איך נפרד מהיקר לנו מכל

[נאשא]

איך נפרד מהיקר לנו מכל

בעקבות הסיפור הנורא של דנה, ומכיון שכבר הרבה זמן רציתי לפתוח שרשור כזה, אני באה ושואלת אתכן מנסיונכן מה עשיתן כדי להפרד מהיקר לכן מכל. פרידה אמיתית יכולה מאד להקל בעתיד על הקבלה, שכן היא סוג של סגירת מעגל, ושל ידיעה שעשיתם כל שיכולתם למען הילד או הילדה שלכם. אנא שרשרו לכן רעיונות, או דברים שחסרו לכם והייתם רוצים לעשות. אח"כ אני מקווה להוסיף את השירשור לטאגליינס או למאמרים כדי שנוכל לעזור לאחרים. תודה ושבת שלום.

 

[אמא של תומר ודניאלה]

עוד לא מצליחה להפרד

ובטח שלא מצליחה לקבל. מה שכן עשינו הוא לתרום סכום כסף נכבד לעמותת מ.ש.י שמטפלת בניוון שרירים אצל ילדים. החלטנו שאנחנו רוצים לתרום לזכרו של בננו, ולא היה לנו אכפת למי, לכן ביקשנו מהרופא המקסים שלי שינקוב בשם עמותה שקרובה לליבו. ביקשתי מהעמותה לקבל איזושהי תעודה שתנציח את זכרו של בננו. בנוסף, לאט לאט אני משלימה עם רעיון נטיעת העץ. אולי ננטע עץ פרי בגינה של הוריי.

 

[נאשא]

איך נפרדנו מאילון שלנו

הפרידה התחילה מזה שביקשנו להחזיק אותו ברגעיו האחרונים, לדעת שהוא ימות בידיים שלנו. הורדנו חולצות וחיבקנו אותו ככה גוף אל גוף כשהוא עוד היה חם, והלואי שפעימות הלב האחרונות שלו היו בידיים של אמא ואבא. אח"כ הצטלמנו המון, והחזקנו המון, ואני הורדתי לו את כל התחבושות, שרתי לו שירי שבת והתחבקנו ובכינו יחד. כשהוא החל להיות יותר קר, ולא יכולתי לסבול לזכור אותו ככה, נתנו אותו לאחות המקסימה. הלב נקרע לי. אני זוכרת שנפרדנו בחדר והיא עוד יצאה אלינו למסדרון וקראה לנו לחזור לעוד נשיקה אחרונה, וככה אני זוכרת איך נישקתי אותו על המצח, איפה שכל החוכמה מתרכזת לדעתי. ביום למחרת באנו לשם שוב, ונתנו להם בגדים שאנחנו הבאנו לו, כולל סודר שסבתא של בעלי סרגה לו, כדי שילבישו לו. מביה"ח נתנו לנו מעט שיער של אילון וטביעות ידיים ורגליים. לפני הלוויה ביקשנו שיעטפו אותו בטלית של בעלי, וכן ביקשנו עוד קצת מהשיער שלו (לא היה לו הרבה...). בלוויה נכנסנו אני ובעלי ראשונים, החזקנו את הארון הקטן ודיברנו אליו. כתבנו לו משהו והקראנו מול כולם, ואני שרתי לו שוב שיר. בדרך אל מקום הקבר אנחנו החזקנו את הארון. כשהארון כבר היה בקבר, שמנו תמונה של שלושתינו יחד מעליו. ערכנו שבעה, שבה הראנו תמונות וסיפרנו שוב ושוב את הסיפור. ואם אסכם ב"רשימה": אז להחזיק, לחבק, לנשק, להסניף, לומר דברי אהבה ופרידה, לצלם, לשיר, אולי אפילו להסריט, לכתוב מכתב, לבקש מעט מהשיער, טביעות ידיים ורגליים, את הפתק עם השם ששמים על הרגל אם יש, לקבור עם תמונה, להלביש בבגדים משלכם, לערוך לוויה אם אפשר, ושבעה אם אפשר. יש לי חברה שאפילו רחצה את התינוק לבד. כמובן שלא חייבים הכל, ולא לכל אחד זה מתאים ואלה רק רעיונות. אני מקווה שזה אולי יעזור למישהו במצב הנורא מכל הזה.

 

[sigi99]

הפרידה שלנו

נאשה קראתי את הפרידה שלכם והתחלתי לבכות כל כך הזכיר לי את הרגעים האחרונים שלנו עם התינוק המושלם, כשהביאו לי אותו ליידים שכבתי במיטת הניתוחים ולא כל כך יכולתי לזוז בגלל ההרדמה בחצי הגוף, הוא היה עטוף במין סדין ירוק מגעיל כל כך רציתי להוריד ממנו את הסדין אך שום בגד אחר לא היה איתי באותו רגע, חיבקנו ונשקנו אותו בקשתי סליחה ממנו על זה שהוא יכל להיות איתנו אילולה היו מוצאים אותו בזמן, הפרידה היתה כל כך קשה, לאחר 5 דקות לקחו אותו ממני עד היום אני מרגישה שזה לא היה מספיק בשבילי אבל בקשתי שיצלמו אותו בעלי קצת התנגד בהתחלה כי הוא חשב שזה יכאיב לנו אבל יותר מאוחר הוא הבין שכך הוא לא יוכל לשכוח את הפנים היפות ומושלמות שלו. היום יש לי את האולטרסאוד שלו בתמונה תלת מימדית, תמונות אחרונות שלו עם עינים עצמות שלא זכיתי לראות את צבע העינים, ומצבה שבוא אני הולכת בתחילת כל 1 לחודש מדברת איתו ושרה לו, ב-1/6/05 הוא היה אמור להיות בן חצי שנה. אבל הפרידה בלב לעולם תלך ממני. סיגל 1.12.05

 

[sigi99]

שכחתי את הלא - הפרידה בלב לעולם לא

תלך ממני

 

[קארולין]

../images/Emo7.gif כל כך עצוב

 

[זיוה33]

איך אני נפרדת....

נפרדת ממש? לעולם לא.אבל,מכיוון שהפסדתי אותם בשבוע 11,לא היה לי את מי לחבק. החלטתי לעשות אלבום זכרון.לילדים שלי שאיתי,איילה ואמיתי,יש המון אלבומים,אז גם לקטנים שאבדו לי, מגיע... קניתי אלבום שמאוייר בפרפרים,הדבקתי את תמונות האולטראסאונד לפני ואחרי....כתבתי המון מחשבות ורגשות,אפילו הדפסתי דברים שבנות נפלאות כתבו לי כאן ושחלחלו עמוק לתוכי והדבקתי.העתקתי מילים של שירים שמדברים אליי וקצת ציירתי בצבעי מים. מרגישה שלא סיימתי.הבאתי את האלבום לפסיכולוג שהלכתי אליו והוא נותר שם.רוצה להביאו הביתה אבל קשה לי.זה שהוא אצלו גורם לי לחשוב שהוא שומר עליו.....כרגע,בגלל ההריון ,אולי אשאירו שם כי זה כואב מידי גם כך.הרי הזכרון האמיתי חי בתוכי. מה שכן,האלבום לקח לי כמה שעות והמון בכי וזה שחרר חלק מהכאב שלי.... זהו,זה הרעיון שלי.....

 

[גילי י]

אנחנו

צילמנו, חיבקנו...את מעין לקחנו במו ידינו לקבורה.דדי כיסה את הקבר,אני עטפתי אותה בסוודר שלי...הסכימו לנו בקיבוץ לנטוע עץ,יש לנו זית שמחכה...בחרנו נוסח אך טרם היצבנו את המצבה. כתבתי המון אבל לא שמרתי. זה חלק ממני לא ממנה והוא גועש וקשה מאד. ליונתן כתבתי רק כעבור שנה וחודשיים כשחגגנו הולדת הבא אחריו. מפרספקטיבה של זמן. כשהכנסנו אותו למקומו במשפחה. מקווה שעזרתי במשהו. אני חושבת שזה תהליך ויכול לקחת הרבה זמן!

 

[INBALPN]

הפרידה שלנו

שלום לכולן,אני מצטערת שאני לא משרשרת לכן תגובות ,מאז שהתינוק שלנו איננו אני נתמכת כל יום בפורום המקסים הזה ובכן הבנות המקסימות ,אני פשוט לא מצליחה לחזק אף אחת כי אני עדיין לא מחוזקת ,אתמול 20.5 היה חודש והיה לי יום ממש קשה ,יום לפני זה לא ישנו כל הלילה ,בעלי ואני ירדנו לחוף הים עם פרחים אדומים ,שושנים יפים, להפרד. עמדנו ,ובעלי דיבר אליו הוא אמר דברים כל כך יפים ,אני רק בכיתי את נשמתי ,עמדנו שם כחצי שעה מחובקים ,וכל מה שרציתי זה שהוא יהיה איתנו אני כל כך רוצה אותו בחזרה,שבועיים אחרי לידה השקטה כתבתי לו מכתב ושמתי במיגרה את כל מה ששייך לו ,הדיסק מוזיקה שהייתי משמיעה לו ,תמונות שצילמו אוי שהייתי בהריון,פסלים שפיסלתי כשהייתי בהריון ,כל הוידאו של הסקירה,דברים שכתבתי לו בהריון,דברים שקניתי לו. לתינוק שלי שמת התוכי בשבוע 37 אין שם יש לו רק שם חיבה שיליווה את ההריון,כך הוא תמיד ישאר צו'קולוקו שלנו.

 

[נילי זכאי]

פרידה עם הרבה מילים

את התינוקת שלי אני כותבת מאז המקרה לפני חודש , אני פשוט כותבת. הכתיבה מוציאה ממני מילים, רגשות,רצונות תקוות והרבה געגועים. אני כותבת לה כל מה שאני מרגישה ושולחת לה יום יום הרבה אהבה. אי אפשר להיפרד ולסגור מעגל, כך אני חושבת, אפשר להיפרד ולנסות להמשיך לחיות. אני לא יכולתי להרים ולחבק את התינוקת שלי, היתה לי תחושה שאם אני ארים אותה אני לא אוכל לעזוב אותה, מה גם כשהיא הייתה אצלי בבטן היא היתה כ"כ דומיננטית , כל הזמן בועטת וזזה. התחושה הזאת של התינוקת שלי שלא זזה לא יכלתי לסבול. אני זוכרת אותה בבטן שהיא היתה חיה נושמת ובועטת. ומקווה שהיא נהנתה מכל רגע אצלי ברחמי 35 שבועות של חיים.

 

[קארולין]

הפרידה שלי

לאחר הלידה אחרי ששקלו וניקו אותה החזקתי אותה... חבקתי אותה נישקתי אותה,הצמיד של הלידה נישאר אם השם שלי ותעודת הזאות,היום 9 חודשים לאחר ממשיכה להדליק נר נשמה כל יום שישי,היום אני מצטערת ומרגישה מין החמצה שאולי יכולתי להיות יותר או לצלם או לקבור אותה לבד...כנראה שאף פעם זה לא יספיק

 

[קארולין]

זאות=זהות

 

[קסם חדש]

אנחנו

אצלנו הפרידה היתה כשבעלי ואני התחבקנו אחרי הלידה, הסתכלנו בו יחד, אמרנו לו שלום ואני גם לטפתי לו את הלחי. לא החזקתי אותו ממש, וגם לא חיבקתי. לפעמים אני מצטערת על זה ולפעמים לא. את השם שרצינו לתת לו גנזנו, כי הוא היה מתאים רק לו ולא יתאים עוד לילד אחר. אני נפרדתי ממש כשכתבתי את הסיפור של הלידה-הפלה ובה הסברתי לעצמי שעשיתי הכל כדי שההריון יחזיק ויתפתח יפה ושמה שקרה אינו בידיים שלי. אחרי חודשיים כתבתי שיר על לידה חדשה וזה סימן לי את הדרך להתחלה חדשה. <קצת קשה לי עם הניסוח של השרשור "איך נפרד מהיקר לנו מכל" כיוון שאני אישית הרגשתי הכרת תודה על כך שנשארתי בחיים אחרי הלידה המוקדמת, הכרת תודה לגוף שלי שיודע גם להפיל, בלי לסכן את חיי, ולא רק להרות וללדת, והכרת תודה על כך שאני בריאה ושמלה ויכולה להרות שוב וללדת. כך שהיקר מכל - זה ענין של נקודת מבט>

 

[נאשא]

קסם

לא יודעת איך בדיוק להגיד את זה, אבל כשכתבתי "היקר לנו מכל" באמת התלבטתי אם לכתוב "מהעובר", "מהתינוק", ואח"כ חשבתי שהילדים שלנו הם היקרים לנו מכל, וזה לא מקטין את העובדה שאם יש לנו ברוך השם או יהיו לנו אי"ה ילדים אחרים, הם לא יהיו היקרים לנו מכל. זה כמו שאוהבים במידה שווה (גם אם שונה). מקווה שהובנתי.