פינת הביניים / זוגיות בביניים

פינת הביניים / זוגיות בביניים

פינת הביניים מוקדשת לכל מי שמצויה בתווך הכואב שבין אובדן הריון להריון חדש, בין אם היא כבר אמא ובין אם טרם זכתה. לכל מי שמתלבטת לגבי ההמשך, האם יעמדו לה כוחותיה לעוד נסיון, שייתכן ויסתיים באושר גדול, אך עלול גם להסתיים באובדן נוסף. לכל הנחושות הרצות קדימה וחוות כל פעם מחדש את "המוות הקטן" עם בוא המחזור, לכל המצפות, הסופרות, המשתינות על מקלונים, המייחלות לחוויה מתקנת שתעמעם את כאב האובדן.

הפעם אני מקדישה את הפינה לנושא שפחות מדובר פה בפורום. לרוב אנו קוראות פה על ההתלבטות של האשה שאיבדה את ההריון, ואם הגיעה למסקנה שהיא בשלה ומסוגלת להמשיך הלאה - הרי שמיד היא ממשיכה הלאה וקדימה. בן הזוג, כך נדמה, תמיד משתף פעולה, דוהר בעקבותיה. גם אם אינו נחוש כמוה, הוא שם, ועל אף שבמקרה של טיפולים הוא לא עובר אותם, הרי שבנפשו וברוחו הוא תומך, מכיל, מבין, קרוב ושותף מלא בתהליך.

כותבת milla שאינה יודעת אם ינסו שוב. ההריון השלישי לא היה לגמרי מתוכנן אבל בן הזוג הצטרף. עכשיו, לאחר שאבד, הוא אינו יודע אם הוא מעוניין להמשיך לנסות. כואב. והגיל, כמובן, לא עוזר.
מספרת ויקטור שהיתה הקטר הנחוש, המוביל את התהליך הלאה וקדימה, שתפעלה בעצמה את כל המערך הבירוקרטי המורכב הנדרש בעניינם, שמחזיקה את התווך של הביניים כבר שנים - מספרת שהיא עייפה, שהספק מכרסם. לא איך להמשיך אלא האם בכלל להמשיך. ודווקא עכשיו, דווקא עכשיו בן הזוג מציע להוות כתף תומכת, משענת של ממש, להניע את התהליך קדימה והלאה, עכשיו כשהיא נחלשה הוא בטוח שהוא רוצה ללכת על זה בכל הכוח.

אני אישית שהיתי בפער הזוגי משך זמן ארוך, וזה היה עינוי נפש נורא עבורי, והוא נתן אותותיו בזוגיות שלנו ובמערך המשפחתי שלנו והוביל למתחים ולקשיים במישורים רבים. אם תרצו אספר על החוויה שלי. אתן כמובן מוזמנות לכתוב על כל שלל הקשיים שמזמנת תקופת הביניים, לאו דווקא על אלה הזוגיים.
 

mevugeret1975

New member
את משטפת את בן הזוג שלך במה שעובר עליך?

אני לא משטפת את בן זוגי. כי פוחדת שאם אשטף אותו בקשיים שאני עוברת, הוא יחליט שאנחנו לא צריכים את העינוי הזה של דאגות, ציפיות, אכזבות ו״מוות קטן״ אחד אחרי השני תוך כדי תהליך. הרי זאת אני שחולמת להביא ילד. לקח הרבה זמן לשכנע את בן זוג, אז לא אקלקל עכשיו הכל בבכיינות שלי.
מאוד קשה לי עם זה. אין עם מי לדבר כי לא מספרת לאף אחד, רק הוא יודע. מעכלת הכל לבד. כשעברתי הפלה ביוני -רק אמרתי לו שהריון לא תקין ואני מחקה להפלה.
יחד עם זאת הוא עושה הכל מה שצריך-מזריק לי הורמונים (אני לא מסוגלת), נוסע איתי לרופא אם צריך, מסיע אותי לעבודה אחרי בדיקות בבוקר (הרכב אצלו). וזה כבר הסג גדול, אני מוכנה לעבור הכל לבד, רק שהוא יסכים לתהליך.
לא תארתי לעצמי שטיפולי פוריות זה תנליך כזה מתיש וכואב.
 
לימבו

זה מקום ממש קשה להיות בו. במיוחד כשאין תאריך תפוגה לשהות הזו.
לפני 3.5 שנים, אחרי לידה שקטה שמוטטה אותי ועם בן זוג שנראה היה שהמשיך עם חייו, הוא החליט גם ש"כרגע" אינו מעוניין בעוד הריון. כתבתי על זה המון בזמנו. קינאתי כ"כ באחרות פה... כולנו היינו באותה הסירה, אבל הן נראו לי ברות מזל (באופן יחסי כמובן), כי בן זוגן לא הפך בעצמו למכשול בפני הדבר היחידי שכאילו נותן להן תקווה ומחזיק אותן בחיים. ביחוד כשאין ילד בבית.
מאז עברנו המון -
המון טיפולים (זוגיים ואישיים), המון תקופות טובות והמון ירידות וגם המון שגרה שלפעמים מבאסת, עברנו הריון קשוח וחרדתי מאד מאד וגם נולד לנו ילד ונולדנו אנחנו כהורים וכל הדינמיקה הזוגית השתנתה והתערערה.
עם כל הטוב שבלידת ילד בריא ורצוי כ"כ, יש גם סערה עצומה.
גם אותה עברנו, עם המון קושי, אבל צלחנו אותה בסוף, רק כדי לנחות לעוד הפלה ועוד בעיה לסל הבעיות הרבות, ניתוחים וטיפולים ומה לא... ושחיקה זוגית קשה ואנחנו זוג די צעיר סה"כ בזוגיות שלנו.

היום המצב התהפך. אני מותשת ואיבדתי אמון בגוף שלי. מרגישה שלא מכירה אותו כבר כ"כ טוב, הוא הרבה פחות צפוי ועברנו כמה טלטלות קשות בשנה וחצי האחרונות ואני מתחילה להרגיש שהסוף קרב. בין אם יוחלט עבורנו או לא, אני מתחילה להרגיש שצריך לשים לזה דד ליין. אני אוכל לדחות אותו, אם ארצה, אם נרצה שנינו, אבל חשוב שהוא יהיה כבר ויתן לי סימן למתי זה "בסדר" להרים ידיים ולהתחיל להקדיש עצמי לחלומות אחרים שאני לא רוצה לפספס.
ובאופן לא צפוי, בן זוגי אוטומטית עבר לצד השני. בטוח שרוצה עוד ילד בכל מחיר. מוכן לעשות יותר, מה שצריך, כדי שנשיג את המטרה הזו.
הייתי כ"כ צריכה את הנחישות הזו והפרואקטיביות הזו לפני 4 שנים.
עכשיו זה כמעט מעט מידי, מאוחר מידי, כי אני כמעט באפיסת כוחות.
ביחוד שלצערי, יש לו המון רצון טוב, אבל פחות יכולת ואני עדיין נדרשת להתעסק ברוב בסופו של דבר, כדי שדברים יעשו טוב ויתקדמו.

אין לי שורה סופית.
מוצאת עצמי ספק מבטיחה, ספק מאיימת, כל חודש מחדש כשמגיע שוב המחזור, שזהו. מפסיקים.
אבל אני עדיין לא באמת שם ואני כ"כ רוצה את זה לעצמי ועבורו ועבור הילד שלנו.
אני מקווה רק שנצלח את המים הסוערים שעוד לפנינו.
 

Danone7

New member
תיבת פנדורה!!

תיבת פנדורה נפתחה יחד עם ההריון שנגמר. 4 שנים התחננתי לתינוק נוסף לאחות... לילד רביעי במשפחה! ותמיד הצד החושב מנע את זה... מבחינה כלכלית.. אוטו גדול יותר... שיהיה יותר להעניק לילדים שיש! האמצעי שחקן טניס מקצועי, עכשיו בן 12 חוג שדורש מלאאא כסף!! הקטנה בת 8 והגדול בן 14.
4 שנים אחרות התפללתי לפאנצ'ר , להריון יחד עם גלולות עם התקן עם טבעת... 4 שנים של מחזור חודשי.
ועכשיו כשגיל 40 בפתח אני מרגישה את הלחץ בנשמה! את הפספוס הגדול!
למרות שאני רק שבוע אחרי גרידה.. אני שומעת משפטים כמו " לא צריך עוד חוויה כזאת.."
כל בוקר מחדש מרגישה כמו מדחום שנשבר כשכל הכספית נשפחת לכל עבר..
אט אט מתחילה לאסוף עצמי. לשים מסכה לעבודה.. לילדים... לבית..
לא מוכנה לוותר על זה.. עדיין לא!!
מפחדת לעשות את "ה-שיחה" כדי לגלות שמבחינתו אין מצב לנסות!!!
אני לא יודעת מה לעשות...
איך מתמודדים עם "לא " חד משמעי?
 
יכולה רק להגיד על עצמי

באמת התמודדות קשה מאוד!

מבחינתי אין שום מצב בעולם שבעלי יגיד לי שאני לא יכולה להביא ילד. פשוט אין מצב.
בעיקרון אצלנו יש דיון תאורטי כרגע על ילד חמישי.... זה תאורטי כי הילדה שהיתה אמורה להיות הרביעית כבר לא מגיעה בחודש הבא....

בעלי לא רוצה ילד חמישי ( עכשיו אחרי האובדן בעמדה קצת יותר מרוככת אבל עדין לא רוצה) ואני אמרתי לו מראש שאין שום אפשרות שהוא מונע ממני ילד. גם כשהוא היה מאוד נגד.

איך מישהו יכול לקחת ממני דבר כזה? מבחינתי זאת זכות בסיסית.
אבל הייתי נוהגת גם הפוך ומביאה ילד נוסף רק כי בעלי רצה עוד ילד.

כמובן שזאת רק דעתי האישית. וברור לי שיש מי שיחשוב הפוך לגמרי.
 
עונה לך מהצד השני - גם הזכות *לא* להיות הורה היא זכות בסיסית

איך מישהו יכול לכפות עלי להיות אמא לילד שאני לא רוצה?
מה פתאום להכריח אותי להיות בתפקיד עד יום מותי כשאיני רוצה בו כלל?
מבחינתי אין שום מצב בעולם שמישהו יכריח אותי לעשות משהו שאני לא מעוניינת בו, גם אם הוא האדם עמו בחרתי לחיות את חיי, ואפילו - בפרט אם הוא האדם עמו בחרתי לחיות את חיי.
למה הרצון ש*כן* גובר על הרצון ש*לא* ?
מי אמר שהעמדה שלך עדיפה על העמדה של בעלך (אם הוא מתנגד לילד נוסף)?

הרי שניכם מגדלים את הילד, אתם הורים ביחד, לא בנפרד, נכון? מהטעם הזה מדובר בהחלטה משותפת ולא בהחלטה חד צדדית. וכשיש ניגוד עניינים במקום הזה זה באמת כואב. מאד. הייתי שם, אני יודעת בדיוק על מה אני מדברת.
 

Danone7

New member
מסכימה! ולכן אין לי עדיין ילד רביעי

מצד שלישי...
היה לי "פאנצ'ר" והוא קצת שמח...
וקיבל את זה בקלילות...
ואמר שיהיה בסדר אם זו בת.. כי בן יותר קשה לגדל...
ו...וואלה... אז אולי זה לא "לא" חד משמעי!!
הוא נורא חושש מבחינה כלכלית...
אין לי תשובה באמת...
 
בגלל זה אמרתי שזאת דעתי בלבד

וברור לי שיש מי שתהיה לו הדעה הההפוכה.

אגב מבחינתי יש הבדל בין ילד נוסף לילד ראשון. לא הייתי מביאה ילד עם מי שלא רוצה ילדים.
כנראה שמבחינתי אם יהיו לבעלי 4 או 5 ילדים זה לא כזה הבדל בשביל שאני אוותר על החלום שלי.

אבל זאת הרגשה אישית שלי, וכל אחד יכול להרגיש אחרת.
 

Danone7

New member
לגמרי מבינה מה את אומרת

עובדה שהצורך לא עוזב אותי כבר 8 שנים!!
אבל מה אוכל לעשות????
 
קשה לייעץ

הדבר היחיד שאני יכולה אולי, בזהירות להציע זה למצוא שעת רצון, לשקף בה בשיא הכנות והפתיחות את הכמיהה והכאב שלך שלא עוזבים כבר 8 שנים.
בלי האשמות, בלי ציפיות, לדבר ממש רק עליך. ולא לצפות לתגובה באותה שיחה, לא לשבת שם ולחכות שהוא יענה. להניח את זה שם ולהרפות.

מקווה שאני מסבירה את עצמי, וכמובן שוב זאת אך ורק דעתי האישית והלא מקצועית.

חיבוק. באמת מאוד קשה.
 

Danone7

New member
אשמח לשמוע איך זה היה אצלך...

את אומרת הייתי שם.. איך זה נגמר??
 
איך מתמודדים עם 'לא' חד משמעי לילד נוסף

עונה לך מנסיוני האישי. הסיפור שלנו קצת דומה. גם לי כבר היו 3 ילדים. גם אני נכנסתי להריון לא מתוכנן, והטכנאית אפילו חשבה שהיא רואה 2 שקים. הוא מאד שמח, היה מגויס ולגמרי בעניין. רק שהדופק פסק בשבוע 9. ואז היה זמן לחשוב, והוא בחן את החיים שלו ואמר שהוא לא מוכן לילד נוסף. הוא היה מותש מהורות אינטנסיבית, הוא נבהל מעוצמת התגובה שלי, הוא דאג לי, הוא חשש מילד לא בריא, והוא לא רצה את רכבת ההרים הזו שוב. והוא היה שלם עם המשפחה שלנו כמו שהיא.

ככה נשארתי בלי כלום, גם בלעדיו, במובן מסוים, כי זה כאב כל כך, כל כך, וריחף כמו צל מעל הזוגיות שלנו. להיות עם השבר של אובדן ההריון, שגם אצלי היה כבר קרוב לגיל 40, ועם בעל שאומר 'לא' נחרץ וחד משמעי, היה קשה מאד. מאד. ניסיתי לשכנע אותו. דיברתי. בכיתי. הייתי מוכנה להתפשר על ה-כ-ל אם רק יסכים לנסות שוב. והוא עמד בסירובו.

הייתי, כמובן, בטוחה שהצדק איתי. מי הוא שימנע ממני להיות אמא לילד נוסף. מה פתאום הוא מערים קשיים. איך הוא לא רואה כמה אני סובלת. מה פתאום הוא בעמדה מנוגדת. איזו מין זוגיות זו בכלל. הכמיהה שלי כאבה לי בלב, וכאבה לי בשחלות, ומילאה את כל כולי. הסיבות שהציג בפני כנגד ילד נוסף נראו לי כמו תירוצים (מה זה אין כסף? מסתדרים! אז מה אם עייפים, מה זה עוד שנתיים לא לישון בלילה? אז מה אם כל ילד צריך תשומת לב אישית? גם ככה כל אחד מקבל 33% זה לא כ"כ נורא לרדת ל-25%....)
הוא יכול היה למנות בפניי 1000 סיבות למה לא עוד ילד, ומול כולן היתה לי רק סיבה אחת ויחידה למה כן - כי אני רוצה - כי אני כל כך כל כך רוצה - כי הכמיהה מעבירה אותי על דעתי - והסיבה האחת הזו עמדה כנגד כל סיבותיו ונימוקיו והסבריו ולא כהתה ולא התעמעמה ולא דעכה אלא בערה בי באש יוקדת.

ויום אחד קמתי בבוקר והרגשתי אחרת. עזבתי את הצד שלי ובחנתי טוב טוב את הצד שלו. הוא היה עייף. הוא לא רצה להתחיל שוב. הוא חשב שהמשפחה שלנו נהדרת כמו שהיא. פתאום הבנתי שהפעלתי עליו המון כוח מתוך מקום שבטוח בצדקתו.

זה לא היה לי קל, אבל הבנתי שאין לי מונופול על ההחלטה הזו. נסוגתי. ויתרתי. אמרתי לו שאני מבינה - באמת מבינה - את המקום שלו. שאני אוהבת אותו. שאני מכבדת אותו. שאני לא רוצה לכפות עליו כלום. הצלחתי לראות אותו ואת המקום בו הוא נמצא. וגם לא רציתי לכלות את כוחותיי במאבקים. היתה לי משפחה נוכחת וקיימת, רציתי להתרכז במה שיש ולא במה שיכול אולי להיות.
ויתרתי באמת. הייתי עצובה מאד. מאד. קינאתי בכל מי שהעניין בכלל לא עולה על הפרק אצלה, שחוזרת מיד לנסיונות. נתתי לזה המון מקום בשיחות עם חברות ועם המשפחה. וגם בכתיבה. ובעיקר - המון מקום בלב שלי.

ואז, בוקר בהיר אחד, בלי שום סימן מקדים, הוא קרא לי לרגע ואמר ששינה את דעתו. שהוא רוצה. בדיעבד אני מאמינה שהויתור המלא והאמיתי שלי הותיר לו את הבמה, נתן לו מרווח נשימה, אפשר לו לחשוב צלול רק עם עצמו. אולי היכולת שלי לראות את המקום שלו אפשרה לו לראות את הכמיהה שלי.

האובדן שלי היה ב- 9.3.2015 עד שהתאוששתי והתחלתי לחשוב על הריון חדש כבר היה קיץ. חזרנו לנסיונות בקיץ שאחרי. אובייקטיבית שנה היא לא זמן ארוך, אבל בלב שלי זה הרגיש כמו נצח, והפער בינינו תפס המון מרחב וכילה הרבה אנרגיות. בסופו של דבר זכיתי לילדת הקשת שלי והיום אני אמא לארבעה.
 
שמחה מאוד שהסתדר לך כמו שרצית

באמת ומכל הלב.

חייבים לקחת בחשבון שלו זה לא היה מסתדר כך, והיית מגיעה לנקודה שהביולוגיה כבר לא היתה מאפשרת לך ללדת והכמיהה היתה נשארת ללא מענה, יכול להיות שלא היית חשה שלווה והשלמה. ויכול גם להיות שכן....
 
אני קוראת בין השורות מידה מסויימת

של ביטול, שגם אני חשתי כלפי כל מי ש"הסתדר לה" - אני חלילה לא מתקיפה אותך - אני מכירה את המרירות ואת החיץ שעומד בין מי שזכתה ללדת ילד קשת למי שבדרך לשם. ומהצד זה נראה שעכשיו, אחרי שהשיגה את מטרתה והשקיטה את הכמיהה, היא יכולה לדמיין דמיונות בלתי מבוססים על איך היתה מתנהגת אילו.... אבל היא לא שם ולא באמת מבינה. אני תמיד קוראת לחובטת לבוא לספר על החיים בלי הילד הנוסף (2 ילדים, 8 הפלות בדרך לשלישי שלא הגיע) וגם למיק ניק. הפעם אני מזמינה גם את עצמי. יש הרבה דברים בחיי שממש לא "הסתדרו לי". חוויתי סוגים שונים של אובדן, אני מכירה היטב את התווך שבין האובדן לבין מילוי החסר, ממקומות נוספים. ואני אומרת לך בבטחון שהייתי מוצאת את הדרך. גם אם לא הייתי יולדת שוב. כי החיים שלי יקרים לי, כי יש לי רק הזדמנות אחת לחיות אותם, וכי המחירים של הביניים גבוהים באופן בל יתואר, וניתן להעריך אותם באמת רק כשעומדים מחוץ לקו הזמן של הביניים - בין אם 'בזכות' הביולוגיה ובין אם מתוך החלטה מחושבת.
 
חס וחלילה לא התכוונתי לביטול

אני יכולה להבין איך זה עובר כך בכתב. וחלילה אני גם לא מרירה כלפיך, ההיפך הוא הנכון, אני מלאת שמחה שהסתדר לך! גם עבורך וגם עבורי שאת משקפת לי עתיד טוב.

הדבר היחיד שאמרתי הוא שאף פעם אנחנו לא יודעים איך היינו מרגישים במציאות שלא קרתה. בשביל האחר שלא הלכנו בו. כי חיינו רק את מה שכן קרה לנו.

אני גם בטחה שהיית מוצאת דרך להיות מאושרת שוב גם לו לא היית זוכה. לא לזה התכוונתי. התכוונתי שאולי היית מרגישה אחרת כלפי הוויתור שעשית על ניסיון למלא את הכמיהה מישום שבעלך לא רצה.
במילים אחרות, קשה לדעת איזה מטען היה נשאר לך כלפיו אם היית נשאר בחוסר הגדול הזה.

אני באמת לא טובה בלהבהיר את עצמי בכתיבה. אני שמה לב לזה רבות לאחרונה.
אז מקווה שזה בסדר שאני כותבת שבאופן גורף אני תמיד מאחלת לכולן מכל הלב את הטוב ביותר. עייני אינה צרה. כל אחת שמתגשם לה החלום מרחיבה את ליבי.

אני מצטערת ביחד איתך על מה שלא הסתדר לך, זוכרת חלק מהדברים ששיתפת, מקווה מקרב לב שלא תדעי עוד צער.
 

Danone7

New member
מדהים!! מדהים!!!

ממש סיפור דומה :) גם לי היו 2 שקים ובשבוע 9...
ממש התרגשתי לקרוא אותך הבוקר!! שמחה בשבילכם!
רק אושר אמן!! ובריאות... והגשמה.. וצחוק.. ועוד ועוד ...
 

milla8

New member
לא נושמת מרוב פחד.. כמה שהנושא הזה טעון.. פוסט פריקה

אין אריות כאלה, נתקלתי בפוסט הזה שלך רק אתמול,
כבר חודש שני שבדיקת הביוץ חיובית ואנחנו בכלל לא עושים סקס. אני מכילה את המצב הזה בכל פעם מחדש עד שמגיע רגע הביוץ ואני מוצאת את עצמי מוותרת על עוד חודש יקר לי. ואני מבוהלת ומתוסכלת מזה כל כך.
מישהי פה אמרה- לדבר איתו בשעת רצון. לשקף לו בצורה פתוחה את הכמיהה שלי. וכאילו אין שעה כזו, מתאימה, לפתוח ולגעת בנושא. הכל כל כך טעון ורגיש ביננו.
בשבועיים האחרונים אני מוצאת את עצמי מתפתלת בכל פעם ששיתפתי אותו על יום קשה שהיה לי, או על חוסר שינה או עייפות.. הוא בכל הזדמנות זורק לי- "ואת רוצה עוד ילד.." או- "אולי עוד ילד יפתור את זה".. בסופו של דבר שיתפתי אותו בכך שאני מרגישה כך ונכנסת ללחץ בכל פעם שאני "חושפת" את החולשות שלי. והרי זה כל כך טבעי שקשה ומאתגר לי עם ילד בן שנה, ועדיין לא מצדיק את הויתור על ילד נוסף.
אני יודעת שבמידה רבה יש לו את הרצון. יחד עם חששות גדולים. בעיקר ענייני עייפות ואנרגיות. לוקחת על עצמי ככל שניתן.. באמת שאני מנסה להקל עליו ולאוורר לו ולמרות זאת הוא עייף וקורס. טובע. בין היתר בעבודה. אבל גם בתוך מחוייבויות הבית. ובנוסף כעת מחפשים דירה. והכל בלחץ של זמן.. ואיכשהו השעון הביולוגי שלי בעיניו פחות דוחק.. ואני כבר בת 41.7. וכבר חודשיים וחצי מההפלה. ומפחדת לאבד את המומנטום של פוריות מוגברת שלאחר ההפלה. ופוחדת כרגע בכלל. ועוד לא דיברתי על הכמיהה למגע ולאינטימיות.
מבולבלת כל כך.
 


כואב לקרוא את המצוקה שלך והיא כ"כ עוברת בכתוב.
אם היית עושה חיפוש בערך 4 שנים אחורה בפורום, היית יכולה לקרוא הודעות די דומות שלי.
הייתי במקום מאד דומה עם בן זוגי.
אחרי לידה שקטה, הוא נבהל ותהה בינו לבינו למה למהר ואולי רצנו מהר מידי והחליט שלא דחוף לו הריון פתאום (ההריון עצמו היה הריון ראשון שלנו והיה מאד מורכב ומלחיץ, מה שיצר קשיים).
אצלי בניגוד מוחלט אליו, היה דחף בלתי נשלט ממש לעוד הריון. לתיקון. לילד בעיקר.
הפער בינינו רק גדל, כי לא הצלחנו לגשר בטוב עליו.
זה באמת מקום מאד מאד קשה להיות בו ולהצליח לתקשר חיובי עם בן זוג שמתבצר בעמדה הפוכה לך... לשמחתי אנחנו פנינו ליעוץ זוגי והיא מאד מאד עזרה לנו.
תחילה אפילו שקלתי פרידה, לא הייתי מוכנה לשים על המתן את מה שכבר היה כמעט בידי וזלג מהן ולא הושג בטעות, אלא בכוונה מלאה של שנינו.
לא הייתי מוכנה ללכת אחורנית רק כדי להמשיך לאחוז בידו.
אבל יש פה אחרות שעשו זאת וקיבלו באהבה והבנה את הלבטים של בן הזוג והמתינו על שהיה מוכן שוב ובקבלה גם לאפשרות שאולי זה לא יקרה.

אני ממליצה מאד להיעזר במטפל/ת.
נשמע שאצל שניכם יש משקעים שמונעים מכם לתקשר בטוב ולהתקדם יחד - את מאד חוששת לדבר את שעל ליבך כדי לא לעורר בו חלילה אנטי והוא מלא כעסים כנראה, משום שבוחר לעקוץ אותך על הקושי עם הילד הקיים ולהטיח בפנייך שילד נוסף רק יעצים וזה במקום להכיל את הקושי שלך ולעזור קודם כל, עייף ככל שיהיה ולדבר בטוב על מה הלאה.
מאחלת לכם להצליח לגשר ולהגיע לשלווה.
 
גם אנחנו עברנו תקופה כזו

עברנו, אבל קצרה.
אצלו (ובשקט בשקט אני אודה- שגם אצלי) נוצר פחד גדול. פחד מהקושי בגידול ילד (שנינו כבר חצינו את ה 40 וברקע הבן שלי מזוגיות קודמת, בן 8). פחד שאולי בעצם למה לסבך... טוב לנו.. למרות שעמוק בפנים שנינו מאוד רוצים ילד משותף, ראשון שלו ושני שלי.
אני חושבת שרק עכשיו, חודש אחרי הגרידה, אני יכולה להתחיל לחשוב על להתחיל מחדש את ההשתדלות לילד. כל החודש הזה התכנסתי בעצמי, והייתי בפוקוס על לקבל את עצמי חזרה- את הגוף שלי שהתנפח מאוד מהטיפולים וההריון (שנגמר בשבוע 8), את הנפש שלי שעברה טלטלה קשה, את השקט הפנימי. ולאט לאט לאט לאט לאט זה מתחיל לחזור, ואיתו הכוחות לחשוב קדימה.
&nbsp
מסכימה עם ההצעה לתת מקום לטיפול
ובכל מקרה, גם לתת קצת זמן. ומקום לכל החששות. לפעמים כשמדברים אותם הם נוטים להתפוגג קצת, אחרי שהתאווררו..
&nbsp
ובעיקר, אני מאחלת לך שמה שתרצי יקרה. ובבית הנכון, בזוגיות הנכונה.
זה מסוג הקשיים שמאוד מעמיס על זוגיות, אבל יכול גם לקרב. בתוך כל האבדן הזה..
&nbsp
אנחנו כאן בשבילך לפרוק, להקשיב, לתת כתף וחיבוק ככל שתרצי לשתף
 
למעלה