איןאריותכאלה
New member
פינת הביניים מיועדת לכל מי שמצויה בתווך המכאיב שבין אובדן הריון/הריונות לבין הריון חדש. לכל מי שמודדת רירית, סופרת בטנים, מסובבת את הראש אחרי כל עגלה, מחשבת גילאים והפרשים, כאובה מהתקווה ומהייאוש ולא פנויה לכל כך הרבה דברים אחרים שהעולם מציע.
אובדתעצות שואלת את סימון איך משחררים את הרצון להרות שוב. אני פה המון שנים. עד כמה שידיעתי מגעת קשה מאד לשחרר את הכמיהה, אני מכירה רק שתיים שחזרו - בידיים ריקות - לספר איך זה אחרי השחרור הזה: מיק ניק וחובטת שטיחים.
שתיהן סיפרו על כאב עצום ועל קושי בהשלמה, ולצד זאת על ידיעה ברורה שאל התווך המצוי בין התקווה לידיים מלאות - לבין האפשרות לאובדן נוסף - אל התווך הזה הן לא שבות עוד. שהרצון להתמלא שוב הוסט לכיוונים שונים, שעם הויתור נתגלה גם המחיר של הכמיהה ונפתחו אפיקים חדשים.
נדמה לי שהשאלה לגבי שחרור הכמיהה טומנת בחובה שתי שאלות שונות. האחת היא באמת איך מרפים מחלום כל כך גדול, מכמיהה שכואבת בגוף ממש. והשנייה היא - במה ממלאים את החלל הזה. בתקופה של הנסיונות המיקוד הוא על השגת הריון, ביצוע בדיקות, אם מושג הריון כל הכוח מושקע בו - אם נופלים לאובדן הכוח מושקע בהחלמה, בחזרה לתפקוד, בשיקום הריסות הגוף והנפש. אבל אם לא זה ולא זה - מתפנים גם הרבה זמן וגם הרבה משאבים נפשיים.
אני חושבת שיש הרבה נשים שלא מסוגלות לשחרר את הכמיהה הזו. והן ממשיכות בכוח התקווה והאינרציה, בציפורניים שלופות, בכל מה שיש להן ואין להן - הלאה וקדימה במטרה להשיג את ההריון המנצח --------------אבל עד מתי? ? ? עד שהטבע מחליט עבורן, עד שהנפש כורעת, עד שהגוף קורס, עד שאי אפשר יותר, עד שבאמת באמת באמת באמת באמת באמת. אי. אפשר. יותר. בכלל.
אצל כל אחת קו הגבול הזה שונה, לרוב הוא מתעתע כמו האופק (עוד נסיון אחד. בעצם אפשר להספיק עוד נסיון לפני שאחגוג יומולדת. בעצם גיל 40 הוא לא הקו האחרון. קראתי מחקר חדש/ ועוד כהנה וכהנה), נע וזע עם התקדמות הגיל.
לכל מי ששרויה בתהום הפעורה שבין האובדן להריון החדש (אמן), לכל מי שמאוכלת על ידי הכמיהה, שכואבת את ההעדר, שהפצע שלה מדמם כך ששום תחבושת לא יכולה לבלום את הדימום הזה - לכל מי שכואב לה נורא אבל לא כואב לה מספיק כדי לעצור - לכולכן אני מקדישה את פינת הביניים. והלוואי ותצאנה ממנה בידיים מלאות.
