את באמת חושבת שאפשר לא להתייאש
כשבכל משפט יש מילה שאת לא מבינה? לי ברור שלאוצר מילים יש חלק מאוד חשוב בשאלה אם היא תצליח לעבוד או לא. כשהפער הוא גדול מדי, הרצון הטוב של האחרים, ואפילו של המורה, גם כבר לא עוזר - כי גם הם רוצים להתקדם כבר (אני מדברת על עבודה בתוך הכיתה. בבית, כמובן, יש לה אפשרות להיעזר בנו).
גם בתחילת השנה הזאת היא שאפה לעבוד ברצינות, כדי להעלות את הציונים שלה (ליתר דיוק את ההערות של המורים - הציונים דווקא לא רעים, אבל ההערות של המורים הן "את לא עושה כלום", "את לא מתייחסת ברצינות למקצוע", "את לא משתתפת", וכו' - כשכל הניסיונות שלה להיעזר בהם או בחברים שלה כדי לעקוב אחר השיעור פשוט כשלו) ולהעלות את הסיכוי שהיא תתקבל לחטיבה טובה. אבל מהר מאוד זה התמסמס, כי היא פשוט מאבדת את המורה. לא שאני חושבת שהיא תצליח לרכוש מספיק אוצר מילים בקיץ - אבל אני בטוחה שזה מכשול שפשוט יפריע לה מאוד בלימודים, ושרצוי לעבוד עליו כמה שאפשר. והיא מוכנה - יש לה מוטיבציה, כי היא יודעת שהיא צריכה את זה.
זה מזכיר לי שבימי הורים, המורה יושבת מולה ונואמת לה על איך היא צריכה להשתפר ואיך היא מאמינה בה, וכו', כשמדי פעם אני מעירה למורה "היא לא מכירה את המילה הזאת", "היא לא מבינה את הביטוי הזה", וכו' - כי למורה פשוט אין מודעות למה היא מבינה ומה לא (ומה סביר שיהווה קושי), והיא פשוט ממשיכה לדבר כשהילדה כבר איבדה אותה - וזה בשיחה של אחת על אחת, אז איך זה בשיעור, לדעתך?
ועוד זה מזכיר לי איך בסוף השנה הראשונה בחו"ל היא הייתה בקייטנה, והעיפו אותה כי הם נזפו בה שהיא לא עושה מה שהם אומרים והיא התחילה לבכות. והסיבה שהיא לא עשתה מה שהם אמרו היא שהם אמרו שכל הילדים עם "tennis shoes" יילכו לקבוצה הזאת, וכל הילדים בלי לקבוצה השנייה - והיא לא הבינה מה זה "tennis shoes", ולא ידעה שאלה נעלי התעמלות. אז הם נזפו בה והיא בכתה, והילדים האחרים בכו, והתקשרו אליי לקחת אותה כי הילדים בוכים בגללה. וככה זה בישראל כל הזמן - שנים של נזיפות על איך היא לא עובדת, כשבעצם גם אם היא הייתה רוצה לעבוד (ובהחלט אני לא טוענת שהיא תמיד רוצה לעבוד) היא פשוט לא הייתה יכולה כי היא לא מבינה - ושוב ושוב היא נתקלה בכך שהמורים לא עוזרים והילדים לא עוזרים, והרימה ידיים.
