מבחן שמכון סאלד יצרו, שלב ב מבוסס על פרוטוקולים מוכרים
צריך להבין שמחוננות היא דבר מדיד, יש הגדרה מסודרת, שיטות ופרוטוקולים מוגדרים, ותוצאה מדידה וחד משמשעית שמבוססת בעיקר על מנת משכל (IQ).
הדרך בה הדבר מתבצע בארץ שונה מזה בכמה רבדים, גם בדרך המבחן וגם באופי המדידה וקביעה מי "מחונן" ומי לא.
מכון סאלד יצרו, בהנחיית האגף למחוננים של משרד החינוך, תהליך יחודי וספציפי שאמור לאתר תלמידים "מחוננים". אני משתמש במרכאות כי למרות שהתהליך מאתר ילדים מוכשרים וחכמים הוא לא מאתר את כל המחוננים וגם כאלו שלא יוגדרו מחוננים באופן מדעי סטנדרטי מצליחים להתקבל לתוכניות המחוננים (אם כי הם חייבים להיות בעלי יכולות מעל לממוצע).
החלק הראשון, שלב א', הוא מבחן סינון שרובו לא מבוסס על מבחנים תקניים סטנדרטיים למדידת רמת משכל. הוא בודק הבנת הנקרא (דבר שבכיתה ב אינו מעיד על מחוננות כלל וכלל) ויכולות של חשיבה חשבונית די בסיסית. שלב א' הומצא על מנת לחסוך למדינה כסף, פשוט כך. במקום שכל התלמידים יעברו מבחן מסודר (ויקר למערכת), מצאו דרך להקטין את המספר ל 15%. היה אפשר לעשות את הסינון הראשוני גם בדרכים אחרות: המלצת מורים, רצון של הורים, קבלת אבחונים חיצוניים של בעלי מקצוע ועוד.
החלק השני, שלב ב', כבר דומה יותר למבחן רמת משכל סטנדרטי. חלקים רבים ממנו נלקחים ישירות ממבחני IQ ומבחנים פסיכוטכניים. אם כי גם במבחן זה יש שאלות שהן ספציפיות לתהליך הזה, בעיקר בחלק המילולי.
כפי שכתבתי, גם מבחן זה לא בודק מחוננות באופן אוביקטיבי ולא נותן תוצאה חד משמעית האם הילד מחונן או לא. הוא נועד, מבחינת משרד החינוך, לאתר אחוז מסוים (כ-2%, מעט פחות, תלוי שנה ומקום מגורים) של ילדים מוכשרים שישתתפו בתוכניות המחוננים.
סליחה על התשובה הארוכה. פשוט הנושא קרוב לליבי וכל ניסיונותי לשנות את התהליך, מול משרד החינוך ואנשי המקצוע שם לא צלחו, ולא מהסיבות הנכונות בעיני. יש הרבה דרכים לעשות זאת אחרת, אפילו לחסוך עלויות תוך כדי שינוי הגישה. עושים זאת במדינות אחרות בהצלחה.
