לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר

בהנהלת:

אופן הצפייה:
הסתרת שרשור מעל   תגובות
עץ הודעות:
שלום,

ברוכים הבאים לפורום סהר – סיוע והקשבה ברשת.

השרות שלנו החל לפעול ב- 18/2/01, ונועד לתת אוזן קשבת ותמיכה נפשית לאנשים במצוקה נפשית קשה אשר שוקלים את המוות כפתרון לבעיותיהם ונמצאים במצב של ייאוש. אנו בסהר (סיוע והקשבה ברשת), מאמינים כי גם במצב קשה ביותר, שינוי הוא משהו שבהחלט יכול להתרחש. גם אם היום אדם נמצא במצב חסר תקווה, בכאב בלתי נסבל, הדבר יכול להשתנות.

מטרתנו בסהר ללוות את הפונים בתקופה הקשה הזאת, לתת עזרה ראשונית ולהמליץ על המשך טיפול והתמודדות, כל מקרה לגופו. אנו לא מציעים טיפול נפשי, ולא תחליף לטיפול נפשי, אלא סיוע שמטרתו תמיכה, הקלה והכוונה למקורות עזרה נוספים.

הפורום הזה נועד להיות קבוצת תמיכה ולהכיל את הדיונים בין אנשים שנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם קושי וכאב נפשי. כאן מותר להתבטא בהתאם לחוקי השימוש בפורומים של סהר, שקבענו על מנת לשמור על אווירה של תמיכה ודיון תרבותי בפורום. אנו מעמידים את הצורך ביצירת מקום בטוח ותומך, לפני הצורך בחופש הדיבור. על כן מי שלא מעוניין לשמור על אווירה תומכת בפורום, יתבקש שלא להשתתף בו והודעותיו תמחקנה. אנו מאמינים שלאור שפע של פורומים שאינם מגבילים את המשתתפים באופן הביטוי, לא יתקשו המתלהמים למצוא להם תחליף מתאים.

בפורום עונים מתנדבים (סייעים) שעוברים הכשרה מיוחדת ונמצאים תחת הדרכה של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. הסייעים מדברים עם הפונים באמצעות צ^ט אישי, פורום, דואר אלקטרוני ו- ICQ (על פי בחירת הפונה). ניתן לפנות לשיחה עם הסייעים, דרך אתר סהר, בכל ערב בין תשע לחצות. כמו כן, כולל האתר רשימה של מאות ארגוני סיוע בארץ, מאמרים בעברית, וקישורים בנושאים שנועדו לקדם את ההבנה של נושא ההתאבדות והגורמים לה וחומר המסייע להתמודד ולמנוע אותה.

אם אתם, או מישהו שאתם מכירים, צריך עזרה מהסוג שאנו מציעים, כתבו בפורום וכן זכרו את כתובת אתרנו:

http//www.sahar.org.il

אנו מקווים שהדיון באווירה תומכת ומקבלת בפורום הזה תעזור לעבור את התקופה הקשה ולמצוא כוחות להתמודדות מחודשת עם החיים.

בברכה,

צוות סהר

הודעה חדשה

פשוט כותבת..בעיקר כי אני צריכה את זה..
22/05/15 12:05
17צפיות
שנים שלא הייתי כאן, אולי ביקרתי כשהייתי ילדה מבולבלת. אני  בת 26 ועדיין לא הרבה השתנה מסתבר..אני נמצאת עכשיו בתקופה מאוד לא פשוטה..אני כבר כמעט שנה פרודה מהחבר, ומאז נכנסתי לקשרים סתמיים עד שנמאס לי ואמרתי לעצמי עכשיו- אני לבד! עד שבאמת משהו אמיתי יגיע..אז כבר כמה חודשים זה מה שקורה, בכמה חודשים האלו גם התחלתי לעבוד במסעדה, וזה היה פחד ממש גדול שלי..כן כולה מסעדה\בית קפה אבל בכל זאת להגיע לראיון עבודה דרש מימני אומץ רב. היו לי אינספור תקריות לא טובות בלשון המעטה בעבודות שעבדתי בהן בגיל 18, עד תראומטיות (ריבים ופיטורים ובאלגן). אני מבינה שגם חלק גדול מזה זה כי הייתה כנראה נחמדה מידיי ולא עמדתי על שלי ומעדתי בכללי להרס עצמי כל הזמן לכן עברתי חוויות מאוד לא נעימות. כל זה מהדהד לי ומסתבר שעד עכשיו. לבסוף התחלתי והמנהל היה מאוד מאוד טוב זה גם מה שהשאיר אותי שם כי נורא אהבתי אותו. וכמו בכל מקום בהתחלה זרחתי, ואז כשצריך באמת באמת להיכנס לעניינים- אני דועכת. כנראה מפחד בלתי מוסבר כלשהו..אני גם המלצרית היחידה שנפגשתי שוב עם המנהל אחרי חודשיים וחצי שאני עובדת שם כדי לרענן ידע בתפריט הרגשתי שאני עושה מעצמי צחוק, הייתי מובכת והרגשתי שהוא כבר מת להעיף אותי אבל מרחם עליי ונותן לי עוד קצת....
בקיצור העבודה וכל עצם האינטראקציה עם אנשים במיוחד כשאני באה ללא מצב רוח מכניסה אותי ללחצים שאני לא מצליחה  לשלוט עליהם,  ולפעמים אני ממש שונאת שאני ככה..עם המחשבות הדפוקות האלה שיש לי בראש, שכולם טובים מימני, ואפילו במלצרות לא הולך לי, וכשאחראית\מנהל מדברים אליי מבחינתי זה אלוהים ואני בקושי מצליחה לצייץ. אני ממש נלחמת שם בשיניים ולא מצליחה להבין מאיפה כל זה נובע ואיך מטפלים. לפעמים אני ממש לחוצה עד שקשה לי להוציא מילה, זה תופס לי את הגוף והשקט הזה מביך אותי. אני לא רוצה לקטלג את הבעיה ולומר שאלו- חרדות, אני מכירה אנשים עם חרדות וזה תמיד הרבה יותר חמור, מצד שני..אני חייבת להצביע על הבעיה ולדעת מה קורה איתי. 
באופן כללי מאז שאני מכירה את עצמי אני תמיד עוברת סרטים עם עצמי..זה האופי שלי..למדתי לקבל אני מניחה. אבל למדתי לאהוב את עצמי וזאת הייתה עבודה קשה וארוכה..התחלתי ללמוד, עזבתי את הבית, יש לי בלימודים חברים טובים ובלימודים באופן אישי לא נתקלתי בבעיות האלו, אולי כי כבר על ההתחלה נכנסתי ישר לעניינים..המצב הנפשי שלי היה טוב ויציב..באמת כי פשוט אהבתי את הכל, את עצמי בעיקר, זה היה הפתח שלי לכל דבר. הרגשתי משוחררת לא חשבתי פעמיים כל כלום לא חישבתי את המילים שיוצאות לי מהפה, לא ביקרתי ושפטתי את עצמי..הייתי אני וזה היה מדהים. בעבר הרחוק יותר לקחתי כדורים נגד דיכאון מימיי ההתבגרות שלי ומהמלצת הפסיכיאטר. אני חושבת אם בתקופה זו גם הייתי על כדורים...והאם פרט  לעבודה העצמית אולי גם הכדורים עזרו. בכל אופן, כשהכרתי את האקס שלי, יצאנו תקופה ולקראת סוף הקשר כל החרדות ואפילו פחדים שמעולם לא היו לי חזרו\הופיעו אצלי..משהו בקשר הזה עורר את הכל, רק היום אני מבינה שהוא לא היה נכון והייתי צריכה לעזוב מזמן, אבל נשארתי שם וזה החריב לי ת'נפש..לא הייתי מוכנה למחוייבות הייתי שונאת לבקר את ההורים שלו לא רציתי בכלל להתיידד איתם ועם האחיות שלו, וכשחברים שלו היו מגיעים לדירה עוד יותר הייתי שונאת. הכל נערם ונערם עד שהתפוצצתי. לקראת סוף הקשר חוויתי התמוטטות עצבים, וכשנפרדנו הייתי מפורקת, בכלל לא מהפרידה אפילו, הייתי מפורקת כי הרגשתי שלא נשאר מימני כלום ולא ידעתי איך אני חוזרת לעצמי. אז מסתבר שאני עדיין מנסה לחזור לעצמי...לא יודעת מה אבד שם בדרך..אולי ישנן תקופות שצריך את עזרת הכדורים? אולי אני אצליח בכוחות עצמי ואפסיק לברוח לכדורים ? (למרות שזה קורה לי אולי פעם בשנה)..אני לא יודעת מה נכון ולא נכון...
אני מתגעגעת לימים האלו, שלא הייתי מפסיקה לחייך, לא פחדתי מכלום, אהבתי את עצמי כ"כ, הייתי הכי חברותית בעולם והלכתי על כל מה שרציתי עד הסוף (זה באמת היה, תקופה דיי קצרה אבל היה באופן מפתיע..). לא מאמינה שחזרתי בנפשי לגילאי הבגרות הנוראיים שלי, של המחשבות והניתוחים הבלתי פוסקים. פתאום עולה בי התהייה אם לחזור לכדורים...היום זו החלטה בניתנת בכובד ראש, בעבר הייתי פשוט מתחילה ולא הייתי עושה מזה עניין. 
זהו..אין לי עוד מה לומר, רוצה להאמין שיהיה טוב, וזהו...:\
יש לך קשרים וירטואלים? את/ה הבנאדם בשבילי
21/05/15 22:49
8צפיות
שלום לכולם, שמי דוריה ואני סטודנטית לתקשורת במכללה למנהל 
כחלק מתרגיל לימודי אני מחפשת אנשים שיש להם קשרים וירטואלים (יכולים להיות רומנטיים, חבריים, קשרי עבודה, תמיכה וכו) שמעולם לא נפגשו
אם זה רלוונטי אליכם אני יותר מאשמח לשמוע, מאוד חשוב לציין שזה רק לצורך התרגיל במכללה ולא מתפרסם באף מקום!
פייסבוק- doriya bardarian
אימייל- doriya1991@gmail.com
טלפון- 0506970662
את
19/05/15 00:20
38צפיות
ואף אחד לא מכיר אותך , מסתירים אותך, מפחדים שיגלו אותך, את.
היא מראה שאת צוחקת ואת בכלל לא מאושרת אז מה היא עושה?
היא אומרת שהיא לא מבינה ואת כל כך בוגרת , מנוסה, אז למה היא מעמידה פנים שהיא כל כך תמימה..
היא נופלת ובוכה, לעומתה את כבר רגילה, לא נותנת לדמעות ליפול כשרע..
היא אומרת שהיא אוהבת , אבל את לא נותנת לעצמך להיות כזאת פגיעה..
היא סמכה, אצלך לא קיים דבר כזה מילה..
היא מחכה שישארו לצידה, בזמן שאת נהיית עם הבדידות חברה..
היא כל הזמן אותך מסתירה, שמה עלייך מסיכה, ולך לפעמים כבר נמאס כל כך להתחבאות בא לך להציץ החוצה ולקוות שיוכלו אותך לראות..
שברים של העצמי
19/05/15 21:42
19צפיות
ג'אסט יקרה,
אם הבנתי אותך נכון, את מתארת כאן דיאלוג מאד מורכב עם חלק ממך, עם העצמי שמשתקף במראה, העצמי שמוצג כלפי חוץ
העצמי שמצד אחד אולי מאפשר גם לתפקד ולהחזיק מעמד, ולו כלפי חוץ, ומצד שני הוא מסתיר לא רק את הכאב – אלא את הכל, כאילו ממסך, משתיק את מי שאת באמת, מי שנותרת מנותקת ושקופה, כמו כלואה עמוק בפנים..
 
ואולי, למרות ששני החלקים האלו נמצאים במעין ניגוד ובקונפליקט זה עם זה, קונפליקט בין מה שמוצג כלפי חוץ למה שאת מרגישה מבפנים – אולי בכל זאת שניהם חלק מאותו העצמי, חלקים משלימים..
ונראה שהאחד מחזק גם את השני, נותן תקווה.. שהעצמי האחר, יחד עם ההסתרה, מהווה גם חלק תמים ומאמין יותר, חלק מהעצמי שעוד לא נפגע כ"כ, שמחובר לרגשות שלו, שרוצה להושיט יד גם לחלקי העצמי האחרים, יד אוהבת, מקבלת, משלימה.. לאותם החלקים שידעו גם אכזבות ופגיעות, לאותם החלקים שמתקשים לתת אמון, מתקשים לבטא את הכאב והמצוקה, מתוך הרגל לשמור אותם בפנים..
 
יקירה, אני מאחלת לך שתדעי לחבק את כל חלקייך, לאחות את הקרעים ביניהם ולהשתמש בכולם גם יחד, גם מבפנים וגם מבחוץ. שתוכלי לאמץ שוב לחיקך את החלקים התמים והמאמינים לפרקים, וגם את החלקים המנוסים והחוששים לפרקים – שניהם בסדר, לשניהם יש מקום. שתדעי גם להיות לבד לפעמים, וגם להיעזר ולהתמך, לבקש את הביחד.. לתת לפרקים גם לצחוק לפרוץ, ולפרקים לתת מקום גם לעצב, לריקנות.. לתת מקום גם לרגשות, וגם לויסות ולשליטה בהם.
ביחד, לכדי שלם אחד, שלם שהוא את, בלי מסכות, בלי מיסוכים, מאוחדת..
פריקה
17/05/15 02:06
48צפיות
יש לי יום הולדת בחודש הבא וחוץ ממשפחה אין לי עם מי לחגוג.
חשבתי להזמין כמה בנות מהעבודה אבל האמת היא שהן לא באמת חברות שלי, וזה גם סתם יוציא אותי חסרת חברים.
מילא רוב השנה אני בסדר עם זה שאני לבד, אבל ביום הולדת זה מבאס.
 
 
 
לא לראשי.
בדידות
18/05/15 15:49
26צפיות

katrina12 היקרה..
צר לי לשמוע על העצב והבדידות שאת מרגישה..
נראה שהבדידות מייאשת אותך, שאת מרגישה לא שייכת.. פגיעה..
הרבה פעמים ימי הולדת עגומים יותר ממה שתכננו אותם מראש.. מין יום של סגירות מעגלים וחשבון נפש.. "מה אני עושה עם חיי?".. "לאן ממשיכים מפה?".. (תוכלי לקרוא על זה עוד פה)
 
אולי כדאי לצאת עם הבנות מהעבודה בכל זאת.. לפעמים נוצרות מזה חברויות לטווח הארוך..
או שאפשר להקדיש את היום לעצמך, תוכלי לפנק את עצמך באוכל שאת אוהבת, בסרט שאת אוהבת.. לא לעשות את המקובל ולצאת אלא ההפך, להשאר בבית.. 
מה שיגרום לך להרגיש נינוחה ובטוחה יותר..
אנחנו תמיד פה בשבילך..
מה עושים עם בת 17
14/05/15 17:37
56צפיות
מה עושים עם בת 17 
היא בת 17 ממשפחה מסורתית. התאהבה בבן 24 שרגיל להיות שיכור והוא בן  משפחה בעייתית מאוד. הבחור לא יפה ואפילו מגעיל. היא רוצה לצאת איתו.
כאשר מדברים איתה, היא לא שומעת כלום ונהיית אלימה ומתעקשת שאלה הם החיים שלה והיא היחידה המחליטה.
אין ניתן לדבר איתה ושתפקח עין? אין גורמים לה לשמוע ולחשוב ?
תודה
 
סבלנות
16/05/15 12:27
25צפיות
שלום אמרה היקרה..
נשמע שאת דואגת מאוד לחברתך, ורוצה שיהיה לה רק טוב.. שהמצב הזה מכעיס אותך, ואת מרגישה חסרת אונים מול הסיטואציה.. לא מצליחה להבין אותה..
 
שאלת איך לדבר אליה ככה שהיא כן תשמע.. מה דעתך לנסות אולי להכנס לנעליה.. תדמייני את עצמך במקומה.. איך את היית רוצה שידברו אלייך.. האם היית רוצה שידברו איתך בכלל?...
אני כן מאמינה שיש לכל אדם זכות לעשות את הטעיות שלו.. לחיות את החיים שלו בעצמו, וללמוד לבדו.. יכול להיות שאין צורך בשיחה הזאת,. אלא רק חסרה קצת סבלנות.. ובתוך הסבלנות תגלי שהיא תראה את הדרך הנכונה בעצמה..
 
המון בהצלחה לשתיכן.. מוזמנת לחזור לעדכן..
כבויה
10/05/15 17:49
79צפיות
לפני כשבוע נשברתי ופצעתי את עצמי
בן הזוג וההורים שלי צועקים בינם לבין עצמם לביני, אני כבר לא שומעת או מרגישה כלום
בן הזוג פגוע ממני מאוד על זה ועל חוסר היכולת שלי להיות בן אדם לידו, אני צריכה אותו לצידי ועובדת למחייתנו, ומצד שני כבויה כשאנחנו בבית מול המחשב וגם בעבודה
אחד האחים שלי לא מרגיש כבר שאני אחותו ודוחה אותי, הוא היה יקר לי
לא מצליחה לכתוב, תוהה האם מלכתחילה היצירה הזאת ראויה להיכתב ומביאה משהו חדש לעולם
בעבודה חוסר במעש ותקשורת אנושית, יותר מידי תחרות, אפס לקוחות והרבה צורך בכסף הזה. בוהה בחלל במשך שעות כשהרגשות סוערים בי.
נראית נורא, גם הבית מתפורר. לא התקבלתי למסלול מסוים באקדמיה בגלל כשלונות העבר וייצוג גרוע של עבודותיי (לא התגאיתי בכלום מהשנים האחרונות) וחוסר סדר בהצגה שלי את עצמי ואת הקשר בין שאיפותיי השונות. מרגישה כמו בדיחה, ומאמינה שבאקדמיה גם רואים בי כזאת.
אני מנחמת את עצמי במחשבות על העתיד אבל לא מסוגלת לחיות בהווה, חסרת כוחות להוציא את עצמי מהמעגל הזה
לא מסוגלת לשמוע אנשים מדברים יותר
לא רוצה לדבר יותר, להתעורר אחרת
די כבר.
º
כואב לי. לא יכולה להמשיך ככה
10/05/15 17:51
77צפיות
כשהאור הפנימי מאיים לכבות...
11/05/15 22:31
25צפיות
יקרה,
אני שומעת עד כמה את כאובה מהתמודדת עם מספר מקומות של דחייה במקביל וכה כמהה לקבלה ולאינטראקציה אנושית חמה שחסרה לך מאוד כרגע... וברגעים הללו הדחייה מחלחלת פנימה ואת מפקפקת בעצמך ואף מתקשה לייחס לעצמך מקורות של גאווה... והכל ביחד מצטבר לכדי 'רעש' צורם כל כך עד שאת מבקשת ל'כבות' את עצמך, להתנתק עד כמה שניתן על ידי בהייה בחלל, על ידי הרצון לא לשמוע ולא להרגיש, ואולי גם על ידי הפציעה...
נראה שאת מתמודדת עם הרבה בכמה חזיתות וזה המון לאדם אחד להחזיק את כל המטען הזה לבד על כתפיו...אני שומעת ומכבדת את הרצון שלך לשתיקה, לחוסר תקשורת בנקודה זו.. יכול להיות שאת צריכה קצת זמן לעכל ולמצוא מחדש את המלים... עם זאת, רוצה להציע לך, אם תרצי וזה נכון לך, להגיע לשיחה בצ'אט אישי כדי לא להיות עם הדברים לבד, ולנסות למצוא ביחד אורות קטנים שיגרמו לך להרגיש אולי פחות כבויה...הצ'אט פעיל כל ערב בין תשע לחצות בקישור כאן (http://www.sahar.org.il/popup1.php?langId=1) ;
 
כמובן שמוזמנת להמשיך ולשתף כאן גם,
חיבוק חם ועוטף
 
כולם היו נגדי, אף אחד לא עזר לי
08/05/15 21:57
57צפיות
שלום,
היום היתי בסוג של סמינר להכנה לראיונות בהיטק
היתה שם משימה שבה חולקו כל המשתתפים ל 2 קבוצות, סך הכל 5 איש בכל קבוצה, המטרה היתה לבחור אדם אחד מתוך שני אנשים דימיוניים לעבודה לפי נתונים שטחיים של תכונות שלהם.
 
בהתחלה הצעתי שאחד האנשים שיש לו ניסיון בנאום מול אנשים שיציג את בחירת הקבוצה לכולם נתנו לנו 3 דקות וה"דיון" התחיל, הצעתי שכל אחד יסביר בקצרה את מי הוא בחר ומאיזו סיבה, ישר כל  אחד התפרץ ואמר את הסיבות שלנו, היתה שם בחורה שבקושי הוציאה מילה וקטעו אותה כל רגע, הגיע תורי להסביר את מי בחרתי ולמה, והנואם קטע אותי אמר "יש עוד דקה בואו נתכנן מה אני יגיד", אמרתי תן לי לפחות להסביר את מי בחרתי, מתוך העקשנות שלהם לא נתתי את דעתי, עשינו הצבעה קצרה והגענו להחלטה.
לאחר מכן הנואם הציג את מי ש"הקבוצה" בחרה ונתן הסבר.
 
לאחר הנאום, לטובת כולם החלטתי לתת הערה בונה (גם כמובן בגלל שמדובר בסמינר שמכין למקרים כאלה), אמרתי למנחה ולכולם שלא נתנו לי ולבחורה שם להציג את דעתינו וקטעו אותנו באופן מידי ולא כדאי לעשות דבר כזה, ישר הם נכנסו להגנה עצמית והפילו את האשמה עליי סוג של, אתה לא צודק אנחנו צודקים (כאילו שהם אף פעם לא טועים), אמרתי "זכותי להביע את דעתי", היה ויכוח קטן שבו הנואם אמר שלא היה מספיק זמן ונשארה דקה להכין אותו לנאום ולא היה בכלל זמן אליי....
פתאום אחת ערסית מקבוצה שניה התחילה לתקוף אותי ולהשתמש במילים אישיות כמו "מסכנות" (מסכן), לא התייחסתי לטענה שלה ולא רציתי לרדת לרמה שלה, לאחר מכן יצאנו להפסקה ודיברתי עם המנחה שהיא בכלל לא התייחסה אליי והלכה לעשן, התעלמה ממני ולא נתנה לי משוב.
בתחילת ההפסקה הנואם ביקש ממני סליחה, אני חושב לעצמי "אתה אומר סליחה עכשיו, למה לא אמרת מקודם מול כולם".
 
במהלך שאר הסמינר, היו כמה מקרים שרציתי לשאול שאלות, והמנחה כדי לסנן אותי, תוך כדי שאני מדבר נתנה מבט חתוף אל השעון כדי לזרז אותי (נשבע שדיברתי משהו כמו 10 שניות).
 
ביציאה מהסמינר ביקשתי את דעת חבר שהיה בקבוצה השניה, הוא אמר לי שאני צודק אבל לא צריך לריב עם אנשים. הוא סוג של אדם אדיש כזה, ממזלו בטח לא נתקל בעימותים כאלו.
אני מרגיש כאילו באתי לתת להם משהו טוב וקיבלתי סטירה בפרצוף לאחר מכן.
 
בדרך הביתה הגעתי זועם מעצבים, זעם שלא היה בי אף פעם
מה הבעיה של אנשים? מה זה האגו הזה? למה הם אף פעם לא טועים? מה זו האטימות הזו?!....
 
בדעתכם בבקשה תהיו אמיתיים וכנים.
מקום וקול
11/05/15 23:30
16צפיות
היי סטינגר יקר, זו תחושה כ"כ קשה להרגיש שכולם נגדך, שאתה ניצב כמו על אי בודד ומנגד עומדים כולם ביחד,  מאוחדים בחוסר ההסכמה שלהם איתך. אני מתארת כמה שההרגשה הזו יכולה ללחוץ על המקומות הכי כואבים, עמוקים ופגיעים בנו כבני אדם, לעורר פחד או זעם קדמוניים וראשוניים, שמתפרצים בצורתם הגולמית בגלל עומק המכאוב באותו הרגע, בגלל מהות התחושה הכבדה שאיננו נראים ונשמעים, שאחרים מתעלמים או דוחים אותנו.
 
יקר, נראה שהיה חשוב לך לתת מקום לכל אחד, וגם שמת לב לכך שאחת המשתתפות ממעטת לדבר ואולי מרגישה שאין לה מספיק מקום ומרחב לכך – ואולי לכן התחושה שדווקא לך לא נשאר מקום לדבר ושנקטעת בחוסר התחשבות ורגישות הכעיסה אותך במיוחד. מצד שני נראה שלאותו 'נואם' היה חשוב להחזיק את הזמנים עבור הקבוצה ולדאוג שתעמדו בזמן הקבוצתי, ולאו דווקא כמשהו אישי ספציפית נגדך – כך כנראה היה נוהג כלפי כל אחד במקרה והזמן כבר היה קצר וצריך היה להזדרז להחליט. בקשת הסליחה שלו לאחר מכן כנראה מחזקת את הצד הזה, ומראה שהוא כן היה מוכן לשים את האגו שלו בצד ולקחת אחריות על ההשלכות של הזירוז שלו, וכנראה כי הוא הבין שנפגעת מכך אישית.
 
בפועל, אי אפשר לדעת מי צודק ומי טועה, ונראה כי בראיונות עבודה קבוצתיים ובהכנה אליהם נוצרת דינמיקה מורכבת בין האנשים ויש התלבטויות רבות שעולות אצל המתמיינים לגבי המקום שהם רוצים ויכולים לתפוס, לגבי כמה זה בסדר לדבר על חשבון האחרים כדי שכולם יספיקו להתבטא, לעומת הדחף כן להשמיע את עצמך ולו מעט כדי לא להרגיש מפוספס ומושתק.
 
ואולי במקרים בהם אתה מרגיש שאינך מקבל את המקום הראוי להשמיע את דבריך וכן היית רוצה לקבל מקום זה, תוכל לגשש ולברר את 'מצב השטח' ולקבל החלטה לפיו. למשל, תוכל לשאול האם זה מתאים או בסדר לשאול את שאלתך כרגע או שאולי עדיף להשאירה לאחר כך או להפסקה, תוכל להרים את היד ולשאול האם אתה יכול לומר או לשאול משהו כעת, תוך כבוד למה שמתאים לקבוצה ברגע הנתון ותוך כבוד ליתר חברי הקבוצה ולמקום שלהם בה (וגם לאפשרות שלא תמיד תוכל לומר את דבריך) – ואולי אם כל אדם ינהג כך בקבוצה, ולא רק אתה, יהיה מספיק מקום לכולם, כולם ירגישו שקולם נשמע, והדינמיקה הקבוצתית תהיה מאוזנת ונעימה יותר לכולם. מה דעתך איש יקר?
 
 
זה דבר שחוזר על עצמו הרבה
11/05/15 23:51
7צפיות
אנשים לא מעריכים אותי מספיק, לא נותנים לי הזדמנות להציג את עצמי, אני אדם שלא צועק, בדרך כלל יש לי רק חבר אחד קרוב בכל מקום.
אני מרגיש שאנשים פוסלים אותי על דעות קודמות, (רואים את כריכת הספר ומניחים שהוא משעמם), לא נותנים הזדמנות..
לא ניגשים אליי לדבר איתי.
האירוע הזה עורר בי סוג של זעם שכנראה נצבר במשך זמן רב,
חשבתי שלא יתכן שאם יש 2 אפשרויות, למה דווקא אף קבוצה לא בחרה את הבחירה שלי? ולמה הם לא מעריכים שזו הבחירה שלי? הם חייבים לתת מכות אישיות במקום לדבר על הנושא, לקבוע שאני חלש במקום לומר שהם לא מסכימים עם הדעה שלי..
 
אני מתעקש הפעם שהבעיה היא לא איתי אלא איתם.
 
כמה ימים עברו מאז והזעם נהפך לעצב, בלי דמעות פשוט סוג של אכזבה, אם היתי עוזר לאנשים לפני, עכשיו קבעתי שאני עוזר רק לעצמי. אם אף אחד לא בא לטובתי ברגע הזה ונתנו לי להיות מושפל בלי לקום ולומר "זו דעתו וזוהי זכותו, עזבו אותו בשקט"...
גם המנחה לא רצתה "ללכלך את הידים" ולתקשר איתי אחרכך, היא העדיפה ללכת לעשן סיגריה וכשאני מדבר איתה אני מסתכל עליי. ההבעת פנים שלה עם סוג של חיוך מאולץ מסתכלת עליי בשתיקה.
ובאותו הרגע אני מבין שאין עם מי לדבר, והולך למקום הכי רחוק מכולם....
 
זה פשוט לצוד את האדם שכנראה שונה.. אולי אני נראה שונה אבל הם לא נותנים לי הזדמנות!.
מתחילה לקום על הרגלים
08/05/15 20:15
68צפיות
סהר אתם זוכרים כשהגעתי לפה הייתי שבר כלי כל היום רק אכזבות שנאה רוע כל הדברים הכי גרועים שיש ועכשיו אחרי הרבה שמן אפשר להגיד עם קצת חששות שאני מתחילה לקום על הרגליים. כן כן גם הזמן שלי הגיע זה מפחיד להגיד את זה כי אני לא באמת יודעת מה יהיה אבל בנתיים אני בתקופה יציבה פחות או יותר מתחילה לאהוב את עצמי לדעת איך להתמודד עם מצבים שונים ומאתגרים. מודה שאתם היתם חלק נורא חשוב בתהליך שלי ואני לא אשכח אותכם אף פעם וגם יודעת שאם אני יצטרך אתכם אתם תיהיו פה. עזרתם לי מלא גם בפורום וגם בצאט אתם אנשים נפלאים שקשה לתאר במילים איזה חלק יש לכם בחיים שלי...אשמח אם אוכל להתנדב אצלכם בתור תומכת חדשה :) אבל על זה נדבר לא בפורום... 
לכן נערים מקסימים אני רוצה להגיד שיש תקווה גם אם הכל נראה עכשיו שחור ובלי עתיד תמיד תחפשו את טיפת האור כי היא נמצאת שם.תאחזו בכל מי שיש מסביבכם תכירו אנשים טובים שיוכלו לעזור לכם ואל תתנגדו לעזרה כי זה לא בושה זה כוח נורא גדול לדעת לקבל עזרה. אם תרצו לדבר איתי תוכלו לפנות אליי בפרטי אני יהיה פה כדי לעזור לכם מהנסיון האישי שלי. 
מתחילה לצעוד קדימה‬‎
11/05/15 21:19
13צפיות
יקרה, אנו שמחים לראות שלאחר התהליך הארוך והמייגע שעברת מאז שהגעת אלינו והתחלת לכתוב בפורום, הגיע הרגע שבו את מרגישה את המיצוי וההצלחה שלך 
 
נראה שאת מרוצה מהדרך הארוכה שעשית עד כה, וכעת הגיע הרגע שבשבילו בוודאי עבדת כל כך קשה -  הגיע הרגע לקטוף את הפירות שהניב התהליך הארוך והמתיש שעברת...
 
אני שמח לראות שאת מרגישה איזון בחייך כרגע, וגם מאחל לך שתמשיכי לצמוח... ואולי הידיעה שאת מקבלת את עצמך כמו שאת, מעניקה לך כוחות להמשיך לנוע קדימה, וגורמת לך לרצות לעזור לאחרים ולהיות שם בשבילם, כפי שאת מרגישה שהיינו שם בשבילך... אנו שמחים להיות שם בשבילך ובשביל כל חברי הפורום ולתת לכם מקום לפרוק את אשר על לבכם, ושמחים להתעדכן מכם כשהמצב משתפר... 
 
שולח לך איחולי הצלחה להמשך הדרך, וכמובן שאת מוזמנת להמשיך ולעדכן אותנו כאן 
ממורמרת
07/05/15 13:59
90צפיות
אני בת 28 ולפני כ-3 חודשים התחלתי לעבוד באותו מקום עבודה בסופר עם חברה שלי.
אמא השלי הביעה התנגדות מהחתחלה אבל לא הקשבתי לה.
אני וחברה שלי חברות כמעט שנה .
בתחילת החברות ביננו היו לנו יחסים נפלאים יצאנו לכל מקום והיינו כאילו בן אדם אחד.
עם הזמן נחשפתי לאופי הבעייתי שלה -היא בן אדם שיש לו פתיל נורא קצר והיא מתרגזת משטויות. עובדה קיימת בשטח שזה הסיבה לדעתי שעד כה אנו חברות. אין לה כמעט חברות חוץ מ-3 כולל אותי .
היא מתחברת בעיקר לידידים אבל האופי שלה גורם לה לריב עם כולם.
כיום היא מאשימה אותי שאני הבעייה ובאיזה שהוא אופן היא צודק.
אני בן אדם ביישן וחוץ ממנה אין לי חברות ולא היו בגלל קשיים חברתיים.
כל פעם שהיא עושה ישיבה עם ידידים שלה אני לא מפתחת שיחה ולא מעוניינת להכיר אותם יותר מדי מעבר ישיבה (הם ערבים סיבה ראשונה וסיבה שנייה כולם באים עם אינטרסים שלהם  בסוף ואיתי זה בלתי אפשרי כי בשבילם אני כבדה מדי ואני לא משתפת פעולה..)
 
בתחילת דרכי בסופר כקופאית ששמו אותי לעבוד ביום השני שלי דווקה על קופה ראשונה שנחשבת לקופה קשה .
זאת קופה עד 10 פריטים וקופת נכים שכל אחד עם השגעונות שלו.
ישר נלחצתי באותו יום ואחת הבנות מקופה הראשית הלשינה עליי לסגנית מנהל שפשוט כמעט העיפה אותי מהעבודה.
הסברתי לה שלא הייתי 4 ימים ואני חדשה ואני כן יודעת את העבודה אבל היא לא הקשיבה לי וכמעט פוטרתי.
מכייון שהסיבה לכך הייתה הקופה עצמה ומבטים נועצים מקופה הראשית ממש נלחצתי. 
 
אתמול בזמן ששמתי את התיק שלי בלוקר חברה שלי ניגשה אלי ואמרה שאני בקופה 2 (עם הגב לקופה הראשית ).
היא אמרה לי שקופאית הראשית אמרה לה שתהיי אולם כמוני גם היא נלחצה בהתחלה ופתאום לא הייתה היא והתעקשה לעבוד בקופה אחרת ולא מהירה.
ניגשתי לקופאית הראשית ואמרתי שאני גם לא מעוניינת לעבוד בקופה 2 כייון שאני יודעת שאני עלולה להילחץ.
היא אמרה שטויות ואין לי ממה להילחץ.
כל המשמרת הלך לי מצויין אפילו יותר טוב מקופות הרגילות. בדרך כלל אני אחת שקוראת די הרבה לביטולים ודווקה בקופה הזאת בקושי.
לקראת סוטף המשמרת בהחלפות פתאום נהיה לחץ מטורף ואני קולטת 4 אנשים בתור..
לא נלחצתי בהתחלה מהתור ועבדתי כרגיל עד שמישהו נתן לי בקבוק שתייה של אשכוליות ואמר לי "תעשי כפול 6  אשכוליות".
ראיתי שאין לו 6 האשכוליות אלא 2 ויש בעוד טעמים ואמרתי שאני יעשה לפי הסדר. אולם הוא התחיל להתעצבן ואמר שכל הקופאיות עושות כמו שהוא אומר ושאני לא בסדר ואקשיב לו. חוץ מהסוג השתייה הזאת היו לו עוד בקבוקים מחברה אחרת.
אנשים בתור התחילו להתערב ולהצדיק אותו. פתאום בזמן שניסיתי להעביר כרגיל את השתייה שמתי לב שהבקבוקים לא עובר להם הברקוד וצריך להקליד ידני זה עוד יותר הרגיז אותם.
חברה שלי באותו הרגע ישבה ליד הכניסה בתור שומרת וחתמה ללקוחות על הקבלות ביציאהץ
היא ראתה אותי מתקשה ושמעה שיש רעש סביב הקופה שלי וניסתה להשתלט לי על הקופה. גם היא אמרה לי תעשי כפול 6 וגם בעבר אמרה .
ידעתי שהעבודה היסודית זה לעשות לפי מה שאני עושה.
אפילו קראתי לקופאית הראשית שאלתי מה נכון לעשות שכולם באים אלי בטענות.
היא הצדיקה אותי ואמרה אל תקשיבי לחברה שלך כי יהיה חסר לנו במלאי ומה פתאום כפול 6
אולם זה לא הרגיע את הלקוחות .
פתאום אני קולטת חברה שלי אומרת לבנות שמחליפות אותנו שאני איטית ושלא מתאים לי לעבוד בקופה הזאת.
אני קולטת את הבנות מתערבות ובאמת מלחיצות אותי.
אומרות לי שאני יתקתק עבודה ושאני עושה פקק.
אחת הלקחוצ מסתבר שהיא סדרנית אצלינו והיא בעצמה רצתה שאני יעשה כפול 6 וצעקה בכל הסופר ואף אמרה לקופאיות שלא נתקלה בקופאית כזאת איטית.
מאותו הרגע התחלתי באמת להילחץ ולקרוא להרבה ביטולים למרות שכל המשמרת הייתי עצמאית.
למרבה המזל בהחלפת המשמרת בקופה הראשית לא התייחסו אלי לא בטלפון וגם שקמתי לבקש עזרה הן באו אלי בטענה למה אני עוזבת את הקופה. אז מה אני אמורה לעשות שאני מקבלת על הראש שהקופה איטית. אני מנסה להרגיע רוחות.
 
חזרתי הביתה אתמול נסערת ועד עכשיו זה מפריע לי
באתי בטענות לחברה שלי והיא אמרה לי שנכון אני איטית ולא מתאים לי לעבוד בקופה הזאת.
אמרתי לה שראיתי במו עיניי איך היא מסיטה את העניינים והיא זאת שלמעשה גרמה לי להילחץ שניסתה להשתלט לי על הקופה.
מי ביקש ממנה..?
היא אמרה שאין לה כוח לשטויות שלי ושהיא קונה פלאפון חדש שיותר חשוב לה ממני!
היא אמרה שכל הזמן אני אומרת לה שאנחנו לא מתאימות ואם לא מתאים לי הקשר איתה כבר עוד היום היא תתעלם ממני בעבודה.
שהיא מתביישת מכך שכל אחת פנתה אליה לשאול למה יש פקק בקופה שלי
אמרה שנהיה בקשר מחוץ לעבודה..
אבל גם מחוץ לעבודה אין ממש קשר.
גם ככה אף אחד מהידידים שלה אינו מעוניין לשבת איתי וכל הקשר מתבסס בעבודה.
יש לציין שחברה שלי בניגוד אלי חושפת את הצד הרך שבה והרבה מתחברים אליה זאת בניגוד אלי
אף אחד לא חבר שלה מחוץ לעבודה. הוא לא מכיר אותה בצד האפל שבה
פעם כמעט ניתקתי את הקשר איתה והיא זאת שרדפה אחריי כי רבה עם חברה אחרת שלה קרובה כי ידעה שאם לא נהיה בקשר גם לא יהיה לה יציאות והיא תיתקע בבית.
עכשיו במילא אף אחד לאר רוצה לשבת איתי אז מה היא צריכה אותי..?
היא יודעת טוב מאוד שאם היא רוצה היא תמצא עוד חברה בניגוד אלי
יש בעבודה קופאית אחת שהייתי רוצה להיות חברה שלה חברה אמיתית מחוץ לעבודה אבל קשה לי להוביל את הקשר.
 
להשקיט את סערת הרגשות
08/05/15 12:34
18צפיות
 
crema יקרה,

נשמע שאת בסערת רגשות מול שתי "חזיתות" ביחד – האחת היא הקשר עם החברה שלך והשנייה היא מקום העבודה... ניכר שאת פגועה מחברתך שמתבררת להיות לא מה שנראתה בהתחלה, שלא תמכה בך ביום ההוא בסופר ואומרת דברים מעליבים בפנים ומאחורי הגב... אני יכולה רק לשער עד כמה את מאוכזבת וכמה מרגישה אולי דחויה, בודדה...
והחזית השנייה היא בעבודה, שם את חווה קושי להשתלב, להבין את חוקי המשחק, וגם שם מרגישה ששופטים אותך, שלא מקבלים אותך... שאולי לא רואים את הניסיון שלך להוכיח את עצמך ולעשות עבודה יסודית.
 
התחושה היא ששתי חזיתות אלו מעוררות אצלך את חוסר הביטחון בעצמך, קצת כאילו כל הקולות הביקורתיים מסביב מחלחלים פנימה ומגבירים את הביקורתיות שלך כלפי עצמך. זה וודאי יוצר בדידות מאוד גדולה כאשר הביקורת מגיעה לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים...
נראה  גם שההתמודדות עם שתי החזיתות יחד יוצרת אצלך חרדה, כמו זו שנוצרת כשיש פקק בתור בקופה שלך... אולי כיוון ששתי החזיתות הללו הן הרבה להתמודד איתו, כמו לקוחות עם דרישות וחוסר סבלנות... חרדה שמבקשת למצוא לה מקום בטוח, מקום שמקבלים אותה ולא שופטים אותה.
 
לפעמים כשאנחנו מצליחים להשתיק את הקולות מסביב ונותנים לעצמנו אישור מבפנים, משימה שהיא לא פשוטה, אנחנו פחות מתערערים מביקורת שבאה מבחוץ, והיא פחות מאיימת עלינו..
כאשר אנחנו מקבלים את עצמנו עם האישור הפנימי הזה, אנחנו יותר פתוחים ללמידה, קצת כמו שבסופר כשאת מצליחה לא להילחץ את עושה פחות טעויות...ולמידה זו נכונה גם לעבודה וגם לחברות...כאשר אנחנו מקבלים את עצמנו אז נבחר חברים שיקבלו אותנו כפי שאנחנו...ונשמע שזה מה שאת הכי זקוקה לו – שיקבלו אותך, שיראו את הטוב שבך... וזה מתחיל מבפנים... ממך.
 
אני שולחת לך חיבוק גדול,
בתקווה שתיתני גם לעצמך חיבוק
ואולי לרגע תשקוט סערת הרגשות מבפנים..
מזמינה אותך להמשיך לשתף אותנו
 
 
 
שמישהו יחזיק אותי
06/05/15 11:37
52צפיות
אני נורא מפחדת מעצמי אני מרגישה שאני הולכת להישבר אני לא יכולהיותר אני באמת מרגישה שאני עומדת לוותר ואין מה שיחזיק אותי אין אף אחד שאכפת לו וכולם רואים את הכאב שלי בעיניים ואף אחד לא עושה עם זה כלום אין לי למה לחיות אני חושבת שזהו
עוטפים אותך
06/05/15 13:55
26צפיות
כמה שזה מאיים להרגיש ממש על הקצה, כאילו הכל יכול להתפרק אוטוטו, להרגיש שאת עומדת להשבר..
ואני שומעת גם כמה שיש בכך גם משהו שקורץ, מפתה, משהו שמושך להרים ידיים, לוותר, לתת לעצמך להשטף בזרם של הכאב.. כמה שאת מותשת מהבדידות ותחושת חוסר הנראות, שמרפה את ידייך וגורמת לחיים להרגיש כחסרי טעם או משמעות..
 
ג'סט אהובה, זה בסדר לרצות לנוח, לקחת הפסקה קצרה, להרים ידיים למעט.. כדי להחזיק מעמד לטווח הארוך, להתחזק לפרק הזמן הרחוק.. ואני חושבת שלומר זאת, לזהות את הרגעים האלו בעצמך - אותם הרגעים בהם את מרגישה שאת צריכה יותר החזקה, שיעזרו לך לשמור על עצמך - זוהי גבורה אמיתית, זהו ניצוץ של הכוחות והעוצמות האמיתיים שיש בך, גם ברגעים של התשה..
 
יקירה שלנו, לנו אכפת, ואנחנו כאן איתך, יום ביומו. לא משאירים אותך, לא עוזבים אותך לבד, רואים אותך, רואים את הכאב העצום שמשתקף בעינייך, את הכאב העצום שמאיים להתיש, לפתות לוותר.. אני מבקשת ממך, לנסות ולהגיע היום לצ'ט האישי והאנונימי שלנו, לדבר על זה עוד.. לתת לכאב מקום וביטוי, במקום להשאר איתו לבד, בתוכך, כשהוא מאיים ומסעיר כ"כ.. הצ'ט פעיל החל מ9 בערב ועד חצות, ואפשר לדבר בו על הכל, באופן בטוח וחסוי.. מחכים לך היום יקירה, ושולחים בינתיים חיבוק עצום ומכיל, כזה שמחזיק ומחבר ביחד את כל הפיסות, כל החלקים, עוטף באהבה ובתמיכה, מנסה לתת עוד טיפה של כוחות..
 
אין אף אחד
05/05/15 22:45
38צפיות
הייתי בבית חולים בימים האחרונים עקב ניתוח מסוים שהייתי צריכה לעבור..
אף אחד מה״חברות״ שלי לא באו לבקר אותי.
שלחו פה ושם הודעות שכביכול אני חסרה והכל אבל לבקר אפילו בבית אף אחת לא חשבה..
שונאת את זה שאני צריכה לחזור לשם לשחק אותה צבועה כאילו הכל טוב אחרי שכל כך נפגעתי מהם. שונאת את כולם בא לי להיעלם.
הרצון להרגיש מחובקת
05/05/15 23:32
29צפיות

ג'סט אהובה,
אני מרגישה את האכזבה שלך מחברותייך שלא באו לבקר אותך ולא זיהו את הצורך שלך בביקור,
אכזבה שמותירה אותך בודדה כל כך, בתחושה שאת שקופה,  לא נראית, מה שאולי מוביל אותך
לרצות בעצמך להיעלם...
נדמה שעבורך ביקור כזה פירושו היה שרואים אותך, שיש לך מקום, שאת חשובה וראויה למאמץ...
וודאי שזה היה משמעותי לך במיוחד בשעה שבה את כאובה פיזית, ומנותקת מהשגרה המוכרת..
 
אני תוהה האם ישנה אפשרות מבחינתך לדבר איתן על התחושות הקשות, על הציפייה שלך
ומשמעותה...אולי שיחה שכזו עשויה לפתוח את הדלת לשיח עמוק ומשמעותי יותר בו תמצאי
מקומות של ניראות, ושל חברות קרובה ואמיתית כפי שאת רוצה וראויה לה?
מזמינה אותך להמשיך לשתף,
 
שולחת חיבוק גדול ועוטף,
בתקווה שתחזרי לקו הבריאות במהירות
 
השבוע היה לי יום הולדת 28, אף אחד לא חגג לי....
02/05/15 02:07
79צפיות
מטרת ההודעה לשפוך את הלב, ואולי לקבל כמה עצות ממכם.
שלום, מהשבוע אני בן 28, חוץ מאמא שלי שקנתה לי חולצות ועוגת יום הולדת, אף אחד לא איחל לי יום הולדת שמח. ולא חגגתי עם אף אחד. נזכרתי למה זנחתי את החברים שהיו לי, קצת על החברים שהיו לי, היינו 4 חברי ילדות מהבית ספר, כל סוף שבוע יוצאים לשתות בירה, ומסתובבים ועוזרים אחד לשני בכל מיני דברים. לפני שנתיים שמתי לב שלא קרתה אף פעם שמישהו שם יזם בשבילי לחגוג לי יום הולדת, תמיד קרה שאחד מהחבר'ה אמר בואו נעשה לו (מישהו אחר מהחבר'ה) הפתעה, נקנה לו מתנות ביחד וכו...., לאחד מהם יש יום הולדת 4 ימים אחריי, ותמיד יוצא שמתכננים רק לו חגיגה, אבל אני נשאר בצד של על הדרך נאחל לו מזל טוב. אבל לי הם אף פעם לא חגגו משהו בשבילי, רק פעם אחת שלחו מישהו לחכות לי מתחת לבית שנתן לי כמה מתנות זולות בשם כולם. הקש ששבר את גב הגמל היה כשהיתה פעם אחת לפני שנתיים שהיתי צריך עידוד בתקופה קשה של לימודים אינטנסיביים ללמוד לילות שלמים, חודש שלם לפני היום הולדת קיוויתי בתקווה תמימה שאולי יאגרנו לי איזה הפתעה, הגיע הזמן הגיעה שעה 00:00 ולא קיבלתי הודעה ולא כלום, וגם לא יום אחרי, ולא קיבלתי מתנה ולא כלום. לא עשיתי להם כלום, לא רבתי עם אף אחד ולמרות שלמדתי הרבה עדיין הסכמתי להיפגש בסופ"ש לשתות בירה, כולם ידעו שיש לי יום הולדת ורק בסוף השבוע לאחר כמה ימים מהיום הולדת שלי אמרו "דרך אגב מזל טוב". המילים האלה היו ממש קשות בשבילי לשמוע ואז עשיתי סיכום שבמשך כל השנים אף פעם לא אמרו "בואו נעשה משהו בשביל ____" אולי נכיר לו מישהי, אולי נעשה איזו הפתעה, משהו.... החלטתי לנתק קשר, הפסקתי לדבר איתם, ולא הסכמתי לדבר איתם, ככה כמה חודשים ולא שמעתי כלום מהם, פתאום אני קולט תמונה שאחד מהם שולח לי (מישהו שאוהב לעקוץ) שהם שלושתם יושבים במסעדה ושותים ביחד בכיף, חשבתי "למה הוא שולח לי את זה?" למה הם לא הזמינו אותי?, פתאום מישהו מתקשר אחרי איזה שבוע ואומר בוא נלך ל __(אחד החברים) הוא במילואים ואפשר לפגוש אותו שם באזור, לא רציתי לשתף בסיבה בגלל שאני חושב שזה לא בסדר מה שהוא אמר, בגלל שלי הם אף פעם לא עשו משהו כזה, תמיד שהיה לי יום הולדת מישהו היה עסוק וכו..., חסמתי את המספר טלפון שלהם. וניתקתי קשר למשך שנה, עד שאחד מהם פוגש אותי ברחוב, ניגש אליי ואומר לי מה נשמע, אני הגבתי אליו בקרירות ואמרתי לו שאין לי זמן ואני עסוק (היתי חייב איכשהו להחזיר להם), הוא אמר לי "מה אתה עדיין כועס עליי?" הגבתי ב: "אני צריך ללכת" ואז נפרדנו לדרכינו, עד היום אף אחד לא דיבר איתי, רק שאתמול קרה שראיתי אחד מהם 3 פעמים באותו יום ומהצירוף מקרים ראיתי אותו בכמה ערים בארץ, נפנף לי שלום בפעם הראשונה, נפנפתי מתוך נימוס אוטומטי, בפעמים הבאות שראיתי אותו, פשוט התעלמתי ממנו.
 
הם לא התייחסו אליי במשך כמה שנים, לא השקיעו בקשר בינינו. אני השקעתי ב 4 חברים ולא טרחתי לרכוש עוד חברים קרובים, ועכשיו בגיל מבוגר אני תקוע, בגלל שקשר כזה עם חברים אי אפשר למצוא יותר, רק שיחות על עבודה וכו....
זה מאוד חסר לי, במיוחד בימים כאלה שיש לי יום הולדת, ואף אחד לא אומר מזל טוב, והם יודעים בגלל שהתאריך הזה קרוב לתאריך של חבר אחר.
 
אולי ציפיתי ליותר מידי מהם? אני לא חושב.
בחייכם.... 28 שנים אני חי, 18 שנים אני מכיר אותם, 10 שנים אנחנו יוצאים ביחד לבלות ואף פעם לא חגגו משהו בשבילי
 
לפחות קיבלתי מייל אוטומטי מתפוז שאומר לי שיש לי יום הולדת.... , תודה תפוז אנשים.
להרגיש שקוף
03/05/15 22:05
38צפיות
היי סטינגר יקר,
אני מצטערת לשמוע על יום ההולדת המאכזב שחווית, אני שומעת כמה שזה מכאיב להרגיש שקוף ונטוש, נשכח ונעלם מעיניהם של אחרים אותם החשבת חבריך הטובים והקרובים ביותר.
אני מתארת לעצמי כמה שזה היה מעליב עכשיו, וגם מעליב לאורך השנים להרגיש שגם במסגרת חברות שחשבת להדוקה וקרובה של חברי ילדות, תמיד ליוותה אותך תחושה של היותך בצד, שולי, לא צלע שווה בחבורה, כאילו הם לא חושבים עליך ועל רווחתך, כאילו אתה פחות חשוב עבורם משהם עבורך, מה שאולי עוד יותר בלט על רגע יוזמת החגיגות לחבר שחגג 4 ימים אחריך.
 
יכול אולי להיות ששליחת התמונה של השלושה במסעדה היתה הדרך שלהם לומר שהם שמו לב שניתקת איתם את הקשר ולכן לא 'הוזמנת' גם, אבל שאתה חסר להם, שחבל שאתה לא שם איתם, שתראה מה אתה מפסיד..? גם הנסיונות הקלים ליצירת הקשר מאז, אפילו במפגשים אקראיים בהם הם כן נפנו לשלום או שאלו לשלומך עשויים לחזק את הסברה הזו.
מצד שני, נראה שהם גם היו מודעים לכעס ולעלבון שחשת בגללם, אך לא פתחו את הנושא מולך או ניסו לתקן את שנעשה או להחזיר דברים למסלולם הרגיל..
 
כך או כך, זה מאד מאכזב להרגיש שאתה היית שם בשביל אחרים אבל שהיחס לא היה הדדי, וכשאתה היית צריך את התמיכה והמשענת מאחרים – הם לא היו שם..
 
יקר, אני מבינה את התסכול הכפול גם מהבדידות והחלל שנותר מאז ניתוק הקשר עם חברי הילדות, וגם מכך ש'חברי ילדות' אפשר לרכוש רק בילדות, וכל החברויות שתיצור מעתה כבר לא יוכלו להיות החברות העמוקה וארוכת השנים שאתה מייחס לחברות-ילדות.
ועם זאת, אנשים משתנים לאורך השנים וכל אחד עובר כברת דרך ארוכה כאדם וכחבר, הצרכים והדינמיקות משתנים, ואולי זו אף תופעה די שכיחה שרוב הקשרים שאנשים מקיימים בחייהם הבוגרים הם של חברויות שהם רכשו לאורך הדרך, ולא מול 'חברי ילדות' שמלווים אותם עוד מבית הספר היסודי. ואולי, אלו גם לא חברויות פחות עמוקות או משמעותיות, אלא יותר מתאימות, בשלות ו'עמוקות' במובן שהן תואמות יותר את המקום בו האדם נמצא בהווה, מספקות את צרכיו בהווה, ולא תלויות בעבר או בקשרים שהיו פעם.
סטינגר יקר, עם הצער הכרוך בכך, לפעמים יש קשרים שאנחנו מפיקים מהם יותר צער מתועלת, ולפעמים הדבר הנכון לעשות מול קשרים כאלו הוא לשחרר אותם, כדי להתקדם הלאה לקשרים טובים ובריאים יותר, כאלו שנרגיש בהם שווים, נראים, בעלי ערך..
 
מזל טוב לרגל יום ההולדת, אני מקווה שהמשך השנה וכל השנים הבאות יראו יותר כפי שהיית רוצה, ושתחגוג אותן בדרך ועם האנשים שהיית רוצה להיות מוקף מהם, ושתרגיש מועצם ומחוזק מעצם הקשר איתם
תודה
03/05/15 23:20
25צפיות
כנראה שהגיע הזמן לוותר על ה"חברי" ילדות.
ולמצוא סביבה בריאה יותר.
עולם יותר יפה...
30/04/15 09:56
65צפיות
ואם הייתי יכול הייתי לוקח מכחול מצייר לך עולם שבו היו שווים כולם.. והייתי צובע אותו במלא צבעים של תקווה שיזכירו לך איך זה לראות בעיניים של ילד שמלא בתמימות ושמחה

הייתי מוסיף פרחים על הייאוש שלא תשכחי שגם הרע לפעמים תשוש ומחליף אותו הטוב שמביא איתו ריגוש, אז לטוב מחכים קצת יותר אבל צריך לזכור לא לוותר...

עולם יפה עולם בלי עצב עולם מלא בריגושים ואושר, לא מנסה לתקן אותך אלוהים אבל מותר לחלום, דמיון לא שייך רק לילדים..
אופטימיות זהירה
01/05/15 12:21
20צפיות
 שלום JustSomeone00,
 מה שלומך?..
נראה שיש בך רצון להשאר שפוי, רצון להשאר אופטימי.. שיש בך עוד אמונה במחשבות חיוביות, בדמיון מודרך... שהבריחה למחשבות שמחות נותנת לך תקווה וקצת אושר.. קצת את ההרגשה שהיתה לך כשהיית ילד..
שכאילו כשאתה מעודד אותה ו'מוסיף לה פרחים', אתה מעודד גם את עצמך על הדרך..
 
אמן שישאר לך הכוח לא לוותר.. ושהדברים הטובים האלה באמת יתגשמו.. תמיד פה בשבילך..
אאאאהאהאהה
27/04/15 23:57
77צפיות
אוף אני כל כך מותש.. כל הבעיות בחיים הכל שטויות, מתמודדים.. הבעיה זה הבדידות.. זה מה שהכי קשה, להיות לבד לגמרי.. זה מה שלוקח את כל האנרגיות..
אני לא באותו מקום שהייתי בעבר, עשיתי המון שינויים ואני במקום טוב יותר היום. הדיכאון מעולם לא חזר להיות כמו שהיה לפני ההתמודדות, אבל עדיין יש את הבדידות, אני עדיין לא מצליח למצוא בן אדם שהיה שם לצידי..
אני כל כך מאושר מהמקום שאני נמצא בו בחיים, הבן אדם שעיצבתי את עצמי להיות, מה שאני עושה, ההתמודדויות שעשיתי וכל הדברים הטובים שהוצאתי מהמקומות הרעים שהייתי בהם. בזמן האחרון הדיכאון מתחיל לחזור ואני עושה כל מה שאני יכול בשביל להיחלם בו, אבל זה כל כך קשה.. ומתיש.. אם רק היה לצידי מישהו, לפחות זה היה יותר קל..
מישהו לרוץ איתו
28/04/15 23:45
36צפיות
ערב טוב איש יקר,
אני שומעת כמה שאתה מרגיש נסער ומתוסכל, נטול כוחות אל מול תחושת הבדידות שמרוקנת לחלוטין, שואבת את כל הכוחות, ואולי גורמת לך להרגיש כמו בנפילה לתוך מעין ריק בחלל, ציפה בים של בדידות צמיגית שמכבידה ומקשה על כל תנועה ותנועה, עד שהכל מתחיל להראות מייאש ובלתי אפשרי, מרוב אותה בדידות..
ונראה שאתה מרגיש שלמרות ההתקדמות והצמיחה העצומה, למרות ההתמודדות האמיצה שהניבה פירות – עדיין תחושת הבדידות עמידה, לא משתנה, כמו מסטיק שנדבק וקשה להסיר.. ואולי זה גם מרגיש שלמרות כל הטוב וההתקדמות – עצם הבדידות מבטלת ומוחקת חלק מזה, ומושכת בחזרה למטה אל הדיכאון..
 
יקירנו, ראשית חשוב לנו לומר שפניה למסגרות של תמיכה הדדית - כמו פורום התמיכה הנוכחי (ופורום תמיכה נפשית למבוגרים שיכול להיות גם רלוונטי עבורך) - יכולה להוות אמצעי מאד משמעותי ביצירה של קשרים חברתיים עם אנשים שמתמודדים עם קשיים דומים, ובכלל.. ואולי תוכל לנסות ולפנות גם לקבוצות תמיכה פנים אל פנים, שיכולות מאד להקל על הבדידות ולחזק תהליכים של צמיחה אישית..
 
כמו כן, ספר לנו עוד איש יקר על הדרך בה אתה מחפש חברים לחיים, באילו דרכים וסביבות אתה מנסה להכירם?
איפה?
02/05/15 18:43
23צפיות
איפה אני יכול למצוא קבוצת תמיכה פנים אל פנים?
 
אני כרגע בצבא אז בעייתי קצת למצוא מסגרות מחוץ לצבא.. ניסיתי כבר כמה פעמים להיפתח ולדבר עם אנשים אבל כל פעם מחדש זה לא מצליח ואני נפגע.. כל פעם מחדש אני מוצא את הכוחות לנסות מחדש ואני לא מוותר אבל עדיין לא הצלחתי למצוא מישהו..
בזמן האחרון החלטתי שאני רוצה לנסות לראות קבן, אף פעם לא יצא לי לראות איש מקצוע, מעניין אותי גם לשמוע את הנקודת מבט שלו
...
28/04/15 11:20
80צפיות
ולמדתי מוקדם, אולי אפילו קצת מדי, שלא תמיד תהיי איתי שם.
למדתי לבכות לבד, שם בפינה כשלא היה אף אחד בתמונה..
למדתי לשתוק, גם כשהמכות היו שורפות היינו סוגרים את החלונות ועוצרים את הדמעות שלא ידעו שקורים פה אסונות..
למדתי לשקר שהכל אצלנו בסדר ולהסתיר את המכות שאת נתת לי אתמול בחדר.
הבנתי שמשפחה לא בוחרים אבל פאק מה עם גבולות אלוהים?
ואת קוראת למה שהולך איתי כל החיים טעויות של העבר ומאשימה את ההורים, אבל היי, שמעת על אנשים שמשתנים?
ונדמה שמאז ומתמיד אני נלחמתי, אבל מרגיש שאת המטרה כבר איבדתי..
להרגיש שויתרו עלייך
28/04/15 23:29
32צפיות
יקירה, נשמע שאת מרגישה דחויה ובודדה.. שגרמו לך להרגיש כאילו ויתרו עלייך, כאילו משהו לא בסדר בך..
כשבעצם מי שהיה לא בסדר הם מי שהיו אמורים לדאוג לך, להגן עלייך במקום לפגוע - ולא את.
נשמע שאת גם מרגישה חנוקה.. שהזכרונות מהאלימות שהייתה בבית מכבידים עליך גם היום
ולכך גם מצטרפת השתיקה וההסתרה שמכבידים עלייך עוד יותר ויוצרים מעמסה כבדה מנשוא...
נראה שאת מרגישה כלואה במעגל מייאש ומתסכל של אלימות, שבנוסף לכך שלל ממך גם את קולך, הכריח אותך להסתיר ולהשתיק את הכאב, גרם לך להרגיש שאין לך לגיטימציה לדבר, לבטא את עצמך, להוציא החוצה את הכאב שליווה אותך בבית..
 
יקירה, ניכר שהגעת להבנה שאת לא צריכה לסבול את זה, לדעתי לאף ילד לא מגיע לחיות במעגל אלימות שכזה.
ואני יכול רק לתאר כמה שזה בטח קשה להרגיש מגיל צעיר שכל חייך הם כמלחמת הישרדות..
תרשי לי לשלוח לך חיבוק מאי שם... אני מזמין אותך להמשיך ולשתף אותנו בדרך שאת עושה יקירה...
ד

קושי בחיים?

אל תעברו את המשבר לבד. לפרטים היכנסו >>>


עסקים נבחרים

עוד...
רוצה שהעסק שלך יופיע בתפוז עסקים?

האזור שלי בפורום
עוד בנושא הפורום


מקרא סימנים
ללא תוכן תגובה להודעה
הודעה חדשה אורח בפורום
הודעה מקורית הודעה נעוצה