדי, אני מעדיפה לבחור באלה שאני מאמינה שהם הטובים והנכונים. אופציה אחרת לא מאפשרת לי להסתכל לעצמי בעיניים בשלמות.

"הוא טוען שאם לא הייתי "מטפסת על העץ" הזה, הוא לא היה מתלבט בכלל והיה עושה ברית מילה ולכולנו היה קל יותר בחיים. "

ממה שהוא אומר אני מבינה שהוא מצטער על כך שחשפת בפניו את האופציה לוותר על מילה, ולכן 'הכרחת' אותו להתלבט.
הטיעון הזה מבטא את הקשיים שלו (של בעלך), וזה טיעון עצוב כי הוא בעצם אומר לך שהוא היה מעדיף שאת תוותרי ותמולו את הילד, כלומר הוא בעצם היה רוצה לבחור בעקרונות שלו על הגב שלך.

זה באמת מצב לא נעים - אתה נחשף לעובדות שמכריחות אותך לבחון מחדש דברים שחשבת שהם אמת מוצקה, בלתי ניתנת לעירעור. וזה מפחיד "לעבור צד" ולהשתכנע, תמיד קל יותר לאטום את האזנים ולא לבוא למפגש קה"ל ולקבל הוכחה שאתה טועה. אבל מה שאני רואה בטיעונים שלו זה יותר התדינות ביניכם מאשר כל דבר אחר.

תודה לכולכם, אני מסכימה אתכם במאת האחוזים. זה נכון שזו התדיינות עקרונית ביני לבין בעלי כי הילד לא יעבור ברית מילה!
הדבר היחיד שגורם לי לא להרגיש שלמה עם העקרונות שלי היא הידיעה שזהו נושא שיעלה בודאות במהלך החיים.  
כמובן שיכול להיות שזה לא יהייה עניין גדול, אבל יש סיכוי שכן.
בעלי לחלוטין מסכים עם העקרונות נגד המילה ואפילו נהנה להיות בעמדה המתריסה הזו (לטענתו) אך טוען שיש להחלטה פוטנציאל לצרות ואם אני לא הייתי מתנגדת, היה מעדיף להסיר את המכשול הפוטנציאלי הזה מהילד ולעשות ברית מילה (וזו אמירה די כואבת כשהיא באה מבן הזוג).
מקווה לשחרר ככל שיעבור הזמן..

הלוואי ויותר אנשים יתחילו להבין שיש גם אופציה לא למול והנושא החברתי יפסיק להוות פקטור כל כך משמעותי בהחלטות
(אתמול הכה בי הברק שהאנשים שסביבי הם לא ברברים הם פשוט לא הניחו שיש להם אופציה לבחור אחרת ולכן הם כל כך מזדעזעים מהבחירה שלנו)

תודה

תיאורטית לו הייתי יכולה להסיר באמצעות ניתוח כל דבר שעלול להיות "מכשול פוטנציאלי" בילדים שלי אני לא יודעת מה היה נשאר מהם

יש בי דחף מאד חזק להגן עליהם אבל איך אפשר לחיות כל הזמן בחשש מתמיד מהמכשול הבא, מהרע מכל שעומד להתקיף אותנו כל רגע? העורלה היא לא "מכשול פוטנציאלי" - להפך! בראש ובראשונה מבחינה בריאותית אבל גם מבחינה חברתית ומינית העורלה היא יתרון. אולי כדאי לבעלך לחשוב על ניתוח להסרת "מכשולים פוטנציאליים" אצלו - מה הוא היה בוחר להוריד קודם?

זכותו לא לבוא כמובן, אבל זה לא נשמע שהוא צודק כשהוא טוען שהמשכתם הלאה.
נשמע שהוא מאוד רחוק מלהמשיך הלאה.
להפך, אם הייתם ממשיכים הלאה, הוא לא היה מציק לך לגבי זה.

קשה להניח לנושא הזה, ברגע שהוא הובא לידיעתך. לדעתי שני גורמים מנוגדים פועלים אצל בעלך. אחד הוא העובדה שהוא לאט לאט משנה את דעתו (מפרו-מילה לנגד-מילה), למרות שהוא בכלל לא רוצה. זה גורם לאנשים לרצות לדבר על זה ולדעת עוד. גורם שני הוא שבעלך מרגיש לחץ (חיצוני מחברים/משפחה או פנימי) שיהיה קשה לילד להשתלב, והוא בודק את המים לראות את שינית את דעתך.

בסך הכל בעלך גדל בחברה שהיא מאוד פרו-מילה, והוא לא רוצה לראות את המנהג הזה כפי שהוא באמת ברברי ומיותר. ברור שהוא לא רוצה ללכת למפגש קה"ל, זה עלול לשבור לגמרי את כל הנימוקים שהוא שמע. הוא חושב שמה שעדיף לו הוא להחזיר את הגלגל אחורה ולהיות כמו כולם.

אני חושבת שזה טוב שאתם מתקשרים ומדברים. אין לך מה להילחץ, הילד יהיה בסדר. הילדים של היום הם דור אחר לחלוטין. הם יותר חשופים למידע ויותר מקבלים שונות. ונראה לי שבעלך בסוף יהפוך למתנגד מילה בעצמו.

בקשר לאיך להתמודד עם החששות שאולי זו לא ההחלטה הכי טובה, פשוט תחשבי שהמקרה הכי גרוע הוא שהילד יעבור מילה כשיגדל.

שלום לך,

לדעתי השאלה החשובה בעיני בהקשר של ההודעה שלך היא האם העובדה שלא מלתם את בנכם מרחפת כל העת מעל הזוגיות שלכם כעננה אפורה ומציקה או שהוא סתם "עוקץ" אותך בנימה חייכנית.
אם מדובר בנושא לא פתור שמטריד את בן זוגך, שגורם לו ל"נג'ס" לך או להטיח בך האשמות ומעיב על היחסים ביניכם - אז זו בעיה שדורשת פתרון שאינו קשור בהכרח לפורום הזה.
אם לעומת זאת, זה איננו נושא מטריד, ובן זוגך מביע את עמדתו רק כאשר הנושא עולה בגלל הקשרים אחרים, והדבר אינו משפיע על הקשר ביניכם - אז זה לא נראה לי בעייתי.

בת זוגי ואני התלבטנו לפני שבננו נולד, ומרגע שקיבלנו את ההחלטה שלא למול את בננו - היינו שלמים עימה.
יחד עם זאת, אינני בטוח שבן זוגך חייב להשתכנע. זה נראה לי בסדר גמור שההתלבטות או החששות ממשיכים לקונן בו.
בוודאי שאינני חושב שכדאי שתלחצי עליו להגיע למפגשי קה"ל.

בברכה,

אורי.

להפגש ולדון באופן פומבי עם אנשים אחרים על דעותיהם

אין שום  מנגנון שעובד אצל כל התינוקות בצורה זהה ובכזאת רמת דיוק של שעון שוויצרי. יכול להיות שאם היו  מחכים  חודש עוד פחות היו מתים .

אם המצווה הייתה לחכות עד צהרי היום של היום הרביעי לאחר הבוקר הראשון אחרי הלידה  בו נשמעה  געיית פרה אדומה ,
המיתוס היה שאז יש הכי הרבה גורמי קרישת דם, והיינו עדים לתעשיית הקלטות של געיית פרות אדומות למהדרין.

---

מה שנטען ללא סיבה, ניתן לבטל ללא סיבה

יש שתי סיבות מדוע עושים את זה דווקא בגיל 8 ימים ולא בגיל אחר:
1. בגיל מבוגר יותר ההורים כבר הרבה יותר קשורים לילד והרבה יותר קשה להם לחתוך אותו ולראות אותו בוכה. גיל 8 ימים זה קרוב לטווח העליון שבו הם עוד איכשהו מסוגלים להביא את עצמם להכאיב לו בשביל איזשהו אידיאל (כמובן שזו הכללה). זאת על פי הרמב"ם.
2. רמות ויטמין K, כלומר יכולת הקרישה של הדם, עולות בהתמדה מרגע הלידה ומגיעות לשיאן בגיל כמה חודשים וממש לא בגיל 8 ימים. היום זה כבר בכלל לא רלוונטי, כי נותנים לתינוקות ויטמין K בבית החולים ולכן הם כשירים לברית גם בגיל יומיים (כמו שעושים בארה"ב ללא-יהודים).

איך יודעים שזה מיתוס? עניין של היגיון: קודם כל, ממש לא הגיוני שזה בדיוק בגיל 8 ימים לכל התינוקות. אולי אצל אחד מהם זה דווקא גיל 9 ימים? הרי כל תינוק נולד בשלב אחר של ההיריון, יש פגים, יש תינוקות שנולדים גדולים וחזקים מאחרים - לכולם יש קרישת דם אידיאלית בדיוק בגיל 8 ימים? זה לא היה משכנע בשום ניתוח או פרוצדורה רפואית אחרים, כי לשום תהליך רפואי אין גיל אידיאלי שנספר בימים.

כמו כן, כשמחליטים האם תינוק כשיר לביצוע ברית בכלל לא בודקים לו רמות ויטמין K. בודקים משקל. הוא צריך להיות במשקל של מעל 2.5 ק"ג.

גם אני כמו כולם שמעתי את המיתוס הזה ודווקא התפעלתי ממנו בצעירותי. מאז שהתחלתי לחקור את נושא ברית המילה, קראתי חומר בהמוני אתרים ועד כה נתקלתי בטענה הזו רק במקום אחד: באתר של רבנים. Surprise, surprise.

ואפילו היכן בדיוק זה מופיע ברמב"ם

הרמב"ם למי שלא יודע היה גם רופא, זה לא מנע ממנו להכניס לספרים שלו לא מעט מיתוסים
שרווחו בתקופה שלו

העולים סיפרו שתינוקות רבים מתו אחרי הברית.
ברית שנעשתה הכי קרוב לדעתי לתנאים של פעם ויחסית לא מזמן.
בני גילי היו דור שני ושלישי לעליה מתימן,מרוקו ועיראק ובשיחות אקראיות עם הוריהם שאני פוגשת בסביבת מגוריי(אני גרה באותו רחוב שבו גדלתי) הסיפורים הם שלמעשה מיתוס "היום השמיני" לא ממש עזר להרבה מאד תינוקות.
ההתייחסות למוות ממילה, אגב, הם מספרים שהתפרש כ"תינוק חלש", תינוק שבלאו הכי לא ישרוד את שנותיו הראשונות.
ההתגברות על הברית היתה הוכחה לחוזקו וחסונו של התינוק.
למרות שגם זה לא הוכיח את עצמו כי התמותה היתה גם בקרב נימולים ששרדו בדיוק כפי שהיתה בקרב תינוקות-בנות.

אני מתארת לעצמי ש"התורה לא ידעה" ושפירוש הרמב"ם לעינייו היום השמיני, הגיוני לי יותר.