יום שליפה והצקות-אשמח ואודה להתייחסות

יום שליפה והצקות-אשמח ואודה להתייחסות

שלום חברים,
אני יודעת שעוד לא התחילה השנה ושאני רותמת את העגלה לפני הסוסים..
אבל בכל זאת, מוצאת עצמי מוטרדת מהענין ואשמח לשתף.
הילדה עולה לג', היחידה בכיתה שהגיעה לסף הנדרש למחוננים
ותהיה ביום שליפה. בכל השכבה אולי יש עוד אחד.
שמעתי שיש מקרים רבים בהם ילדי הכיתה מציקים לילדי השליפה.
אני מוטרדת מזה כי ראשית, היא היחידה בכיתה שתשלף (וזה מחריג עוד יותר), ושנית, גם ככה יש כאלה שמדי פעם מציקים ולועגים לה שהיא קצת אחרת (קצת מעופפת, קצת חופרת, והרבה סקרנית ונבונה ושואלת שאלות נפלאות שלצערי לא מעניינות את שאר הבנות בכיתה).
אז יש לה את השתיים שלוש חברות שלה, אבל יש גם כאלה שמרשים לעצמם לדבר אליה לא יפה (כי היא עדינה ולא מחזירה להם).
עכשיו, כשזה מתקרב, אני נלחצת שההצקות יגברו עוד יותר,
שהרי ה"חריגות" מקבלת תו תקן וחותמת רשמית, ואולי תעורר קנאה.
ולגופו של ענין- אשמח לקבל טיפים להתמודדות עם הסוגיה.
האם יש משהו שכדאי לעשות מראש כדי למנוע הצקות?
לשוחח מראש עם המורה על העניין כדי לעורר מודעות שלה?
זו מחנכת חדשה שעדיין איני מכירה אותה...
או שפשוט לחכות ולראות מה יהיה (ואז לא יהיה קשה יותר לתקן?).
אולי אנסח את השאלה שלי בצורה אחרת-
האם יש דרך מניפולטיבית כלשהי לגרום לילדים האחרים לפרגן לה ולא לקנא ולא ללעוג לה על יום השליפה? איך עושים זאת?
אשמח לכל הערה והארה בנושא.
הנושא מאד מטריד אותי....
תודה רבה מראש לכל המתייחסים.
 

יורה נחושתן

Member
מנהל
התייחסות של תלמידים אחרים למחוננת

זוהי נקודה כאובה כשבדרך כלל אפשר לעשות מעט מאוד. השאלה היא כיצד נוהגים התלמידים בבית הספר הזה בדרך כלל למחוננים שנמצאים בימי שליפה. אם זה מוסד טוב כשבדרך כלל לא מעט תלמידים נמצאים בימי שליפה אז, הצוות הוותיק לפחות יודע כיצד לנהוג. חשוב לשוחח עם המחנכת ובעת הצורך, להעיר את תשומת לב של הנהלת בית הספר. חשוב מאוד לפנות ליועצת בית הספר ואם היא וותיקה וטובה, אזאי סביר שיהיו לה פתרונות כל שהם.
מאחל לבת הצלחה בהמשך הדרך
 
ליבי לבתך

אם יש שם ילדים שמציקים בגלל שילדה היא ״מעופפת״ או ״חרשנית״, זה מרגיז ומתסכל. ומי שיכולים להתמודד עם זה, זה רק בית הספר....

משהו שאת יכולה לנסות לעזור - לוודא שהילדה לא תשוויץ, לא תנופף בפניהם ״אני לא הולכת מחר לבית הספר ואתם כן״. למרבה הצער, אם אלה ילדים שלועגים לחנונים - היא אולי תיאלץ להתאפק ולא לשתף את כלל הכיתה בחוויות שהיא תצבור ביום השליפה.

מישהו יצטרך להביא לילדה שיעורים פעם בשבוע. אותו מישהו, זה האחד שתצטרכו לוודא שהוא מפרגן ולא נוטר. כלומר - שהילדה לא תתלונן עליו למורה כשהוא לא יביא את כל השיעורים, למשל. ולהגיד תודה יפה בכל פעם שהוא כן מביא את השיעורים.

בלי קשר ליום השליפה - למרבה הצער אין ברירה אלא לחזק את הילדה. אנחנו חיים במדינה ושולחים את הילדים למערכת שבה כשמישהו מציק, אז אומרים לקורבן שיתעלם ולא מטפלים במציק... ועד שאין אלימות פיסית, בית הספר חושב שהכל סבבה ו״שהילדה תתמודד״.
 
יום שליפה לא אשם

אני נוטה להסכים עם קודמי בשירשור. זה לא בסדר, אבל זו המציאות. אין לי הרבה הצעות חוץ מלתמוך בילדה ולהפנים שהיא הקרבן והיא לא אשמה. יתכן וניתן להיוועץ עם צוות יום השליפה.
&nbsp
נקודה מהותית - כפי שכתבת, ההצקות התחילו לפני יום השליפה ולצערי ימשכו ללא קשר אליו. יום השליפה אינו אשם במצב.
&nbsp
אשמח לקשר בינך ובין נשים/נערות מחוננות שסבלו בילדותן מהצקות כאלו ואחרות. יתכן וניסיונן יהיה רלוונטי. אנא פני אלי בפרטי.
 
לא הייתי מדברת מראש עם מחנכת חדשה

מחשש שהשיחה שלי איתה תקבע אצלה את הילדה כ"ילדה שמציקים לה" - וזו עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה.
&nbsp
הייתי פונה למחנכת רק אם אכן יופיעו הצקות.
קשה לתקן? נראה לי שיהיה קשה בין מראש ובין בדיעבד...
&nbsp
הדבר היחיד שאולי כדאי לחשוב עליו הוא השלמת הלימודים: אצלנו המחנכת ממנה ילדים לכתוב במהלך היום מה למדו ומה שיעורי הבית כדי להעביר אח"כ לילדים שיוצאים. אם את חוששת מקנאה - אולי כדאי לדבר עם המחנכת ולחשוב על דרך אחרת להשלמת הלימודים (בכל מקרה, על הנושא של השלמת לימודים כדאי לדבר עם המחנכת מראש).
&nbsp
אגב, הצקות זה דבר שקיים, אבל בהחלט לא הכרחי. אנחנו לא נתקלנו עד כה.
 
תגובה מניסיון מעצבן (סיפור חיי... מצטער אם לא נראה קשור)

היי שלומית,

אני מבין את החשש ועודיותר, כילד מחונן שעבר חרם והצקות בשל תכונה זו.
כפי שהגיבו שאר חברי הפורום הנפלא הזה-וגם אני טוען כך, לא בטוח אם דווקא יום השליפה הוא זה שעלול לגרום/לחזק חרם.

לצערי, כאחד שעבר זאת, די קשה למנוע את החרמות הללו וזוהי אחת הבעיות שאנו כמחוננים עלולים להתמודד איתם.

אשתף ב-מה שעברתי בעצמי:
אישית, עברתי זאת ברוב שנות לימודיי בביה"ס וההנהלה תמכה בצד המציק ולא בצד שסובל (כלומר, תמכו בפוצע ולא בנפצע...).

לצערי הרב, לדעתי, הסיבה העיקרית היא, מכיוון שאני לומד בבי"ס רגיל (ולא מיוחד למחוננים... מתגורר באיזור הגליל-התחתון...) ולכן, לא היו להם את הכלים להתמודד עם הבעיה (ובנוסף, לאותו אחד החרים אותי היתה פרוטקציה בביה"ס ולכן, תמיד היו לצידו ופגעו בי).

מה שכן, יש הבדל בין חרם שיוצא מידי-שליטה לבין חרם, שבו פשוט לא מדברים עם הילד/ה.

החרם שעברתי היה מהסוג שיצא מידי שליטה (קיללו אותי, הפריעו לי ללמוד-בכוונה כדי שההצלחה תרד, צחקו על רמת הלשון הגבוהה שלי, צחקו על תחומי-העניין הבלתי-רגילים והמיוחדים שלי...).

ניסינו לפתור את הנושא מול המערכת (שכאמור, לקחה צד, תמכה בפוגע ועצרה את תהליך פתרון הבעיה) ואף נפגשנו עם הוריו (בזמנו, הייתי תלמיד כיתה ג'...).

כאמור, הפגישה ההיא לא עזרה וחוץ מזה שהמחרים זרק משפט ש"שאין מצב שיפסיק עם החרם, מחשש שאצליח על חשבונו" (לימודית וחברתית...)-לא יצא כלום והבלאגן רק המשך... עד לכדי-כך, שירדתי הלימודים והגעתי לציונים... לא כאלו שהתאימו לי.

ב-כיתה ח' (כיתה רגילה... מהלך תמוה) שוב למדתי עם אותו מחרים וכפי שחששתי (ושיתפתי את הוריי, שחשבו שלא יקרה דבר...), הדבר הזה אירגן חרם חדש (לא ישר בתחילת-השנה, אלא במחצית-כשקיבלנו את התעודות וממוצע ציוניי היה 85/90).

שוב אותו הסיוט...
חרם תמידי, הפריעו במבחנים, בלימודים, צחקו על רמת הלשון (ועוד המחנכת היתה מורה ללשון!) וטענו: "שהמצאתי מילים" כשבפועל, מדובר במילים גבוהות שאותם ילדים (ממוצעים) לא הכירו בזמנו (וספק אם גם עכשיו....).

שוב פנינו למערכת ושוב פעם-האשימו אותי (ב-מה בדיוק? שאני מחונן ותלמידים מחרימים אותי? אם הייתי מצטיין-אפשר להאשים... אך אדם לא בוחר להיות מחונן, אלא נולד כך... להיפך ממצטיין...).

גם כשלקחו הוכחות/דיברו עם הצדדים כדי לברר מה העניין (היו גם הקנטות ב-WhatsApp...)-ביה"ס לקח את המידע מ... הצד המחרים (שמחק את הודעותיו)! ולא ממני... והאשים אותי.

רק כשעירבנו את המאבחן שלי, רק אז המערכת הסכימה להעביר אותי כיתה ("כפתרון"... תכלס, היו צריכים לפעול נגד המחרים...) ואז עברתי לכיתה שהיתה חלום חיי-העתודה המדעית הטכנולוגית/כיתת מופת.

רק כדי לחדד:
כבר ב-כיתה ז' ביקשתי מביה"ס לעבור לכיתת מופת (וטענתי, שזוהי הכיתה שמתאימה לי לימודית וחברתית). אך טענתם היתה, ש"ציוניי לא מצטיינים ושזוהי כיתת מצטיינים בלבד" (שקר... והרוב יודע שלא כך המצב ושיש הבדל בין מחוננות להצטיינות).

כשלמדתי שם, "פתאום" הכל היה שקט, הציון הכי נמוך שלי היה 85 (ולא מתחת ל-55...), כל הכיתה תמכה וחיבבה אותי, נעזרו בחוזקותיי כצוות וביה"ס אכל את הכובע (אך לא שינה את התנהלותו...).

איך הכיתה הזו שינתה אותי? (לפני ואחרי):
1. החרם ההוא גרם לי להיות חסר-ביטחון, לחשוב שעה אם אינני טועה (לפני מתן תשבה) ובקיצור, תקע את שליפת התשובה, שהיתה מוכנה בזכות החשיבה המהירה.
-מאז שאני לומד בכיתות הנכונות, אינני מגמגם (או לפחות-הרבה פחות...
), אינני חושש לענות (ואף, לעיתי-לטעות), והמהירות הפיזית חופפת למהירות השכלית.
2. חוסר הביטחון ירד (אך טרם נעלם... עדיין, הצקות של שש (6) שנים הן נזק...)
3. חזרתי להצטיין (סיימתי את אותה השנה עם ממוצע 90), להבדיל מהממוצע הנמוך שהיה במחצית השנייה של כיתה ח' (מחצית ראשונה של ח' עם 85, שנייה [עם החרם, שהתחיל מיד עם קבלת תעודה מחצית א] עם 65 ובמופת חזרתי ל-90).

מהן הסיבות שבגינן שיתפתי אתכם בסיפורי האישי?:
1) בשבילך שלומית.
כדי שתדעי, שבמידה וחס-וחלילה יהיה חרם כלשהו (ומקווה שילדתך נמצאת בחברה נורמלית ולא בזו שאני נמצא בה... שהיא ההיפך הגמור)-שתדעי, שכדאי לערב גורם חיצוני (פסיכולוג מהתחום), שיתמוך ויפעל במידת הצורך.
2) במידה ואתן מתגוררות באיזור הגיוני יותר (שיש בו כיתת מחוננים/בי"ס למחוננים ולא "רק" כיתת מופת), שתתעקשו שילדתכם תלמד שם/תשקלו זאת.
3) במידה וילדתכם לא חזקה במקצוע מסוים, שלא יאכילו אתכם בשקר שהאכילו את הוריי ושתדעו, שיש גם מחוננים שאינם מצטיינים/מצטיינים בהכל... יותר חשוב להיות מחונן, מאשר מצטיין סדרתי.
(מחוננות זוהי המתנה האמיתית).


זהו מעין מיתוס (שמחונן תמיד מצטיין) והכל תלוי בהשקעה/תנאי הלמידה/תמיכה.

אישית, יש לי מוטיבציה במקצועות שאני אוהב (ונרדם באלו ששונא...), אך עדיין-אני די תלוי בסביבת הלמידה (שתהיה סביבת למידה.... ללא בעיות והפרעות... כמה שיותר שקטה). מעין הוכחה לנושא "מחוננות והתחום הריגשי"...

כלומר, -שימו אותי בכיתה בעייתית-אלך לאיבוד, אשתעמם ואתעסק בדברים אחרים...
-שימו אותי בכיתת לימודים-אשקיע, אצטיין והכל יהיה מצוין (כפי שהיה כשלמדתי בכיתות הנכונות).

לכן, אל תתפשרו ואל תעכבו דברים.
יש בעיה (אפילו קטנה...)? מיד צרו-קשר עם המערכת ובמידה ואין פתרון, ערבו גורם שיפתור אותה.

לסיכום, זה שיש ילדים קנאים/רעים לא אומר שאנו המחוננים צריכים לסבול ואף לא למצות את יכולותינו.
מקנאים בנו? זה דווקא מצוין... אם יש קנאה-רוב הסיכויים שיש על מה.

מקווה שעזרתי ושהייתי ברור ב-מה שרציתי להעביר.


בהצלחה!
 

יורה נחושתן

Member
מנהל
לתומר

עצוב מאוד לקרוא את כל שעברת וחווית וכיצד התנכלו לך תלמידים שלא הבינו אותך וקינאו בך. מכעיס מאוד לקרוא על צוות ההוראה והחינוך שלא ידע ו/או לא רצה לעמוד לצידך כשהיית כל כך זקוק להם ולהיפך, שיתפו פעולה עם המתנכלים ואתה חשת את הבדידות ואת הפגיעות. עצוב ומרגיז.
שמח לקרוא שידעת לעמוד על שלך והתמודדת עם המצב שנכפה עליך ואני מבין שכרגע אתה עושה חיל בלימודיך ונראה שאתה אוהב זאת, כל הכבוד.
במידה ותיזדקק לעצה ממני אל תהסס לפנות אלי, אשמח לעזור לך ככל שאוכל.
בברכת חופש נעים ורגוע.
יורה
 

נחלדרוך

New member
מעט מקומם לשמוע תשובות כמו "אין מה לעשות". לא מסכים

האם הם יסכימו לשמוע דבר כזה כשמדובר בילד שלהם? גם אז - זה מקומם.
ייתכן שיש משהו באמירה שאין לפנות למחנכת חדשה. אני הייתי בודק מה האופציות להעברת בית ספר. לפעמים יש אפשרות לעשות זאת. במקרה כזה הייתי מאיים על ההנהלה, שאם המצב לא ישתפר, וכמובן אם העניין ידלוף מאיזושהי סיבה לידיעת הילדים, את תעבירי את הילדה בית ספר.
אם אין אפשרות כזו או אם מסיבה אחרת אינך מעוניינת בכיוון הזה, שבי עם הורים אחרים שמציקים גם לילדים שלהם. דברים איתם ונסו יחד למצוא דרך, לחשוב מה לעשות. אל תוותרו.
אני באופן אישי, מעט קיצוני בנקודה הזו, ולדעתי זה כי אני מבין את הנקודה קצת יותר מאחרים. ההתפתחות של הילדה בכיתה כל כך צעירה משפיעה כל כך רחוק על החיים שלה, אני הייתי שוקל לעבור מקום מגורים בגלל זה. מדובר בעתיד של הילדים. אנשים בוחרים מקום מגורים גם בגלל החינוך, וזה כולל את האקלים החינוכי והחברתי בבית הספר, לא רק בגלל המטראז' של הדירה ומקום העבודה.
אל תוותרו. הילדה שלכם תגיד לכם תודה
 
למעלה