לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר

בהנהלת:

אופן הצפייה:
הסתרת שרשור מעל   תגובות
עץ הודעות:
שלום,

ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.

השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות.

מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.

הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.

בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.

אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:

http//www.sahar.org.il

אנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.

בברכה,

צוות סהר

הודעה חדשה

תחרות סודות השפים ב|תפוז| אנשים!
23/10/14 11:35
|*|אנחנו מזמינים אתכם לשתף אותנו ואת גולשי האתר בטיפים המקוריים שלכם לחיים קלים במטבח! היכנסו כבר עכשיו לפורום ניהול בית, כתבו לנו על טיפ משלכם לחיים קלים במטבח ותוכלו לזכות בשוברים לחנות "לגעת באוכל".

לפרטים נוספים והשתתפות:
http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?for...
20/10/14 10:43
14צפיות
אין כוחות!!!!
אפיסת כוחות
20/10/14 20:15
7צפיות
ילדת כאב יקירה,אני שומע את התשישות שאת חווה..
האם תוכלי לשתף ולספר מה גרם לך להרגשה זו?
לא מרגישה שיש עתיד
21/10/14 21:22
10צפיות
כאילו אין לאן להסתכל ולרצות להגיע לאיזשהו מקום
מה קרה נשמה??
21/10/14 23:27
8צפיות
יש תפנית?או שאי אפשר להסביר...?פה בשבילך תמיד תזכרי..
קשה להסביר
22/10/14 22:34
1צפיות
פתאום ישלי רצון לחתוך פתאום אני בוכה אחרי זה אני צוחקת ואחרי זה שוב בוכה אני לא יודעת
מה זה הכל מתחלף מהר כל הרגשות האלה שבאים פתאום בלי שיקרה משו זה משגע אותי אינלי כוחות
לכל זה הכל מבולבל
הפחד משתלט
19/10/14 16:33
19צפיות
עשיתי סדר בדברים לקראת הלימודים..ונמצא כול התיקייה של האישפוזים הפסכיאטריים וזה פשוט הבהיל אותי..לא להגיע לשם..ממש לעולם. אשפוז יותר גרוע מכלא..וגם שאני יתחיל את הלימודים לא יהיה לי כסף לפסיכולוגית..זאת אומרת אני צריכה להחזיק את עצמי נפשית כול השנה..וזה קשה..זה השנה הכי קשה מתוך 4 השנים שלומדים סיעוד..וזה מפחיד אותי לא לקרוס..זה גם המון שעות לימוד.
למה סתם לומר?
19/10/14 20:12
11צפיות
אני ראיתי מה זה מחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, זה ממש לא כזה נורא....
כן לחלק מהאנשים שם יש בעיה קשה... אבל אחרים נמצאים שם אחרי התקף פסיכוטי או נסיון אובדני,
הם רגועים, שולטים במחשבות, חלקם חברותיים מאוד, מהאלימים אין מה לפחד כי מעבירים אותם למחלקות לחולים אלימים,
ואלא שעוברים התקפים קבוע, הולכים לבידוד עד שההתקף עובר.
 
פגשתי אנשים שסיפרו לי דברים הזויים, אבל בין מחשבה מוזרה אחת לאחרת, היה ניתן לדבר איתם בצלילות,
פגשתי אנשים שמהלך שיחה יכולים פתאום לשנות נושאים, לשכוח על מה דיברנו, והיינו מתבדחים על זה,
הייתה אישה אחת שרגע אחד היא הייתה ממש נחמדה עלי, ורגע אחרי זה היא לא דיברה איתי, ואז אחרי כמה שעות היא הייתה מזמינה אותי לריקוד...
פגשתי בחורה צעירה עם קול מדהים ששרה במצורה יוצאת מן הכלל, פגשתי גבר שאם ממש משעמם לי, אנחנו יכולים לחפור אחד לשני שעות..
ועוד ועוד, זאת הייתה חוויה, עברתי דברים יותר גרועים בחיים בצורה משמעותית.
הי לך
20/10/14 21:04
4צפיות
אני דיברתי על התנאים..לא דיברתי על האנשים המאושפזים שם..אני מברכת את המקום שהציל אותי..אבל אני לא רוצה להגיע לתחתית שמבחינתי זה עוד אשפוז במחלקה פסיכאטרית...הצוות היה מדהים..המחלקה שאני ההיתי בא היתה כולה עם סרוגים בחלונות..יש שעות קבועות לסיגריות לעשן ולוקחים ממך שם את השליטה על עצמך..אני זוכרת את המחלקה הסגורה ככלא ככה אני הרגשתי אי אפשר להתווכח עם רגשות..אבל לא דיברתי על האנשים..גם אני הכרתי שם אנשים מדהימים..אבל כול העניין שלוקחים את החירות שלך ומחליטים על כול דבר אלייך..אני הגעתי לשם בפעם הראשונה תחת צו בית משפט..אשפוז כפויי תחשוב איך הרגשתי..
טוב אני מניח שאנשים מסויימים צריכים סוגי חופש מסויימים
20/10/14 22:50
6צפיות
אני הייתי גם במחלקה סגורה, סורגים על החלונות, בלי אופציה לנעול דלתות לא בשירותים ולא במקלחת,
ארוחות זולות ולא איכותיות במיוחד (במקרים מסויימים יותר גרוע מאוכל של בית חולים),
לקחו לי את כל הדברים שלי, הטלוויזיה לא עבדה, הדבר היחידי שהיה לי לשעוף אליו זה ההפסקות סיגריה והאוכל...
ועם זאת, דווקה מצאתי את זה מאוד משחרר!
מצאתי זמן להתאמן, עשיתי אימוני כוח, ויוגה, קראתי ספר, ישנתי הרבה, ובין לבין הייתי מדבר עם כל מיני אנשים,
האנשים שם מתחלפים בתדירות גבוהה, אז תמיד יש עם מי לדבר, וזה (לפחות לי) די מהנה לנסות להבין מישהו ששומע קולות...
כל אחד איך שהוא רואה את זה
21/10/14 18:51
3צפיות
אני ההיתי שם רוב הזמן בקשירות ..וזריקות..שמסממות ונותנות רק לישון כול הזמן..מבחינתי זה בכלל לא חוויה..והיה לי שמירה צמודה כי הגעתי לשם אחרי שההיתי בבית חולים אחר במחלקה פתוחה והיה לי פסיכוטיות לדברי הרופאים למרות שאני לא מאמינה לזה וניסיתי להתאבד שם..וגם את זה אני לא זוכרת..בקיצר אני ממש לא אוהבת את כול המערכת הזאתי..וזה ממש לא חוויה להיות קשורה או בחדרי בידוד...
חרדה שמתגברת
19/10/14 23:48
6צפיות
שנת הלימודים מתקרבת, ואיתה גם מפלס החרדה הולך ועולה..
זכרונות מהעבר רק מגבירים את הפחד, מזכירים את הרע שיכול להיות, ובן רגע הכל הופך לפחות וודאי ויציב, והחרדה, כמו כדור של שלג, הולכת ונבנית..
דניאל יקרה, נשמע שתקופה עמוסה ואף לחוצה עומדת לפנייך, אך אנחנו גם יודעים כמה כוחות יש לך במצבור, כמה יכולת להתמודד שהרווחת במאמץ ובכאב.. וזה בסדר לחשוש יקירה, בסדר לשתף ולפרוק את הדאגות.. כך אולי אפשר מעט להקל עליהן, וגם לנסות ולחשוב ביחד איך ניתן לנטרל אותן מעט.. מה דעתך יקירה? האם תוכלי להעלות כמה דרכים שכבר ניסית בעבר והועילו לך להירגע ולהתמודד עם תקופות לחוצות?
הי סער
20/10/14 21:10
6צפיות
הי סער..שנה שעברה היה לי יותר זמן לעצמי.השנה אני לומדת כול יום 12 שעות חמישה ימים בשבוע..איך אני יכולה לפנות זמן לעצמי?? אני גם גרה בדירה..קרובה ללימודים כי המכללה שאני לומדת בה רחוקה מהבית שלי יחסית..ויש לי להחזיק בית..והיה לי תמיכה פסיכולוגית שנה שעברה..השנה אני לא יכולה להרשות לעצמי..
??????????????????????
20/10/14 16:35
17צפיות
אני חושבת שזו הטרדה, אני פושט לא רוצה להגזים, לשרוף אותו ולשרוף את עצמי
לא רוצה לצאת צומי או שקרנית
אולי לא יאמינו לי? אולי יתעלמו ? אולי זה יגרום למשבר שוב? אולי יכעסו עליי ? עליו..? אולי הוא יכעס עליי? 
ואם הוא לא התכוון? אולי אני סתם היסטרית? אבל באמת זה הטריד אותי...
 מה עושים?
סערת רגשות
20/10/14 22:02
4צפיות
דידי יקירה, נדמה שאת מוצאת את עצמך חסרת אונים ומבולבלת מול השאלה- האם זה בסדר מה שקרה לי?
הקרב שמתרחש בתוכך לבין הקול שטוען שאולי זה לא היה בכוונה לבין הקול שאומר שזה לא סתם הרגשה
ושהייתה הטרדה..אני רואה את הקושי שאת מרגישה בקשר לקביעת גבולות נכונים ולא נכונים והחוסר ודאות
הקשה שבאה תהליך זה..
דידי לספר על החוויה המטרידה שעברת הוא צעד אמיץ וחיובי לקראת פתרון של המצב.. את מרגישה בנוח מספיק כדי לדבר על מה שחווית עם בת דודה גדולה או מבוגר אחראי?

 
מסרבים לאשפז אותי, או לטפל בי כראוי :(
17/10/14 23:04
31צפיות
במהלך השנים אובחנתי במגוון הפרעות, דיכאון כרוני, מניה דפרסיה, הפרעת אישיות, הפרעת חרדה, סכיזופרניה.
במהלך השנים, הייתה תקופה קצרה שבה הבעיות שלי "נעלמו", או כך לפחות אני וכולם סביבי האמינו, אך בסופו של דבר הכל חזר ואף החמיר.
לפני שנתיים עברתי איבחון בביטוח לאומי ומאז אני מוגדר כ 74 אחוז נכה, מתוכם אני מאמין שיש לי 40 אחוז נכות נפשית.
המשפחה שלי, או ספציפית, אבא שלי ששולט ביד רמה על כל המשפחה, חושב שכל ההבחנות שלי זה "סתם שטויות",
שהטיפול התרופתי שאני לקוח, אז אני לקוח אותו "כי אני מכור לתרופות", והסיבה שרופאים רושמים לי תרופות זה כי "הם רוצים להוריד מעצמם כל אחריות",
זה בארך מסכם את הגישה של אבא שלי.
 
בכל אופן לפני מספר שבועות המצב בבית הגיעה לפיצוץ (כמו תמיד, רק שהפעם זה היה חמור יותר),
אבא שלי מנסה להוציא אותי מהבית כבר שנים, לדבריו אם אני אמצא את עצמי בחוסר ברירה, אז כל הבעיות שלי יעלמו כלא היו,
וכך לפני שבועיים הוא הביא לכך שאני יצא מהבית.
כמובן שלא היה לי לאן ללכת, אז במעט הכסף שהיה לי, קניתי אוהל וניסיתי למצוא עבודה.
אני בספק שמישהו פה יודע איך זה לחיות באוהל, ולאכול שימורים, בכל אופן מצאתי עבודה, אבל פיטרו אותי אחרי יום, הסיבה הייתה "פשוט כי אני לא מתאים",
איבוד העבודה, בשילוב רמת החיים היירודה שלי, הביא לפרץ חריף של דיכאון עם מחשבות אובדניות.
 
פניתי למיון במחלקה הפסיכיאטרית בהלל יפה, הם סירבו לא רק לקבל אותי, אלא בכלל לדבר איתי.
אחרי מאמצים רבים הצלחתי שהפסיכולוג שלי יתקשר למיון ויגיד להם לדבר איתי, הפסיכיאטרית הראשית קיבלה אותי בחוסר עניין רב.
אמרתי לה שאני אובדני עם תוכניות לפגוע בעצמי, התשובה שלה הייתה "בישראל מתאבדים אלפי אנשים מדי שנה, נו אז מה?",
היא עברה על התיק שלי, ואמרה לי שאין לי מה לחפש שם. (תיק עבה מאוד עם היסטוריה עשירה של בעיות נפשיות)
אמרתי לה שברגע שהיא תשחרר אותי אני הולך להתאבד, אז היא עשתה פרצוף חמוץ ואמרה לי לחכות בחוץ.
מפה לשם, הם החליטו להעביר אותי ל"שער מנשה" לאישפוז.
 
בשער מנשה הייתי במחלקה הסגורה, אחרי יום אחד בלבד, ובלי שדיברתי עם שום רופא, זימנו אותי לפגישה עם הפסיכיאטר הראשי.
הוא שאל אותי אם אני אובדני, אמרתי לו שאני מרגיש קצת יותר טוב, אז הוא אמר "אוקי אתה חופשי ללכת"...
למרות שאמרתי לו שאני לא יציב, זה לא עניין אותו.
 
כבר באותו היום, הלכתי לחפש מקום להתאבד, קניתי מה שהייתי צריך, הלכתי ליער חשוך ומרוחק.
אני לא אכתוב מה עשיתי שם, אבל מ 4 אחר הצהוריים, ועד 3 בלילה, הדבר היחידי שחשבתי אליו זה מוות, הייתי מיובש, רעב, ושניה אחת מלסיים הכל סופית.
שלחתי הודעה לפסיכולוג שלי, כתבתי לו מה קורה איתי, שאני הולך לסיים את הכל, שאני מתנצל, ועוד
הוא כמובן התקשר למשטרה.
 
אחרי כמה דקות המשטרה התקשרה עלי, אמרתי להם שהם לא יכולים לעזור לי, דיברתי איתם כל פעם לאיזה 5 עד 10 דקות, הייתי מנתק, ואז עוד פעם מדבר,
כמו משא או מתן של שבויים, בשלב מסויים הם איתרו אותי עם מסוק, באו ג'יפים, ולקחו אותי חזרה לשער מנשה.
בשער מנשה קיבלו אותי, השעה הייתה בארך 4:30 בבוקר, מותש ורעב קרסתי למיטה ונרדמתי.
בבוקר בה עלי הפסיכולוג הראשי ואחראי המשמרת, הוא אמר לי שהוא לא רוצה לראות אותי שם, שאין לי מה לחפש שם, שהם רואים בי כסתם מישהו שמציק להם (לפי דבריו),
שהצוות שם לא אוהב אותי, ושאני צריך לצאת משם. בארך ב 12:00 הם שיחררו אותי שוב...
אבא שלי חיכה לי בחוץ, הפסיכולוג הראשי ניגש אליו ואמר לו ש"שאין איתי שום בעיה, שאני בריא, ואין לי מה לחפש שם",
זאת כמובן בלי שהוא בכלל דיבר איתי, וכמובן הוא מעולם לא עבר על התיק הרפואי שלי, הוא רק רצה לוודה שאני לא יחזור לשם.
 
אבא שלי החליט שמה שהוא אמר זה נכון בוודאות של 100 אחוז, למרות שהסברתי לו שהרופא לא קרא את התיק שלי או דיבר איתי בכלל,
זה לא שינה כלום, אבא שלי ננעל על דבריו של הפסיכולוג, ומאז הוא בה עלי מדי יום ואומר לי כמה בטלן ואפס אני, שאין איתי שום בעיה ועדיין אני לא עושה כלום עם החיים שלי.
 
מאז אותו מקרה, אני יושב מדי יום בחדר, מבלה את רוב הזמן בשינה, או צפייה בסדרות כאלו ואחרות,
אני סובל ממגון סימפטומים שמזכירים סימפטומים פוסט טראומטיים (ירידה מהירה במשקל, דיכאון, בחילות אחרי אוכל, חוסר אנרגיה וכו),
נראה שזה לא מעניין אף אחד בבית, כולם עסוקה בשגרה שלהם,
הפסיכולוג שלי אמר לי שהוא לא יכול לעזור לי מעבר לשיחות פעם או פעמיים בחודש, ושגם ככה בסוף השנה הוא עוזב...
ואם זה לא מספיק, אבא שלי יכול (וסביר להניח) יזרוק אותי מהבית בקרוב, חזרה לרחוב.
 
אתם יודעים... אולי אבא שלי צודק, רק שאני בספק שהוא מבין במה הוא באמת צודק,
הוא בהחלט יכול לדחוק אותי לפינה, הוא יכול לזרוק אותי לרחוב, אבל אני בספק שהוא מבין מה אני יעשה אם אני ימצא את עצמי ברחוב שוב.
אני מבטיח, זה לא יהיה מציאת עבודה ודיור
מבוי סתום
19/10/14 23:12
7צפיות
r3dt4g יקר,
ממש כמו במבוי סתום, אני שומעת כמה שאתה לא רוצה להרים ידיים, כן רוצה להיעזר - אבל מרגיש שטורקים לך את הדלתות בפנים, שלא מאפשרים לך להיעזר כפי שהיית רוצה..
 
מרגיש שאולי מרוב אבחנות ו'הגדרות' אתה אולי קצת מאבד את עצמך, את תחושת הזהות, ההבנה מי אתה.. ועוד יותר, שלמרות כל האבחנות, דווקא הקרובים אליך ביותר לא רואים אותך ואת מצבך, מתקשים להכיר בקושי ובמצוקה שלך.. אלא מעדיפים 'לזרוק אותך למים הקרים' כדי שתלמד לשחות.. בלי להבין את השלשלאות על צווארך וידיך שמכבידות ומונעות ממך לצוף למעלה, בלי להבין כמה שקשה למצוא את הכוחות לשחות, כשאתה צריך לרכז את כולם בלשרוד.. אני מבינה שמבחינתו של אביך, זו אולי הדרך שלו לסייע לך במסגרת האופן בו הוא מבין את המציאות, אבל נשמע שזו דרך שלא מאד רגישה כלפיך, כלפי הרצונות, הצרכים והיכולות שלך, שרק מותירה אותך עוד יותר מבודד וכואב..
 
והמציאות שאתה מתאר, נשמעת ממש כמו מלחמת הישרדות, מייאשת ומתסכלת, שאפילו קשה להעלות על הדעת.. וכמו אחרי סופה, בעודך מנסה בשארית כוחותיך לחתור לחוף מבטחים, נשמע שהיחס שקיבלת מהאנשים מהם קיווית לקבל עזרה, שנשמע כגובל ממש בהתנכלות – גרם לך לאבד אמון עוד יותר..
 
בחור יקר, אולי יש אפשרות להמשיך את הטיפול בשער מנשה במסגרת מרפאת חוץ או מחלקה פתוחה (ולאו דווקא במחלקה הסגורה)? או אולי, יש אפשרות לקבל טיפול קבוע של אחת לשבוע באחת ממרפאות בריאות הנפש..
תוכל לספר, באיזו מסגרת אתה מטופל אצל הפסיכולוג הקבוע שלך שהזכרת? והאם יש אפשרות שבשיתוף פעולה עם הפסיכולוג הקבוע שלך, תמצאו לך מסגרת טיפולית אינטנסיבית ומחזיקה יותר, לה אתה זקוק בימים אלו של חוסר יציבות כדי לעזור לך לשמור על עצמך?
 
שלום סהר
19/10/14 23:32
6צפיות
כאשר שיחררו אותי משער מנשה, ביקשתי מהם שיעבירו אותי למחלקה הפתוחה, אך הם סירבו בלי לתת הסבר מדוייק למה.
ההם אמרו שבין אם זה מחלקה סגורה או פתוחה, זה לא לאנשים כמוני, זה היה ההסבר שלהם.
אני מטופל במחלקה לבריאות הנפש בהלל יפה, הטיפול שם דרש ממני תקופה אורכה של המתנה, כאשר סוף סוף התחלתי בטיפול,
גיליתי שהמחלקה התקווצה משמעותית ממה שהיא הייתה בעבר (לפני 6 שנים בארך), לדבריו של הפסיכולוג שלי, המחלקה עברה שורה ארוכה של קיצוצים,
הם סובלים ממחסור חמור בכוח אדם, הוא עצמו, חסר ניסיון, ולמרות שהוא לא אמרת את זה, אני קיבלתי את הרושם שבשבילו סך הכל מדובר באיזו תקופת התמחות,
העובדה שהוא אמר שהוא עובר למחלקה הסגורה בסוף השנה של חיזקה את דעתי.
 
בעבר ניסיתי למצוא מסגרת טיפולית אינטנסיבית יותר, דיברתי עם הפסיכולוג שלי, הפסיכיאטרית הראשית בהלל יפה, העובדת הסוציאלית שלי,
הם כולם אמרו שהאלטרנטיבה זה או טיפול במסגרת קופת החולים, או טיפול פרטי.
טיפול פרטי אין בכלל מה לדבר, כל פגישה עולה בין 300 ל 500 שקל, ובקופת חולים ה 20 פגישות הראשונות עולות משהו כמו 30 שקל, ואז אחרי 20 פגישות זה עולה לאיזה 200 שקל,
גם אם אני אקח 8 פגישות חודשיות, זה 160 שקל, והנסיעות זה עוד 250 שקל, תרופות זה עוד 80 שקל, בסופו של דבר אין לי את היכולת הכלכלית לעמוד בהוצאות כאלו.
לפני חודשיים הפסיכולוג שלי ניסה לקבוע איתי פגישה פעם בשבוע, עוד לפני שהחודש נגמר שלחתי לו הודעה שנגמר לי הכסף ואין לי איך להגיעה לפגישות עד שאני קבל קצבה שוב,
בסוף זה נגמר בכך שאני נפגש איתו פעמיים בחודש :(
ממש מתסכל
19/10/14 23:53
5צפיות
איש יקר,
ראשית אני שמחה לשמוע שאתה בקשר עם עובדת סוציאלית, ושאתה מנסה בכל הכוח למצות כל אפיק ודרך אפשרית לקבל עזרה וטיפול.
בהינתן אחוזי הנכות, אולי יש אפשרות להפעיל את זכויותיך לסל שיקום באמצעות העובדת הסוציאלית?
נשמע נורא חבל, שתוכל להגיע למרפאה בהלל יפה רק פעמיים מתוך הארבע שמגיעות לך בחודש, בשל העלות הגבוהה של הנסיעות.. אולי העובדת הסוציאלית תוכל לחשוב ביחד איתך על דרך לחלק את הכסף שאתה מקבל כך שיספיק, או אולי על דרך להוסיף עוד סיוע..
תחזיק מעמד יקר, הכוחות שלך מרשימים ביותר, חבל רק שהוריך מתקשים לראות זאת גם בינתיים.. אבל אולי עם הזמן, ההבנה הזו תחלחל, והם יוכלו לתמוך יותר ולסייע בתהליך שלך
אני מפחדת...
18/10/14 17:48
44צפיות
יש לי הפרעת אכילה.
אכילת יתר כפייתית.
לא חשבתי שזו הפרעת אכילה, ומתברר- שזו כן.
הסתכלתי בסהר,קראתי, וגילתי את זה.
חשבתי שאני סתם ילדה דיכאונית ושמנה, ומתברר שיש לזה שם.
ואני נורא מפחדת.
אני מפחדת לספר להורים שלי,מפחדת שהם יאמרו "את מדברת שטויות,סתם היה לך מצב רוח רע אז נבהלת מהכתבה",מפחדת שהם יבינו ושישלחו אותי לטיפולים.
אני מפחדת שיתברר אי אפשר לפתור את זה.
מפחדת שזו לא באמת הפרעת אכילה, ושאנשים יצחקו עליי שאני עושה מעצמי מסכנה.
אני לא יכולה יותר...כבר שקלתי התאבדות כמה פעמים.
אני צריכה עזרה.
היי
18/10/14 18:49
23צפיות
קודם כל על תאמיני לכל דבר שאת קוראת באינטרנט, וגם אם מה שאת קוראת נכון, במיוחד כאשר מדבור באבחנות, אז כתבה אחת קצרה, זה ממש לא דרך לאבחן מחלה.
לפי הפורום, את בת 13, בגיל זה ההורמונים מתחילים להשתולל, דבר שיכול לגרום לעליה ניכרת במשקל, לפעמים הפוך, לאיבוד משקל,
לפעמים (במקרה של בנות) זה גורם לגדילת חזה, שינוי קול, ועוד ועוד, הרבה מאוד שינויים, בין הייתר גם שינויים פיזיים במוח.
דיכאון בפני עצמו יכול (ולרוב גורם) לעלייה ניכרת במשקל, אני לא אכתוב למה, כי זה מורכב, אבל השילוב של הדיכאון, עם החוסר האיזון ההורמונאלי,
בהחלט יכולים לגרום לעליה במשקל עם סימפטומים דומים להפרעת אכילה, אבל זה ממש לא אומר שיש לך הפרעת אכילה.
בנוסף, משקל עודף יכול לגרום לדיכאון, וחוסר בטחון עצמי, אז כמו שאת רואה זה גם עובד הפוך.
 
אני ממליץ לפנות לרופא המשפחה, תספרי לו על הדאגות שלך, הוא סביר להניח שיפנה אותך למספר בדיקות די רגילות, שום דבר מפחיד,
דברים בסייסים כמו בדיקת דם, שיחה עם פסיכולוג (שזה פשוט שיחה רגילה, לא מדובר באיזה מבחן או משהו), ואולי עוד כמה בדיקות.
ותתקדמי משם, צעד אחרי צעד.
ברגע שתביני איפה את עומדת, הרופא יציג בפניך פתרונות, לדוגמה אם יש לך דיכאון, אז אולי נוגדי דיכאון על בסיס טבעי,
אם יש לך בעיית משקל, סביר להניח שהוא יפנה אותך לחוגים ספורטיביים (בגילאים מאוחרים יותר, לאחר גיל ההתבגרות, אפשר לעשות טיפולים "מיוחדים" להרזייה).

בכל מקרה בגלל היותך נערה מתבגרת, אף אחד לא יביא לך שום תרופות פסיכיאטריות, כי המוח שלך לא מאוזן,
ובטח שאף אחד לא ירשום לך כדורי הרזייה או משהו
חשש משתק
19/10/14 23:38
4צפיות
ערב טוב לך מישהי יקרה, אני שומעת כמה מבולבלת את מרגישה..
נראה שהשם וההסבר למצב מצד אחד מקל, כי זה הופך אותו לקצת יותר מובן, אך מצד שני גם מבלבל עוד יותר ומעלה שאלות וחוסר אונים אל מול המצב.. כמה חששות מהלא נודע, מחוסר הוודאות, מכל האפשרויות שקיימות מכאן זה מעלה..
 
יקירה, ראשית חשוב לציין, שזה שקראת את המאמר זה מעולה - זה נותן לך מידע, כיוון מחשבה, מסגרת, משהו להזדהות איתו ולהרגיש פחות בודדה מול הדברים שאת חווה. אך עם זאת, גם כדאי לך לקחת את זה בערבון מוגבל, עד שתדברי על כך עם איש מקצוע, כי עצם הקריאה לא מספיקה על מנת להבין באמת את המצב.
ואני מבינה שלשתף את ההורים במה שקראת ובמה שאת מרגישה בעקבות זאת, מרגיש לא בנוח, כי את לא בטוחה איך הם יגיבו..
 
מישהי יקרה, אם תרצי, אנחנו כאן, לדבר על החששות האלו, לחשוב ביחד איך תוכלי לספר להורים, ואיך היית רוצה שהם יגיבו.. אנו זמינים בפורום או בצ'ט האנונימי, מעריכים מאד את האומץ שלך לפנות לעזרה, לא להישאר עם זה לבד..
בודד
17/10/14 22:02
32צפיות
אין אף אחד בחיים שלי שמכיר אותי כמו שאני.. אף אחד שנמצא לידי בלילות, כשאני בוכה עד שאני נרדם. אף אחד לשתף איתו את הטראומות והחרדות. מוקף בחברים ואנשים אבל בודד, בודד לנצח.
קרוב אבל רחוק
19/10/14 21:37
7צפיות
שלום לך יקר,
אני מתארת לעצמי איזו תחושה קשה וחסרת אונים זו, להרגיש כ"כ בודד..
להרגיש שמה שאחרים רואים, זו סוג של מסכה, אבל שאיש לא באמת רואה מעבר, לא רואה מה יש מאחוריה, מי אתה באמת, מה אתה מרגיש..
שאין אף אחד שמבין את עוצמות הכאב, את העומק של זכרונות העבר שרודפים לפעמים..
וזה גם בטח קשה, לשתף בכך מישהו, גם כי אתה רגיל לשמור זאת לעצמך, וגם כי זה וודאי נושא טעון ומורכב שלא פשוט לדבר עליו..
יקירנו, כאן בפורום (וגם בצ'ט האישי והאנונימי שלנו דרך אתר סהר) תוכל, בקצב ובמינון שמרגיש לך נכון, לשתף במחשבות וברגשות שעולות.. לפרוק מעט מהבדידות והעצב, לחלוק את מה שעובר עליך, את מה שמכביד על ליבך..
מחבקת אותך חזק חזק, חיבוק שינסה להפיג מעט מהבדידות של הלילה..
 
...
17/10/14 10:00
29צפיות
קשה לי לחיות...את החיים האלה..לנסות שהכל יהיה בסדר כל הזמן...זה מעייף ומתיש...הגוף כואב...הלב כואב..
מטען כבד
17/10/14 15:47
17צפיות
סיוון יקירה, אני שומע את האת התסכול והשחיקה שאת מרגישה כתוצאה מהמסע המפרך למציאות טובה יותר שאת נמצאת בו- אך לאט לאט המטרה מתרחקת והמאבק הוא רק כדי ליצור "איזון" ושקט..
אהובה אנחנו כאן כדי להקשיב לתמוך ולהכיל בזמנים הקשים וכשאין כבר כוח לפעמים להמשיך
לצעוד הלאה..

 
זה קצת קשה
15/10/14 18:00
49צפיות
כמנסים להסתיר את הדמעות
או לחייך מבעד למראה העצוב 
 
זה קצת קשה להעמיד פנים
רשת הסוואה
15/10/14 19:17
23צפיות
יקירה אני שומע את השחיקה שאת חווה
כתוצאה מאותו מאבק קשה  במטרה להסתיר את הרגשות שמציפים מבפנים
ולהתנהג כאילו הכל בסדר בפני כולם..
ולאט לאט אותו קול מתוסכל ותשוש שקורא לשקט ולהשלמה פנימית
מתחזק עד שנהפך לצעקה עוצמתית שלא ניתן להתעלם ממנה..
האם תוכלי להרחיבו לספר לנו על הניסיון להסוואת את עצמך בין שאר הסביבה? 
º
המ,, אני במקרה בן...
15/10/14 21:36
17צפיות
טעות
15/10/14 22:07
19צפיות
a new way to bleed יקר, אני מצטער על כך שפניתי אליך בלשון נקבה 
בהמשך נפנה אליך בלשון זכר כמובן 
אני לא מאמינה
15/10/14 00:50
46צפיות
זה מדהים.
היה לי יום כל כך נחמד היום. ישנתי אצל דודה שלי מאתמול בערב, כי עברנו אצלם בחזרה מהצפון (הטיול עצמו היה חוויה בפני עצמה), והיום קבענו כמה חבר'ה ללכת לים שהיא איזה רבע שעה משם. והיה לי ממש נחמד כל היום. ואז בערב קיבלתי הודעה שהעבודה שלי (משהו די מופשט, אבל עבדתי עליו המון זמן) זכתה באחד מאבעת המקומות הראשונים באיזה תחרות שהייתה לנו, וזה היה ממש נחמד.
וזהו.
ואז הייתי צריכה לחזור הביתה.
ומהרגע שירדתי מהאוטובוס הכל הלך הכי גרוע שיכול להיות.
וידעתי, ידעתי שאם אני אגיד להם שזכיתי הם ירצו לראות, ולכן לא רציתי להגיד להם. כי אני לא רוצה לשהם יראו את העבודות שלי. למה? לא יודעת. אולי משהו דפוק אצלי. לא יודעת. אבל הייתי מטומטמת מספיק לחשוב שלא, זה יהיה בסדר, ואז מהה וחשבתי שבכל זאת מגגיע להם לדעת כי הם ההורים שלי וזה.
אבל בנסיעה היה בסדר, חוץ מזה שלה יש את השקט הזה של "בססדר, תעשי מה שאת רוצה! לא נעלבתי בכלל!". 
וכשהגענו אז היא התפוצצה והכל השתבש לגמרי והיא אמרה שהיא רצתה ילדה שהיא תוכל ללכת איתה לקניות ושתספר לה דברים ושזה כואב לה שאני לא משתפת כמעט. טוב, אני מצטערת שאני לא בת חלומותיך. זה בסדר, אני גם ככה יודעת שאני דפוקה. 
אוף, חבל שבכלל זכיתי. חבל שהגשתי עבודה לתחרות הזאתי בכלל.
זה הרס לי את כל היום לגמרי
התפוצצות בועה
15/10/14 13:24
22צפיות
לילי יקירה, נדמה שהיום שהתחיל ביצירת חוויות וזיכרונות חיוביים עם החברים מהפנימייה
לא הצליח להעלים את אותה הרגשה לעתים בלתי נסבלת של אותו יחס מנוכר ומזלזל..
שמקורו מאותם אנשים שאמורים לתמוך בך ולחזק לא רק לאחר זכייה משמעותית
בתחרות אלה גם באותם רגעים "רגילים" בהם הרצון היחידי שצועק להרגשת נראות וקבלה
מצידם..לילי אהובה אנו שומעים את האכזבה החוזרת שאת חווה ואת מוזמנת להמשיך
ולשתף איתנו ועם חברי הפורום בהמשך ללא חשש משיפוט או ביקורתיות 

 
אוףףףףףף
11/10/14 17:11
50צפיות
ביום רביעי הייתי אצל הפסיכיאטרית שלי ואחרי שיצאתי חשבתי על זה שהמחלקה הזאת מיועדת לילדים ונוער עד גיל 18
ועוד חודשיים אני יהיה בת 18 ואז מה יהיה??? אני לא יוכל ללכת אליה יותר?? לא רוצה לעבור למבוגרים אני רוצה להישאר שם איתה
אני יצטרך שוב לעבור לפסיכיאטר אחר אני לא רוצה אני מעדיפה לוותר על הכדורים האלה ולא ללכת אליה יותר מאשר להמשיך לקחת אותם
ולעבור לפסיכיאטר אחר. אוף למה תמיד הכל מסובךך אצלי עד שאני מסכימה למשו אחד זה הורס משו אחר :(
הסתגלות מחדש באופק
11/10/14 21:07
32צפיות
ילדה אהובה שלנו,
אני שומעת את התסכול שלך, את התחושה הנוראית הזו שהכל כ"כ חסר יציבות, ויכול לההרס בן רגע.. וגם כשדברים כבר מתחילים קצת להתסדר, ומצאת פסיכיאטרית שיש לך קשר טוב איתה, והגעת לנקודה חשובה בה את מוכנה לנסות ולסייע לעצמך באמצעותה, פתאום עולות החששות שהקשר יצטרך להגדע באופן פתאומי, מסיבות חיצוניות ובירוקרטיות..
יקירה, אני גם מתארת לעצמי כמה שזה מכעיס להרגיש שעלולים כאילו לנטוש אותך בעוד חודשיים, כמעט כמו לזרוק לעולם אליו את לא מרגישה מחוברת, לנתק ממשהו מוכר, ולהסתגל מחדש..
ואולי, כדאי גם להעלות את התחושות האלו מול הפסיכיאטרית שלך, לשאול מה יקרה בעוד חודשיים, האם יש אפשרות להמשיך טיפול מעט אחרי, לפחות עד לתקופה של התייצבות, או האם יש אפשרות לעשות את המעבר בצורה החלקה והרגישה ביותר שניתן..
13/10/14 21:06
14צפיות
זה קרה לי כבר כלכך הרבה פעמים שהתחברתי למישו ואז הוא נעלם אני לא רוצה
שזה יקרה שוב אני רוצה להישאר איתה שם לא רוצה לעבור.
זה לא פייר שזה ככה אזמה אם אני יהיה בת 18 אני עדייו ילדה
לא רוצה להיות בוגרת.
פרידות כאובות
14/10/14 12:23
13צפיות
אהובונת, האם דיברת עם הפסיכיאטרית שלך על הנושא?
לבטח גם היא נקשרה אלייך, ובטח גם לא יהיה מה לומר על כך..
האם המעבר הוא סופי? האם לא ניתן יהיה להאריך את הטיפול אצלה עד לתקופת התייצבות?
במידה ולא, אולי תוכלו להפיק גם מהנושא.. פרידות הן מרכיב חשוב ועוצמתי מאד בחיים ובטיפול, ודיבור על הפרידה העתידית, כמו גם על פרידות העבר, יכול להיות חשוב מאד להתקדמות הטיפול ואף חלק בלתי נפרד ממנו. כך שאולי אפילו תוכלו להפוך את כל התהליך ההדרגתי של הפרידה הבלתי נמנעת והעיבוד של נושא הפרידות - לחלק מתהליך טיפולי שרק יעצים אותך..
מחבקת אותך יקירה, אנחנו כאן איתך, ויהיה מה
שלוש בלילה
10/10/14 03:25
79צפיות
חזרתי מהעבודה לפני 4 שעות..
זאת תקופה כזאת יש לי שתי עבודות ובכל זאת אני לא עובדת מספיק (לא בגללי - הענף מתאושש עכשיו מהמלחמה יקח זמן..)
היה קיץ קשה ועד שלא תיהיה חזרה מלאה לשגרה  אני אמשיך להסתובב בבית בשעות מוזרות ולא להצליח לישון 
לחשב שוב ושוב שכל מה שצריך לרדת מהחשבון מחר לא יגרום לחריגה
ולהתלבט אם אולי אני צריכה להחליף עבודה -כאילו חסרה לי בעיה נוספת לטפל בה עכשיו..ואולי אבא צודק ואני לא יכולה לעבוד בדברים אחרים נייסתי כמה פעמים וזה לא הסתדר ..
 
וכשאני כבר ישנה נו זה בעצם לא חדש זה שנים ככה והקיץ זה רק החלק הכי טרי עכשיו
 
אתמול נרדמתי רק אחרי 2 רגיעון לילה ושני כדורי שינה - ישנתי מעולה  קמתי כמו חדשה כל כך כיף כל כך נדיר 
עכשיו אחרי שני רגיעון ובלי כדורי שינה כי מחר צריך לקום בבוקר ולא בצהורים..
עומס שמקשה להרפות
10/10/14 21:37
38צפיות
שלום פנינה יקרה,
נשמע שיש לך תקופה די עמוסה, ושהעומס הופך את היומיום ללא יציב, כמו מטוטלת שעוד מתנדנדת ולא חזרה לשגרה היציבה..
אני גם שומעת כמה שהדאגות מעמיסות לך על הלב והכתפיים, לא מרפות מהמחשבות, ומקשות עלייך להשתחרר מהן ולו לכמה שעות רגועות של שנת לילה.
יקירה, במצב כזה של עומס לפעמים אפשר גם להגיע למעין אי-ספיקה, כשהכל כבר נהיה יותר מידי.. ולכן חשוב גם לשים לב שעושים דברים שנותנים לנו אוויר, קצת מרחב לנשימה, מרווח בו אפשר להרפות מהכל, להשתחרר לכמה רגעים מהעומס שסביב, להתמלא.. תרצי לספר לנו, האם יש לך משהו כזה, אולי תחביב או דבר כלשהו שאת אוהבת לעשות, ומכניס קצת סדר ואוויר לתקופה העמוסה?
יש הרבה דברים שאני אוהבת לעשות
11/10/14 23:09
18צפיות
פתאום בא לי ללכת לים(אני גרה ממש מעבר לכביש מהחוף..)
היי
10/10/14 22:05
25צפיות
רק רציתי לומר, ותזכרי כי זה חשוב.
את, הרצונות שלך, התחביבים שלך, הרגשות והתשוקות שלך, זה מעל לכל עבודה או כל דבר אחר!
הגוף שלך אולי בריא עכשיו, ונפשית את מסוגלת לעמוד בקשיים, אבל מלאי האנרגיה שלך יגמר בסוף,
הדרך היחידה לחדש אותו זה להשקיעה בעצמך!
ותאמיני לי, מניסיון, את ממש לא רוצה להגיעה למצב שמלאי האנרגיה שלך אזל,
את תתחילי לחלות, חס וחלילה יופיעו אצלך סימפטומים של בעיות נפשיות, החל מדיכאון ועד לדברים חמורים יותר.
º
תודה
11/10/14 23:08
8צפיות
תקלה זמנית
11/10/14 21:48
28צפיות
חברים יקרים,
רצינו לעדכן שמתחילת הערב יש קשיים בהתחברות לאתר שלנו, וכתוצאה גם לצ'ט האישי..
הבעיה נובעת מתקלה בשרתים, והיא נמצאת בטיפול מול הגורמים הנכונים, מקווים שאפשר יהיה להתחבר לצ'ט החל מעוד כמה דקות.
מתנצלים ומחכים לכם כאן, מיד עם שובו של האתר
התחלתי טיפול היום
08/10/14 14:30
85צפיות
פסיכותרפיה. אצל פסיכו-כירולוג (אין הרבה כאלה בארץ..) מדהים
אני כל כך מרוצה
מקווה להתחיל דרך חדשה ולפרוץ דרך
תחזיקו לי אצבעות !! (:
!!
09/10/14 00:03
31צפיות
איזה יופי. 
 
-
06/10/14 23:02
55צפיות

כשהייתי ילדה קטנה, חלמתי להיות גדולה וחזקה
גדולה, אחת כזו שיש לה SAY
וחזקה, אחת שאף אחד לא יכול לשבור אותה
היום אני רוצה להיות גדולה, עדיין, למרות שבת 23
אני רוצה להיות גדולה אבל אני לא
אני רוצה להיות ילדה, לשיר ולעשות קליפים לפסטיגל, אבל אני לא ילדה כבר..את הילדה שבי קברתי בעודה בחיים
אני רוצה להתבדח ולהיות קלילה, אבל אני כבדה ומכבידה
ממררת ומבכה על שנים ..על משקעים שהותירו בי אנשים 
נוגעת בילדות, מגיעה ובורחת
מגיעה למקומות בהם גדלתי, מגיעה והילדה הקטנה שבי חוזרת אליי
הילדה הזו בהתקף של פאניקה, "למה לא הגנת עליי?" היא שואלת
"למה את כל הזמן שותקת??" ממשיכה
ותמיד נראה לי כי יבואו ימים אחרים
ימים של אינסוף אושר, צחוק וגם דיבורים
נוכח אנשים שהם סה"כ אנשים
מחפשת הגנה
בעולם שכבר אין בו תקנה
אני מהלכת בגשר צר מאוד
ורעוע
עייפה ובוכיה
שומעת מאי שם קול זועק אליי..דווקא מהאדמה, השורשים שרוצים לקרקע אותי, לעשותי יציבה 
"מנעי קולי מבכי ועינייך מדמעה.."
ואני יודעת שהמשפט נאמר על משהו אחר בכלל,
ומי אני כי אחשיב עצמי לצדיקה ומצדיקה
אבל לפעמים נראה לי שלא סתם האנשים הגדולים בתנ"ך עברו מה שעברו
ואם זה מנחם אותי?
לא ..בכלל לא,
בעטתי לא פעם בכל הרגשת הקרבה הזאת לה', במיוחד בתור ילדה
היום אני מנסה לקבל אותה כי אני חיה ומבינה את העובדה (על בשרי)
שאדם נולד לבד
ומת לבד
וכל מה שעובר בדרך בחברה
הוא סוג של שקר
"דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו..דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה"(שירת העשבים)
(כתבתי דברים שאולי לכאורה לא קשורים אחד לשני..אולי מעיד על הבלבול שלי..)
 
 
כותבת ומצטטת.
09/10/14 00:10
38צפיות
אוספת פסוקים/אמרות/ ומנסה להבין משמעות.. 
ואולי הקושי הוא המובן והניסתר הוא חסר פשר... 
לאט לאט את מסוגלת לשמור את עצמך בטוב.
מאמינים ביכולת שלך להבשיל ולהתפתח קדימה. 
מבולבלת.
08/10/14 16:49
56צפיות
אין לי מושג מה אני הולכת לעשות עם עצמי. מכל המקצועות באוניברסיטה יש רק איזה שניים שמעניינים אותי, ושניהם לא כל כך פרקטיים.
עד עכשיו לא הקדשתי כ׳׳כ זמן למחשבות כאלה אבל בזמן הפנוי שלי הן מגיעות וכשאני מגיעה למסקנה שאני עוד לא יודעת מה אני רוצה ללמוד, אני נהיית לחוצה ועצבנית.
אמא שלי אומרת שאין לי סיבה להיות לחוצה. אני יודעת שיש גם אנשים בגילי(או יותר מבוגרים) שסתם מורחים את הזמן ומדחיקים מחשבות כאלה.
אבל אותי אישית זה מעסיק...
ובכול זאת נועה תנוע..
08/10/14 23:50
36צפיות
אולי העניין הוא שהלימודים באוניברסיטה מסייעים בעיקר  ללמוד איך ללמוד .
כשהלימוד הוא מטרה בפני עצמה אפשר להחליט ללמוד בשביל הפראקטיות ואז כמעט תמיד המסלול הוא מסלול הנדסאי לסוגיו. 
ובמיקרים אחרים שיקולי הלמידה תלויים בכך שהנושא בוער לכם בעצמות .גם אם זה מוקדם מאוד לשיחה הזו. לנו נראה שכיום מסלול התארים אינו מיועד לרכישת מקצוע אלא לפתוח את המחשבה לפעילות שמחוץ למגירה. 
הארץ חמה ויבשה ונראה שאי אפשר  לנסוע לחופש ולכן מתקיימת חוויה תיאטרונית דרמתית שלמה בכול בית אצל כול משפחה...
.   
דורית משעלי - פסיכותרפיה, טיפול זוגי, טיפול מיני

דורית משעולי

טיפול זוגי ואישי ביחסים רגשיים ובמיניות. חייגו כעת: 052-2501871

קולי קולך - מנחת סדנאות ומלווה בהתפחות אישית וזוגית

תארו לעצמכם שתהיו זוג

בדיוק כמו שחלמתם... לפרטים נוספים לחצו כאן >>


עסקים נבחרים

עוד...
רוצה שהעסק שלך יופיע בתפוז עסקים?

האזור שלי בפורום
עוד בנושא הפורום


מקרא סימנים
ללא תוכן תגובה להודעה
הודעה חדשה אורח בפורום
הודעה מקורית הודעה נעוצה