תסמונת החברה הנעלמת אחרי אובדן

bis7

New member
תסמונת החברה הנעלמת אחרי אובדן

גםשלום בנות יקרות,
לצערי בשנה האחרונה הפורום מהווה לי בית מדי יום מאחר ואיבדתי את העוברית היפה שלי בשבוע 25.
הייתה לי חברה מאוד מאוד טובה שהיינו בקשר שנים וגם יומיומי ומזה חצי שנה היא פשוט נעלמה לי, כאילו בלעה אותה האדמה. כעת נודע לי שהיא בכלל בשבוע 30 להיריון שלה, וסיפרו לי שהיא בטח לא רוצה לספר לי כי לא נעים לה ממני, ״היא לא רצתה שתבבאסי״.
אנחנו מנסים להתאושש מהאובדן ואפילו שעברה שנה זה עדיין מאוד כואב כאילו קרה אתמול ועכשיו אני רואה שאני צריכה גם להתמודד עם נתק חברתי של אנשים שהיו קרובים אליי ואני פשוט ממש בדיכאון מזה.
גם לכן זה קרה? אני לא מבינה אותה, זה פשוט מראה לי שיש אנשים שברגעי האמת פשוט מוטב שיעלמו כי הם לא חברים באמת.
 

שירהד1

Member
מנהל
משתתפת בצערך על אובדן ההריון


שם המשתמש שלך לא מוכר לי. האם את מוכנה לספר קצת יותר על נסיבות האובדן? זה היה הריון ראשון? יש ילד/ה בבית? גילך? מה קרה בהריון?


לגבי החברה- אכן נושא כאוב מאוד. לצערי, איבדתי חברה קרובה וטובה אחרי 20 שנות חברות...במקרה שלי, דווקא אני הייתי זו שרציתי לנתק את הקשר. אני יכולה לספר פה במשך שעה מה היו הנסיבות, אך זה מורכב מדי לכתוב את כל הפירוט.
בשורה התחתונה, היא לקחה את הניתוק מאוד קשה, וכתבה פה בפורום (שהיה ביתי מבצרי) כל מיני דברי בלע, כי ידעה שאקרא. זה סגר לגמרי את הגולל.

בשנתיים האחרונות הופסקה חברות ארוכת שנים עם שתי חברות נוספות שלי, בנסיבות לחלוטין אחרות, ושבכלל לא קשורות לאובדן הריון. זה כואב ומאכזב מאוד לגלות שמישהי, שחשבת שהיא חברת אמת, מסתבר שהיא ממש לא.

עמדתי היא שלמרות כל הקושי והאכזבה, מוטב לנו, לכולנו, לחפש קרבת חברות אמת. זה מצרך נדיר, וחבל. אבל זו האמת.

מקווה שיש לך בכל זאת חברות אחרות, שאת יכולה להישען עליהן.


שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028
 
כל כך מבינה אותך

גם אני חוויתי סביב האובדן שלי עוד אובדן של חברה מאוד קרובה (שכמו אצלך גם הייתה בהריון) האכזבה מאדם שאמור להיות קרוב ואוהב היא מאוד קשה.
אבל כמו שאמרת היא כנראה לא שווה את החברות ולא את המאמץ שלך. המלצתי היא שתתמקדי באלה שכן היו שם בשבילכם לאורך התקופה הקשה!
&nbsp
 
מחשבות על רגעי אמת ועל חברות אמת

אני מצטערת לשמוע על האובדן הכבד שפקד אתכם ועל האבל שמלווה מאז את חייכם. האובדן קשה והאבל כבד. פה את לא צריכה להסביר.

רגעי האמת. לרוב כשאנחנו משתמשות בביטוי הזה אנחנו מתכוונות לרגעים מכוננים של קושי / אסון / משבר. מהסוג שפוקד (כמעט) כל מי שחווה אובדן הריון. אני מאמינה שאובדן ההריון מטלטל עד כדי כך לא רק בשל אובדן העובר הרצוי כל כך, אובדן התקווה לחיים - אלא בפרט, ואולי אפילו בעיקר - בגלל אובדן התמימות. הבסיס של התמימות הוא בקישור בין שני הפסים על המקל לתינוק תוך 9 חודשים. אבל בעומק, מעבר לכך, חבויה התערערות כל מערכת הנחות היסוד שלנו. שנקום בבוקר, שנהיה בריאים, שהחיים מתנהלים לפי רצוננו ולפי התוכניות שלנו. זו פגיעה עמוקה ואנושה ביציבות הבסיסית של הנפש שלנו.

חברות אמת. כשאנחנו מדברים על חברות אמת אנחנו לרוב מדברים על אדם קרוב מאד (מאד) שיכול לצעוד איתנו בשביל החיים דרך כל המהמורות והקשיים. ושמסוגל להבין מה עובר עלינו למרות שהוא עצמו חי חיים נפרדים מהחיים שלנו.

אם ננסה לחבר את רגעי האמת עם חברות האמת נגלה שבהרבה מקרים יש אכזבות קשות ומרות דווקא (כמובן) מהאנשים שהכי קרובים אלינו. זה קורה כי מהם אנחנו מצפים להכי הרבה, וכי הם לא קוראי מחשבות, וכי החיים דינמיים.

אני לא מאמינה בגישה נוקשה וחדה. אנשים שליוו אותי עשורים מחיי - גם כאשר עשו טעויות לאורך הדרך - ונעשו טעויות שפגעו בי לאורך הדרך - מכירים אותי לעומק, אוהבים אותי באמת, יש להם חמלה ורוך כלפיי - רק שלפעמים הם לא יודעים להגיע אליי ואני לא יודעת להגיע אליהם. הקשרים שלי עם החברות הקרובות שלי ידעו עליות וירידות ואף נתקים כ.אלה ואחרים, אבל הם חזקים ואינטימיים ולא הייתי מוותרת עליהם על אף החריקות שבדרך.

אספר לך על רגעי האמת וחברויות האמת שלי.
בואי נתחיל בבעלי היקר. שבוע 8 בדיקת דופק. הוא בא איתי. שבוע 9 בדיקה חוזרת, הוא באוניברסיטה, אני הולכת לבד. אני מגיעה לטכנאית. שקט. אין דופק. שיחה לבעל. הוא לא עונה. אני אצל הגניקולוג מקבלת הפניה לביה"ח. הוא עונה בלחץ, הוא עסוק, עוד מעט הוא יחזיר צלצול. אני בביה"ח בתור לרופא. הוא מדבר איתי. אומר שהוא לא יכול להגיע. אני מקבלת ציטוטק וגינלית. למזלי אני לא רועדת או מקיאה או מתעלפת או שלל תופעות לוואי סימפטיות אחרות. אני הולכת לאסוף את הילדים מהגן. אני משכיבה אותם לישון. אני מדממת כל הזמן. הוא חוזר בלילה. אני רוצה להגיד לו דברים איומים. אני שותקת.

החברה הכי טובה שלי - יותר מ-20 שנות חברות - שגרה בעיר אחרת - מדברת איתי כל שעה/שעתיים. יום שני. היא מתקשרת גם ביום שלישי. בבוקר וגם בערב. אחר כך אנחנו מדברות פעמיים גם ביום רביעי. וגם ביום חמישי. ואז, ביום שישי, היא מתקשרת פעם אחת. וביום שבת היא כבר לא מתקשרת. וגם ביום ראשון. מבחינתה היא ליוותה אותי מקרוב 4 ימים. יש לה החיים שלה. היא עסוקה. קצת נמאס לה לשמוע כמה קשה לי. והעומס גדול. והחיים ממשיכים הלאה. אנחנו מתרחקות. אני נכנסת לדיכאון. אחרי כמה חודשים אני מתחילה במקביל לטיפול הפסיכולוגי (שהתחלתי עוד לפני האובדן) גם טיפול פסיכיאטרי שמאד עוזר לי. בפרספקטיבה של זמן אני יודעת להגיד שהיא פשוט לא הבינה. בפרספקטיבה של זמן גם היא יודעת להגיד שממש, אבל ממש, לא היה לה מושג מה עובר עלי.

לצערי הרב לפני קצת יותר מחצי שנה היא עצמה עברה אובדן הריון בעצמה. שק ריק בשבוע 7. הריון ראשון. היא בהלם מעוצמת הכאב. היא יודעת להגיד לי היום שלא היה לה מושג מה אני עוברת למרות שהיא אוהבת אותי כמו אחות ממש. היה נדמה לה שאני כבר בסדר. כי כבר הייתי אמא. כי השבוע היה מוקדם. כי לא בכיתי כל היום וכל הלילה. כי הייתי חייבת לחזור לתפקד בשביל עצמי בשביל המשפחה בשביל להמשיך איכשהוא הלאה. כי האבל על אובדן הריון הוא אבל שקוף, אבל מהסוג שמצפים ש'יעבור' כבר, אבל שקשה להבין עד כמה הוא עמוק ומטלטל.

יש לי עוד המון סיפורים על חברות שהיו במקומות שונים ממני בחיים, על נתקים, כעסים וקרעים (חלקם למשך תקופות ארוכות). אני מאמינה באיחוי, בחיבור ובחמלה. אני יודעת שאף אחד אחר לא יכול לחיות את החיים שלי - גם לא אמא שלי או בעלי או הילדים שלי - אני יודעת שהחוויות המדוייקות שאני עוברת הן שלי ושלי בלבד, אני יודעת שהיכולת שלי לשתף בהן גם היא מוגבלת - עובדה שלחברה הכי הכי טובה לא התקשרתי אז כועסת ואמרתי לה, מה קרה, קשה לך להמשיך להתקשר אלי - כי הייתי חלשה, כי הבנתי שהיא לא יכולה להחזיק לי את היד.

יש לי עוד המון מה להגיד אבל בשלב הזה אני רק מזמינה אותך לבוא אלינו ולשתף אותנו. אנחנו יכולות להחזיק לך את היד. ללוות אותך בכל צעד ושעל. לשמוע ממש את כל מה שיש לך להגיד - גם את מה שקשה להגיד בקול רם (לי היה קשה ואני ממש בנאדם שמדבר הרבה ובאופן פתוח). אני מבטיחה לך הבנה, הכלה, חמלה ורגישות. אני מבטיחה לך שלא תישארי ללא מענה. אני מבטיחה לך שאנחנו נהיה פה כל הזמן לעזור לך לעבד את האובדן שלך, שנשמע שבקושי התחלת להתתמודד איתו למרות שחלפה כבר שנה שלמה.
אני שולחת לך חיבוק חם ומזמינה אותך לבוא אלינו ככל שתרצי - את רק צריכה מקלדת. אנחנו כאן. כל הזמן.
 

bis7

New member
תודה לכולן על התגובות

ראשית זה היה היריון ראשון ויקר, כזה שהושג אחרי חמש שנים של טיפולים קשים לגוף ולנפש. היו לי פתאום צירים ואז לידה באמבולנס ואז שבוע בפגיה ולאחר מכן האובדן הנורא מכל. כרגע לא יודעים ממה לידות מוקדמות קורות, יתכן מצוואר קצר יתכן מאלף דברים, עשינו כל בדיקה אפשרית אבל הרופאים אומרים שזה יכול לקרות שוב.
בקיצור כל הדיכאון ביחד, שלא נומר על זה שהייתי צריכה לעבור ניתוח ענק שבוע אחרי הפטירה ועכשיו אוצים שאעשה עוד ניתוח ל׳הצלחת הטיפולים׳ כי כבר שנה שזה לא מצליח.
העניין הוא שכלפי חוץ אני נראית סופר מושלמת, אשת קריירה משגשגת ויפה. ממש מצליחנית. כל מי שרואה אותי אומר וואו זה עבר לה. אבל מבפנים? אני מתה מקנאה בכל אשה בהיריון בכל חברה שמודיעה על היריון. על עוד זוג שהתחתן לפני 3 חודשים וכבר בשבוע 10.
ואני ובעלי כבר נשואים 11 שנה ובלי זה. רק שנינו. בלי משפחה. ושוב, זה לא שהייתי מתבכיינת כל היום על הזה יחד איתה בשיחות שלנו, ההיפך היינו מדברות המון על המקצוע והיא הייתה מאוד גאה בי שאני תותחית, אבל את הדברים הרישיים של הטיפולים היא לא יודעת, מבחינתה זה היריון שהגיע במקרה. ועדיין, בחרה להתרחק. אני לא מסכימה עם זה שחבר שם רק כשטוב. אם היא לא יכולה להכיל אותי כשקשה לי, מוטב פשוט לא תהיה חברה.
ובתוך כל הדיכאון של אובדן חברה, כל הזמן המחשבות על מה יהיה ומתי יהיה וכל דבר מפחיד וכל דבר מרתיע והשאלה כמה עוד אפשר לסבול מטיפולים בשביל ילדים. ובדרך אני מקדמת את הקריירה ואני אומרת מתי אהיה בביריון? בטח אהיה בשמירה משבוע 16, אז אולי לא אתקדם בעבודה? אולי לא אתקדם ואלמד עוד? אולי אין טעם כי עוד מעט אניה בהיריון ואז אכנס לשמירה. קיצר מלא מחשבות שאוכלות את הראש.
אבל בינתיים הקנאה מכרסמת בי, שהצליחו לעבור עוד בדיקה ושהכל עובר לכולם בשלום, ושהם בכלל לא התאמצו להיכנס להיריון אבל עדיין אני ממשיכה להתקדם בחיים המוצלחים והכואבים שלי. ממש מתקדמת לצד האבל המבאס הזה
 

שירהד1

Member
מנהל
- אני קוראת אותך,

וקודם כל רוצה לחבק אותך- על אמת- ולא בצורה וירטואלית...
המצב שלך באמת מורכב מאוד, ועצוב מאוד. יש עוד תקווה, אך היא מוסתרת מאחורי מסך העצב, הכאב והקנאה.

המצב של טיפולי הפוריות המתמשכים ואובדן ההריון של העוברית בשבוע 24 משפיע על היחסים בינך לבין הסביבה, ומעלה דילמות שונות (כפי שתיארת בשורות האחרונות), וזה מובן לחלוטין.
כל מה שכתבת מאוד הגיוני ולגיטימי נוכח סיפורך.

הייתי רוצה להתייחס לכל אחת ואחת מהסוגיות שהעלית, אך אין ביכולתי לעשות זאת בצורה המעמיקה הנדרשת פה, בין דפי האינטרנט.
לפני כשנה התחלתי ללוות באופן פרטי נשים לאחר אובדן הריון, ואף השתלמתי בעניין. באם את מעוניינת, את מוזמנת לפנות אליי לפרטי (הפרטים לגבי המקצוע שלי מופיעים בחתימה).
אינני יכולה לתת לך את הדבר שאת הכי רוצה בעולם, שזה תינוק/ת בריא/ה, אך אני יכולה לתת לך מקום בטוח, אוזן קשבת, מקום שבו נוכל לשוחח על הדילמות הרבות, ולחשוב ביחד על דרכי התמודדות.

באם הצעתי זו אינה רלוונטית- תרגישי הכי בנוח לגבי העניין, ואני מקווה שמלבד הפורום הנפלא פה, את גם מטופלת הלכה למעשה, כי מאוד קשה להתמודד ללא תמיכה משמעותית.

ליבי איתך,
שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028
 
מה יהיה ועד מתי (והערה על הפער בין הפנים לחוץ)

bis יקרה.
קראתי שוב ושוב את דברייך. אני פה שנים ארוכות מאד, קראתי הרבה סיפורים קורעי לב. ובכל זאת הייתי צריכה לקרוא שוב ושוב כדי לחלץ מבין השורות את הסיפור שלך. כל כך הרבה כאב. כל כך הרבה שנים. לבי איתך על הסבל ארוך השנים שעברת/ם. על התקווה ושברון הלב שהביאו איתן חמש (!) שנות טיפולים. על ההריון היקר שהושג בסופה של הדרך הארוכה. על הפתאומיות של התפתחות הצירים והלידה המוקדמת. באמבולנס. על התקווה לחיים כשהיא היתה בפגייה. היא לא היתה עוברית. היא היתה תינוקת. על כך שהיית צריכה לעבור ניתוח ענק שבוע אחרי שנפטרה. על זה שהטיפולים נשמרו בסוד אפילו מהחברה הטובה. שכבר בשבוע 30 עכשיו. שכמו כולם השיגה את ההריון בקלות וממשיכה אותו בלי להבין עד כמה היא ברת מזל.

לא הערכתי נכונה את מימדי האסון שפקד אתכם ואת עוצמת האבל.
אני שמחה לקרוא שאת אשת קריירה מצליחה, מצליחה ממש - תותחית. אני שמחה שאת משגשגת ופורחת בתחום הזה של חייך ואני מעזה להניח שהקריירה מעניקה לך סיפוק, עוזרת לך לקום בבוקר, מאפשרת לך לחזור לתפקוד מתוך המקומות הנמוכים שאת מגיעה אליהם בתוך האבל הפרטי שלך.

אני חושבת שאת לא נותנת לאבל מספיק מקום בחייך. או אפילו איזשהוא מקום בתוך החיים שלך. השאלות שאת כותבת על הקריירה שתפגע - כן או לא - אם וכאשר יושג הריון חדש - מלמדות אותי שאת 'מאפסת' את האובדן שלך וחוזרת לעמדה של מישהי שמתכוננת להריון ראשון.

בתהליך טיפולי מתחברים למקומות הכואבים והקשים. לא עושים את זה במטרה להכאיב אבל זה חלק מתהליך הריפוי. כדי להתגבר על הקושי צריך לגעת בו. את נשמעת לי מאד רחוקה מהקושי ומהמגע בו (זה הכי טבעי בעולם, אני חלילה לא מנסה לשפוט אותך) כמנגנון השרדות ראשוני.
אבל כמנגנון לטווח ארוך זה מנגנון גרוע כי כשתהיי בעתיד שוב בהריון הפצע הזה יפתח מחדש בעוצמה שקשה לחזות אותה מראש. לרוב בעוצמה קשה מאד. אני ממליצה לך מאד לשקול תהליך טיפולי אמיתי שייגע בכאבים, בחוסר השליטה, בחוסר האונים, בחוסר הידיעה, באבל, במחשבה שזה יכול לקרות שוב (ולפעמים זה באמת קורה שוב). תהליך טיפולי אמיתי נוגע בכאבים, מציף אותם, ועוזר להנכיח אותם בחיים.

אני עברתי טיפול על רקע מחלה של אבא שלי ובעקבותיה מחלה שלי. הייתי צריכה להתמודד עם אובדן שליטה ותחושה של התערערות סדרי העולם. לאורך זמן סוגי האובדנים - חוויתי מגוון כאלה לאורך חיי - נטמעו בנפשי - ובמקום להפוך לארוע מכונן ונקודתי הם היום חלק ממי שאני. האובדן מלווה אותי לא כמו צל מאיים אלא כחלק מהקיום היומיומי שלי.

מה יהיה.
אני לא יודעת. אף אחד לא יודע. הלוואי שיהיה טוב. רק טוב. רק שאין הבטחה כזו.

עד מתי.
גם על השאלה הזו אין לי תשובה. מצטערת על הטיפולים, על הקושי להיכנס להריון בשנה האחרונה (למרות שלא אובחנה סיבה), על כך שאי הוודאות שלטת בחייך כרגע.


אין לי נחמה להציע לך על מה שקרה. אני רק יכולה להמליץ לך לטפל בנפש הפצועה שלך כדי שתתחזקי ולא תרגישי כמו שתיים. מסיכת תפקודיות כלפי חוץ. כאב וריקנות מבפנים. הפער בין השתיים האלה מכאיב וקשה לסבול אותו לאורך זמן.
 
כמה כאב בסיפור שלך. כל כך מצטערת איתך.

לצערי אנשים עסוקים בעצמם ובחייהם. למדתי לא לצפות ולא להתאכזב מאף חברה.
יש לי חברות שלגמרי לא מסוגלות להתמודד בעיתות משבר והן פשוט נעלמות. אני מבינה שזה שייך אליהם ולא
אלי.
לפעמים יש חברות שמגלים שלא מתאימות לנו יותר לחיים. הרבה אנשים לא יודעים להתמודד עם קשיים ולא יודעים לתת כתף ומעדיפים פשוט להתעלם. לפעמים אני מחליטה לקבל את החברה כמו שהיא ולהמשיך את החברות עכשיו כשאני יודעת למה אפשר לצפות ממנה, לפעמים יש חברות שמוטב שיעלמו מחיי לגמרי.

מצטערת על הכאב שלך ועל הכאב שהחברה מוסיפה לך. מקווה שאת מטפלת ודואגת לעצמך. לא פשוט בכלל.

חיבוק
 

METOKA27

New member
נראה לי שפשוט לא נעים לה ממך

תשמעי זה ממש לכ קל לאבד עובר בשבוע 25 . שולחת לך חיבוקים והמון כוחות
לגבי החברה, נראה לי שהיא פשוט התרחקה כי לא נעים לה שהיא בהריון מתקדם ואת לא. והיא לא יודעת איך תגיבי. אם היא חברה ממש טובה הייתי מנסה לשבור את הקרח ולשלוח לה הודעה ולראות לאן זה מתפתח
 

snoopy96

New member
הצד השני

גם אני איבדתי חברה על רקע ההפלות, חברה טובה מאוד, אחות, היא חסרה לי כל הזמן ועד היום. ניסינו להחיות את הקשר בנינו מספר פעמים וזה פשוט לא הצליח.
אני רוצה רגע לתת גם את הצד שלה, זה שכל כך קל לנו להתאכזב ממנו.
לפעמים לצד השני אין את הכלים, אין מילים, אין יכולת הכלה, אין רגישות מספקת, אין הבנה. וגם אם יש שם אהבה גדולה, לפעמים היא פשוט לא מספיקה, כי אולי היא בעצמה לא היתה מצליחה להתמודד כזאת סיטואציה, או שהיכולת שלה להתמודד עם משברי החיים היא נמוכה.
היום אני בוחרת להתסכל על המערכת יחסים הזאת שנגמרה כעובדה שדרך החיים לקחה אותנו במסלולים שונים והיא פשוט לא ידעה איך להתמודד עם המסלול שלי. אני מתגעגעת אליה ועם זאת מקווה שהיא לא תצטרך להתמודד עם משהו כזה כי היא פשוט תתרסק מזה לגמרי. ולי מגיע יותר מזה, מגיע לי חברה שתדע להכיל אותי, שלא תגיד לי דברים חסרי רגישות ושאני אפגע ממנה פעם אחרי פעם
 

Danone7

New member
אני הייתי חברה כזו...

בהריון השלישי שלי עם בת בבטן חברה עם שלוש בנים הצהירה שהיא גם בהריון כמעט באותו שבוע גם עם בת בבטן. איזה שמחה וצהלה - אין לתאר!!! בחודש חמישי הדופק אצלה פסק והיא עברה גרידה. היא לא סיפרה לי ושמעתי את זה מחברה משותפת. ליבי נדם! את חושבת שיכולתי להתקשר אליה? ולהגיד לה מה? בכלל הבנתי מזה? הייתי עצובה ובכיתי המון.. כך חשבתי! אך לא ידעתי מאום. כלום ושום דבר!! מבחינתי על מקל עם שתי פסים שווה לתינוק!! איזה אושר יאיייי :) היא זכתה ברוך השם לילד קשת ואנחנו בקשר.
9 שנים אחרי הסיפור הזה הגורל הכיר לי את המושג הפלה לפני כמה חודשים ואני רוצה להגיד שאין חברה אחת שידעה מה להגיד! שאמרה את הדבר הנכון! אלמלא הפורום הזה שירה, אובדת עצות, איןאריותכאלה ואחרות שידעו לומר את המילים הנכונות!! מילים.. רק מילים..
ואימא שלי שלא הפסיקה להתקשר ולדאוג אם לא הם לא יודעת איך הייתי קמה על הרגליים!! אבדה התמימות.. לעולמים.
בעלי- לא הבין על מה המהומה..
אחרות אמרו הכול לטובה/ הכול מלמעלה..
מי שידעתי שלא תוכל להכיל אותי (כי ידעתי שזה קשה להיות בצד השני) סגרתי את האופציה הזאת עבורן!
מה שאני רוצה להגיד לך שאם בא לך לחדש את הקשר אז.. צרי קשר. לא חייב להיות בנושא הזה.. לא כל החברות חייבות להכיל את כולך.
משתתפת בצערך ומאחלת לך הריון קל ובריא ואושר.
 
למעלה