בהנהלת:

אופן הצפייה:
הסתרת שרשור מעל   תגובות
עץ הודעות:
שלום,

ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.

השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות.

מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.

הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.

בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.

אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:

http//www.sahar.org.il

אנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.

בברכה,

צוות סהר

הודעה חדשה

שמעתי קולות(16+PDDׂ)
29/08/14 11:22
5צפיות
ביום רביעי שמעתי קול שקרא לי + מחשבות  לא קשורות לקול שרודפים אחריי
בסדר
27/08/14 18:53
18צפיות
שיש הרבה אנשים סביבים
דואגים לי
 
כולם
אבל לי לא אכפת 
מאף אחד
 
לא צריך אותם
את הטובות שלהם
לא צריך שיעזרו לי
אני לא צריך עזרה 
 
אני בסדר גמור
בסדר גמור ככה
והבסדר שלי עצוב
כי לזה התרגלתי
 
אין לי בסדר אחר
אין לי בסדר שהוא לא מר 
 
זה משעשע כל כך
כי כל מה שרציתי
זה סך הכל להיות מאושר.
|מוצץ| אירוע בייביסטאר לנשים בהריון
27/08/14 17:35
|*|את בהריון ורוצה להגיע לאירוע מהנה ולקבל מתנות שוות בשווי 200 ש"ח |?|

|תפוז| אנשים מזמינה אתכן לאירוע מיוחד, בו תמצאו את כל המוצרים שאתן צריכות לבייבי שלכם, בהנחות מיוחדות!

אתן מוזמנות להירשם בלינק הבא:
http://tapuzbiz.activetrail.biz/BabyStar

נתראה ביום חמישי 4.9 בין השעות 10:00-20:00 (אפשר להגיע מתי שרוצים)

האירוע מיועד לנשים בכל שלב של ההריון - אתן מוזמנות להפיץ לחברות.
קשה לי
25/08/14 16:08
47צפיות
איך אפשר לפרוק כל כך הרבה כאב. על מנת שאיכשהו איתן לי כוח לתפקד..כמה שאני מנסה להקים את עצמי מהמיטה זה לא אפשרי, הפעמים היחידות שאני צריכה זה בשביל הקורס בלימודים ואז אני חוזרת ושוקעת שןב במיטה..חשבתי שאם אני יכנס ללימודי סיעוד זה יתן לי אושר, זה נתן המון אבל שנגמרה השנה הראשונה הכול דעך..ונפל לדיכאון,חוסר שינה, התקפי חרדה..האופטימיות משאירה אותי "שפויה" ולא ממוטטת אותי.
שקיעה מעגלית
26/08/14 22:04
13צפיות
דניאל אהובה,
אני שומעת כמה שקשה למצוא את הכוחות.. את הכוחות שצריך כדי למשוך את עצמך מעלה מהמיטה, כשכל מה שבא לעשות זה רק לשקוע מטה ומטה, אל תוך הכר, עמוק אל תוך הרכות הכמעט מנחמת, העוטפת הזו..
כמה שזה מתיש, אפילו להחליט שהיום את יוצאת, שעכשיו את קמה לעשות משהו אחר..
יקירה, האם התחושה של הנפילה במצב רוח החלה בתחילת השנה השניה ללימודים, ומאז נשארה באותה הרמה? או שהיא מתגברת במיוחד בחופשות שבין הסמסטרים, כמו עכשיו?
את יודעת, פעמים רבות נראה שהאושר יהיה באיזושהי תוכנית עתידית, 'אם רק אני אעשה X אני אהיה מאושר'.. ובמציאות, בד"כ X אחד אינו מספיק לבדו.. וצריך גם Y, וZ, וכל פעם נוספת מטרה ויעד שרודפים בזה אחר זה, אך תחושת המשמעות והאושר לפעמים אובדת לה אי שם בדרך.. יקירה, תוכלי לשתף אותנו עוד, בתחושת האופטימיות שבכל זאת משתמרת לה למרות הדיכאון והחרדה, למרות התשישות הנוראית שנופלת עלייך בתקופות מסוימות? והאם תוכלי לחשוב על דברים נוספים, פרט ללימודי הסיעוד, שממלאים אותך ונותנים תחושה של סיפוק, משמעות והנאה?
הי סהר
26/08/14 22:18
15צפיות
אני עדיין לא התחלתי שנה שנייה..אני מתחילה רק בסוף אוקטובר, עכשו אני עושה קורס שלא יהיה לי שנה הבאה.האמת אין לי שום דבר שעושה לי אושר..חוץ באמת מהעובדה שאני לומדת סיעוד ואני יוכל בעתיד לעזור למטופלים במחלקןת פסכיאטריות או בתי חולים פסכיאטריים..ושאני יהיה הכי אפקטיבית כי אני יודעת מזה להיות חולה ומזה להיות בבית חולים חודשים..תחת כאב נפשי בלתי נתפס. עצןב להגיד אבל אין דבר אחר חוץ מסיעוג שעושה לי אושר, אני לא נהנת מכלום, אני מחייכת למשפחה כאילו הכול בסדר והכול מדהים בחיים שלי ושאני מאושרת אבל מתחת לכול זה אני ממש לא מאושרת ולא מדהים לי בחיים..כי אני מאוד סובלת נפשית..אני גם שומרת על עצמי להראןת כמה שיותר חזקה ..אני מפחדת לאבד את הדבר הכי יקר לי שהם הלימודים, שחס ושלום אני לא הצטרך להתאשפז..לכן מאוד חשוב לי לשמור על מצבי הנפשי..אבל זה מאוד קשההה..
חדשה פה.
25/08/14 12:07
45צפיות
ניסיתי כבר כמה פורומים.. תמיד נבהלתי באיזשהו שלב, פחדתי שאנשים שאני מכירה יראו ויזהו אותי. תמיד לא ענו.
פה ראיתי שעונים ושהפורום פעיל החלטתי לנסות. מקווה שתקבלו אותי.. לפחות לתקופה הזאת..
קשה לי נורא.. תמיד קשה לי.. אבל עכשיו בתקופת המלחמה זה פשוט שובר שיאים.
בתחילת המלחמה היו לנו די הרבה אזעקות, עכשיו כמעט שאין. אבל זה עוד יותר מלחיץ אותי.
אני לא מצליחה שלא לעקוב אחרי החדשות כל הזמן. כל הזמן...
אני לא יוצאת עם חברים, כי אני מפחדת.. לא רוצה לפספס כלום. קיבלתי לא מזמן רישיון, אני פוחדת לנהוג.. לא נהגתי כבר יותר מחודש
אני עוקבת אחרי כל אזעקה בארץ.. אני תמיד מרגישה אשמה.
תמיד עושה השוואות למי מותר לפחד למי לא.. אם יש שאזעקה ביישוב קרוב אליי ופה לא אני אפילו יותר מפחדת. הרבה יותר מפחידים אותי בומים בלי אזעקות מאשר אזעקות. ושומעים יירוטים ונפילות אפילו שאני יותר קרובה למרכז מאשר לדרום..
אתמול כמעט כמעט נרדמתי ואז 4-5 בומים ממש חזקים. זה הגיע למצב שאני כבר מחכה לאזעקות, כי גורם לי להרגיש שמותר לי לפחד.
זה הגיע למצב שאני מתאימה את שעות השינה שלי לשעות שהם משגרים כי אני מפחדת לישון או לפספס.. אני יודעת שבלילה הם פחות יורים אז הולכת לישון מאוחר ומתעוררת מוקדם.
צמודה לטלוויזיה כל היום.. ולאינטרנט...
קשה לי לאכול, כואבת לי הבטן..אני מרגישה מטומטמת אני עושה השוואות כל הזמן.. אני לא יוצאת מהבית..
כן הייתי בחו"ל לא מזמן. זאת היציאה היחידה שלי מהבית כל הקיץ בערך.
ואני יודע שבמקומות אחרים הרבה יותר קשה. אבל אני משתגעת.. כל הזמן בוכה כל הזמן בחרדה. לא מצליחה לעשות כלו, אין לי כוח לכלום.. כבר לא יודעת מה לעשות..
אני כן בטיפול. וכן שיתפתי את המטפלת אבל כלום לא עוזר.. אני מרגישה שאני צריכה תמיכה כל הזמן... מצטערת על האורך...
פורום מדהים
25/08/14 14:49
19צפיות
שלום וברוכה הבאה לפורום,כן אזעקות זה סיטואציה מאוד קשה ומלחיצה..אני ההיתי מייעצת לך לא לשמוע כול הזמן חדשות כי זה מגביר מאוד את הלחץ..ולעשות כול דבר טוב שישכיח ממך את הלחץ ..בכול אופן הפורום פה בשבילך,רק בשורות טובות אמן
לחיות בין האזעקות
25/08/14 21:34
15צפיות
לחכות כל הזמן לאזעקה הבאה, לחשוש להתפס לא מוכנה, להרגיש שאת חייבת להיות כל הזמן דרוכה... 

זה בטח כל כך מתיש לחיות במשך תקופה כל כך ארוכה סביב החדשות והאינטרנט... לחיות במן חשש מהאזעקה הבאה, ומצד שני ככל שהיא מתעכבת, כך נראה שהיא יותר קרובה... ואז לפעמים, עם כל החשש, אולי מרגישה קצת אשמה - שאיך זה שאת מפחדת, כשלאחרים יש יותר אזעקות ממך... ואז זה בטח רק מסבך את המצב בינך לבין עצמך, אולי אפילו גורם לך לחשוש לשתף את מי שקרוב אלייך בפחדים שלך, וכך משאיר אותך לבד עם הפחדים האלה...
 
ויכול להיות, יקרה, גם אם נראה שמסביב אף אחד לא באמת פוחד, יש עוד מישהו מסביבך שחושש או מודאג מהמצב, רק לא נעים לו לספר... ואולי דווקא הפחד המשותף, יכול להביא לקירבה בינך לבין מישהו אחר במצבך...
 
ובינתיים אפשר אולי לנסות לחשוב ביחד על דברים שתוכלי לעשות כדיי להסיח טיפה את הדעת... ספרי לנו, יקרה, יש משהו שאת אוהבת לעשות שיכול לעזור לך להתנתק ולנדוד עם המחשבות הרחק מהמציאות?
קשה לי כל כך..
25/08/14 22:37
21צפיות
זאת מועקה שיושבת בבטן כל היום.
בסביבות שמונה היו אזעקות  קרוב לפה.. פה לא היה וזה הלחיץ אותי ברמות, התחרפנתי . התחלתי לבכות. מרוב היסטריהרצתי לשירותים להקיא. לא הקאתי.. ויתרתי על ארוחת ערב
בסביבות תשע היו אזעקות עוד יותר קרוב לפה ופה לא. שמעו את היירוטים והנפילות .. 
אני לא מסוגלת יותר.. דיי אני פשוט לא יכולה. אני נעה בין שתי הרגשות. שאני לא בטוחה בכלל ואני לא סומכת על האזעקות ועוד רגע ייפול פה משהו לבין הרגשה שאולי זה המקום הבטוח היחיד
באזור ואסור לצאת מפה כי ברדיוסים של עשר דקות נסיעה מכל כיוון יש אזעקות. וכבר התרגלתי לשגרת האזעקות.. לפני שנסעתי לחול היו פעם פעמיים ביום והתרגלתי... 
ועכשיו? אני מגיעה למצב שאני מתחננת שתהיה אזעקה כדי שאני אוכל לישון בשקט.. כן אני משוגעת לגמרי. ולקום מוקדם, לפני שמתחילים לירות שוב.
והראש שלי כל הזמן בעוטף עזה.. איך חיים ככה?? איך חיים ככה כשאני 40 ק"מ בערך מהרצועה לא מצליחה לישון בשקט .
אני רוצה את השקט שלי שוב (כאילו שלפני היה שקט) אני לא מסוגלת ככה יותר
אני אוהבת מוסיקה, אני אוהבת ללמוד, אני אוהבת הליכות ארוכות.. אני לא מסוגלת לעשות כלום. הכול קפא והפכתי לבן אדם שיושב יום שלם מול הטלוויזיה וכשבא לו להתרענן הוא עובר למחשב.
אני מתחננת שמשהו יפסיק את זה כבר. אני לא יכולה לבכות יותר. אני לא יכולה עם ההתקפי חרדה האלה אני לא מסוגלת.
ואין פתרון. מה הפתרון? לנסוע לחו"ל? גם שם היה רע ואני כל כך אוהבת את הארץ... לנסוע לצפון? יש טילים גם שם. לדבר עם מישהו? לאף אחד לא אכפת.
ואני מרגישה אשמה כל כך אני בפורומים ובצ'אטים כי רק שם אני מצליחה לשתף. מסביבי אני שותקת כי הם לא יכולים לעזור .. 
אני מצטערת שוב על האורך ותודה על הניסיון לעזור.. 
 
כואב לשקוע לדיכאון
23/08/14 14:57
49צפיות
כאב נפשי הוא דבר בלתי מוסבר ולפעמים מוסבר הוא דבר מופשט שקשה להצביע באמת מה כואב במעמקי הנפש..ושיש כאב כזה הוא תוקף את כול כולך..הוא גורם לך לשקוע לאט או מהר ,זה מלחמה שנלחמים על מנת לא לשקוע, לפעמים המלחמה האישית לא עוזרת וצריך תרופות שעוזרות אך לי הם לא עוזרות עכשו ואני נלחמת לבד עם מלחמה שקשה לסחוב. לא רוצה להגיד למשפחה שלי שלא יכאב להם, הם עברו איתי מספיק סבל. הם יןדעיפ שהיה לי רק בעיות שינה למרות שהפסכיאטר הבין שאני שוקעת לדיכאון. דיכאון מביא למצב שאין לך כוח לעשות כלום, פשוט רק נושמים. קשה להעביר את החופש לבד ולהבין שאין לך חברים ואם יש אז הם רחוקים. להבין שאין שקל ואין מה לעשות למה נשאר לי קורס שממלא לי את כול השבוע ואין אופציה לעבודה, למרות שאני לא בנויה נפשית לזה עכשו. אני כול כך רוצה לדבר עם מישהו אבל אין לי עם מי, אם אני מדברת עם אמא אז היא לוקחת קשה ואני לא רוצה לגרום לה לסבול, אני מחכה לתחילת הלימודים שהם מתחילים רק בסוף אוקטובר ואז יהיה לי כסף  ואני יוכל להרשות לעצמי פסיכולןגית, אבל עכשו או עד אז אני שבורה ומקווה שיהיה שיפור במצבי. שבת שלום לכולם
קשה לשכוח- מסר למי שחותכת את עצמה-אבל גם טריגר
23/08/14 21:57
32צפיות
היום אני "חוגגת" 3 שנים בלי חתכים..זה שכחתי להגיד...גם שהיה לי במהלך 3 שנים רגעי משבר לא קלים, הדבר הראשון שההיתי עושה בעבר זה לחתוך על מנת להוציא את הכאב שחוויתי באותו רגע, היום אני בוחרת בלכתוב ביומן משל עצמי את הדברים הכאובים במקום לסמן אותם על גופי..וזה הרבה יותר מספק לכתוב ולא לקבל צלקות בגוף..זה קשה מאןד אני יודעת זה ממכר, אבל ברגע שמנסים לכתוב או כול מה שעושה טוב זה הרבה יותר מרגיע את הכאב שיש. נגמלתי מהחתכים באשפוז השני שהיה לי, אחרי שניסתי שם להתאבד וחתכתי את הוורידים וכמעט מתתי, אחרי זה באה לי הארה וההיתי בתהליך עם פסיכולוגית שנתנה לי את הכלי של לכתוב ופשוט לא הפסקתי..זה הריפוי של הנפש ..בקצת אבל זה גם משהו
מדהים לשמוע, אין מילים לתאר כמה שמילותייך
24/08/14 21:58
8צפיות
חשובות ומעוררות השראה יקירה, תודה רבה!
מציאות מכבידה
24/08/14 21:56
12צפיות
דניאל יקרה, דברייך הזכירו לי שלאחרונה הולכת וגוברת ההבנה, שדיכאון הוא לא בהכרח ההפך משמחה - אלא יותר מתפקוד, מעשייה, מחיות..
דיכאון הוא לא רק עצבות קשה - אלא גם מעין תשישות כזו, כהות, כמו להיות מבעד למסך של ערפל שמעמם את הכל, ואין חשק לכלום, שום דבר כבר לא נראה מעניין, מושך, רצוי..
 
והמלחמה הזו שהזכרת, היא מלחמה כ"כ קשה.. מלחמה שצורכת כ"כ הרבה כוחות, דווקא בתקופה שבה הם ממועטים מלכתחילה, דווקא בתקופה שבה כל תנועה, כל תזוזה, כל פעולה - כ"כ קשות לביצוע ועשייה.. ועל אחת כמה וכמה, כשסוחבים את התחושות האלו לבד, מתוך חשש להכביד על הסביבה, או הרגשה שאין באמת עם מי לדבר כרגע..
 
יקירה, מזמינים אותך להמשיך ולשתף כאן, רוצים לקוות שרק עצם השיתוף עצמו כבר עשוי להקל.. ואם תרצי, אנחנו זמינים גם בצ'ט האישי והאנונימי שלנו, שפעיל דרך האתר שלנו בין 9 בערב לחצות, כל יום..
מחכים לך, בכל דרך שתרצי
º
זה כל כך נכון סהר,תןדנ סהר על התמיכה
25/08/14 11:35
5צפיות
דוד שלי
23/08/14 18:46
45צפיות
זה מין פריקה כזאת .. אני בן 22 ואני חולה סכיזופרניה ואוסידי עכשיו יש לי בעיה שנכנסים לחדרי ודוד שלי כל הזמן שבא לפה נכנס לחדרי ,... או קורא לי הוא אוהב אותי מאוד אבל מעליב פוגע בי כל הזמן אני לא בנוי להיות סביב אנשים .. אז אני מתרחק אבל איך לגרום לו לא לבוא לפה יותר ? או לפחות לא לדבר איתי
מתסכל כשלא מכבדים את הגבולות..
23/08/14 23:21
24צפיות
שלום רולרי יקר, וברוך המצטרף לפורום!
ראשית, אני שולחת לך בשם כולנו חיבוק גדול, ומודה לך שבחרת לשתף אותנו.
אני יכולה לתאר לעצמי כמה שזה מתסכל להרגיש שדוד שלך לא תמיד מכבד את גבולות הפרטיות שלך, את הרצון שלך בשמירה על פרטיותך.. זה גם יכול בטח ממש להכעיס, כשהוא נכנס לחדרך בניגוד לרצונך, או למרות שהוא יודע שזה מפריע לך.. ואולי אפילו מרגיש שלא מכבדים את הרצונות והצרכים שלך, וזה יכול להיות מאד פוגע, לעורר מין חוסר אונים כזה..
רולרי יקר, תרצה לספר לנו עוד, על מה שמפריע לך במיוחד כאשר אנשים נכנסים לחדרך? אילו מחשבות ורגשות זה מעורר?
כמו כן, האם ניסית אולי לדבר איתו ישירות על כך? לומר לו שאתה מעריך ומודה לו על אהבתו אלייך, אבל לספר לו גם על הקשיים שלך ולבקש שיכבד אותם אם אתה חשוב לו. בנוסף, אולי תוכל לבקש מאמך או אביך (מהצד של הדוד) לעזור לך בכך..
מה דעתך?
מכתב אלייך
19/08/14 21:41
38צפיות
אני לא יודעת אם לכתוב את זה או לא ואם כן אז אולי לא לשלוח את זה לפה אני מקווה שלא תכעסי שבסוף החלטתי לשלוח את זה.
אני לא יודעת אם תקראי את זה כאן או שאני ידפיס אתזה ואתן לך לקרוא את זה בטיפול שבוע הבא.
אני זוכרת את התחלת הטיפול את הטיפול הראשון אני באתי אלייך ונכנסתי לחדר ישבתי שעה שלמה ולא דיברתי רק את דיברת היה לי קשה אבל השעה הראשונה נגמרה לא השארת אותי לבד ודיברת איתי במשך השבוע. ככל שהטיפולים עברו אני התחלתי להאמין בך ולהיפתח זה היה קשה ולקח הרבה זמן אבל הצלחתי לאט לאט להתגבר על זה ואת עזרת לי מאוד בדרך. בין הדברים שעלו בטיפול זה הקטע של כדורים את ידעת שאני נגד זה ואני לא רוצה לקחת. 
לפני שבועיים בערך הגעתי אלייך לטיפול כמו תמיד זה היה הטיפול שדיברתי בו הכי הרבה לקראת סוף הטיפול אמרתי משהו שהיה אסור לך לשמור אותו ואני ידעתי את זה אבל בכל זאת סיפרתי את אמרת שתדברי עם הפסיכיאטר ודיברת איתו הוא ביקש שאני יצור איתו קשר כדי לקבוע תור לפגישה איתו אני התקשרתי וקבעתי אבל לא רציתי ללכת כי ידעתי שזה יהיה שונה מכל שאר הפעמים אבל אמרת לי שאין ברירה ואני הלכתי. הפגישה הזאת הייתה אתמול אני הלכתי אליו והתחילה הפגישה הוא שאל שאלות ואני עניתי לו על הכל כל מה שהוא רצה לדעת אני סיפרתי הוא שאל אם זה בסדר שהוא ידבר איתך ואני אמרתי שכן הוא התקשר אלייך וביקש ממני לצאת מהחדר אני לא יודעת מה הוא אמר לך ומה את אמרת לו וזה גם לא משנה. אחרי שהוא סיים לדבר איתך הוא קרא לי ולאמא שלי לחדר הוא ביקש שנשב והתחיל לדבר הוא אמר שאני בדיכאון ושאת היית בעד לתת לי כדורים מפה כבר לא הקשבתי לו לא עניין אותי מה הוא אומר ידעתי שבסוף אני יצא עם מרשם לכדורים וזה מה שקרה. אני לא קניתי אותם ואני לא מתכוונת לקחת אותם. יש משהו שלא הבנתי אם היית בעד זה אומר שאת לא מאמינה שהטיפול הרגיל יכול לעזור לי? אם זה באמת נכון אז איך אני יאמין שטיפול רגיל יכול לעזור? חשבתי שאת מאמינה בי ובטיפול שאני יצליח ושאני יכולה להתחיל להאמין שזה יכול לעזור. את ידעת שאני לא רוצה כדורים ובכל זאת היית בעד. יכול להיות שאני סתם עצבנית ושזה יעבור לי בטיפול שיהיה שבוע הבא ואני יבין שסתם התעצבנתי וזה היה לטובתי אבל בנתיים עד הטיפול אני לא מפסיקה לחשוב על זה וזה משגע אותי.
מהמורה בדרך
19/08/14 22:30
31צפיות
ילדונת יקרה
אני שומעת בין השורות של דברייך, שההמלצה של המטפלת שלך לטיפול תרופתי גרמה לך לתחושת אי נוחות, אולי אף גרמה לך לחוש נבגדת במידה מסוימת, לחוש שמנסים לכפות עלייך דבר שמנוגד לרצונך, פגעה בתחושת האמון שלך, ועוררה תסכול רב על חוסר ההתאמה בין הדעה המקצועית של המטפלת שלך, לבין חוסר ההסכמה שלך לקחת טיפול תרופתי.
יקירה, נשמע גם שהקשר ביניכן עמוק ומשמעותי, שלמטפלת שלך אכפת ממך באמת ובתמים, ושנעזרת רבות בטיפול עד כה, והצלחת להפיק ממנו תועלת ולהתקדם בו. ואולי תוכלי לחשוב על זה, שהדעה המקצועית של המטפלת שלך, אשר מבוססת על הידע והניסיון שלה, ומעל הכל על הרצון שלה לעשות את הדבר הנכון ביותר עבורך, להעניק לך את הטיפול הטוב ביותר ולסייע לך להרגיש יותר טוב, בדרך שהיא חושבת שתהיה המועילה ביותר, כאשר טובתך שלך היא זו שעומדת לנגד עיניה.
ואולי דווקא מכך אפשר להבין כמה שהיא מחויבת ומגוייסת אלייך - שלמרות ההתנגדות שלך לטיפול תרופתי, זה לא מנע ממנה לבטא את הדעה המקצועית שלה, היות והיא חושבת שזה באמת מה שיעזור לך יותר.
יקירה, אולי זה שהמטפלת שלך בעד טיפול תרופתי לא אומר בהכרח שהיא לא מאמינה שטיפול בשיחות בלבד יכול לעזור – אלא שהיא מאמינה (ואולי גם יודעת, על בסיס הניסיון וההתרשמות שלה) שהשילוב בין השניים יכול לעזור לך הרבה יותר.. והרי זה מתפקידה לדאוג שתקבלי את הטיפול הנכון והמתאים ביותר ולהמליץ לך עליו. וגם אם כל חלק – גם טיפול בשיחות וגם טיפול תרופתי – תורם את חלקו, הרי אין זה אומר שכל אחד מהם לבד אינו יעיל – אלא ששניהם ביחד, חזקים יותר ומקדמים האחד את השני..
מקווה שתוכלו להמשיך ולשוחח על כך בפגישה הבאה שלכן.. המשיכי לעדכן יקירה
 
סהר בבקשה
22/08/14 00:54
23צפיות
אני משתגעת אני רוצה להישאר בחדר שלי עד שהכל יעבור
לא רוצה טיפול לא רוצה כדורים לא רוצה כלום רק לבכות
23/08/14 00:08
15צפיות
את כותבת ומבקשת עזרה. 
אנחנו מרגישים בכאב , ברצון להשתבלל, להסתגר , לא להתקדם אלא רק להוריד את הראש עד אחרי.. 
אנחנו באים במרוצה. 
עכשיו אנחנו כאן לידך מנסים להרים איתך את המחסום שמונע ממך  לבקש לך סיוע/עזרה/להתקדם.. 
לפעמים אין ברירה , אין איזון ויש צורך לקבל תרופות לקחת אותן ולאפשר לגוף להתחזק. רצוי גם לבצע את כול המערכת הטיפולית כדי לסייע. כדאי גם לטפל במים, להראות את הבעיות שנתקלים בה החתולים החופשיים. 
אנחנו כאן לידך מגישים לך מטפחת שתכרכי על הצוואר . 
חושבים כיצדניתן לסייע.  לסייע. 
 
ובכול זאת לא נוטשים. 
שמחים על השינוי לטובה במצבך הבריאותי... 
עוד מעט תהיה בריא. ועמוק. 
תודה.
 
חייבת להגיד
23/08/14 23:34
12צפיות
שלא הבנתי מה כתבתם אבל מאמינה שזה משהו טוב
אז תודה
ילדת כאב מקסימה
23/08/14 23:39
12צפיות
אני מקווה שלא שכחתי אותי. נראה לי ההיתי קרויה פה פעם קרן ועוד משהו .אם תזכרי..ההינו מתכתבות המון. ואני פה בשבילך
פחד-לשתף-זכרונות כאובים-חושבת טריגר
20/08/14 23:02
27צפיות
לאחר שניסתי להתאבד וההייתי תקופה מאושפזת ועברתי תהליך מאוד כואב להישרדות ,על מנת למצוא את הטוב,לעבור את היום בלי התקפי חרדה,לאכול,בלי זריקות בתחת ,להרגיש שמחה,לא לבכות,להתקלח. באישפוזי שאיזנו אותי שם והיה נקודות של אור שם שרציתי לחיות,גיליתי את עצמי ונולדתי מחדש ..מהמקום הכי נמוך מבחינתי של לא רוצה לחיות..החלטתי ללמוד אחיות תואר ראשון ולאחר שנה מהאשפוז שההיתי התחלתי ללמוד..היה לי תחושה כול 20 שנה שהסתרתי מהמשפחה שלי שאני מרגישה כמו רובוט שמנסה רק לרצות את הסביבה למרות שלא ביקשו ממני,סיימתי את התיכון בהצטיינות יתרה,מבודדת מחברות,רק יומן שההיתי כותבת בו היה החבר הכי טוב שלי..אני מספרת את זה כי הרגשתי שבאמת הצלחתי להעביר את התחושה הזו של הרובוטיות והתבודדות..ואני מרגישה שזה חוזר לי..איך? אני סיימתי את השנה הראשונה בסיעוד בהצטיינות,מאוד נהנתי אבל גם הרגשתי רובוט..כאילו אני מנותקת מהרגשות שלי ועושה ההכול בשביל לתפקד ביום יום וכמה שאני חזקה..אני חושבת שהיום שהגיע המשטרה לבית שלי זה היה מאןד טראומתי שהמשפחה גילתה שהבת שלהם לא מושלמת בכלל..אבל כמובן אני מודה שהם הצילו אותי..ההיתי מפסידה המון אם לא ההיתי פה..קשה לי עם התחושה הנוראית הזאת שחשבתי שאני נפטרתי ממנו הרובטיות, הקושי לצאת מהמיטה-להעביר את רוב היום במיטה, להרגיש כבדות וגם להרגיש רע שהרופא שלי לא הצליח עם התרופות שהוא נתן לי במשבר שיש לי, ושהפסקתי לעדכן אותו כי התייאשתי..אני מרגישה משא כבד מנשוא שאני סוחבת על עצמי,מבחינתי אני חשובה לעצמי לכן אני מצליחה לסחוב את זה אבל זה קשה..וכול המחשבות שהפסכיאטר יצליח לתת לי טיפול נפלו לטמיון ואני אולי צריכה להכיר בעובדה שכול החיים שלי אני ירגיש את אןתה תחושה של רובוטיות, הדברים היחידים שהאשפוז הצליח להקל עליי בחיים: זה האובססיביות הלא נורמלית לכול מיני דברים שיש לי, החרדןת, המצבי רוח הקיצוניים והמסוכנים שהיו לי..אך הכאב שחוויתי שנים של הרובטיות של פשוט חוסר חיבור לגוף הוא פשוט נוראי ותחושה מגעילה שכמו שאמרתי שהגוף כבד וצורך להתבודד, קושי פעמים רבוצ לתפקד נורמלי..סליחה על החפירה ההיתי צריכה סתם לפרוק,אני לא צריכה שמישהו יגיב לי רק רציתי באמת לשתף את הפורום המדהים הזה שמבחיניתי הוא משפחה לכול דבר
הכרת תודה
21/08/14 21:41
9צפיות
דניאל היקרה, נשמע לי שלאחר התמודדות ומאבק לא פשוט ומכביד- עם אובדנות, כאב משתק
ואי ודאות הצלחת להגיע לנקודת דרך חיובית ומוארת בפעם הראשונה בהרבה זמן..
אך בהמשך הדרך נקלעת לסערה נוספת כאשר הדרך ה"מקובלת" על הסביבה
התגלה כמטעה ובוגדנית- השאיפה להישגים ולמתן התחושה משבחוץ "הכל בסדר"
שבפנים את לעתים קורסת ולא מצליחה להתמודד עם ההרגשה הנוקשת והמכבידה
שחשבת שנעלמה ממזמן..אך למרות הכל מצאת את הכוח להתקדם הלאה
ולרכוש לעצמך כלים משמעותיים להמשך ההתמודדות מלאת המכשולים שלך..
דניאל יקירה, אנחנו בסה"ר מודים לך ההזדמנות שנתת לנו ועל האמון שהיה דרוש
כדי כדי לשתף בחוויות הכואבות וכמובן כדי ולתמוך ולהקשיב אחרים 

 
º
תודה סהר
22/08/14 12:28
2צפיות
הרגל.
21/08/14 14:39
29צפיות

רגילה להיות בחוץ. ׳׳אאוטסיידרית׳׳, המוזרה הזאת.
 רגילה להיות בצד, לא להיות אין.
אז את לא מנסה ליזום קשר עם אנשים כי הרי אין לזה שום טעם.
את לא צריכה הרי אנשים אחרים. רק להיות עצמך.
ואחר כך את מנתקת קשר עם כל האנשים.
ולאף אחד לא אכפת ממך.
אם את חיה או מתה. איפה את גרה. מי החברים שלך.
וכל כך התרגלת לזה עד שכבר ממש לא אכפת לך.
כי את הרי הרבה יותר עמוקה ומיוחדת מכולם ובגלל זה בילית את רוב שנות העשרה שלך בשנאה עצמית.
ובגלל זה  אנשים לא קולטים אותך ולא יודעים איך ׳׳לאכול׳׳ אותך.
 מצד אחד את רוצה להיות ׳׳כמו כולם׳׳ , חס וחלילה לא לעבור על נורמות החברה.
ומצד שני בלי שאת שמה לב את קוראת תיגר.
לא חיה כמו כל ה׳׳צעירים׳׳. לא סתם עוד אחד מהעדר.
לא כמו בני גילך.
ואולי כן עוד סתם אחת מהשוליים.
 
אבל אולי אם בכל מקום חדש שהיית מגיעה אליו היית פשוט את עצמך....
בלי לנסות להסתיר.....
אולי היית כבר במקום אחר.
 
אומרים משנה מקום משנה מזל, אבל זה חוזר על עצמו שנה אחרי שנה, מאז שהיית בגן.  
כל פעם מחדש את מתמלאת שאיפות, ציפיות,  תקוות, חלומות. וכל פעם אחרי זמן קצר זה מתנפץ.  
 
אז כבר אין לך בשביל מה לקוות.... 
 
נגד הזרם
21/08/14 20:43
8צפיות

מוצאת את  עצמך מותשת בתוך השגרה המרוחקת והקרה
מתוך הרגל  מתסכל שחוזר על עצמו מכיוון שלעתים קרובות פשוט אין טעם
לנהוג בדרך אחרת..והקוטביות שבין הרצון במציאות מחבקת ונוחה
שבה אין צורך להסוואת את עצמך לבין המציאות החברתית בודדת ונוקשה
שדורשת ממך להיפרד מן המאפיינים והדברים שמייחדים אותך מכל השאר..
קטרינה יקירה,לפעמים הכרה ב"מוזרות/שונות" היא צעד חשוב  בדרך למציאות חיובית ושקטה..
אנו רוצים לחזק אותך בדרך האמיצה והמיוחדת שבחרת לצעוד בה וכמובן אנחנו פה כדי להקשיב,לתמוך,ולהכיל בזמנים הקשים והקלים 
 
º
איפה ניתן לקבל את זריקת הריספרדל קונסטה?
21/08/14 10:04
21צפיות
פריקה- אולי טריגר
18/08/14 00:21
45צפיות
איזה בריון , איזה "אבא" ככה מרביץ לילדים שלו? הם אמורים להיות בשבילך הדבר הכי חשוב בחייך, אז מה אתה עושה?  מכה אותם. 
לא תודה...!
חתיכת אידיוט פרימיטיבי, האם אתה בכלל מודע לנזק שגרמת לילדה? 
הילדה פוחדת, היא בחרדות, היא מדמיינת לפעמים דברים מרוב חרדה. 
היא מפחדת, היא חיה בתחושת פחד קיומית, כל הזמן, 7\24. 
אין לה בטחון. היא עצובה. היא התדרדרה בלימודים. אין לה כל כך חברים. 
היא לא יודעת איך לגשת בכלל. קשה לה לבטוח באנשים. 
היא לא יודעת לעמוד על שלה. 
שנה שעברה היא רצתה להתאבד, יכול להיות שגם עכשיו. 
היא חתכה, היא כנראה חותכת גם עכשיו. 
היא עצבנית רוב הזמן, היא פשוט מוצפת. 
למה? כי אתה, אתה, האבא שלה, הבן שאמור להיות הכי קרוב אליה בעולם...פשוט, פשוט מכה אותה..משפיל...נותן לה תהרגשה שהיא חתיכת חרא (לציטותך).
אין לה למי לפנות, היא חסרת אונים...פשוט חסרת אונים!!! 
פונה אלי, ילדה בגילה, שיודעת מה זה כאב.
אבל למה? 
למה היא צריכה לפנות אלי? ילדה בת 13 וחצי? 
חוויתי המון כאב, עדיין חווה למעשה. האל לא ריחם עליי . 
כל מילה שלה, כל התנהגות דיכאונית שלה- מחזירה אותי לעבר...
עושה לי פלאשבקים, דיכאונות, חרדות. 
אני מנסה לעזור לה. באמת שכן. נותנת את כל כולי בשבילה. 
מהסיבה הכי פשוטה, כי אני כלכך יודעת מה לחיות ככה, לחיות בשגרה סיוטית, כאב שלא עובר, חרדות שמתגברות ככל שעובר הזמן, הייאוש שמציף ... אני פשוט יודעת מה זה. 
אני לא רוצה שהיא תגיע לזה. 
אבל מה? מה אני כבר יכולה לעשות? 
להיות שם בשבילה- עשיתי ועודני עושה בכל הכוח. 
לדווח לגורם מתאים- עשיתי איתה ועשיתי לבדי. למעשה גם היום דיווחתי למוקד הרווחה 118 אחרי שאבא שלה איים שהוא יהרוג אותי רק כי הייתי בכניסה לבניין שלהם. 
ראיתי אותה. את חברה שלי..ראיתי איך היא מנסה בכל כוחותיה להגן עליי...לצעוק עליו..לשאו. 
היא ידעה שהיא תחטוף "מנה" בבית, אך בכל זאת החליטה להגן עליי. 
בסוף הוא התייאש כי הבין שאני לא פראיירית, הוא איים להזמין משטרה ואמרתי לו שיזמין, כך הוא יעשה את הטובה הכי גדולה לבת שלו. 
היא כמעט בכתה. 
שכנה אחת ירדה ולא הפסיקה לשאול מה קרה, עשיתי לה סימן ביד, "רגע". 
ניסיתי להסביר לה שהבן אדם אלים, שתדע זאת למקרה חירום, למקרה שהיא תצטרך להעיד במקרה הכי גרוע, פשוט שיהיה לי גיבוי. 
השכנה פשוט הלכה ומילמלה לעברי "לא יכול להיות, הוא בן אדם זהב.." 
אנשים פוחדים מהנושא הזה, פוחדים להתעמת. להתמודד. 
אני כותבת את זה ומשחזרת בראשי את מה שקרה רק היום. 
כולי רועדת. 
עדיין בשוק. 
היא כבר שנה ומשהו באמת התלוננה באוזניי, ודיווחנו כבר בעבר. 
אבל פתאום לראות את זה, להתעורר למציאות הזו. 
שוק. 
כואב לי עלייה. רק עכשיו יורד לי האסימון מאיפה באות כל ההתנהגויות שלה. 
השקרים, התירוצים, הפחדים, חוסר היכולת לעמוד מולי, הרצון הזה שאנשים יסבלו גם. השפה שלה למרות שהיא לא הייתה מקללת כמעט. הירידה בלימודים. את חוסר היכולת להכיל דברים קשים. 
את הרצון הזה, לחזור לילדות, בעצם כך שהיא מתנהגת בילדותיות. 
את הכעס התמידי. את הקושי שלה לחוות אהבה, את הקושי לתת אמון. 
את החרדות הבלתי פוסקות שלה, "ואם הילדים האלה אמרו עליי משהו?" , "שיט, איפה הטלפון?", כל חמש דקות. 
את הכמיהה לעזרה, את הזעקה שלה. את הצרחה והצווחה ששומעים עד לשמיים..
כואב לי עלייה. 
וכל זה, רק בגללו. רק בגלל אבא אחד שלא יודע לחנך\לדאוג\לאהוב\להכיל\להתמודד. 
*פריקה שהייתי חייבת לפרוק מעליי* 
למצוא מפלט בטוח
19/08/14 23:19
12צפיות
דידי יקרה,
קודם כל, אני שולחת חיבוק גדול ועוטף לך ולחברתך, כ"כ עצוב לשמוע עם מה שתיכן צריכות להתמודד
אני מתארת לעצמי כמה שאת חשה בוז ודחייה מאביה, שבמקום לגונן בכל דרך ולהוות מפלט בטוח עבור ביתו, מכה אותה והופך את חיה למלאי פחד וחוסר בטחון.
יקירה, לכל אחד, ולכל ילד בפרט, יש את הזכות לחיות בביטחון, ללא חששות וחרדות שרודפים ולא מרפים, ועוד בשל האנשים הקרובים ביותר שאמורים לדאוג ולהגן. וזו החובה שלנו, ושל כל מבוגר, לדאוג לכך ולגרום שזה יקרה, ולא לבחור ולהעלים עין, ממציאות שקשה מידי לקבלה או להתמודד עימה.
 
דידי יקירה, זה בטח כ"כ מכביד ולא פשוט, לשמוע דבר כזה מחברתך, לדעת שזו המציאות שהיא מתמודדת איתה, ולהיוותר חסרת אונים מבלי לדעת איך תוכלי לעזור לה, אם בכלל יש דרך.. להתאכזב פעם אחר פעם מגורמים אליהן ניסתן לפנות, לחוש מתוסכלת ומאוכזבת מכך, ובמקביל גם להיות מוצפת בזכרונות ובכאבים האישיים שלך מהעבר, בכל פעם שהיא חולקת עימך מעולמה..
 
יקירה, האם חברתך ניסתה ישירות להתקשר לסניף הרווחה בעיירת מגוריכן? לא דרך מוקד 118, אלא ישירות ללשכת הרווחה בעיר (אפשר דרך הטלפון של העירייה)? אולי כך הטיפול יהיה מהיר יותר? האם ניסיתן לפנות אל היועצת בביה"ס? גם לה יש חובה להעביר את הדיווח לרווחה, ולסייע וללוות את חברתך..
כמו כן, תוכלי לפנות ולהפנות את חברתך לאגודת אל"י שמתמחה בסיוע לנוער במצוקה ומצבי סיכון, ויוכל ללוות אותה בתהליך המורכב והלא פשוט..
 
אנחנו כאן יקירה, אנא המשיכי לעדכן, דואגים מאד ומחזקים!
 
בעיה שאני מתמודד איתה כבר שנתיים
17/08/14 01:17
75צפיות
אני בן 16, עוד מעט בן 17.אני בודד ומדוכא ובלי חברים קרובים.יש ילדים וילדות שאני מדבר איתם בוואטסאפ וגולש מדי פעם בפייסבוק אבל לא משהו מיוחד.אני מקדיש את זמני בעיקר ללימודים (ממוצע 90 בתעודה...) אז אני לא טורח לדבר עם ילדים ולרכוש חברים.גם מדי פעם אני חושב על התאבדויות אבל מיד מפסיק לחשוב על זה כי נראה לי של תאבד זה סתם בחירה קלה לברוח מהחיים (אם כי ניסיתי פעם אחת...).הכל התחיל כשהייתי בן 12 בחטיבה. 2 נערים בני 17 או 18 הורידו לי את המכנסיים והתחתונים בבית הספר וצילמו את זה. הרגזתי מושפל. אחר כך הם אמרו שאם לא אעשה... הם יפרסמו את זה בכל בית הספר. לא הסכמתי. אחרי מספר ימים בכל אזור שאני עובר בבית הספר ילדים מסתכלים עליי וצוחקים עליי. הבנתי מה קורה וכך זה נמשך מספר שבועות עד שניסיתי להתאבד.בסוף דיברתי עם אמי והיא ישר דיברה עם המנהלת על העניין.חשוב לציין שמה עשו לי הוקלט במצלמות בית הספר. המנהלת אצרה שהיא לא יכולה לעשות דבר כי כל שבועיים הם מוחקים את הצילומים (מטומטמת) ואני לא זוכר את פניהם אז לא היה ניתן לעשות שום דבר. מפה לשם עברתי בית ספר. אך בבית הספר החדש הסתגרתי נפשית וחברותית ולא הייתי ידידותי כלל לילדים. במשך שנתיים לא נסעתי באוטובוסים ליד בית הספר שבו התעללו בי מרוב פחד אז לקחתי אוטובוסים עם נסיעות ארוכות.מפה לשם גם עשיתי כל מיני שטויות... (לא אלימות) ואני גם עובר הצקות מבריון בכיתה כבר 4 שנים.ועד כה אני עכשיו חסר חברים, אדם חכם מאוד שאף לומד עכשיו פסיכומטרי, לא יודע למה אני חי, ומרגיש חסר תועלת בעולם הזה.נראה לי שאני צריך עזרה כלשהי או כתף להישען עליה :(
צל שמלווה
17/08/14 17:19
36צפיות
עידן יקר, אני שומעת שאתה מרגיש שאינך ממצה את עצמך מבחינה חברתית, ואולי נותר קצת מאחור, בעקבות אותה חוויה טראומטית מאד מהחטיבה שמלווה אותך מאז..
ואני יכולה רק לתאר לעצמי כמה שתחושת העלבון וההשפלה נצרבה לעומקי נשמתך, ומלווה אותך מאז כמו צל שלא מרפה, לכל מקום אשר תלך, גורמת לך מידי פעם לחזור ולהרגיש כמו אותו נער שנאלץ לעמוד מושפל ולבד מול שניים אחרים הגדולים ממנו בהרבה..
ואולי המאורע ההוא הטמיע גם תחושה שעל אנשים אחרים אי אפשר לסמוך, הותיר אותך מפקפק באמון שאתה יכול לתת באחרים, במידה בה אתה רוצה ליצור קשרים עם אחרים.. שהרי קשרים טומנים בחובם גם סיכון גדול להיפגע ולהיוותר חשוף ופגיע. וההסתגרות בתוך עצמך בטח רק הגבירה את הבדידות, והמעבר לבי"ס אחר – במקום שיהיה התחלה חדשה, הפך להמשך של התקופה הקשה..
 
בחור יקר, אם אני מבינה נכון, אתה מרגיש שתחושת הביטחון והערך העצמי שלך, כמו גם תחושת המשמעות בחיים – אבדה במהלך השנים של הבדידות והבריונות שחווית..
אך במקביל – אני שומעת מולי בחור צעיר ומאד אמיץ, שחווה דברים שאף נער בגילו לא אמור לחוות, דברים שהותירו בו צלקות מכאיבות – אך הוא יכל להן. אתה יכלת להן.
אתה המשכת הלאה, ניסית להתחיל מחדש, המשכת להתמודד, ואף הצטיינת תוך כדי. כך שאולי גם אם אינך מרגיש כך בהכרח, באיזשהו אופן ניצחת את חוויות העבר, הראת שגם אחרי הטראומה שחוויית – עדיין יש לך כוחות וחוזקות, עדיין יש לך את היתרונות שלך, את הדברים שמיוחדים לך ולא מובנים מאליהם. ככה שהערך שלך, התועלת והמשמעות – לא בהכרח מוכתבים לגמרי מאותו המאורע, והם עומדים בפני עצמם, לא מתבטלים לנוכח העבר, לא נמחקים למרות מה שהיה..
 
בחור יקר, האם חשבת לפנות לטיפול פסיכולוגי, בעקבות החוויה הטראומטית שעברת? טיפול שיעזור לעבד ולהתמודד עם מה שהיה, להתחזק מכך, למצוא תחושת משמעות וייעוד, ולהמשיך הלאה?
 
אנחנו והפורום כאן איתך, מחבקים אותך חזק חזק, מודים לך על השיתוף האמיץ, ומזמינים להמשיך ולשתף במחשבות וברגשות שעולים ויעלו בהמשך.. אנחנו כאן כדי להוות אוזן קשבת וכתף תומכת, ואולי גם לנסות ולהפיג ביחד, מעט מהבדידות..
למען האמת
18/08/14 20:42
13צפיות
היו המלצות לפסיכולוג אך המשפחה שלי היא לא ״עשירה״ (בלשון המעטה) ושני ההורים אינם עובדים. מכיוון שהייתי מודע לכך לא הסכמתי לפסיכולוג. גם ככה אני יודע שלחלקם לא אכפת והם סתם מעבירים את הזמן וחלק דווקא כן אכפת אבל מאיפה לדעת איזה פסיכולוג הוא טוב ואיזה לא?חוץ מזה, עם השנים מאז שעברתי בית ספר הפכתי להיות אדם פחות אמוציונאלי, ממש אדיש. כבר שום דבר לא משמח אותי ולא מעציב אותי.כבר לא ממש אכפת לי משום דבר חוץ ממטרות שאני מציב לעצמי.פעם שמחתי וצחקתי מהמון דברים אבל כיום זה כבר בכלל לא קורה.כל החיים זה לעשות דברים, להגשים מטרות ולעבוד אבל בשביל מה?כבר איבדתי את שמחת החיים ואני מודע לעולם החרא הזה באמת.אומרים שהעולם טוב בתנאי שאתה חושב שהוא טוב. לפי דעתי זהו שקר. אתה חושב שהוא טוב בתנאי שאתה מחסיר את כל מה שלא טוב, כלומר לפי השקפת עולם שלך שבה אתה שם דגש על הדברים שאכפת לך מבחינה טובה ושם איקס על כל הדברים האחרים.... כל יום אונס, רצח, חטיפות, מכות, קללות נאצה, רצח עם ואנשים מעמידים פנים שהעולם הוא כמו גן עדן, בקיצור אנשים נמצאים באופוריה חסרת פשר.בנוסף לכך, גם איבדתי את הטעם לחיים...
אפשרויות
19/08/14 22:01
12צפיות
היי עידן,
קודם כל חשוב שתדע שיש מרפאות בהן הטיפול מסובסד באופן מלא - מדובר במרפאות לבריאות הנפש, בהן יש צוותים של פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ומטפלים נוספים. באפשרותך לבקש הפנייה למרפאה כזו דרך יועצת ביה"ס, או אפילו לפנות באופן עצמאי.
להלן רשימה של מרפאות אלו:
(שים לב שיש מרפאות שמיועדות לילדים ובני נוער עד גיל 18, ומרפאות למבוגרים. המרפאות מחולקות לפי אזורי מגורים).
שווה לבדוק אפשרות זו ואף למצות אותה, שכן נראה שבמצב הנוכחי, של אדישות וחוסר הנאה, קשה להאמין שדברים ישתנו מעצמם ללא סיוע..
 
ואולי עוד מחשבה לגבי חשיבה חיובית - אולי להסתכל על העולם באור חיובי, זה לא בהכרח אומר שמתעלמים מהרע, אלא שמאזנים אותו ע"י זה שבוחרים לראות *גם* את הטוב ולהתמקד בו, כי הוא קיים גם כן. לעומת זאת, במצב שבו רואים את הרע בלבד - נוצר מצב לא מאוזן ומוטה לכיוון השלילי. ובסופו של דבר - לפעמים יש מאורעות במציאות שאינן תלויות בנו ואין באפשרותנו לשנות. לפעמים קורים לנו דברים לא מבחירה ולא משליטה, לפעמים דרכינו מצטלבות עם דרכיהם של אנשים רעים, אסונות בלתי צפויים ועוד. ובעוד אין באפשרותנו לשנות מאורעות אלו - כן יש באפשרותנו לבחור איך להגיב אליהם ואיך לפרש אותם.. ואולי, בהקשר זה, ניסיון להסתכלות יותר חיובית לא אומר לא להכיר בכך שקרה דבר רע, אלא לנסות ולראות גם את הצד הטוב האפשרי, גם את הצמיחה האפשרית ממשבר, גם את פוטנציאל ההתחזקות וההתחשלות, גם את החצי הטוב..
תודה
20/08/14 02:29
8צפיות
תודה רבה על ההקשבה ועל המענה
מחפש את האושר, האם מצאתי אותו?
14/08/14 00:55
43צפיות
חוטף ריקנות 
 
אוהב 
לא אוהב
אוהב
לא אוהב
 
למה הכול צריך להיות כל כך מסובך
למה אני לא יכול פשוט להרגיש בלי להגדיר מה אני מרגיש
למה את צריכה לפגוע 
למה את צריכה למשוך את זה 
אמרתי לך לחשוב 
אז תחשבי
אל תגידי כן, אם את לא מתכוונת
אם את לא רוצה
אם את לא רצינית
 
את מספיקה לי
 למרות שאני מרגיש שאני הולך סחור סחור
רק לחבק אותך עושה לי הרגשה טובה 
ויש לך בושם מיוחד
שגם אחרי שהלכת, הוא נדבק לי לגוף ולבגדים
אני לא מפסיק לחשוב עלייך 
לדעת שאם לא היית מבקשת
דבר לא היה קורה
אני לא יכול לדמיין איך אני אשתנה, אם ארצה 
 
את מניעה אותי 
גורמת לי להסתכן 
לאהוב
להרגיש
להתבלבל
 
אני לא אוהב מגע
אני לא אוהב לגעת 
אבל לחבק אותך? אני יכול לעשות את זה שעות 
אני לא מתייבש לנשק אותך על הלחי
בהתחלה היססתי קצת, אבל עכשיו זה שקוף
אני אוהב להקשיב לך כשאת מדברת
גם אם את מרגישה שחפרת 
כי הקול שלך הוא כמו מנגינה 
אני אוהב להביט עלייך 
לפעמים את מגניבה איזה חיוך
למדתי על מיקרו הבעות לפני שנפגשנו 
ואני רואה איך ניסית להסתיר את השמחה
 
אמרת שאת מרגישה שונה לידי
חופשייה, אמרת
זה עשה אותי שמח לרגע
אמרת שזה נדיר שאת מחייכת
מחייכת עם הלב
מחייכת באמת
זה עשה אותי שמח, כי הצלחתי לעלות לך חיוך אמיתי על הפנים
 
אמרת שאת אוהבת אותי
אני לא יודע אם התכוונת לזה
או שזה בגלל שלוחצים עלינו
זה מבלבל אותי
לאהוב אותך
הלוואי ולא הייתי מרגיש דבר.
חוסר וודאות
17/08/14 00:06
11צפיות
בחור יקר,
אני מבינה את הבלבול והספק שעולה מבין השורות, מבין המחשבות..
ובזמן שהמחשבות מתרוצצות, הרגשות מתעתעים, נראה שלא פשוט למיין אותן למגרות הנכונות, או בכלל להבין לאיזו מגירה מה שייך..
ונדמה שחלק מחוסר הוודאות והבלבול, מגיע גם מבחוץ, בלבול של מישהו אחר.. ונכפה עליך במובן מסויים.. נכפה, וגם מזין, ממלא..
ובין ההרגשה הזו שלא כל מה שנאמר גם נכון במציאות, שלא תמיד הפה והלב שווים, שלא קל לשים את האצבע על מה באמת מרגישים.. נראה שהמציאות מאד חסרת וודאות, מאד דינמית ונוזלית..
ואולי, כל מה שהיית רוצה בתקופה זו, זה תשובה וודאית, הרגשה של יציבות..
מאחלים לך למצוא את התחושה הזו בתוכך, וגם סביבך בחור יקר
 
נפתח פורום הפרעת אישיות גבולית בתפוז
14/08/14 08:28
24צפיות
מתמודדים עם ההפרעה?

עסקים נבחרים

עוד...
רוצה שהעסק שלך יופיע בתפוז עסקים?

האזור שלי בפורום
עוד בנושא הפורום


מקרא סימנים
ללא תוכן תגובה להודעה
הודעה חדשה אורח בפורום
הודעה מקורית הודעה נעוצה