לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר

בהנהלת:

אופן הצפייה:
הסתרת שרשור מעל   תגובות
עץ הודעות:
שלום,

ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.

השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות.

מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.

הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.

בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.

אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:

http//www.sahar.org.il

אנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.

בברכה,

צוות סהר

הודעה חדשה

º
�� ��
25/02/15 21:22
15צפיות
:'(
25/02/15 21:24
11צפיות
:'(
25/02/15 23:13
4צפיות
היי נופרי יקרה,
אני מבינה שאת מרגישה עצובה ומוטרדת, שמשהו מכביד על ליבך..
אנחנו כאן יקירה, לעבור ביחד איתך את זה.. מושיטים לך יד וכתף אל מול הדמעות והעצב.. ספרי לנו עוד יקירה, בקצב שלך, על מה שמכאיב מבפנים.. שולחים לך מרחוק חיבוק חזק חזק
help
20/02/15 12:00
61צפיות
זועקת כואבת..
º
מה קרה?
21/02/15 03:14
26צפיות
את לא לבד יקירה
22/02/15 16:13
26צפיות
שלום לך יקירה,
אני שומעת את הזעקה שלך, זעקה שקטה, בלי הרבה מילים, אך טעונה בכ"כ הרבה כא"ב..
כמו צעקה שיוצאת מעומק הלב, מטלטלת את הנשמה, אך כשיוצאת לאוויר העולם מתפוגגת, כאילו נגמר כוחה, מותשת מהדרך הארוכה והמייסרת שעברה..
יקירה שלנו, אני רוצה להזכיר שאנחנו והפורום כאן, באותם הרגעים של כאב בלתי נסבל, כאב כ"כ מתיש שאפילו קשה להוציא אותו החוצה במילים.. אנחנו כאן איתך, גם בלי מילים, מזמינים אותך לספר בקצב שלך, מה שלומך, מה קורה, איך נוכל לנסות לעזור..
מחבקת אותך חזק חזק יקירה, בשם כולנו, נחכה לך כאן בפורום או בצ'ט האישי שלנו, באיזו דרך שתבחרי
22/02/15 23:19
21צפיות
פשוט קשה, פשוט מטורף..
פשוט רוצה שיוציאו אותי מהמצב המטורף שאני בו..
אני נופלת, נשברת, מתרסקת..
אני מוותרת, מתיאשת נעלמת..
סליחה אבל כואב לי מדי..
בתוך סערה
24/02/15 21:24
8צפיות
ובתוך כל הטירוף הזה, המרסק, השובר
אני מבינה כמה שאת כבר מותשת יקירה, כמה שקשה למילים לצאת..
only a girl אהובה, אני מקווה שימי הטירוף יהיו מאחורייך במהרה, שיעברו כמה שיותר מהר ויגיעו במקומם ימים שקטים ושלווים יותר..
אם תרצי לנסות ולדבר על זה, לאט לאט, אנחנו גם בצ'ט האישי והאנונימי שלנו, כל ערב בין 9 לחצות, משאירים לך תמיד מקום בו אפשר להיות ביחד אל מול הכאב..
אפשר לסלוח ?
21/02/15 19:23
47צפיות
היום אני עומדת מולם קצת יותר חזקה, או בעצם קצת יותר מעמידה פנים שאני כזאת..
אמרו לי שבשביל להתקדם אני צריכה לסלוח לכל מי שפגע, לשחרר את הכעס הזה שטמון בי.. ואני שואלת אם באמת זה אפשרי והכרחי? אם אפשר לסלוח למילה הזאת שאני לא מסוגלת להגיד כשאני חושבת על מה שעשו לי - ״הורים״ .. רגע, אז לסלוח לאבא שהיה מרביץ לאמא מול העיניים שלי? ולסלול לאמא שנשארה איתו ובגללה סבלתי מהמצב שתמיד הרגשתי אחראית והייתי עומדת בינהם? או גם לסלוח על שהיו מרביצים לי? ולא סתם מרביצים מכה פה מכה שם, חגורות ממש כאילו אני כלום כאילו אני לא ילדה קטנה, ולא סתם ילדה קטנה, הבת שלהם..
לסלוח על המילים אולי? נולדת בטעות, מאז שנולדת יש לנו רק רע, חבל שהבאנו אותך..
ועל זה שתמיד גרמו לי להרגיש טיפשה אם לא הייתי מצליחה לפתור איזה תרגיל בחשבון.. וכמובן לסלוח על הדרכי התמודדות שלי? לחתוך את עצמי? שבמקום לעזור הייתם קוראים לי חולת נפש. כן בגללכם.
אז נכון שהיום הצלחתי להפסיק חלק מזה, לא מרביצים לי יותר.. המילים ממשיכות, האהבה שלהם למי שהם חושבים שאני, מי שהם רוצים שאני יהיה, והחוסר קבלה שלהם כשאני מראה להם קצת מי אני באמת..
למרות שחלק ממה שסבלתי בילדות כבר לא קיים הדברים עדיין משפיעים , אני לא שוכחת את המילים, אני עדיין רואה את הצלקות, ועדיין מתמודדת עם ההשלכות, הטראומות שמלוות אותי עד היום, החרדות.. ואתם יודעים על זה משהו בכלל אבא? אמא? לא.. אתם מפחדים לדעת למה גרמתם. אתם מפחדים להודות שזה אשמתכם. הכעס. הכאב. הדמעות. אני שפוגעת בעצמי. אני שהפסקתי. אני שאיכשהו יצאתי חזקה. אני שמתמודדת ושואלת את עצמי אם אי פעם אוכל באמת לסלוח לכם...
אולי לא תמיד..
22/02/15 16:30
10צפיות
שלום יקירה, אני מבינה שאת מרגישה שאת לאט לאט מתחזקת, אך עדיין הצלקת שבלב מלווה, לא נרפאת עד הסוף, למרות הזמן שעובר..
 
צלקת של כעס וכאב, כעס וכאב שלא ברור איך אפשר 'לשחרר' אותם, כי הם כ"כ עמוקים, כ"כ מושרשים, משחר הילדות, מעשרות רגעים לא הוגנים ומכאיבים של אלימות וכאב, של אכזבה וחוסר תמיכה, של פחד וחוסר ביטחון שאף ילדה לא אמורה להרגיש בביתה שלה, במקום שאמור להיות הכי מגונן ועוטף..
 
יקירה, אולי יש מן האמת באמירה שכדי להמשיך הלאה צריך לסגור מעגל, לשחרר את העבר.. אבל אולי לפעמים גם יש דברים שהם גדולים וחזקים מאיתנו, דברים שכמה שלא ננסה, לא באמת נוכל לסלוח.. אולי הכעס והשנאה ירגעו עם הזמן, יהפכו לאדישות.. אולי המרחק מהבית יאפשר יותר מרחב לנשימה, יפנה מקום לקשרים ודפוסים בריאים יותר שיתנו כוחות ותקווה.. אולי הדרכים בהם תבחרי ללכת, השבילים שתסללי בעצמך והאנשים שתבחרי להכניס לחייך בדרך – יוכלו לפצות במידת מה על הכאב של השנים שקדמו לכך.. אבל אולי באמת אי אפשר לסלוח עד הסוף.. רק לקבל את זה שזה מה שהיה, להשלים עם העבר, בלי לצפות לשכוח ממנו או למחוק אותו.. אבל כן עם ידיעה מאד ברורה, כמה שמה שעברת היה לא הוגן, פוגעני ונוראי.. וכמה שהעתיד שאת בוחרת לך יהיה אחר..
 
את יודעת יקירה, לצערנו לא תמיד יש לנו שליטה על חוויות נוראיות שאנחנו עוברים, אבל כן יש לנו שליטה ובחירה במה שעושים איתן.. ואני בטוחה שאת כל החוויות הנוראיות שעברת, את רגעי הפחד והאיומים, את המילים הפוגעניות – את תוכלי להפוך לעתיד טוב יותר, לעצמך, לחברים קרובים שתבחרי, לילדייך העתידיים שתעניקי להם את היחס ההפוך מכך, יחס אוהב, מקבל, מכיל.. דווקא מהמקום שיודע איך זה מרגיש להיות בצד השני, ההפוך.. ואולי עצם ה'סליחה', היא לא בהכרח להם, להורים, אלא לעצמך מעצם החיים האחרים שתאפשרי לעצמך, מעצם זה שהכאב הזה לא יכתיב את כל מי שאת, אלא יהווה כמעין דשן ובסיס לצמיחה ותקווה..
שישי בערב
20/02/15 19:52
48צפיות
שישי בערב
ארוחה משפחתית
כל שבוע אותו נוהל
ובערב אין עם מי לצאת.
 אוכלת עם המשפחה כי אין ברירה
לא באמת כי אני רוצה 
לא כי אני מרגישה שייכת
 
ועם אבא בכלל לא מדברת.
כל שבוע אוכלת עם המשפחה ונוחתת לשבת עצובה.
 
 
 
זה בהחלט נשמע רע
21/02/15 03:34
22צפיות
אך לפחות יש לך משפחה לאכול איתה ואין לקחת זאת כמובן מאליו.
אני מכיר כאלו שגם בשישי וגם בימי חול, אוכלים לבד (ואין להם שום קשר עם משפחתם).
בכל אופן ולמרות זאת- העצב שלך מובן ומוצדק.
 
בדידות מחזורית
22/02/15 16:19
8צפיות
קטרינה יקרה שלנו,
יש אנשים שמחכים לסוף שבוע, לארוחה של שישי, למנוחה ולזמן המשפחה של שבת, לביחד.. מחכים בכיליון עיניים, בציפייה, בהתרגשות לקראת הטוב שיגיע..
ואולי אותם אנשים, לא יכולים לשער כמה שזה יכול להיות אחרת, כמה שארוחות השישי יכולות להיות עצובות, מלאות בבדידות איומה גם כשמסביב יש עוד אנשים.. לא יכולים לשער, כמה שגם סביב אנשים שמוגדרים 'משפחה', אפשר להרגיש כ"כ תלושים, כ"כ לא שייכים, כמו נטע זר שנמצא במקרה במקום מסוים, בלי שהוא מרגיש שהמקום הזה באמת יכול להקרא 'בית', או 'משפחה'..
אהובה שלנו, אני מקווה שארוחות השישי שלך ישתנו עם הזמן, שעם הזמן - הן יהיו מתוך בחירה, ובחברת אנשים שאת רוצה לבלות איתם.. שעם הזמן הן יוכלו לפצות ולמלא את החלל של כל ארוחות שישי ה'הן', הנוכחיות, לתקן את תחושת הבדידות והתלישות.. מאמינה בכל הלב שהימים האלו עוד יגיעו, בקרב המשפחה העתידית שלך, בקרב החברים שתבחרי להקיף את עצמך בהם ביום מן הימים
ילדי כאב..
20/02/15 02:29
37צפיות
מתרוצצים בין השכונות מחפשים תקווה במקום לבכות.. האור שהם מנסים למצוא כבר מזמן כבה שמישהו יגיד להם את האמת וישקר להם שזה לא נורא..
אין להם הורים הם ילדים של אלוהים, וגם אתה אבא שבשמיים לא תמיד משחק לפי החוקים..
זה כמו משחק קלפים שבו לייאוש יש קלפים יותר חזקים , ומי הוא בכלל הילד הזה חלש ותמים יודע הרבה אבל מעדיף לשמור בפנים..
הכעס שלהם זה פחד, מעדיפים להתגונן ולא מאמינים לאף אחד...
השיטו להם יד אבל הם כבר מעדיפים את הלבד, כשאף אחד לא יכול לפגוע הוא יותר רגוע..
הפסיקו לצפות כבר אין להם חלומות, חיים מהיום למחר, מכינים את עצמם לכאב שחוזר ולא נגמר..
מעומק הלב
22/02/15 16:06
9צפיות
ילדים של כאב – עצם צימוד המילים האלו כ"כ מכאיב, כ"כ צובט את הלב. המחשבה על זה שילדים, שהם עוד רק ילדים, שצריכים להיות ילדים, שמגיע להם להיות ילדים – מתמודדים עם כאב שלא שייך לעולם שלהם, כאב ששייך לעולם המבוגרים, כאב שתולש אותם מהילדות שלהם ומשליך אותם ישירות אל העולם הזה של כאב – היא כמעט בלתי נתפסת, כ"כ לא הוגנת..
 
ואם מהצד נשבר הלב על אותם הילדים, אי אפשר לדמיין אפילו איך מרגישים אותם הילדים עצמם.. איך זה מרגיש כשמנסים להפוך את הכאב לתקווה, אך זה כ"כ קשה.. איך זה מרגיש כשבמקום לבכות, מנסים להיות חזקים, אבל זה כ"כ מכביד.. איך זה מרגיש כשמנסים למצוא מעט חום, הכלה, אהבה – בסביבה שלפעמים היא כ"כ בודדה ומנוכרת, סביבה שרק גורמת להרגיש לבד יותר, נטושים..
 
את יודעת יקירה שלנו, הרבה פעמים אומרים שחברה נשפטת דווקא לפי היחס שלה לחלש, לפגיע.. ומהזווית הזו, נראה שיש לנו עוד כ"כ הרבה מה לשפר כחברה, כדי שהילדים שלנו ירגישו בטוחים, ירגישו אהובים, לא ירגישו שהם הקטנים ביותר, שהכי פחות מגיע להם, ואין מי שיגן עליהם ויעטוף כשכואב..
אני שולחת לך חיבוק גדול, חיבוק שכ"כ רוצה לעטוף אותך, ואת כל הילדים שמרגישים כך.. חיבוק שמזכיר שגם כשהלב כבר נואש מלהושיט ידיים לתקווה - עדיין יש אנשים מסביבך שלא רוצים לוותר עלייך, שמאמינים בך, ושולחים אלייך את מלוא החום שבליבם, מעומק הנשמה
º
תודה על ההבנה שלך..
24/02/15 08:51
5צפיות
ילדים בריאים
18/02/15 13:06
57צפיות
מישהו אסף אותנו ממשחקים בחצר אחורית
בלילות תל אביב החמים אל תוך המקום הזה
עטוף בקירות לבנים חגגתי יום הולדת 20 בבית ה16
אני זוכר תרגע שנפלתי והם הניחו לי יד רכה שנייה לפני
שהראש פגע ברצפה אל תתעסקו איתי אני הוא מלך השכונה
אני לא צריך עזרה שינסו אותי
 
כל אחד רואה כל אחד רואה כל אחד רואה שאנחנו ילדים בריאים
 
אני זוכר תרגע שהגעתי אמרו לי זה קוראים לו דוקטור יאיר
וזאת קוראים לה דוקטור מיכל הם יבדקו אותך
יש כאן ילדים בגילך אתה תגלה שהם נורא דומים לך
היי ילדים תראו לי איך אתם ישנים איך הסדינים פה נוחים
והחלומות פה טובים כמו בחוץ
אז איך אתם פורקים עצבים אם לא בחוץ
ילדים בריאים-כואבים
19/02/15 21:47
19צפיות
ילדים בריאים, ילדים שקופים, ילדים של החיים
ילדים שעוברים בין 'בתים', מרגישים תלושים, מרגישים כלואים, מרגישים בודדים..
ילדים שמרגישים חזקים, ילדים שחייבים להיות חזקים
ילדים שצריכים למצוא, איך לפרוק את הכאב והעצבים, גם אם לא בחוץ..
 
ילדונת שלנו, אהובה, ספרי לנו עוד על מה שמצאת בשיר הזה, על החיבור שהרגשת אליו.. וספרי לנו גם על הדרך שבה את 'פורקת עצבים', על הדרך בה היית רוצה לתת לכאב לצאת..
 
קראתי פעם שההבדל בין בנים לבנות בפריקת הכאב שלהם
21/02/15 03:18
10צפיות
הוא כזה:
הבנים, פורקים זעמם ע"י פגיעה באחרים
ואילו הבנות, פורקות זאת ע"י פגיעה בעצמן.
 
כמובן שהמשפט מכליל, אבל העובדה שבבתי הסוהר למשל יש רוב מוחלט של גברים
ואילו בבתי הזונות למשל, רוב מוחלט של נשים, מעיד שיש בכך משהו.
:(
20/02/15 03:55
10צפיות
אוי איזה שיר מקסים
דכאון
16/02/15 19:02
60צפיות
לא כ"כ ידעתי למי לפנות בעניין,ואז הגעתי לכאן.
אני פשוט מרגישה שאיבדתי את עצמי לחלוטין.אין לי אופי,אין עמוד שדרה,פשוט ריק.אני לא אוהבת לדבר על הדברים האלו,כי מאסתי אותם כבר מכל כיוון אפשרי בעולם הזה-אבל אין לי ברירה כ"כ.אני מרגישה אבודה,מרגישה לא מחוברת לעצמי,פשוט תקועה.אני באה ממשפחה הכי בריאה שיכולה להיות,ופשוט הרסתי אותה.אני לא יודעת איך להמשיך הלאה ולהתקדם אחרי ההרס העצמי שהביא אותי לאן שאני היום.הלב שלי כבר הפסיק לעבוד,הכל נורא מבולבל ומטושטש לי.הכל.כל המציאות.אני גם לא מרגישה פחד כלשהו,שה הדבר הי טבעי לבנאדם.פשוט מרגישה מוזר ושאני לא מצליחה להכיל את עצמי.יש בי זיק של תקווה,לכן פניתי לכאן,לכן אני עוד עומדת על הרגליים.אבל בכל זאת,הייתי שמחה לאיזו עצה כלשהי,או סתם הבנה.
לזלוג לעצמך בין האצבעות
17/02/15 23:48
26צפיות
ענת יקרה
נשמע שאת מרגישה ריקנות איומה בתוכך, כאילו אין מה שמחזיק מבפנים, והכל נוזלי וגמיש מידי, ואת זולגת לעצמך, כמו גרגרי חול בין האצבעות.. עד שמתעוררת תחושה של ויתור, ויתור על עצמך.. וזה בטח יכול להיות כ"כ מתסכל ומפחיד..
 
כמו לעמוד מול התפצלויות בשביל, אך להיות חסרת אונים לגמרי מולן, להרגיש שאת נישאת עם הרוח, שלוקחת אותך במעין ספירלות מתסכלות, כמו עלה שחלש מכדי להתנגד או לגלות רצון משל עצמו, וכך חוזר שוב ושוב לאותו המקום ממנו התחיל, כמו תקוע במקום.. ענת יקרה, האם תוכלי להזכר ולספר מתי בפעם האחרונה כן הרגשת מחוברת לעצמך, קרובה לעצמך?
 
ותוך כדי, נראה שאת כועסת על עצמך על הכאב שאת מרגישה, ורגשות האשמה בטח הופכות את הכאב לעוצמתי ומכביד יותר..
 
יקירה, כשנמצאים במקום כואב ומייאש, לפעמים קשה מאד לראות את האור בקצה המנהרה, קשה להרים את עצמך מתוך משבר גדול – זה כ"כ טבעי, הרי אז אנחנו הכי פגיעים, וכוחותינו מותשים.. אבל אולי יקירה, כמו שאומרים, 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'.. דווקא מהנקודה הכואבת והשבירה ביותר, אולי אפשר רק לעלות.. וגם אם העלייה הזו לא תהיה מהירה או קלה (וסביר להניח שהיא לא תהיה קלה או מהירה) – לאט לאט, צעד אחר צעד, היא תהיה אפשרית.. ואולי כדאי גם לנסות ולהעזר בעוד מישהו בדרך הזו, כי ללכת בשניים קל יותר, ואפשר לפעמים להישען.. יקירה, האם שקלת למשל לפנות לייעוץ או טיפול מקצועי, שיוכל ללוות אותך בתהליך הזה?
אני
18/02/15 18:14
21צפיות
פעם אחרונה שהרגשתי קרובה לעצמי הייתה לא מזמן,לפני חודש-חודשיים אני חושבת,זה בא לי ברגעים הכי לא צפויים,אותה קרבה.פתאום כשאני בתקשורת עם אנשים חדשים אני מגלה את עצמי.הייתי במקום החשוך הזה כבר,ובמקום לעלות ירדתי עוד יותר אני חושבת.אני הולכת לפסיכולוגית באופן קבוע,ובמקביל מטופלת אצל פסיכותרפסיטית שעובדת דרך הנשימה.הבעיה היא שאני במקום שדיבורים כבר לא עוזרים,אלא רק עשייה.רק עצות פרקטיות יכולות לעזור לי במקום שאני נמצאת בו כרגע.בגלל זה אני כ"כ נואשת לעזרה,כי אני רוצה שדברים יזוזו עכשיו,ולא בעוד שנה.אני רוצה לדעת איך לשפר את עצמי כרגע.לדעת מה לשנות.
עוד
18/02/15 18:19
10צפיות
אני כאילו מרגישה שאני צכה לחזור למקום העצוב הזה כדי להתרומם,ואני לא מצליחה.אני לא מצליחה לפחד כמו שצריך ואני לא מצליחה לשמוח כמו שצריך.אניודעת שזה בגלל הסביבה הכ"כ תומכת שיש לי,אבל אני מרגישה שאני צכה ביקורת על עצמי על מנת להשתפר,והביקורת הזו לא מגיעה מהאנשים הקרובים אליי...
להתקדם בצעדים קטנים
19/02/15 21:31
7צפיות
ענת יקרה, ברגעים של תחושת תקיעות מעיקה, הרבה פעמים אנחנו מרגישים צורך שמשהו 'ידחוף' אותנו קדימה, יתחיל את התנועה הראשונית בתקווה שאחכ נמשיך, משהו שיתן מוטיבציה ו'בעיטה' כדי שנזיז את עצמנו.. קצת כמו שקנאה יכולה להיות רגש חיובי, שמעודד אותנו לשפר את עצמנו, כך נשמע שאת מרגישהש גם ביקורת עצמית היא טובה לך במינון מסוים - שכן היא מעודדת אותך להתקדם ולצמוח..
 
אבל לפעמים, שום דבר חיצוני לא יוכל לתת את התחושה הזו, שאולי צריכה להיות בבסיסה פנימית..עידוד ודחיפה מאחרים זה חיוני והכרחי, זה עוזר להתקדם ולצעוד קדימה, אבל כוח ההנעה הראשוני צריך אולי לבוא מבפנים, ולא תמיד קל למצוא אותו, בטח שבתקופות קשות.. וגם ביקורתיות-עצמית, צריכה להיות במידה אולי.. כי במינון יתר היא יכולה להיות יותר 'שליח' של כוחות הרסניים, ופחות דבר מקדם..
 
יקירה, אני שמחה לשמוע שאת מטופלת ונמצאת במסגרת תומכת, זה כבר המון. ומבינה גם את תחושת הדחיפות, את הכמיהה הזו להתקדם, ואת התסכול הזה מהתקיעות, מחוסר האונים שהיא יוצרת.. אבל כמו שאת בטח יודעת כבר, טיפול הוא יותר מהכל תהליך, ופחות ספרינט למרחק קצר.. לפעמים זה לוקח זמן, וזמן לא מועט.. ולמרות שזה מתסכל, זה שווה את זה לבסוף.. שהרי לקחו שנים לדפוסים מסוימים להיבנות ולהשתקע - אפילו חיים שלמים.. וזה אך טבעי שהעבודה עימם תיקח זמן, ולא תוכל לקרות בן רגע.. וגם אם לרגעים זה מרגיש תקוע, אולי זו דווקא כן התקדמות - בצעדים קטנים, בוטחים, עקביים.. מהסוג שאפשר לראות רק אחרי תקופה מסוימת כשמסתכלים לאחור, ולא מיד באותו הרגע.. מה דעתך?
 
תמשיכי לשתף אותנו יקירה, בפורומים שלנו או בצ'ט האישי..
מקווה שבמהרה תרגישי את השינוי והתנועה להם את כמהה
שלום
16/02/15 03:51
73צפיות
אני כותבת כאן, אולי מכאן מישהו יוכל לעזור..  הגעתי לפורום הזה אחרי שכתבתי צמד מילים בגוגל והגעתי לאתר של סהר. אני נמצאת בימים לא ברורים ומרגישה שאני מאבדת את עצמי. לא יכולה יותר עם הרצון הזה פשוט להיעלם מפה. מרגישה כל כך הרבה עצבות שאני כבר עייפה מלבכות. לא קרה לי שום דבר רע. את כל ההרס שאני נמצאת בו אני הבאתי על עצמי. אני לא מסוגלת להאמין שאנשים אוהבים אותי. לא משנה מה יעשו ויגידו אני נאטמת. בין אם זה משפחה וחברים. הגיע למצב שאני מתרחקת מאנשים ומעדיפה להישאר בבית ולא לפגוש אף אחד. כי אני פשוט בטוחה ששונאים אותי. קשה לי להסביר את המצב בו אני נמצאת וכבר הייתי בטיפולים ובאימונים וזה תמיד נשאר שם, הרצון הזה לא להיות פה וגם אם אחליט שוב ללכת לדבר עם מישהו מטפל, זה עדיין יהיה שם. הגעתי למצב שאני מתביישת לדבר על זה עם משפחה וחברים  מהפחד ''להדביק'' אותם בעצבות ובדיכאון שלי ומן הסתם אף אחד מהם לא ירצה לשמוע שאני מעדיפה להיעלם . ואני לא מתכוונת לעשות שום דבר כי אני לא רוצה להכאיב לסובבים אותי אבל אני באמת לא מצליחה לחיות עם ההרגשת תסכול והעצב הזה יותר
בדידות מכאיבה והקשר לעצמך
17/02/15 22:43
37צפיות
ערב טוב מורן יקרה,
אני שומעת כמה שאת מרגישה אבודה ומבולבלת, כמו מאבדת את הקשר אל עצמך, אל מה שמחזיק אותך בחיים, מה שנותן תחושת משמעות.. וכמה שהחלל הפנימי הזה זועק מתוכך, זועק את הכמיהה שלך לפינה של שקט, לברוח מעט מהכאב, מהעצבות..
 
ואני שומעת גם כמה שאת מותשת מהכאב הזה שחי בך, שלא מרפה, וממשיך למשוך אותך למטה ולמטה, כמו אל תוך בור ללא תחתית, עד שלפעמים זה אולי אפילו מפתיע כמה עמוק העצבות יכולה לשאוב אותך..
 
יקירה, גם אם את לא מרגישה שהיה 'טריגר' מסוים לעצבות שלך, וגם אם את מרגישה שאולי אין לך את ה'זכות' להרגיש כך – חשוב לי לומר שאין תחושה שהיא לא לגיטימית, ואין עצבות ודיכאון שלא יושבים על משהו – בד"כ על הרבה סיבות מגוונות ומשולבות, ששורשיהן נטועים עמוק וכואב..
 
מורן יקרה, אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה הבדידות שאת מרגישה בטח מכבידה, ומבינה שאת מרגישה יותר בטוחה כשאת כמו שבלול, שמתכנס בתוך עצמו, כדי לא להפגע, לא להתאכזב מאחרים..
 
ואולי יקירה, לפעמים אנחנו משליכים על אחרים תחושות שאנו מרגישים בעצמנו.. מייחסים לאחרים 'הרגשות' שלא בטוח שהם באמת מרגישים, אלא יותר קשורות לאיך שאנחנו מרגישים כלפי עצמנו.. ואולי באותו האופן, ההרגשה שלך שאחרים שונאים אותך, והביטחון שלך בכך – קשורים לאו דווקא למצב אובייקטיבי ולתחושות של אחרים כלפייך, אלא מעל לכך לתחושות שלך כלפי עצמך.. אולי לתחושות של ביקורת עצמית, של הרגשה שאינך ראויה, שלא מגיע לך.. שההתבודדות היא מעין דרך 'להעניש' את עצמך, ו'להגן' על אחרים מקרבתך..
 
מורן, אלו תחושות כ"כ קשות, כ"כ מכבידות.. ולבטח הן שואבות כ"כ הרבה כוחות, כדי להתמודד איתן ולעבור כך עוד יום ועוד יום.. יקירה, אני מזמינה אותך להגיע ולשוחח איתנו עוד על כך, בין אם כאן בפורום, או בצ'ט האישי והאנונימי שלנו, שפעיל כל יום בין 9 בערב לחצות, דרך האתר שלנו..
מחכים לך יקירה, בכל דרך שתבחרי
 
תודה
17/02/15 23:26
29צפיות
תודה על תגובתך, כאילו קראת אותי כמו ספר פתוח. 
כמו שרשמת, אני באמת מרגישה ''בטוחה'' יותר כשאני מתכנסת בתוך עצמי .. מה שרע זה שבימים האחרונים אני סוגרת את עצמי בבית ומרגישה שאין לי את הכוחות לצאת החוצה לראות אנשים או בכלל לדבר עם חברים אפילו דרך הודעה.
אני מרגישה מבולבלת ושכאילו עשיתי משהו נורא בשתיקה שלי ושכבר אין דרך חזרה \:
בבקשה תני לי עצה ולו הכי קטנה להשתחרר מזה 
 
לסדוק את פקעת השתיקה
17/02/15 23:59
29צפיות
מורני יקרה, נשמע שאת מודעת בכאב רב כ"כ, להסתגרות מצד אחד, אך גם למחיר שלה מצד שני.. ואולי את מרגישה שהויתור על קשרים ואינטראקציות עכשיו הוא כמעין התגוננות עצמית, שמירה על עצמך בתקופה פגיעה.. וזה בסדר גמור.. לפעמים הדבר הנכון לעשות, הוא לתת לעצמך קצת מנוחה מאחרים, מהצורך 'להיות מישהי' כשאת איתם, מהצורך לרצות אותם, להיות שם בשבילם.. לפעמים קשר עם אחרים יכול להיות מכביד למדי, דורשני.. ובתקופה בה הכוחות מתדלדלים מעט, זה יכול להיות מאד מאיים, עד כדי רצון להתרחק מעט..
אך מנגד, נראה שהבדידות מכאיבה אפילו יותר, מעצימה את הכאב, ואת נותרת חסרת אונים, לא יודעת באיזה מהצדדים לבחור..
 
יקירה, לצערי אין לי עצה לתת, הלוואי והיו פתרונות או בחירות קלות.. אבל אולי אפשר, בין 2 הניגודים הללו - של ביחד ולבד - למצוא מעין נקודת איזון.. לזכור שזה בסדר לרצות להיות יותר ביחד, ובסדר גם לרצות יותר לבד.. שזה בסדר להתרחק מעט כשאת מרגישה שאת צריכה את עצמך לעצמך, ושזה בסדר להתקרב כשהבדידות מכבידה ואת זקוקה לתמיכה וקרבה, לקשר אנושי.. התנועה בין התקרבות להתרחקות היא חלק בלתי נפרד מכל קשר, ולעיתים נדירות וקיצוניות בד"כ ההשלכות הן בלתי הפיכות.. וגם אם כרגע זה נראה שהשתיקה היא בלתי הפיכה, אולי המחשבה הזו קשורה יותר לתחושת אשמה שמייסרת אותך, ולאו דווקא לאיך שחברייך ירגישו אם תרצי לחדש את הקשרים.. אולי אם תסבירי, שהיית צריכה קצת זמן לעצמך, שאת מרגישה מאד חלשה וחסרת כוחות אפילו להושיט יד, הם יוכלו להבין, שהרי כל אדם חש כך לפעמים.. ואולי בדרך זו תוכלי גם לבקש מהם (או לכל הפחות לאותת להם) להיות איתך, בעדינות, במינון שמתאים לך..
מה דעתך יקירה?
 
(אגב, הצ'ט שלנו דרך האתר כבר בדיוק נסגר - אך כל יום יש גם בפורומים וגם בצ'ט מתנדבים שונים, ותוכלי להגיע באיזה יום שתרצי יקירה, מתי שתרצי )
מנסה להמשיך הלאה
18/02/15 17:37
33צפיות
שוב תודה רבה אתם מחממים את הלב ונותנים תקווה.
החלטתי לא לכעוס על עצמי. בשבוע האחרון קרה משהו שגרם לי ללכת אחורה אחורה בחיי ולנסות להבין או לבחון מה היה שמה שהגעתי למצב כזה. אין לי תשובות אבל כנראה שגם לא יהיו כי אולי זה משהו שנבנה עם השנים, איזשהו מנגנון ''הגנה'' שעשוי כל כך טוב.
מה שכל כך כאב זה להביט אחורה, לאנשים שהיתה לי ביניהם איזושהי אינטראקציה ומרוב הביטחון שלי בכך שלא אוהבים אותי הפסדתי כל כך הרבה.. 
בימים האחרונים עולים לי הרבה אנשים בראש וגם צצה אותה מחשבה שהייתה לי אז ואני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה. 
מה עשיתי רע שחשבתי שלא אוהבים אותי.. 
אני כותבת והדמעות יורדות מעצמן..
מכאן אני צריכה להמשיך ולחיות, כל כך קשה פתאום לשנות את החשיבה או את האמונה אבל אני כל כך משתדלת כי אני כבר עייפה..
 
º
19/02/15 21:49
15צפיות
אני הבת שלך..
18/02/15 02:04
56צפיות
ואת יודעת קצת מאכזב שאת לא מוכנה לקבל אותי. תמיד הייתי שם בשבילך. וגם אני לא הסכמתי עם הרבה החלטות שאת עשית. לא הסכמתי עם זה שנשארת עם בנאדם שתמיד היה פוגע בנו אבל למדתי לחיות עם זה ולהישאר עדיין לצידך למרות כל הסבל שהיה כרוך בזה. והנה דווקא את. דווקא את שציפיתי שאולי קצת תבואי יותר לקראתי. אבל לא. את מעדיפה לזרוק אותי. הבת שלך, בגלל בחירות שלי שאת לא מקבלת.
ויודעת מה? אולי באמת אני דפוקה, אולי אני חרא של בת. בסך הכל היה לי חלום להתגייס ממש בת פושעת יש לך. אבל נמאס לי להילחם רק בשבילך, הגיע הזמן שאני יילחם גם קצת בשבילי. רק חבל שבמלחמה הזאת את לא תהיי לצידי כמו שאני הייתי לצידך..
תחושת הבנה
18/02/15 13:19
15צפיות
just יקירה, אני שומע את האכזבה מהתגובה של אמא שלך להחלטך.. אך אם זאת הצלחת להגיע
לתובנה אמיצה שהאנשים שנמצאים סביבך לא תמיד יהיו שמה עבורך כשתצטרכי אותם. 
למרות שהציפייה והתקווה שלך ממנה עדיין את בחרת להמשיך ולהתמודד עם האתגרים שעומדים מולך
הכל כדי להגיע למטרות שהצבת לעצמך..אם זה בחירה בדרך שונה מהמקובל ועד לגיוס, כל צעדים אלה אינם
מובנים מאליו והם מסמנים את הכוח הפנימי שבתוכך..אך עדיין ישנה עוד דרך ארוכה מולך ולכן אנחנו פה כדי לתת כתף
תומכת וחום גם בצ'אט..כמו כן למרות שבחרת לא לפנות להילל אנחנו משאירים את האופציה הזאת מולך כדי שאם תראי לנכון 
בעתיד לבחור בה תדעי לאן לפנות.. 
 
לא, את לא דפוקה ולא חרא של בת. הבעיה שיש לך חרא של אמא.
21/02/15 03:21
12צפיות
הורה שזורק את ילדיו במקום לדאוג להם, הוא חרא ואין לו למי לבוא בהאשמות חוץ מלעצמו.
 
אני
15/02/15 22:28
34צפיות
 
והדברים שבאמת מציקים לי אני פוחדת לכתוב. באמת. 
למרות שזה ייראה לכולם ליגיטימי, זה מין בושה ופחד. 
אני לא רוצה "ללכלך" את השם שלה. 
אני רוצה לשמור על השם הטוב שלה כמה שאפשר.
 
מחסום יצירתי
16/02/15 21:34
18צפיות
דידי יקירה, נדמה שאת מוצאת את עצמך בצומת דרכים
בין הבחירה הבטוחה להשאיר בפנים את הרגשות שמצטברים על האנשים שקרובים אליך..
לבין הבחירה לפרוק ולספר שאולי תראה כתקינה מבחוץ אבל תגרום לאי שקט ונוחות בתוכך.
דידי אהובה, ראשית אנו רוצים להודות לך על כך שמצאת הכוח שבך לשתף אותנו..האם תוכלי לספר על החוויה שהביאה 
אותך לסערת רגשות שאת חווה בימים אלה? 
ממש לפני הנקודת שבירה..
15/02/15 20:26
51צפיות
היום אני לא יספר תלונות על ההורים המקסימים שלי ועל הילדות המדהימה שעברתי. היום אני לא יספר על החברים המדהימים שלי שתמיד היו שם בשבילי. היום אני לא יספר על הצלקות שלי. היום בעצם הגעתי למצב שכבר לא אכפת לי מכלום, או שכן כי בכל זאת משום מה אני בוכה עכשיו שאני כותבת את זה. את היום הזה אני מקדישה לשנאה עצמית. נמאס לי מעצמי. פשוט נמאס. נמאס לי שרע לי ונמאס לי שאני לא יודעת לעשות עם זה כלום. נמאס לי לקום בבוקר ולראות שוב את עצמי ולהבין היי שיט את עדיין חיה. לא אני לא בסכנה של התאבדות או משהו קלטו קטע אפילו את זה אני לא מסוגלת לעשות.. אני פחדנית מטומטמת. השגרה שלי נהייתה כל כך עלובה שבחיים לא חשבתי שאני יגיע למצב כזה. בואו שמעו את השגרה המעניינת שלי: קמה בבוקר באיחור כמובן כי אפילו להגיע בזמן אני לא מצליחה , משם למקיף אה אופס, סליחה לפני זה אני לובשת את המסיכה שלי ואז הולכת ךמקיף. כן, המסיכה. הכי חשוב, אם אין מסיכה יתחילו לראות אותי הדכאונית והלא מאושרת בכלל ויתחילו לשאול שאלות לא מכוונה של באמת להתעניין, רק מכוונה של להשתיק את המצפון שלהם . משם חוזרת למשפחה המקסימה שאני כל כך אוהבת, ובעיקרון מסתגרת בחדר עד הבוקר של אחרי, ולפני שאני הולכת לישון הדבר הכי קרוב להתאבדות שאני עושה זה להתפלל או שאני לא יקום בבוקר או שאני יקום במקום רחוק רחוק שאולי שם אני יוכל לנסות מחדש.. וזהו בעיקרון שגרת חיי המדהימה.. אפילו יציאות עם חברות כבר אין לי כי כמו שציינתי הרבה קשרים שלי עם חברות טובות נגמרו, והחברים היחידים זה החברים למקיף ולא מעבר. בנוסף ציינתי כבר שאין לי עבודה כי גם משאר העבודות עד כה דאגו לפטר אותי ואני לא מוצאת כלום כי אני כישלון. גם אם אני מצליחה להוציא ציונים טובים זה רק דרך העתקות או חרישות של החיים זה לא הופך אותי לחכמה בכלל. אתם יודעים בעצם מה ההבדל בין מי שאני היום לבין מי שהייתי פעם? פעם הייתה לי שמחת חיים בצורה מטורפת, תמיד שהיו מזכירים את השם שלי היו אומרים כן זאת המצחיקה החייכנית.. והיום? כלום לא נשאר ממני, זה הייתה הדרך התמודדות שלי ואין לי אותה יותר והדיכאון והבדידות האלה הורגים אותי. חחח עזבו מי בעצם קורא את זה אשכרה .. לאלה שבכל זאת משועממים שהם קוראים את מה שיש לי להגיד אני מבקשת בלי תגובות תנחומים או של כאילו אתם מבינים אותי... הכל טוב אולי אלוהים יקשיב לתפילות שלי ואז כבר לא תצטרכו לשמוע את החפירות שלי. סליחה לבינתיים.
תהום
15/02/15 22:08
24צפיות
“I didn't want to wake up. I was having a much better time asleep. And that's really sad. It was almost like a reverse nightmare, like when you wake up from a nightmare you're so relieved. I woke up into a nightmare.” 
 
just יקירה, אני שומע את ההרגשה המשתקת שאת חווה
את מוצאת את עצמך חסרת אונים מול הביקורת העצמית
והקולות שקוראים שאין טעם לקום בבוקר בגלל שגם ככה
המציאות שאת הולכת לפגוש תהיה אפלה ומכבידה..
הבדידות לעתים קרובות משאירה אותך לבד בהתמודדות עם 
הסערת רגשות שאת חווה..ונראה כי ההצטברות של הרגשות
מאיימת להכריע אותך עד כדי כך שאת רוצה לברוח מהקשיים 
והאתגרים שעומדים מולך..
just אהובה, את לא לבד בדרך שאת צועדת בה אנחנו וחברי הפורום כאן כדי להכיל
את הצעקה שלך לתמיכה ולאוזן קשבת..בנתיים את מוזמנת לצ'אט שלנו שפתוח עד חצות 
את נוזפת בעצמך על ש"אפילו לא מצליחה לקום בזמן"
21/02/15 03:27
11צפיות
או "אפילו יציאות עם חברות כבר אין"
אבל- הפלא הוא שלאור המצב בו נמצאת, את מצליחה בכל זאת לקום לבית הספר ואף לענות/להעתיק תשובות במבחנים.
זה לא מובן מאליו וזה מעיד שאת חזקה ולא חלשה.
יתכן שרבים אחרים במצבך לא היו מצליחים לעשות זאת.
ואגב, לגבי בית הספר- העובדה שאת עוברת מבחנים למרות שהדבר לא מעיד דבר על הבנתך את החומר, היא כשלון של שיטת החינוך ולא שלך.
הדבר אגב אינו מוכיח שאת טיפשה, שהרי מכושר הניסוח שלך פה ניכר שאת חכמה
לכל היותר הדבר מעיד שאינך מתעניינת במקצועות הלימוד הנל (שכאמור- אינם מעידים בהכרח על אנטלגנציה גם של המצטיינים וגם של הנכשלים).
 
חוזרת בחזרה..
14/02/15 19:06
82צפיות
ועכשיו היא חוזרת אני מבולבלת.. כל כך הרבה קרה מאז שהיא החליטה שהיא עוזבת..
ארבע שנים שאיתי לא דיברה לא הבנתי מה עשיתי לא הבנתי מה קרה.. את אחותי חלק ממני שלמדתי לדחוק, וכשהיו שואלים אותי עלייך הייתי נבוכה, מתחילה לשתוק..
שמעתי עלייך שאת מצליחה, שהולך לך טוב..
והיה מוזר לעבור לידך ברחוב כאילו אנחנו לא מכירות , לעזאזל הייתי רגילה לישון איתך לדבר בלילות.. תמיד היית מודל לחיקוי שלי זאת שהצליחה לברוח.. תמיד הערכתי עד כמה יש בך כוח..
תדעי שגם כשהייתי עוברת לידך ולא היינו מחליפות מילה הייתי מרחוק מסתכלת עלייך ומרגישה גאווה.. הפכת לאישה חזקה עם עמוד שידרה לא נשברת בקלות מראה חזות קשוחה שלא יקרה מצב שמישהו בך שוב יפגע..
באותו יום שהפסקנו לדבר התחלתי להיסגר.. זה תמיד היה ברור לי שאנשים תמיד עוזבים אבל לא ציפיתי את זה ממך..
לא הבנתי למה ואיך וכשיהיה לי רע לאן עכשיו אני ילך? איך השארת אותי שם איתם הם כל כך דפוקים ואותי הם לא מבינים, ורע לי שם את יודעת עזבי בעצם מה אכפת לך..
אבל עכשיו החלטת לחזור עד שהצלחתי איכשהו להשאיר אותך מאחור..
רגשות מהולים
14/02/15 22:34
17צפיות
just יקירה, נדמה שההתרחקות של אחותך ממך השאירה פער בחייך.. ולמרות החוסר בקרבה והחום שהיא העניקה 
הצלחת להמשיך הלאה למרות הקולות החולפים שהזכירו אותה לעתים.. הרגשות החיוביים כלפיה נשארו והדימוי של האחות החזקה
המהווה עבורך מודל חיקוי נשאר, מודל חיקוי להתמודדות  בסביבה הקרה והשופטת שמשאירה אותך באי ודאות מתמדת של 'מי הולך לעזוב אותי בדרך הפעם?'.. יקרה אנחנו שומעים את הסערת רגשות והבלבול שהחזרה שלה הביאה ואנחנו כאן כדי לתמוך, להקשיב ולהעניק חום בזמנים הקשים 
לפני כשבוע הלכתי לעבוד במפעל בעבודת יצור (עבודה לשבוע).
13/02/15 00:18
50צפיות
בחור שישב לידי ובדק את העבודה אמר שהכל בסדר. אחרי שעתיים ניגש האחראי לבדוק והתחיל לנבוח שלא בסדר... אמרתי שכך הסבירו לי ואמרו שבסדר גמור,,,, והסתבר שכל הגלגל היה מקולקל... למחרת שהגעתי אמר לי ביי ביי... אין לי הרגשה טובה מזה . מה עושים??
:)
13/02/15 02:25
21צפיות
שמים זין
חוסר צדק
13/02/15 21:15
22צפיות
היי אלה, אני שומעת את התסכול ותחושת העוול שהמקרה עורר בך,
תחושה מאד לא הוגנת שעשית כפי שהורו לך, מילאת את תפקידך ובכל זאת ספגת ביקורת וצעקות, ובנוסף לכך גם עבודתך נגדעה..
יקירה, אם הדבר חשוב לך, אולי אפשר לנסות וליזום שיחה עם האחראי (אם אפשר, מי שאחראי על ה'אחראי' שכעס עלייך), ולהסביר שעשית כפי שהורו לך בדיוק.. ומצד שני, אולי היות ומדובר מראש בעבודה לטווח קצר, עדיף לשמור את הכוחות למאבקים אחרים, או להקדיש את מלוא תשומת הלב לחיפוש עבודה אחרת.. מה דעתך יקירה?
º
21/02/15 03:31
2צפיות
הכל כלול
12/02/15 19:54
48צפיות
ראשית כל היי(: אני מרגישה שבאמת הכל כלוש שלדברים יש יתרונות וחסרונות לדוגמא מציאותית אבא שלי מת.....היה בזה יתרונות וחסרונות החיסרון ש..הוא מת אין לי יותר אבא והיתרון הוא שירד לי נטל מהלב כי הוא היה חולה וכל הזמן דאגתי לו וניסיתי לעודד אותו למרות הכל אז למדתי שבכל דבר יש טוב ויש רע  , אם תחייך לעולם הוא יחייך אליך בחזרה מי שהמציא את המישפט הזה היה על כדורים כניראה כי זה ממש לא ככה): חייכתי אל העולם והוא חישמל אותי לא חייך אליי אני מנסה להיות טובה לכולם ולחייך אבל כולם רואים שזה חיוך מזוייף והולכים כמה שאני מנסה זה לא מצליח אולי זה ביגללי ואולי לא אוי פשוט אני צריכה להיות לבד כמו שאני עכשיו כמו שיש יתרונות וכמו שיש חסרונות ככה יש טוב ויש רע כל היום אני בדיכי חושבת מה יקרה אם לא תהיה אימא ואני יהיה לבד אבל מצד שני יש את אחותי שהיא כל דבר סופגת ומתישהו זה יתפוצץ ואני מקווה שלא יתפוצץ אליי מצד אחד טוב לי אבל מצד שני יותר רע מחפשת את החסר שבי אבל לא מוצאת איך להשלים מנסה עם המישפחה אולי זה יעזור ליפני שבועיים עשיתי גאלח בשיער ואני מפחדת כי המישפחה מצד אבא לא אוהבים את הסיגנון שלי ומאוכזבים מימני אז אני מנסה לרצות מכל כיוון חוץ מאת עצמי וחושבת אולי כדאי ליברוח מהמציאות לכמה ימים שבועות או אפילו חודשים אני לא מבינה בישביל מה ולמה אולי אני בעצם צריכה למות או אולי לחיות העולם איכזב אותי אך עדיין יש בי ניצוץ של תיקווה ואלי גם קצת אהבה יש ילדשאני אוהבת אבל אני מפחדת אולי הוא לא ירצה אותי אולי הוא יספר לכולם וכולם יצחקו עליי אז אני מרחיקה מימני את כולם ומנסה להיות בפינה שלי אבל אי אפשר כי המורות אומרות"ליפתוח ספר או שתיצאי להוצאה" ואז אימא ניכנסת סיפור ואומרת "למה את לא מקשיבה למורה נופר את יודעת שאנימישתדלת שלא יחסר לך כלום" אז זהו שלא אכפת לי מהדברים החומריים ש"משעשעים" אותי אני רוצה שלא יחסר לי בלב אבא אימא אחותי המישפחה כל זה חסר י מרוב ייאוש אני כותבת על הידיים את כל השמות של היקרים לי . זה הכל תודה (-_-)
חיים שמתהפכים
12/02/15 22:26
15צפיות
היי נופר,
מצטערת מאוד לשמוע על מות אביך. נשמע שלהיות שם בשבילו ברגעים הקשים של מחלתו העסיק אותך מאוד עד עכשיו, שפתאום כשהוא כבר לא נמצא, כל הרגשות יוצאים החוצה בבת אחת, במערבולת שמסתחררת לכל כיוון.
 אני מבינה שהיחסים עם אבא היו קרובים יותר מהיחסים עם אמא. שמאז לכתו הבדידות תופסת תאוצה. שאת מרגישה שאמא דואגת לך באופן כללי, אך מבלי לראות מה את באמת צריכה מבחינה רגשית, מבלי לתת לך כיוון בתוך המערבולת, ואת, מצד אחד, מנסה להיות חזקה עם כל מה שקורה, מנסה לרצות את כולם, לא להוסיף קשיים, מצד שני, מחפשת איך למלא את הריק, איך לסתום את החור הגדול שנפער בלב, לפני שהוא גדל ומתרחב.
נופר יקירה.. כשמתמודדים עם אבל במשפחה, יש כאלו שיותר קל להם להתמודד בנפרד, כל אחד בדרכו.. ויש מי שצריך יותר קרבה ויחסים אישיים, שמחפש חום ואהבה שיעזרו לו לשרוד את התקופה הקשה. ברור שאת צריכה עכשיו מישהו שיהיה שם בשבילך ושבבית את לא מוצאת מענה.. שהחוסר כל כך גדול כך שרק כתיבת השמות על ידייך עוזרת לך לחוש קצת פחות בודדה. מקווים שאולי יש מישהו מחוץ למשפחה שתוכלי לדבר איתו, מורה או יועצת בבי"ס או אפילו הורה של אחת החברות שלך. תדעי שגם אנחנו מבקשים לתת לך מקום להביע בו את כל הרגשות והתחושות ואנחנו מחכים לך לשיחת המשך בצ'אט באתר, ננסה להושיט יד על פני מים סוערים.
 
 
המציאות כמו שהיא
09/02/15 05:32
99צפיות
ואת הפחד הזה אף אחד לא מבין.. הם אומרים שזה יעבור, שזה ככה החיים..
הם לא מכירים את ההרגשה של להיות לבד בעולם עוד מגיל צעיר.. להם יש הורים שיחבקו כשיהיה להם עצוב או שיכאב.. לי יש רק להתכנס עם הלבד..
זה להבין דברים עוד כשאתה רק ילד, ואין מי שיסביר.. זה לצעוק חזק והצעקה נשארת באוויר.. זה להתחנן שיעזרו אבל הם לא יודעים איך, אז אתה ממשיך לשתוק ולאט לאט דועך..
התקווה כבר לא חזקה מול הייאוש ואין כבר רגש אתה מפסיק לחוש.. אתה כאילו מת ולרגע שוב מולם מחייך, כי ככה לימדו אותך שכשכואב אף אחד לא יקשיב ומה שנשאר זה להגיד הכל בסדר כשלפני דקה בכית בסתר... הלוואי יבוא יום יגמרו לי החיוכים וכבר לא יהיו מסיכות ואנשים אז יצטרכו לראות עד כמה העולם עצוב יכול להיות..
לא רוצה לחזור לשם..
10/02/15 01:01
59צפיות
וטוב לי פה בחוץ , רק לחשוב על לחזור לבית הגוף נהיה לחוץ.. עייפתי מלריב ולצעוק בא לי פשוט להרגע ולשתוק.. רוצה לחזור מבלי לחוש איום מההורים או מאחותי שעליי תקום.. טוב לי פה, אוהבת את הדממה, הורס לי המחשבה שאני צריכה לחזור לשם כי אין לי שום ברירה.. השקט של הקירות נותן לי הרגשה של ביטחון, כאן אף אחד לא יוכל לפגוע יש לי יתרון.. ונהיה לי קר אבל אפילו זה מרגיש לי בסדר, זה עדיף מהאש שמחכה לי בחדר.. השעה כבר מאוחרת הגיע הזמן לעלות, תהיי חזקה תנסי להתנתק ולא באמת שם להיות..
º
10/02/15 01:13
11צפיות
סליחה..
10/02/15 21:35
53צפיות
ואת יודעת ילדה קטנה אני מצטערת על כל מה שהיית עוברת.. אם הייתי יכולה הייתי מתנהגת אחרת, משנה את המציאות הזאת לפחות כואבת...
סליחה שכשהם היו רבים לא הייתי שמה לך יד על הפנים, וכשכולם היו בורחים את היית זאת שנעמדת מגנה על אחרים..
היי תרימי את הראש את חזקה, אל תשכחי שיש לך מטרה, הכל נראה קשה עכשיו אבל יש עוד תקווה..
טעיתי שהרשתי לך לתת את האמון שלך באנשים, כשבכל מקרה זה תמיד היה נגמר בזה שהם עוזבים..
הלילות ברחובות שהיית מתהלכת בהם שעות, מנסה להבין את מה שקשה לך להאמין.. היית ילדה קטנה שיושנת על ספסלים, נהנית מאור הכוכבים כשבבית לא היה נעים..
וכשגדלת הכרת שכונות חדשות שהתמונות בהם לא היו כל כך יפות.. קראו לשכונות האלה מקום בריחה אחרי שאת הצעקות של הלב אף אחד לא שמע..
ואת יודעת לא בחרתי להיות כאן, הייתי בורחת אם היה לי לאן..
סליחה ילדה, סליחה שנאלצת להיות במקומות שילדה לא צריכה לראות.. אבל אני מבטיחה לך יבוא יום את תראי לכולם כמה שהצלחת למרות כל הקושי שנתן לך העולם..
:(
13/02/15 02:25
11צפיות
מבין אותך כ"כ ברמה שזה גרם לי לבכות את פשוט אומרת את מה שיש לי בלב ואני לא יכול להוציא
ילדה מול המציאות
11/02/15 14:37
26צפיות
אהובה יקרה שלנו, קראתי את הודעותייך הכאובות, ולכמה רגעים הרגשתי שאני ממש יכולה לראות את העולם, את המציאות הכואבת דרך העיניים של הילדה הזו, הילדה שהילדות נלקחה ממנה..
 
את מתארת תחושת בדידות כ"כ מרסקת, ונשמע שלמרות שהיא מלווה אותך מגיל צעיר, עדיין אי אפשר להתרגל אליה, אי אפשר להשלים עם התחושה הכואבת והמייסרת הזו, כמו גוזל שננטש לגורלו, חסר אונים אל מול המציאות, אל מול האכזבה האיומה..
 
כמו לאבד פיסה מהילדות, פיסה שנתלשה ממך בכוח, פיסה של תמימות וביטחון שמגיע לכל ילד לחוות עד תום..
וכמו ילד שידע אכזבות רבות מידי, את הולכת ומתכנסת בעצמך, מרגילה את עצמך לא לסמוך ולבטוח באף אחד, כי לא בטוח במי אפשר לתת אמון, ומי רק ינטוש שוב.. מתכנסת לתוך שבלול, עם הכאב והבדידות, שרק הולכים ומתעצמים בתוך סיר הלחץ הזה שנוצר בתוכך.. ומרוב כל המועקה, מתחילה גם קצת להתנתק, הרגשות מתחילים קצת להתקהות.. כי כמה כבר אפשר להרגיש במלוא העוצמה את כל הכאב הזה.. עוטה מסכה ועוד מסכה, להסתיר את מה שבפנים, אך בתוכך הלב כבר כורע תחת העומס..
 
יקרה שלנו, אני שומעת את הכמיהה שלך לשקט, לפינה של מנוחה, של מרגוע, ללב הכואב.. לפינה בה תוכלי לחוש בטוחה ומוגנת, עטופה.. פינה שתהיה מעין בסיס בטוח שהרגשת שמעולם לא היה לך..
ואני גם שומעת כמה שאינך רוצה לחזור למקום שמרגיש לך אולי כמו שדה קרב, הנתון בכאוס ומאבקים תמידיים, ורק מעורר בך מצוקה..
 
אהובה, האם יש אפשרות, לנסות ולמצוא גם בבית, את הפינה השקטה הזו? חדר משלך, או פינה בה תוכלי להרגיש את המרגוע הזה, כמו כורסה בה אפשר להתכרבל ולקרוא, או מקום בו תוכלי לנסות ולדבר עם יתר בני הבית, ברוגע ושלווה, לנסות ולהסביר איך את מרגישה ולבקש מעט התחשבות..? או לחלופין, האם ניסית לשתף מבוגר אחר בסביבתך, כמו היועצת בבי"ס, במצוקה שאת חשה בבית, ואולי לנסות ולחשוב ביחד איתה על פתרונות בבית שיוכלו להקל עלייך, או לשמוע עוד על מסגרות חלופיות אפשריות?
 
אני שולחת לך חיבוק ענקי וחם, מבקשת לעטוף אותך בו ולהגן ולו במעט, מהרוח והקור ששוררים בחוץ, ולצערנו גם בפנים לפעמים..
 

עסקים נבחרים

עוד...
רוצה שהעסק שלך יופיע בתפוז עסקים?

האזור שלי בפורום
עוד בנושא הפורום


מקרא סימנים
ללא תוכן תגובה להודעה
הודעה חדשה אורח בפורום
הודעה מקורית הודעה נעוצה