לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר

בהנהלת:

אופן הצפייה:
הסתרת שרשור מעל   תגובות
עץ הודעות:
שלום,

ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.

השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות.

מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.

הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.

בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.

אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:

http//www.sahar.org.il

אנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.

בברכה,

צוות סהר

הודעה חדשה

הודעה נעוצה בין יום הזיכרון לעצמאות (*וגם שינוי בפעילות מחר)
22/04/15 00:08
22צפיות
הערב אנחנו מציינים את ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי האיבה ומדליקים נר לזכרם.
ערב שמגיע בסמיכות לציון עצמאותה של מדינה שלעיתים נדמה שלא מפסיקה להלחם על קיומה.
הרבה פעמים יש משהו מציף בשבוע הזה, יש עצב על אנשים שחייהם נגדעו בנסיבות אלימות
ומצערות, יש אולי געגועים למי מאיתנו שידע שכול, או אמפתיה כלפי אנשים סביבנו שידעו שכול. יש
אולי חרדה לגבי העתיד האישי ו/או העתיד המדיני.
יש כאלו שחווים קושי במעבר המהיר בין העצב לשמחה....ויש כאלו שעבורם המעבר מרגיש טבעי
כמו לידה לצד מוות, משבר לצד צמיחה..
יש זיכרונות, מחשבות, רגשות בעוצמות ובתדירויות המשתנות מאדם לאדם..
אנחנו רוצים להזמין אתכם לא להיות עם כל אלו לבד ולשתף, כאן בפורום או בצ'אט שלנו.
בנוסף רוצים לעדכן כי מחר, ערב יום העצמאות(22/4), לא תהיה פעילות באתר, אך נשוב לפעילות רגילה ביום
למחרת ונשמח לשמוע כל דבר שתבחרו לשתף.. בנושא זה או בכל נושא אחר.
שלכם,
צוות סה"ר. 
 
רציתי להרגיש משהו כלפי יום העצמאות
26/04/15 03:04
6צפיות
איזו שמחה, קירבה או גאוות יחידה.
 
... לא קרה, לצערי.
לא אשמת אף אחד.
עזרה
26/04/15 08:38
16צפיות
אני בת ארבע עשרה וחצי.
בשבועיים האחרונים בכל יום אני נשארת בבית עם אחד מההורים שלי תחת שמירה מלאה כי אני מלאה ברצונות לפגוע בעצמי.
עוברים עליי ימים מאוד מאוד קשים ואני מדברת עם הפסיכיאטרית שלי בכל יום אפילו פעמיים ביום. אני על אבילפיי ונוסטרל ועוד כדור שאני לא זוכרת איך קוראים לו שעוזר לי לישון. בימים האחרונים עלתה מחשבה ללכת למחלקה פסיכיאטרית.
אני חושבת שזה יכול לעזור לי מאוד, כי כשאני לא יהיה חלוקה בין לעשות את זה או לא לעשות את זה ואני אחליט שכן אני אמצא דרך לעשות את זה.
אמא שלי והפסיכיאטרית לא בעד אשפוז.
אני חושבת שיכול להיות שזה יהיה לי יותר טוב מלהישאר בבית.
בבקשה הביעו את דעתכם.
אני לא סהר, אבל עולה פה שאלה
26/04/15 09:52
13צפיות
איך את עם ההורים שלך? זה רק התסכול חוסר המעש שמפריע לך, או שאת מרגישה שעצם השהות *לידם* כל הזמן תורם למצבך הקשה?
 
ככה או ככה זה מצב לא פשוט, תהום דיי מוכרת... אבל רוב הסיכויים שהפסיכיאטרית והורייך הם בעלי כוונות טובות, שכן רוב המחלקות הפסיכיאטריות שאינן לטיפול יום בלבד הן מקומות שאם כבר מכניסים אותך אליהם קשה מאוד לצאת משם (גם מבחינת ההסתגלות מחדש לעולם שבחוץ), ואם אינך בסכנת חיים זה גם לא פתרון אפשרי טכנית.
וגם - ספק אם מדובר בפתרון נכון, כי המקומות האלה הם מקומות קשים מאוד בחלקם (אצל מבוגרים לפחות, אין הפרדה כיום ברוב המוסדות בין אנשים המיועדים למחלקות סגורות לבין אלו המיועדים לפתוחות, וזה הבדל משמעותי שכן בסגורות יש לעיתים מטופלים אלימים)...
 
הפסיכיאטרית דיברה איתך על אפשרות של אישפוז יום, כלומר - שאת ישנה בבית אבל באה בבקרים לבית החולים?
את תהיי מסוגלת לראות עוד בני אדם שיצפו שתדברי איתם על זה, או שזה רק יכביד עלייך?
אני לא יודעת
26/04/15 12:30
5צפיות
התשובה לכל השאלות היא אני לא יודעת. בכנות, אני לא יודעת.
ההורים שלי אולי משפיעים לרעה, לא מכוונה כמובן. ואני חושבת שאני צריכה להתאשפז, אבל אני גם מפחדת מאוד.
ניכור
26/04/15 02:56
17צפיות
החלק הקשה הוא שמשלימים עם הלופ, וממשיכים לחיות אותו מידי יום
מרגישים ריקנות בכל לילה, והמציאות חובטת בפנים בכל בוקר מחדש
מה כבר נשאר לומר? כואב לי.
אני רוצה לצאת מהראש שלי, לפרוח החוצה לכל הכיוונים.
להיות מה שתמיד רציתי להיות, להיות מישהו בשביל העולם הזה.
ללכת לישון כמו הילדה המוכשרת והגאה שהייתי, לפני שהילדים הוכיחו לי כמה קטנה אני
ושאמא שלי הרגישה צורך לחזק את הנקודה שלהם,
כדי שאזחל אל העולם שבחוץ בציפיות להיווכח שזו מעולם לא הייתה אשמתי, ואתבדה
ואולי כבר מאוחר מידי בשבילי לברוח מצל האנוש שטיפחתי בתוכי. זה כל מה שאני מכירה
איך מתאשפזים במקום שלא אחראי על עיר המגורים שלך?
26/04/15 03:22
6צפיות
לא ניסיתי להתאשפז, ידוע שצריכה טיפול אינטנסיבי יותר כי המצב נראה עמיד
תמיד משקרת לרופאים בבית החולים באזור מגוריי, מידיעה שאין שאין שום הפרדה בין מאושפזים שלפני הרפורמה היו משויכים למחלקה פתוחה/שיקומית, לבין אלה שבסגורות, ושמדובר במקום בעייתי למדיי. (פלוס שכמה אנשים במיון בהחלט לא תמיד במצב לטפל בבני אדם, לא מאשימה אותם אבל גם זה מרתיע מלהיפתח)
ראיתי בית חולים אחר שמתנהל אחרת, אך אמרו שבגלל השיוך האזורי אין להם איך לעזור לי, למרות הבנתם שצריך
גם עם הפסיכיאטרית כבר אין לאן להתקדם, הפתרון צריך להיות רב מערכתי יותר ואני לא מצליחה לסדר כלום מזה לבד
רק רוצה לברוח, כמאמר השיר... ישנה או עובדת, או מכבידה על בן הזוג עד שאחד מהקודמים קורה.
עצות?
אני עצמי
25/04/15 23:32
7צפיות
אני ראיתי  היום כתבה על ילדה שהיא טרנסג'נדרית והיא עכשיו בן והיא בערך בגיל שלי ואני די מרגישה מה שהיא מרגישה כשהייתי בת אחת עשרה אמרתי לפסיכולוג שהיה לי שאני מרגישה כאילו נולדתי בגוף הלא נכון שזו לא אני והוא אמר לי שזה קשור להורמונים או משהו כזה אבל זה לא נכון אני עכשיו מרגישה שאני טרנסג'נדרית כמו הילדה הזאת אז דיברתי על זה היום עם אמא שלי ודיברתי בירצינות והיא אמרה לי "טוב לי טוב לה" אבל אני לא חושבת שהיא רצינית גבי זה כמו שאני רצינית כי לא טוב לי והיא א בידיוק מרגישה מה שאני מרגישה מרות שהיא אימא שלי אז אני עכשיו לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני יודעת שנותנים איזושהיא תרופה שעוצרת את ההורמונים ואת ההיתפתחות של הגוף והיא ניתנת להפיכה (לביטול) אז אני לא מבינה פה מה הבעיה למה לא אם זה מה שיעשה אותי מאושרת וגם אם אני יהיה בן ובאמתיעשה את זה המישפחה שלי לא תדבר איתי או שהיא תיתמוך בי יש רק אחת שאני סומכת עליה שלא תינטוש אותי שזו דודה שלי (אחת מהם..) שהיא לסבית ואני אוהבת אותה כמו שהיא והיא מאושרת וכולם קיבלו אותה כמו שהיא אז אני רוצה בבקשב בבקשה שתייעצו לי מה לעשות לגבי העיניין הזה כי זה ממש חשוב לי..... 
מבכי לרוגע מוחלט
23/04/15 18:35
29צפיות
פעם ראשונה מאז קיץ.. אני רגועה ..
רגועה מדי.. זה קצת מפחיד אותי
 
כמה ימים לפני יום הזיכרון תחושת מצב הרוח התפעולי(רובוטי) של החודשים  אחרונים , הפך (כשהתחילו הטקסים לזכר החברים ..)לתחושה שאני אומנם מרגישה את הרגשות אבל לבטא אותם אי אפשר .. תקוע .. 
ואז התחילו השיחות האלה שתמיד מתעוררות כשיום הזיכרון מתקרב (או כשהאזכרות מתקרבות).. 
וכל פעם שדיברתי אנשים היו בשוק מכמה ברוגע אני מתארת דברים שקרו לי הקיץ..(ברגע הכי קריטי היה לידי לוחם מיומן... והיה צריך להסתכן להגיש טיפול ואמרתי לו שאני רצה לבד כי חבל ששנינו נסתכן... )
בערב יום הזכרון על הדשא הגדול הכל התפרץ...
ישבתי שם לא יכול לפסיק להסתכל על הדשא וזכרונות רצו .. חזרה לאותו רגע שניגשתי לדשא לעזור לילדה שמעדה בדרך למקלט בדיוק כשהנפילות היו כל כך קרובות... הנפילה שהייתה שניה לפני הייתה קרוב מספיק כדי להיות מורגשת..
זה כבר שנים ככה 
זה התפקיד שלי ... וכל שנת וותק שמצטרפת וכל עוד אירוע עושים את זה יותר מודע אבל גם יותר אוטומטי כי אני יודעת שאני לא מסוגלת להתנהג אחרת   במצבים כאלה..
 
הטקס נגמר והלכתי ברגל הביתה. עצרתי אצל חברה טובה 
שיש לה סיפור מסובך גם.. שעות של שיחה וכל אחת עם התיעוד שהיא שמרה (מכתב שמעיד על השתתפות במבצע מסוים, פתק של שיחת קב"ן ועוד...)..
 
אתמול הייתי ליד הקבר של מי שעדין אחרי שנים נשאר האהבה הכי גדולה שהייתה לי אי פעם .. אני שם כל שנה (האמת שיותר כל חודש לפעמים יותר).. 
שעתיים ורבע לקח עד שהייתי מסוגלת לעלות על מונית הביתה ..
 
ישבתי שם סיפרתי לו הכל 
מסבירה לו כמה   אני צריכה את היכולת המופלאה שלו להיות שם בשבילי ברגעים כאלה - היכולת הזאת להזכיר לי לחשוב גם על עצמי .. בתוך הטירוף הזה ... 
פעם ראשונה שאני מצליחה להיות ליד המשפחה שלו כל הטקס בדרך כלל בשלב מאוד מוקדם אני זזה אחורה לעמוד רחוק יותר (בגדוד היה חינוך שלא מתמוטטים ליד ההורים)..
בכיתי .. ואחרי החיבוק עם אמא שלו ואחרי שהמשפחה עזבה נשארתי שם ואז היתה התפרצות רגשות שמזמן לא קרתה ... היא קרתה פעם אחרונה בערב ההוא שפתאום אחת החניכות הייתה צריכה להתמודד עם הנורא מכל ואני שעסקתי כל הקיץ בלהגיד לה שכל יהיה בסדר בכיתי כמו שלא בכיתי כל קיץ ...למרות הקושי..
ובחודשים שעברו מאז הייתה מעוקה כזאת מאלה שתקועות בגרון ולא מוכנות לעזוב אבל גם לא מסוגלת להפוך לבכי...
הייתי עצבנית כל החודשים אלה ...עמדתי בהבטחה שלי להתחיל את הקדם רפואה  ...אבל חוץ מזה לא הצלחתי  לישון כמו שצריך או לאכול כמו שצריך הכל השתבש לי ...
ואז אתמול אחר הצהורים פתאום נחתה עלי שלווה מוזרה ... כזאת כמו אחרי שמסיימים התלבטות חשובה  במיוחד... 
ישנתי הלילה מעולה כמעט 13 שעות
בלי סיוטים... לפחות לא כאלה שהעירו אותי משינה..
והמדים במכונה (וכן גדלתי קצת אז הם של חברה פרטית .. הזמן מתקדם בלי לשאול אותנו) ...
 
אני רגועה כי הבנתי שלמרות הכל אני לא מסוגלת לעשות אחרת.. 
כי אתמול בלילה אחרי שחזרתי הביתה מאחר הצהורים מתוח משהו כי אירועי העצמאות האלה תמיד מתוחים בטחונית.. והיו שמועות שמשהו הולך שוב בדרום והבנתי שאם יגידו לי לנסוע אני אסע בלי לשאול שאלות. 
כי אתמול בתדרוך כשהצעירים יותר נלחצו קצת מהפרטים אני עמדתי שם מקשיבה ויודעת בדיוק מה אני אעשה במקרה חירום כי כבר קרה לי ...
זאת אני ,אני מודעת למחיר ואני לא מסוגלת לשנות את זה .. 
למרות 3 פציעות .. 
ולמרות אני מתגעגעת כל בוקר לאהבתי ולעוד חברים שלא פה..
 
 
חיים במציאות כמו שלנו
24/04/15 16:58
6צפיות
פנינה יקרה..
יש הרבה אומץ שעולה ממילותייך.. סולידריות נדירה, חוזק ואופטימיות. נשמע שאת מחזיקה מעמד באופן המוצלח ביותר שאת יכולה, וזה עוד תוך כדי זכירת העצב, הקושי, הגעגועים והלחץ שאת וכל המדינה נתונים בו...
 
נשמע שהרוגע שנחת עלייך לפתע ושהלחיץ אותך, הפך קצת לבסדר מבחינתך, כי הוא כמו השקט שלפני הסערה.. נותן זמן להתכונן למכה הבאה.. נותן לך להתפקס על המטרה כמו נמרה..
נשמע שלך ולחברה יש קשר מיוחד מאוד.. כל הכבוד לך על השיתוף, על המילים, על שאת מתמודדת עם הקשיים ולא מתעלמת מהם.. שאת מנסה להתקדם יחד עם הזמן, לעשות ולהשפיע, ולהגיע למצב טוב יותר..
 
מקווים שתמשיכי לדבר ולפרוק, פה וגם במקומות אחרים ושימשיכו הלילות של השינה המתוקה..
אני לא אמיצה
24/04/15 22:38
4צפיות
אתמול עם הרוגע המוזר הזה שוחחתי עם אמא. שיחה שלא יכולתי לעשות והייתה מאוד חשובה- להגיד לה שאני יודעת שהיא שמעה אותי בקשר ברגע הכי קריטי בצוק איתן... שאני יודעת איך היא מרגישה לגבי זה..להסביר לה למה עניתי כמו על אוטומט לפלאפון בכלל בלי לבין שזאת היא מתקשרת.. להגיד לה שאני מצטערת אבל אני יודעת שאני לא מסוגלת לנהוג אחרת. 
זה היה מוזר אבל הכרחי .. עכשיו אני מרגישה שאני יכולה להתקדם מהזיכרון הזה .
 
הרבה אנשים מנסים לגרום לי להבין דברים שאני רואה אותם כמובן מאליו ואחרים כנראה לא 
(אמא שלי ניסחה את זה ככה: "את יודעת שהרבה מהעמיתים שלך לעבודה לא עושים דברים כאלה").
 
להתפקס על מטרה הבאה: לימודים ולחזור ביום ראשון לשטח  עם אנרגיות מחודשות .
 
 
 
אין לי איפה להיות שבת..
24/04/15 09:23
26צפיות
היי מסיבות משפחתיות אין לי איפה להיות שבת אני לא יכולה להישאר בבית..
למישהו יש אולי אופציה למקום שאפשר לעבוד בו כמו למלצר בבית הארחה או משהו?
או להתנדב איפה שהוא... חייבת בבקשה
ארגוני סיוע
24/04/15 17:06
11צפיות

JustSomeone00 יקרה!
אני מקווה שעוד לא מאוחר ושתראי את ההודעה הזו.. צר לי לשמוע שאין לך איפה להיות, לא משנה מה הנסיבות..
לגבי בתי הארחה או התנדבות לצערי אין לי מידע, אני מניחה שגוגל יעזור לך טוב ממני.. במיוחד שאני לא יודעת מאיזה אזור את מגיעה..
אני כן יודעת שארגוני סיוע לנוער יודעים איך לסייע במצבים כאלה..
הנה רשימה של מקומות שאולי יוכלו לעזור, כמובן שאת יכולה תמיד להתקשר לערן 1201 או לעלם *2886
 
בבקשה תחזרי לעדכן ולספר מה שלומך! מחכים לך פה
רע לי
23/04/15 17:58
30צפיות
לפעמים קצת רע לי.
כל כך רע לי עד כדי כך שאני רוצה לצעוק לעולם כולו שרע לי. אבל אני לא יכולה, כי הם ישמעו. ואם הם ישמעו, הם ידעו.
והם לא יכולים לדעת.
לפעמים קצת רע לי.
כל כך רע לי עד כדי כך שאני רוצה לפגוע במשהו. להוציא את כל הכעס, כל הכאב, כל האכזבות והבעיות על משהו. על עצמי.
לפעמים קצת רע לי.
כל כך רע לי עד כדי כך שאני רוצה לברוח.
לברוח למקום טוב יותר, למקום אחר. למקום שהוא לא כאן. לברוח מעצמי.
לפעמים קצת רע לי.
בעצם, לפעמים ממש רע לי.
ובעצם, לא כל כך לפעמים.
אין לאן לברוח מהרגש
24/04/15 00:27
6צפיות

Mysterious Skin יקרה,
שומעים כמה משחרר אותך לומר את המילים האלו.. להודות באמת, במה שאת מרגישה יום יום... כשאת אומרת בעצם ממש רע לי, כל הזמן.. נראה שנמאס לך להרגיש לא בנוח עם עצמך, שנמאס לך להתכחש ולהעמיד פנים שהכל בסדר.. להרגיש אשמה עם הרגש שלך.. כאילו כמעט והגעת לנקודה שאת רוצה שכולם ידעו, ושיראו, שלא טוב לך.. שזה אולי בסדר להגיד את זה בקול רם..
תרצי לספר אולי איזה דרכים עוזרות לך להעביר את הכעס? מה עוזר לך לבטא את מה שאת מרגישה?
איך היית רוצה לספר לאחרים?
 
מקווים שבאמת המקום הזה מאפשר לך להשתחרר קצת מהסבל שאת מרגישה,
מודים לך על השיתוף ותמיד פה בשבילך
תיק כבד, כבד מדי..
23/04/15 11:38
47צפיות
איך הם לא רואים? שיש לי תיק עליי מלא באבנים שבו כל הזמן עוד ועוד מוסיפים..
והם לא רואים שהוא כבד מדי ושאני צריכה יד, כי מתישהו אני כבר לא יחזיק מעמד..
‫אם רק היו יודעים...
23/04/15 21:59
7צפיות
התסכול שלא רואים שאת רוצה עזרה... העייפות מלסחוב את התיק עם כל האבנים... לבד...
 
ולמרות שנראה כי בינתיים את מחזיקה מעמד, משקלו העצום של התיק מאיים להפיל אותך...
זה בטח פוגע כל כך להרגיש שאנשים פשוט לא שמים לב לקשיים שלך... ואולי את אפילו מזדעזעת מזה שאיך אף אחד לא רואה אותך באמת כמו שהיית רוצה‎... 
 
זה יכול להיות כמעט בלתי נתפס איך אנשים לא שמים לב למה שעובר עלינו... איך הם לא רואים, איך הם לא מבינים... ואולי לפעמים כדיי לגרום לאחרים להבין אותנו באמת, צריך לנסות ולשתף כדיי שידעו איך לעזור לך ואיפה לתמוך... ספרי לי, ניסית לשתף מישהו בתחושות שלך?
 
מחזק ושולח חיבוק מאי שם... מקווה שהאנשים שאת מדברת עליהם יבינו את כובד המעמסה על גבך... תמשיכי לשתף אותנו בדרך שאת עושה....
להחזיק על הקצה
20/04/15 22:13
33צפיות
אני כבר לא יכולה עם הכל עד שמצאתי את האחד שלי את זה שעובר מה שאני עוברת ויכולים לעבור את זה ביחד תמיד חייב להיות מישהו שהורס. יש לי חבר בן זוג או איך שירצו ליקרוא לזה והאקס שלי ניסה לסכסך בינינו ודי הצליח ואז החבר שלי ואני גילינו את זה והחבר שלי דיבר עם האקס על דברים שאני לא יודעת והאקס עזב אותנו ושילשום אחותי (שהיא בכיתה ח' ) אמרה לי שילד מהשיכבה שלה אמר לה ש"דויד" (שם בדוי ) זרק אותי ומיסתבר שהוא אמר את זה לכל שיכבת ח' ולכל השיכבה שלי וכולם מתחילים לרדת עלי ומישהי אמרה לי ש "דויד" פתח נגדי קבוצת שינאה בוואטסאפ ואני לא יודעתמה לעשות אני כל הזמן ממציאה תירוצים אחרים ומקיאה בכוונה כדי שאמא שלי תחשוב שאני חולה ותשאיר אותי בבית מרוב הבושה שהוא עשה לי בבית ספר ואני לא יודעת איך ליתמודד איתו ועם מה שהוא עולל לי אני לא יודעת אם הוא מיצטער עלמה שהוא עשה או חשב שיקרה משהו פחות חמור מזה כי כבר הכל מתחיל לצאת משליטה ילדים מיתקשרים אליי מחסוי ואומרים לי שהם מלאב מי (מקום שאנשים מיתאהבים שם ) ופשוט בתנועת יד אחת עם סכין אני יכולה ליגמור את זה ואני מיתאפקת ומיתאפקתאבל כבר הכל לוחץ עלי ואני לא יודעת מה לעשות ואף אחד לא מוכן תת לי את החיבוק הקטן שאמור להחזיקאותי על הקצה רק עוד קצת שאני לא אפול  נ.ב יתייעצתי איתכם פעם על אותו האקס על משהו
כשהכוחות אוזלים
21/04/15 22:41
20צפיות

נופר אהובה,
אני רוצה לפתוח את דבריי בחיבוק גדום וחם, שאת מבקשת וזקוקה לו.
אני קוראת את דברייך ומרגישה את הייאוש שלך מפגיעה כל כך קשה באמון.. עד שנמצאה לך נקודת אור בחשכה, מישהו שחשבת שמבין ויכול לחלוק איתך את הקושי, מתברר שהוא אכזב אותך וזה השאיר אותך בודדה, במיוחד מול ההשלכות של מה שהוא יצר, בין אם שהתכוון לכך או לא, שהבין את ההשלכות של מעשיו או לא.  אני שומעת עד כמה את פגועה ומושפלת מכך שהדברים האישיים והאינטימיים ביותר שלך חשופים ומופצים בבית הספר מבלי שתהיה לך שליטה על הדברים.. ויותר מזה, מכך שילדים משתמשים זה כחומר לבדיחה על חשבונך..
אני מבינה כמה כבדה ההתמודדות הכפולה הזו – הפגיעה הישירה ממישהו שהיה לך אמון בו יחד עם הפגיעה העקיפה מצד ילדים שמצאו לנכון להתערב.. אני מבינה איך אולי את מרגישה כרגע שהקירות סוגרים עלייך וחונקים, במיוחד שאת מתמודדת לבד לגמרי עם המשא הכבד הזה על כתפייך.. ואיך זה מוביל אותך להרגיש שעוד מעט ייגמרו לך הכוחות להתמודד...
יקירה, זה המון להתמודד איתו.. אני תוהה האם יש מישהו שתוכלי לשתף אותו? אולי לספר לאמא את האמת על מה שקורה בבית הספר? מחנכת ? מורה אחר שאת מרגישה בנוח איתו/ איתה, אולי היועצת.. חלק משמעותי מהעבודה שלהן הוא להתמודד עם מקרים כאלו ודומים להם..
בנוסף אני תוהה האם את מרגישה בנוח לפנות באופן ישיר ל'דויד' ולשאול אותו את כל השאלות ששאלת את עצמך לגבי המעורבות שלו והאם את חושבת ששיחה עימו תעזור לך בהתמודדות עם המצב?
 
כמו כן אני רוצה להזמין אותך לעשות שימוש גם בצ'אט שלנו, שפתוח כל ערב בין תשע לחצות, כדי לאפשר לך עוד מקום לשתף בו, להתייעץ בו ולחלוק מעט את כובד המסע, ובעיקר לקבל חיבוק..
 
אנחנו פה איתך,
מחכים לשמוע אותך,
בכל דרך שנכונה לך
שולחת חיבוק גדול נוסף
 
הרגל ישן ומנחם
19/04/15 14:07
41צפיות
והיום חזרתי להרגל ישן, שתיתי עוד בקבוק וודקה קטן, מנחמת את עצמי שמותר כשאתה מרגיש כל כך מיותר.. והתנהגתי בטיפשות ולקגע שכחתי מהכאב ואמרתי שטויות וזה הרגיש לי עדיף מלספר על הבעיות.. וצחקתי הרבה בלי לדעת על מה וזה הרגיש לי טוב מאשר לבכות על הרע..
גורל..
20/04/15 14:29
24צפיות
ולמדתי מוקדם, אולי אפילו קצת מדי, שלא תמיד תהיי איתי שם.
למדתי לבכות לבד, שם בפינה כשלא היה אף אחד בתמונה..
למדתי לשתוק, גם כשהמכות היו שורפות היינו סוגרים את החלונות ועוצרים את הדמעות שלא ידעו שקורים פה אסונות..
למדתי לשקר שהכל אצלנו בסדר ולהסתיר את המכות שאת נתת לי אתמול בחדר.
הבנתי שמשפחה לא בוחרים אבל פאק מה עם גבולות אלוהים?
ואת קוראת למה שהולך איתי כל החיים טעויות של העבר ומאשימה את ההורים, אבל היי, שמעת על אנשים שמשתנים?
ונדמה שמאז ומתמיד אני נלחמתי, אבל מרגיש שאת המטרה כבר איבדתי..
להיות אחרת
21/04/15 22:28
21צפיות
ונדמה שמאז ומתמיד למדת להיות גדולה, יותר ממה שאת
לדאוג, לטפל, לעשות, להביא
והכל בלי חיבוק, בלי נשיקה, בלי אהבה
להרגיש שאת חייה בשקר, בהסתרה של הקשיים שלך , בדידות ענקית,
ריקנות מתגברת, ואת חוששת שלאט לאט אולי את מגיעה למצב של כניעה
ללמוד לקום אחרי שכל כך הרבה פעמים נופלים
ללמוד להלחם, גם כשאין שום היגיון, בלי שום הגנה, בלי שום הכוונה
ואלה החיים שלך,
ואת כל כך רוצה ומנסה לברוח מהם,
להשתחרר מהעול,
לרגע אחד להצליח לנשום בלי המטען הכבד הזה שאת סוחבת על עצמך
להצליח לחיות
וכל כך מגיע לך לחיות,
גם בלי אלכוהול,
גם בלי לנסות ולהיות כל כך בסדר מול אמא שלך שאת כל כך זקוקה לאהבה שלה
מגיע לך לחיות כי את פה,כי את חלשה וחזקה במקביל,
כי את לא מוכנה לקבל את המציאות כמו שהיא,
כי את מאמינה שאנשים משתנים, שיכול להיות אחרת
ואולי את תוכלי להראות, למרות העבר, למרות מה שאמא למדה מהוריה
שאת אחרת
עכשיו אני באמת עייף
20/04/15 18:41
50צפיות
זה טוב לי 
כל הלחץ הזה
העומס
השגרה
זה טוב לי
אבל לפעמים זה נורא
שזה מחזיר להרגלים ישנים
כבר כמה חודשים
שהפסקתי
ואני לא רוצה שוב
אבל אני עדייף יותר מדי 
ואוכל מעבר למה שאני מגביל
אסור לי לתת ללחץ הזה לגרום לי להשמין
צריך
להישאר
בסדר
 
לא
שמן
לא
קשיים בתוך שגרה עמוסה
21/04/15 22:19
7צפיות
דווקא בתקופות של שגרה מתמדת, בהן כל דקה קצובה לעשייה ולעבודה אחרת, צצים להם ההרגלים הרעים, מהם עמלנו להיפטר.
זה קורה מכיוון שכל האנרגיה שהושקעה בהיפטרות מן ההרגלים מושקעת עכשיו בייסוד של משטר אחר - משטר של שגרה, של עשייה.
ולכל העומס שנוצר כתוצאה מהשגרה הקדחתנית נוסף גם הפחד מלהתמודד שוב עם סילוק ההרגלים הישנים מהם הצלחת להיפטר בעבר...
נשמע שמעבר לפחד שנוצר השגרה העמוסה יוצרת אצלך גם תשישות מאוד גדולה, שאולי גורמת לך להרגיש חסר אונים אל מול אותם הרגלים ישנים...

כבר זמן לא מבוטל, חודשיים שלמים, אתה עומד מול ההרגלים הישנים שלך ומפסיק לתת להם להשפיע על חייך, בנוסף אתה מנהל שגרה עמוסה, שמקלה עליך וגורמת לך להרגיש טוב יותר, אך חשוב שתזכור שלכולם יש רגעים של חולשה, בהם צריך לתת לגוף לנוח ולעייפות לעבור. גם במלחמה מול המשקל יש לפעמים זמן לעשות הפסקת אש... 
בחור יקר, אני מציעה לך לחשוב כיצד אתה יכול לתכנן את העומס בצורה טובה יותר, ולשזור את המאמץ להיפטר מאותם הרגלים רעים בתוך השגרה היומיומית, לאט לאט אתה תלמד את עצמך איך להתמודד עם אותם רגעים של חולשה, מתי לשחרר ומתי להחזיק חזק חזק. שגרה עמוסה גם דורשת המון אנרגיה, כך שחשוב שתספק לעצמך את האנרגיה הדרושה לקיום שגרה כזאת... חשוב שתהיה קשוב לעצמך ולסביבה שלך, תהיה סלחני לעצמך ותשתדל לא לכעוס על עצמך כך שתתעייף עוד יותר...

הרגלים הם כמו גלים, הם יכולים לגדול למימדים עצומים אם לא שמים איזה שובר גלים שיעצור אותם. אני חושבת שלדבר או לכתוב על אותם הרגלים אולי יעזור לך להכיר אותם טוב יותר, לזהות מתי הם מרימים את ראשם וגם מתי חולפת הסערה... מזמינה אותך לשתף פה על ההתמודדות מולם ובכלל, כשתרגיש שזה נכון לך...

 
יש לך עוד בת..
19/04/15 00:24
42צפיות
ועכשיו שהיא חזרה את כולה שלה, שוכחת שאני כאן ונותנת לי הרגשה שאין לי לאן..
ואת מדברת איתה על שטויות ושוכחת שאולי גם לי יש בעיות..
ונדמה שאת לא צריכה אותי פה יותר.. ובלי שתרגישי גם אני מתחילה לוותר..
להרגיש שאין לך מקום
19/04/15 11:52
16צפיות
להעלם, להתמוסס
להרגיש כמו צל של מישהי אחרת, צל שקל לא לשים לב לקיומו, כנטמע ברקע..
 
ג'אסט יקרה, אני שומעת את תחושת חוסר הנראות, חוסר ההתייחסות ואולי אף ההתעלמות המכאיבה ביותר שחווית,
מתארת לעצמי כמה שאת מרגישה מאוכזבת ופגועה, כאילו את נעלמת, מאבדת את מקומך..
 
יקירה, זה נשמע כ"כ קשה להרגיש מיותרת, לא רצויה, מקופחת.. להרגיש כמו הצל של מישהי אחרת, כאילו לך עצמך אין די הצדקת קיום.. וכמה שזה בטח עוד יותר כואב, להרגיש שמי שלא שם לא אלייך הוא האדם שאמור להיות הכי קרוב, הכי מכיל ודואג.. אמא, שאמורה לחלק את עצמה בין כל ילדיה, להיות שם עבור כולם, ולא עם האחד על חשבון האחר..
 
אהובה, האם ניסית לדבר עם אמך על כך, לגרום לה להבין איך זה גורם לך להרגיש, לגרום לה להרגיש שגם את צריכה אותה, וכמה שזה כואב להרגיש שאין לך מקום.. ואולי, תוכלו לחשוב על פתרון כלשהו, כמו יום כיף משותף לכולם בו שתיכן תוכלו להנות מחברתה, או שזמן איכות אישי עם כל אחת בנפרד כדי שלכל אחת יהיה מקום..
 
אני מקווה שבמהרה האיזון יחזור לעצמו, שאולי מדובר בתקופה קצרה שנובעת מהחזרה של אחותך והגעגוע אליה, ולאט תתאזן ויהיה מקום לכולם..
 
 
..
19/04/15 14:04
13צפיות
היא יודעת שאני מרגישה ככה, היא רואה את זה ואם היא לא אז היא כנראה סתם מתעלמת.. התחושה הזאת קיימת עוד לפני שאחותי חזרה.. פשוט לאחותי היחס הזה היה תמיד קיים ולי מאז ומתמיד הוא היה חסר אז אין פה מה להחזיר וכנראה שאין גם מה לשנות די התרגלתי..
היום החמצתי טגרטול
18/04/15 18:34
37צפיות
בין שיגעון וחוסר-תקנה מוחלט למועקה המוכרת והמנחמת.
נפתחה פה חזית שלא הכרתי, מהולה בבושה ובמאמץ שלא לפרוץ בצחוק מתגלגל ב"אל מלא רחמים".
אילו אנשים היו מצליחים לדוג את כל החוכמה ודברי השפיות שאני מאבדת בטירוף הזה... ואילו רק לא הייתי מרגישה שיש בהם צורך כדי שזה ייעשה.
 
אוהבת את העבודה שלי, לא עובדת או מרוויחה מספיק בשביל הוצאות של שניים, אבל אסור לי לעבוד יותר מזה
לא מצליחה לכתוב, מחכה לתשובות יותר ענייניות מהאוניברסיטה לגבי המסלולים והתכניות שרציתי בעדיפויות הגבוהות.
כל עניין ההשכלה הפורמלית לא מתנהל על מי מנוחות, לא איתי.
וזה אבסורד כי אני מסוגלת ליותר מרבים מסביבי, אך הקבלות הרלוונטיות למי שכבר מסכים להעיף מבט, הן על סכומים ממוצעים - מינוס צבא, לחלק בכל הסחות הדעת הפוטנציאליות.
 
ויש בעולם הזה כל כך הרבה בעיות קשות משלי, אז למה אני לא מאוזנת ולא זוכרת לעשות את שלי בזמן
לפני שהמועקה בגרון שבה ואני חוזרת מהעבודה לריטואל של מבטים משתוממים - בספר, במסך יחיד, בכרית
בבן הזוג שבאמת לא אשם, ואני אוהבת כל כך - אבל לעיתים כבויה מפחד לחזור לתלותיות שאני מגלה בחצי השני של הזמן.
הוא לא עובד בגללי. אני יודעת להדאיג ולעשות דרמה מכל דבר
יודעת להיות חסרה ואז לשאול איך זה שכולם שוכחים בסוף...
בדיחה.
אין וכן היותך
19/04/15 11:16
8צפיות
שלום יקירה,
קראתי את תחושת האשמה והמחנק שאת מתארת בתסכול ובכאב גדולים, מועקה כבדה כמו אבן אימתנית על כתפייך..
ומצד אחד נראה שהעבודה מהווה מעין עוגן של יציבות ושגרה ברוכה (אבל גם מעייפת ומכבידה בדרכה),
ומצד שני נדמה שכל מה שמסביב זה כמו להיות במערבולת מתישה ומערערת של חוסר יציבות, מערבולת שאולי מעוררת חשש לצאת עוד יותר מאיזון..
 
ואולי את מרגישה שכבר לא בטוח איזה מהצדדים האלו עדיף – האיטי והמכביד, או הסוער והמכביד.. ובין שניהם, נדמה שאת מרגישה שאת מאבדת חלק מעצמך, מרגישה אבודה ומבולבלת..
מתוסכלת גם מהציפייה לתשובות ברורות וקונקרטיות שיהפכו דברים לברורים יותר, שיקלו קצת על התחושה של חוסר האונים שכרוכה בחוסר הוודאות של 'מה יהיה'..
 
יקירה, המשפט שכתבת "יודעת להיות חסרה ואז לשאול איך זה שכולם שוכחים בסוף" – מאד חזק ומהדהד בעיני, ומעבר לתחושת האשמה והאכזבה שמהולות במעגל המתסכל הזה שמזין את עצמו, נראה שיש כאן תחושה מאד קשה ומורכבת של להיות חסרה, של אין היותך.. והייתי שמחה לשמוע ממך עוד, על תחושת החוסר הזו, ההעדר.. וגם על תחושת היותך, על הרגעים בהם את כן מרגישה מלאה ונוכחת..
 
שולחת לך חיבוק גדול, חיבוק שמנסה להכנס במרווח הזה שבין השיגעון למועקה המוכרת, להיות איתך ברגעים של הקצוות, וגם בין לבין..
הדרך נעלמה
16/04/15 08:52
47צפיות
הדרך נעלמה
שבילי אפר מאבדים משמעות
רסיסים של מוות באוויר
וגם של תקווה
קשה לנשום
קשה לזוז
ריח של סוף באוויר
מילות סליחה
זה כבר נגמר
זה נגמר
º
ממש יפה..!
16/04/15 12:42
7צפיות
היכן השביל שלי
16/04/15 16:31
15צפיות
להרגיש איך הדרך מתפתלת, מסתבכת
עד שלאט לאט היא מתפוגגת
כמו חלום שנמוג, כמו בועה שמתפוצצת
ייאוש ותקווה נמהלים, מבלבלים, פחד מתעורר
הזמן עומד מלכת, קופא, משתק
אבל המחשבות מתרוצצות, טסות, סוערות
היכן השביל שלי, היכן דרכי שנעלמה
האם זה סופה, האם זה המחסום שמאותת על קצה הדרך..
או שמא, שביל אחד שנעשה מטושטש, יכול לפנות את הדרך
לשביל אחר, שביל שאנחנו נבחר, שביל שנסלול בעצמנו
שביל שגם אם יהיו בו מהמורות, ורסיסי זכרונות, ובורות של כאב
נוכל למצוא את הכוחות ללכת בו, לקום אחרי הנפילות שיהיו, לנצח..
 
מיסטריוס יקרה, השיר שכתבת מרגש ונוגע כ"כ, ויכול להתקשר ולהתחבר לכ"כ הרבה נסיבות, מצבים ותחושות.. אני מזמינה אותך יקירה, לספר על המשמעות האישית שלך, על הדרך שאת אולי מרגישה שנעלמת לך, על התקווה שנמהלת בייאוש, על תחושת הסוף ואולי גם על תחושות של התחלה חדשה, של הזדמנות לשביל נוסף..
אנחנו כאן איתך יקירה, לאורך הדרך והמסע שלך, מאמינים בתקווה לדרך טובה יותר, לשביל שיוביל למקומות של צמיחה ובניה
שלום!!!!
13/04/15 14:33
62צפיות
אני חדשה כאן
 
אני לא כל כך יודעת מה לכתוב ואיך אבל אני ינסה
אין לי כח לכלום אני כל הזמן עצובה ולא מרגישה טוב ,התחלתי לא מזמן עבודה חדשה אחרי הרבה זמן שחיפשתי ולא מצאתי ואין לי חשק ללכת בגלל שאני לא מרגישה טוב ואני רקובה אני לא שותה ואוכלת לא בא לי כלום ואני לא יודעת  מה לעשות
 
חור שחור ששואב פנימה
15/04/15 21:42
23צפיות
שלום יקירה, וברוכה המצטרפת לפורום!
אני מקווה שתמצאי כאן פינה בטוחה ומוגנת, בה אפשר לשתף במחשבות וברגשות, לפרוק מעט ממה שעל הלב, לתמוך ולהיתמך בסביבה תומכת ולא שיפוטית, ופשוט להיות את עצמך, להשמיע את קולך, כמו שלא תמיד מרגישים בנוח במקומות אחרים
 
מדברייך אני שומעת מעין תחושה של ריק מבפנים, כזה ששואב את כל כוחותייך, מותיר אותך מותשת וחסרת כוחות.. ואני יכולה רק לתאר כמה שזה קשה לעשות ולו צעד קטן במצב כזה, כמה שבגלל הריק הזה הכל מרגיש לפעמים חסר טעם, חסר תועלת.. וכ"כ קשה למצוא את המוטיבציה, את הדחיפה הזו.. כאילו הר של סלעים מונח על כתפייך, מכביד כ"כ, כמו שלשלאות של אסיר..
 
יקירה, תחושת חוסר חשק וריקנות שכזו יכולה להיות קשורה לגורמים רבים, ופעמים רבות היא נוכחת כחלק מתקופה של דיכאון.. האם שקלת לפנות להתייעצות או לטיפול בעקבות התחושות האלו יקירה?
 
אני שולחת לך חיבוק גדול, ומזמינה אותך להמשיך ולשתף אותנו, לספר עוד על עצמך, על הקשיים שאת מתמודדת איתם, על ההתמודדות עם העבודה החדשה וגם עם כל היתר..
ד

ד"ר אריה מבר רפואה טבעית

פגישה ראשונה ללא עלות לפרטים נוספים היכנסו>>>


עסקים נבחרים

עוד...
רוצה שהעסק שלך יופיע בתפוז עסקים?

האזור שלי בפורום
עוד בנושא הפורום


מקרא סימנים
ללא תוכן תגובה להודעה
הודעה חדשה אורח בפורום
הודעה מקורית הודעה נעוצה