רציתי לשתף/להתיעץ ....

flower 1

New member
רציתי לשתף/להתיעץ ....

אני לאחר הפלה/גרידה, הייתי בשבוע 7 עם דימומים והצטרפו הכאבים וחום הגעתי למיון נעשתה הרחבה לצוואר הרחם זה היה נורא , אושפזתי ולמחרת שוחררתי שבוע 1 לקחתי אנטיביוטיקה והייתי תשושה פיזית , שבוע שני קצת חזרתי לעצמי או יותר נכון זה מה שחשבתי מכיוון שביום שישי כבר מצב הרוח ירד ובשבת ראשון פשוט נפתח ברז דמעות נוסף לכך היה לי חום ודקירות ושוב היתי בבית חולים ושוב אני לוקחת אנטיביוטיקה. פתאום כל מה שחויתי חזר אלי - הדימומים ,הכאב ,האישפוז,לא הספקתי לעכל את ההריון וכבר עברתי להפלה הכל קרה כל כך מהר . הייתי מתוחה ועצבנית כל דבר הקפיץ אותי ,(זו חוויה ראשונה בהכל ),רבתי עם בעלי והייתי צריכה להסביר לו מה עובר עלי - אני לא חושבת שהוא כל כך מבין הוא מנסה . זה יצא קצת ארוך אבל פשוט רציתי להתייעץ עם מי שעברה את זה , אני לא נמצאת בארץ והאנשים שאיתם אני בקשר לא חוו את זה וזה די קשה ככה , איך התמודד בן זוג ? פתאום עם כל הרצון לילד חשבתי אולי בן הזוג עדיין לא מוכן למרות שהוא אומר שכן ? יש לי מספיק זמן לחשוב אני מחכה למחזור והרופא לא המליץ להכנס להריון לאחר המחזור הראשון .
 
../images/Emo24.gifמשתתפת בכאבך

אמנם לא חוויתי בדיוק את אותם הדברים אבל, גם אני גרה בחו"ל, יש לי שני ילדים ובהריון האחרון שלי לפני חודשיים בדיוק בשבוע 10 לא נצפה דופק, למזלי כל תהליך ההפלה היה זריז ועבר בלי כאבים, אישפוזים ואנטיביוטיקה, אך להיות רחוק מהבית זה קשה מאוד. אנחנו לא גילינו כלום לאף אחד מלבד לחברה אחת יפנית שכמובן כמנהג תרבותה הייתה מאופקת ולא שאלה כלום, רק שמרה על הילדים הגדולים.מאוד קשה לחוות כזה דבר וההורמונים מתרוצצים בגוף וכל התקוות נגוזות, אך... יש חיים אחרי זה, מזל שזה קרה בשבוע מוקדם, בסך הכול הגוף והטבע יודעים מה הם עושים, אז לשנס מותניים , לנוח חודש ולחזור לפעילות.
 

flower 1

New member
שאלה

שאלה אם אפשר -רק בגלל שהזכרת את החברה האם את נמצאת איפה שאני חושבת שאת נמצאת - אם כן היתי רוצה להתייעץ .
 

טלטל11

New member
flower יקרה

אני עברתי את הגרידה לפני שלושה וחצי שבועות. השוק היה מאוד קשה, אבל פיזית זה עבר מאוד קל ואחרי מס' ימים הרגשתי שאני מתאוששת וחוזרת לעצמי מכל הבחינות. חזרתי לעבודה ולכל הפעילויות השגרתיות שלי אחרי 3 ימים בבית, כולם מסביבי מאוד תמכו, ואני לא הבנתי למה כולם כל הזמן אומרים לי" וואו, איזה בחורה חזקה את, את ממש עשויה מברזל!". בערך אחרי שבועיים, כשחשבתי שאני כבר ממש על הרגליים, ומסתכלת קדימה באופטימיות, לקראת הרגע שאוכל כבר להתחיל לנסות להיכנס שוב להריון- זה פתאום בא... התכנסות בעצמי, חוסר חשק לעשות כלום, התפרצויות של דמעות מכלום, כל דבר קטן שובר אותי... בקיצור- נראה לי שאחרי שההתמודדות הראשונית עברה- אז עכשיו מכה בי ה- after shock ... אני מקווה שזה פשוט עניין של זמן, ואני גם אומרת לעצמי- אולי בכל זאת ההורמונים עדיין לא חזרו לעצמם לגמרי- אבל אני ממש לא מרגישה שיש לי כוחות לכלום... אז ממש מבינה אותך- למרות שאין לי ממש עצות קונקרטיות מה לעשות... עוברת את הימים הכי טוב שאני יכולה ומקווה שיגיע הרגע ואני שוב אחזור להיות האדם האופטימי והשמח שהייתי קודם.. מקווה אותו דבר גם בשבילך
 

לינך

New member
בן הזוג

אני רוצה לגעת דווקא בעניין בן הזוג, שה"קצר" אתו מקשה על ההתמודדות הקשה ממילא. איך אני יודעת? כי גם אני הייתי שם, עם בן זוג שלא הצליח להתמודד. ולא במצב של הריון ראשון, ולא במצב של גרידא (אצלי היתה לידה בשבוע 23. כבר ראו בטן, ובעלי כבר ידע מה זה הריון ומה זה תינוק). בכל זאת, הוא התקשה מאוד להתמודד עם הצער שלי. הוא לא הבין מה עובר עלי ואף הודה בכך במפורש. אני בתגובה מאוד כעסתי עליו ונוצר מתח קשה ביננו, בעיקר מצדי. אנחנו דתיים ועל כך נוסף הריחוק הפיזי, שהיה בלתי מובן ובלתי אפשרי מבחינתי, אף שההלכה בעניין ברורה מאוד גם לי. על משבר ההריון שנגמר בצורה כל כך טראגית, נוסף משבר זוגי. התגברנו עליו. זה לקח זמן (כמה שבועות) אבל אט-אט, לאחר שדיברנו על הנושא, הבנתי שגם לו היה קשה להתמודד עם האובדן, ולכל אחד - צורת ההתמודדות שלו. דרכו היתה "להתעלם" מכך, לשים את זה מאחור. לאחר האובדן האחרון (לפני כשבוע) שהיה מלווה גם בטראומה פיסית, התקשורת ביננו היתה כבר שונה לחלוטין. הוא תומך, מבין ומעודד, ואני מבינה את הקשיים שלו. מה שאני מנסה לומר זה שלדעתי את צריכה להסביר לבעלך את הכאב שלך. את צריכה לומר לו מה מפריע לך, ולא להסתגר ולשמור בבטן. כשבן זוגי אמר לי: אני לא יודע מה עובר עלייך, הוא אמר את האמת. בן זוגך לא יכול להיות בגוף שלך. הוא לא יכול להרגיש את הכאב שאת חשה. יש גברים יותר פתוחים, ויש פחות. יש כאלה שמצליחים להזדהות עד הסוף, ויש כאלה שמתקשים, ומסתגרים באובדן שלהם. במיוחד בשלב מוקדם, כמו שאת מתארת, הוא לא ראה עדיין כלום - לא בטן, לא תנועות עובר. תני לזמן לעשות את שלו. מקווה שסייעתי.
 

flower 1

New member
בן הזוג

קלעת בול למה שקרה מה שהוסיף לעצבי "הרעועים" זה שאני צריכה להסביר לו מה מקור הבכי , מה עובר עלי, נכון שהוא לא חווה את זה גופנית ולא נקשר נפשית ונכון שכל אחד מגיב אחרת אבל .....ברגעים כאלה הציפיה היא פשוטה -תבין. בינתיים עברו 22 יום מאז שלא שמעו דופק ו23 יום מהיום הנוראי הזה שנקרא הפלה וכל מה שאני רוצה זה להתחבר לגוף שלי שוב ולצאת מהקיפאון הנפשי שבו אני נמצאת . תודה ,ו-
גדול ומאחלת לך הרבה כוחות ואת כל הטוב שבעולם
.
 

לינך

New member
הרבה כוח

אני מאחלת לך הרבה כוח. הכאב עדיין טרי. אפילו עוד לא חודש (לא שאפשר לתחום את הכאב בזמן), אבל תראי שהזמן יעשה את שלו ויפחית את עוצמת הכאב הנפשי. תני לעצמך זמן להתאבל (הסבירי לבן זוגך שאת זקוקה לזמן הזה). מתוך ההשלמה עם מה שקרה את תאספי את עצמך, ותצאי מהקיפאון. לבי אתך
 
אני עומדת

מאחורי כל מלה שלך, לינך. מסכימה איתך במאה אחוז. זה בדיוק מה שאני חושבת. לשוחח. יעל
 

ריקי בש

New member
ל- FLOWER

אני מאוד מבינה אותך. עברתי פעמיים בתוך חצי שנה הפלה בשבוע 9 לאחר הפריות מבחנה (לאחר נסיון של 4 שנים להרות), אבל אולי אני יותר חזקה נפשית ואולי בגלל שהייתי חייבת להישאר "שפוייה" למען בני בן ה- 7 ולא הרשיתי לעצמי להתמוטט כמו שהרגשתי. אני מקווה בשבילך שתצליחי בפעם הבאה ותסיימי את ההריון בלידה מוצלחת ופוריה. בקשר להתמודדות בן הזוג- גברים הם פשוט כאלה (לפחות- רובם). צריכים להראות קשוחים וחזקים ולא יראו חולשה או רגשנות מוחצנת מדי. גם בעלי לא ממש הראה חששות ומאז מה שעברתי פעמיים- היום ברור לנו שננסה שוב אבל הוא גם חושש שיקרה שוב מה שקרה קודם- לא כמוני... אני לפני הנסיון השלישי שלי ואני ממש מתה מפחד ולכן גם לא סובלת מעודף חשק להתחיל בזריקות וכל הבלגן... אפשר להבין אותי. אגב, אני בת 37. בת כמה את? ביי, ריקי
 
למעלה