פינת הביניים / קריירה בביניים

פינת הביניים / קריירה בביניים

פינת הביניים מוקדשת לתווך הכואב שבין אובדן הריון לבין (אולי) הריון חדש, שמועדו אינו ידוע, שעצם הצלחתו מוטלת בספק, ושלעתים השגתו קשה וארוכה מאד. הפעם אני בוחרת להקדיש את הפינה לשאלתה של אובדתעצות, הנוגעת להתקדמות בקריירה כתלות בהשגת הריון חדש - שכן אם הריון חדש מושג הרי שההתקדמות אינה רצויה לה, השהות עם הילד בבית חשובה לה יותר, וכך גם עשתה עם ילדיה האחרים; אולם מנגד, אם ההריון יבושש לבוא, הרי שהיא למעשה מבטלת את זמנה לריק, סובלת מבדידות ומחוסר עניין ובעיקר מתחושה של תקיעות (נוספת) בחיים, בנפרד מהתקיעות בתחום הילודה.

שאלתה המדוייקת היא - איך מקבלים החלטה בתחום הקריירה בהתבסס על משתנה שערכו לא ידוע (0 או 1)?

ואני מרחיבה את השאלה שלה הרבה מעבר לכך - איך בכלל מקבלים החלטות בהתבסס על משתנה שערכו לא ידוע?
האם לרכוש דירה או להמתין? האם להחליף עבודה או להמתין? האם לקנות אוטו גדול יותר (..... או להמתין)
וברזולוציה קצת נמוכה יותר - האם לנסוע לחופשה היוקרתית בחו"ל (או לחסוך לילד שיגיע), האם לתת 100% מעצמי בעבודה או להוריד קצת הילוך, האם לעבור לשכונה טובה יותר (או לחכות...) האם להשקיע במהפך החיצוני שתכננתי כבר זמן מה (או שלא כדאי לעשות את זה בתקופה של הורמונים), האם לעבור את ניתוח הלייזר בעיניים / את הסרת השיער?
וברזולוציה עוד יותר נמוכה - האם להשקיע בעצמי כשאני קמה בבוקר או להתלבש כמו שאני מרגישה (לא מזהיר), האם לבשל אוכל מושקע (ואולי סתם עוף ואורז זה מספיק), האם ללכת לחוג הכושר בערב או סתם להימרח על הספה, האם להשקיע במתנה רומנטית לבן הזוג או שמספיק להגיד לו שאני אוהבת אותו או לרשום פתק.
ועוד
ועוד
ועוד

אני מאמינה שהקושי הטמון בתקופת הביניים מחלחל אל הרבה מאד נישות בחיים, להרבה מאד מישורים בנשמה, ומשליך על שלל בחירות בהרבה מאד רמות. המועקה הנובעת מההמתנה לעתיד הבלתי ידוע קשה מנשוא.
 
מספרת על הביניים שלי בענייני קריירה ובכלל. אובדתעצות -

השאלה הזו מעניינת רבות, אני מצטערת שרק עכשיו יצא לי להתפנות ולענות לך כראוי. אני מוצאת שהכתיבה והקריאה בפורום הזה מאירה הרבה מאד זוויות ונותנת כיווני חשיבה שונים. עבורי הכתיבה הוותה ומהווה עדיין תרפיה ואני נעזרת בה כדי לחדד לעצמי סוגיות שונות הכרוכות באובדן, ואני חושבת שיש עוד הרבה נשים שחשות בצד התרפויטי של הקריאה והכתיבה כאן.


היום - לי אישית - יש תשובה ברורה לשאלה הזו ולשאלה הגדולה יותר של איך בכלל להתנהל בעולם תחת מגבלת חוסר הוודאות. אני בוחרת את הבחירות שלי לפי מה שאני מרגישה עכשיו ולפי מה שנכון לי בנקודת הזמן הנוכחית. מהסיבה הפשוטה שכל התוכניות שלי וכל המחשבות שלי וכל הרצון שלי (בנושאי ילודה ואני מכלילה את התשובה הזו לענייני בריאות בכלל) - לא משפיעים על המציאות.
וזו גם המלצתי החמה לך בנוגע להחלטה הניצבת בפנייך. בגלל שאין לך דרך לדעת איך יתגלגלו ענייני הילודה, בחרי לפי מה שנכון לך כרגע - האם בראשון בספטמבר יתאים לך להישאר לבד בבית? ואם הנסיונות יימשכו עד דצבמר? עד מרץ? עד יולי? ואם חלילה הנסיון הבא לא יצליח?
בגלל שיש לך גמישות בקבלת ההחלטה (כתבת שאת לא חייבת להיות צמודה לשנה האקדמית), לו אני את הייתי נותנת לזה נסיון. קחי לך פרק זמן לחוות את הלבד הזה שמאיים עלייך, ותראי איך הוא מרגיש במציאות (ולא בדמיון שלך ביחס לעתיד). אולי תגלי שממש מתאים לך לעבור זמן שקט לבדך? אולי יש דברים אחרים שהזנחת ותוכלי לפתח בחודשים נטולי העבודה? אולי זה יהיה נורא ואיום ותחושי בדידות נוראית ותדעי מיד שזה לא בשבילך?
בהינתן הגמישות אני הייתי נותנת למהלך הזה צ'אנס ובוחנת את הרגשות שלי בזמן אמת, לפחות לפרק זמן מסוים.

אותי תקופת הביניים עיכבה בענייני הקריירה. השקעתי המון אנרגיה בקשר הזוגי ובהבנה של בן זוגי (כפי שסיפרתי כאן לא מזמן), הייתי מחוברת מאד למשפחה שלי והשתדלתי בכל כוחי לחיות את מה שיש לי בהווה - כי ההווה הוא החיים שלי, הוא החיים היחידים שיש לי - ואם אעביר אותם במרירות ובכעס הם יעברו בדיוק באותה מהירות כמו שיעברו אם אעביר אותם במקום שרואה גם את כל הטוב (ולא רק את מה שחסר), מקום שיש בו חמלה אמיתית (לעצמי ולאחרים). אני לא מדברת על הדחקה, אני מדברת על מידה של איזון.

אצלי האיזון הזה הופר מדי חודש בימים שלפני הגעת המחזור, שלוו תמיד בדכדוך, בתחושת סגירות והתכנסות, וגם במשיכה (פיזית ממש) אל האדמה. ברגע שהופיע המחזור עצמו תמיד היתה הקלה. ולאחריו ימים חדשים של תקווה והתחדשות. אצלי מהלך המחזור הטבעי לווה בהמון רגש, והייתי מחוברת אליו מאד לאורך כל התקופה. עשיתי עם עצמי המון את העבודה של ביירון קייטי וניתחתי שוב ושוב (ושוב) את המשפט - אם לא יהיה לי ילד נוסף אני אהיה אומללה. נלחמתי בכל כוחי במחשבה שיש רק גאולה אחת ללופ אליו נקלעתי, ושאם לא אזכה בה אני נדונה לחיים של סבל.

אני יודעת שיש נשים שזכו ללדת את ילד הקשת שלהן, שטוענות ש*רק* לידה שמחה היתה יכולה להרים אותן, לגרום להן לחיות חיים טובים.
גם אני זכיתי ללדת את ילדת הקשת שלי - אבל אף פעם לא טענתי כך ואני לא מאמינה בזה גם היום. כי אם אשליך את כל האושר שלי על גורם חיצוני שאינו בשליטתי - אני למעשה מסירה מעצמי כל אחריות לאושרי וחיה בהמתנה לא רק להריון המיוחל אלא גם לחיים הטובים שיבואו איתו.
עברתי מספיק בחיים כדי לטעון במידה גבוהה של סבירות, שגם לו הייתי עוברת אובדן נוסף הייתי מצליחה לקום. כי קמתי ממחלה קשה ומאובדן של שנים לחולי, קמתי מאובדן של אבא שהיה כרוך בחילוף תפקידים נורא, אובדן שארך קרוב לשני עשורים, שהחל עוד בהיותי בחורה צעירה והסתיים רק לאחרונה, קמתי מכל מיני סוגים של דכאונות וקשיים, וגיבשתי לעצמי עמוד שדרה חזקה ויציב. אני לא מוכנה להכל - ממש לא - אבל אני אדע להתמודד עם כל מה שהחיים יזמנו לי, ואף אחד לא מבטיח לי שהם יזמנו לי רק טוב.
 
התחברתי לכל מה שכתבת פה

אני מאוד שמחה שזכית בביתך המתוקה.

כל החברות שלי שעברו אובדן זכו ללדת את ילדי הקשת שלהן. באמת נתון מדהים. כנראה זה תלוי ברמת הנחישות ורמת המוכנות ללכת גם בדרכים פחות מוכרות. חברה טובה שלי אחרי מספר אובדנים עברה לתרומת ביצית וילדה תאומים מתוקים. אחותי היקרה השתמשה בפונדקאית וחברות אחרות פשוט לא הפסיקו לנסות.....אם אתן זוכרות את החברה שהיתה אמורה ללדת יחד איתי, היא עברה שנים מאוד קשות, אובדנים רבים וזוכה בתקווה ללדת החודש את בנה בגיל 43. אז לא נשארה אף אחת שתגיד איך זה מרגיש אם לא מצליחים. מצד שני הן בהחלט משקפות את זה שאפשר להצליח. כולן פה אחד טוענות שמה שהחזיר את השפיות לבייתן היה תינוק/ת הקשת שלהן. חלקן היו בהחלט עובדות/ חיות/ אמהות גם לפני, אבל אומרות שהיה בור עצום בלב שלא התמלא בשום דרך אחרת.

אני אהבתי את העצה שלך לא להחליט רחוק אלה להחליט כל פעם מחדש אם אני רוצה להישאר בבית או לצאת. גם אני חשבתי על זה ובאמת שזה מה שהחלטתי לעשות.

בנתיים החלטתי להתייחס לזמן הזה כחופשה, כזכות קצת להרפות מהמשימות ולהנות וללמוד דברים שלא היה לי זמן אליהם.... אם למישהי יש הצעות לקורסים קצרים וכייפים אשמח לשמוע. בנתיים ממילא חופש גדול אז אין מה לדבר על זמן שקט
 

secondtime82

New member
נושא חשוב שגם אני מתעסקת איתו לא מעט

בשנה שעברה, אחרי החוץ רחמי, התנהלתי כאילו כל עניין שאינו הריון פשוט על הולד. כל דבר חישבתי לפי זה שבעוד 9 חודשים כבר אהיה בהריון מתקדם ואצא לחופשת לידה אז איך אפשר ... ואז הגיעה מחשבה להוסיף לתפקיד שלי הנחיית קבוצה מעניינת, ואני התלבטתי, מה הטעם להיכנס לזה רק לשנה? אולי פחות משנה ... ושיתפתי חברה חכמה מהעבודה והיא אמרה לי חד משמעית, שאני לא יכולה לקבל החלטות על סמך הריון שעוד לא קיים. ובחרתי להקשיב לה. תודה על חברות טובות וחכמות. אני שנה אחרי ובינתיים עוד לא בהריון ... וסיימתי שנת הדרכה עם הקבוצה וזה בהחלט אתגר מקצועי ואני עוד פה. ועם הזמן לקחתי על עצמי השנה עוד ועוד אתגרים מקצועיים, עדיין המחשבות קיימות ומדי פעם אני עושה חישובים של תשעה חודשים, אבל ... בתקופה האחרונה אני מרגישה שגם חזר לי החשק להשקיע בקריירה שלי ואני יכולה להסתכל קדימה ולראות יותר מהריון. נרשמתי ללימודי תעודה שיתחילו בנובמבר, פותחת קבוצה טיפולית חדשה בעבודה, מגלגלת מחשבות על פנייה לתחומי טיפול נוספים ... בקיצור, חושבת מתעסקת בפיתוח הקריירה שלי. וכשההריון יגיע, הוא ישתלב בתוכניות. כרגע אני אופטימית.
 
שאלה רלוונטית

אני בדיוק שם, בשאלה הזו.
זה פוגש אותי בכמה מקומות-
- בעבודה, עברתי ממש עכשיו קידום לתפקיד מאתגר (שלא לומר מלחיץ) שעבדתי מאוד קשה להתקדם אליו בשנים האחרונות. כשזה קרה ממש גיליתי שאני בהריון (לא להאמין שנלחצתי וחשבתי לעצמי שזה תזמון מחורבן להגיד למעסיק אה , כן, ובעוד שבעה חודשים אני נעלמת ומשאירה אותך ללא מענה). כך או כך, בערך שבוע לפני שעמדתי לספר נחסכה לי הדילמה... אין הריון...
- קבעתי חופשה ממש מפנקת מראש ליומולדת שלי בסוכות. לזנזיבר. בפעם הראשונה שקבעתי חצי שנה (אולי יותר) מראש חופשה שממש רציתי (היו לי המון נקודות, כך שגם כמעט לא עלה כלום). ומה ? עכשיו הבנתי שבעצם זה אזור שחשוף לזיקה, כמו חצי מהעולם. ומאז אני בהתלבטות קשה אם לבטל את החופשה (וליסוע לאירופה, בערך היעד היחיד האפשרי) או ללכת לחופשה החלומית ואולי לקחת בכך סיכון לא ידוע (ההמלצה היא לא להכנס להריון חצי שנה אחרי ביקור שם). בגיל שלי אין מה לדבר על חצי שנה הפסקה- אז נראה שאני אבטל. ועדין לא מוצאת את הכח להרים טלפון ולגרום לזה לקרות, זה ילדותי אבל מרגיש כמו מחיר לא הוגן.
&nbsp
בעיקר אני מבינה שאין לי מושג מה יהיה ושאי אפשר להתכונן לכלום.
מאוד התחברתי למה שלביאה כתבה (איןאריותכאלו? מי אמר, עמי רובינגר? זה דיון אחר)- אנחנו חיות כאן, בהווה. וכל ניסיון לחיות את מחר הוא חסר טעם. זה לא "אכול ושתה כי מחר נמות"- אבל בהחלט מותר לקבל החלטות בטווח הזמן הבינוני (עד שנה?) על סמך מה שיודעים היום ולא על סמך מה שאולי יקרה.
&nbsp
וכן- הכי תקיעות.
זה מפריע לי אפילו ללכת לחנות לקנות בגד חדש.
מציק לי להרשם לספינינג (כי למה, אם בעוד שבועיים שלוש חודש שוב אהיה הורמונלית וכואבת ולא אוכל להמשיך?) - אבל כן חזרתי השבוע ליוגה, שזה בעצימות יותר קלה לי וכן מרגיש לי קצת כמו לחזור לשגרה
&nbsp
אוף , מלא מחשבות רצות לי בראש עם הנושא הזה. באמת פתחת תיבת פנדורה
 

mevugeret1975

New member
אי אפשר

לשבת על 2 כיסאות. אי אפשר להקדיש את עצמי במלואו להריון וילד ל 3 שנים ולהתקדם בקריירה. לדעתי-לא חייב גם. מילת מפתח-איזון. בין קריירה לילדים. יש מלא נשים שיש להן 2-3-4 ילדים ומתקדמות יפה מאוד וגם משקיעות זמן לילדים. אני מדברת על נשים במחקר ובהייטק שאני מכירה אישית. שמתקדמות יפה וילדים שלהן מפותחים ואהובים, שיודעות לחלק את הזמן שלהן ולמצוא את האיזון הזה. אגב, זה לא אומר לוותר על חופשת לידה של חצי שנה. אבל לא שנתיים...
מי שמחליטה שהיא מקדישה 3 שנים להריון וילד, שתוותר על הקריירה לשנים האלו. כי זה בלתי אפשרי וגם בא על חשבון אחרים (שיש להם גם ילדים ומשפחה, אגב).
לגבי רכב חדש/חופשה/דירה חדשה וכל זה -לפני שבכלל יש הריון-למה לשקול את זה בכלל? אנחנו חיים את הרגע, החיים זה לא טיוטה שאפשר לכתוב מחדש. למה לבנות על משהוא שעוד לא קיים (וגם אולי לא יהיה)? כשיגיע-אז כבר נחשוב ונשנה תוכניות.
כל הנושא של השגת הריון וילד גוזל המון משאבים (זמן, כוחות נפשיים והפיזים) מהמשפחה, עבודה וחיים בכלל. אני חוויתי את זה על בשרי. קשה להתנתק מזה, קשה לעשות טיפולים ולנסות להקלט להריון ״בין לבין״ (כי זה מה שחשבתי בתחילת הגרך שכך יהיה). אבל חייבים ללמוד לחיות עם זה בלי שזה יפגע בכל התחומים בחיים, לפחות להשתדל להקטין כמה שאפשר את ההשפעה הזאת. כי זאת השפעה הרסנית. כך אני מרגישה וזו דעה אישית שלי.
 
למעלה