מעתיקה לפה את המאמר
חלולות - החוויה הגופנית נפשית של נשים אשר עברו לידה שקטה 10.03.17 פורסם על ידי סופי דביר אבל הבכי ממשיך וחודר כמו מים מתחת לדלתות מוגפות. זה התינוק, איפה הוא קבור איפה הנחתי איפה שכחתי את התינוק בלי מים או אוויר. נורית זרחי (1) כששיר נכתב אינו יודע הוא ולא הכותב אותו במי הוא יגע וכמה... אני בטוחה, כי שורות שיר זה יגעו במאות נשים אשר איבדו את תינוקן ולידתן הפכה ללידה שקטה, נשים אשר מסתובבות עם כאב עצום וחסר שאינו מתמלא בדבר. במאמר זה ברצוני לגעת באותו החסר, הכאב והצער – בחוויות גוף האישה אשר יולדת תינוק ללא רוח חיים. בחוויות נפש האישה אשר נקטעת לה חוויית ההמשכיות של החיים. המטריושקה היא סדרה של בובות חלולות שנמצאות זו בתוך זו. במטריושקה טיפוסית יש בין ארבע לשבע בובות. הבובה הפנימית ביותר, שהיא גם הקטנה ביותר, איננה חלולה. פירוש השם מטריושקה בא מהמילה הלטינית Matryona, הבובה היא סמל לפוריות, המתבטא ברעיון של בובה בתוך בובה. מכנים אותה גם בובת ההכלה. בסיום של קבוצות טיפוליות לנשים לאחר לידה שקטה שבה טיפלתי, העניקה אחת המשתתפות את בובת המטריושקה לחברותיה. בכך הביעה המשתתפת את המשאלה של כולן להיות מיכל, ובכך הביעה את הכרת התודה שלה למשתתפות שהיו "בובה בתוך בובה", במהלך התהליך הטיפולי, והכילו זו את זו. אך במתנה זו הביעה המשתתפת גם את התחושה והידיעה של מה זה אומר להרגיש חלולה. אינני מתכוונת לכתוב את סיפורן של נשים אותן אני פוגשת, אלא לכתוב את החוויה - לכתוב אליהן, לכתוב דרכן, לכתוב מתוכן - על מוות במקום החיים - על לידת תינוק מת. "כולנו מתים בילדות ומאז אנחנו נושאים איתנו עצמי מת, או עצמי מת באופן חלקי, או בית קברות שלם של עצמיים מתים”- אומר מייקל אייגן (2), אני שואלת, מה קורה לנשים אשר נושאות בגופן את התינוק אשר מת? כאשר המוות הוא חוויה אשר מתרחשת בתוך הגוף, כאשר המוות ברגע אחד הופך את הגוף ממיכל אשר אמור ליצור חיים, לכלי פגום אשר כשל. לידה שקטה - כך מכונה התופעה של הולדת תינוק מת החל מהשבוע העשרים להריון. שקט אשר מסמל את קטיעת הרצף, עצירת ההמשכיות, הפסקת החיים, התמוססות המושקעות. האם, אבודה בדרכה, נחשפת לרעש המוות –רעש ללא קול. בקבוצות הטיפוליות שהן המצע לכתיבתי, נכללו מקרים של הפסקת הריון כחשש ממום או מקרים של הפסקת דופק פתאומי אצל העובר מסיבות שונות - חלקן לא ברורות וידועות. דבר אחד נרשם בזיכרון באופן בהיר, חד וברור - רגע המפגש עם המוות. למרות הדינאמיקה השונה בין המקרים, ישנה ידיעה משותפת – הכרות אינטימית וקרה עם המוות. הכרות מזעזעת עם הגוף אשר הפגיש עם חווית הפגם, הקלקול, השיבוש והמוות. הקרבה של המוות אל הגופנפש מחרידה - אין זה דבר שקורה לאחר, אלא דבר אשר מתרחש בתוך הגוף. בהיותן בחיים, נשים אלו נושאות את המוות בתוכן. השתכנות המוות מותירה את "האני כשפל, כחסר תועלת וכמגונה מבחינה מוסרית" (3). העולם נחווה מלא ושופע בעוד הגופנפש נעשה דל וריק, חסר הגיון, עם שיגעון נחיתות. הצמדות לחיים מתחלפת בריחוק מהחיים ותפלות. תנועתיות ברחם מתחלפת בעצירה וחוסר תנועה - מעבר אשר מפגיש את האישה עם קטסטרופה המתרחשת בבטן.. הרחם, אשר עד כה נשא בתוכו את החיים, נושא בתוכו את המוות. ממיכל מזין, מגדל ויוצר חיים, משתנה משמעותו לארון מתים. המצב של נשיאת מת בתוכן יכול להימשך שעות, ואף ימים עד הלידה. פרק זמן המלא בידיעה מרה ואימה משתקת. מתן זריקת הזירוז מתחיל את תהליך הלידה – "זו השעה בה הגורל מדבר ואנחנו שותקים, סופגים בדממה את תעתועי המרחב" (4) . האזור הדומם וחסר התנועה מתחיל להתעורר מחדש. הגוף חש את התנועה, את הכאב, את ההתרחשות בתוכו. הנפש חווה את העצירה, את הקיפאון את החוסר תנועה. מתרחש כאן תהליך של פיצול בין גוף לנפש – או למעשה פירוד – כל אחד מתנהל בצורה שונה ולמעשה מנוגדת. הגוף מייצר כאב בלתי נסבל עבור הנפש. הגוף אינו קשוב, אינו ממלא את המשאלה, אינו מחזיק חיים אלא את חווית הפירוד האכזרי אשר קדמה לו אשליית המיזוג (5). מתוך גופנפש הדוק ומאוחד נוצרים גוף מחד ונפש מאידך, המופרדים וזרים זה לזה. עם תחילת הצירים, מוצאות נשים את עצמן בחדר הלידה - פוסקות את רגליהן, חשות טיפות זיעה על פניהן ודוחפות בכל הכוח החוצה... חוויה עוצמתית זו מלאה בפרדוקסאליות: המוות מתמקם במקום החיים, השקט מתמקם במקום הבכי של הנולד, הדממה משתררת במקום קולניות צוהלת. נשים אשר נושאות את הפרדוקסאליות הזו - חשות בגוף, מגלות בגוף וחוות בגוף – קודם את החיים ואז את המוות. מנשים מכוננות הן הופכות לנשים מקוננות, בוכיות תחילה על ההיריון שאבד, בהמשך על העובר שמת בתוכן ולאחר מכן על הילד שיכל להיות חי. הן כואבות את האימהות שנגזלה מהן, עטופות בהעדר עצום, בחיפוש נואש אחר תינוק שנעלם. במקום מפגש מיוחל, הן מתייצבות מול ניתוק אכזרי – עקירת היילוד מתוכן. החוויה שהן יכולות לברוא אדם מתחלפת בחוויה של הרס, חורבן ותחושת שבירות של העצמי. במקום המלאות נוצר הריק. ריק גופני נפשי אשר מתמלא ברגשות של בושה, כעס, אכזבה, חוסר ערך וכישלון, בחוויית אובדן שליטה על הגוף ואמירה כי הגוף בגד. וְֹשָם, כְֹּשֶסַּלִּים מִתְרוֹקְנִים יָצְרוּ תְּלוּלִית הִגַעְנוּ אֶל גְּבוּל הַכֶּאֶב וְעָבַרְנוּ אוֹתוֹ. חֲזָרְנוּ אֶל בַּתֵינוּ נִכְלָמִים וְיָדֵינוּ רֵיקוֹת. אנונימי - שיר אבל (6) "האם מסיטה חלק מתחושת העצמי שלה לתינוק הצומח בתוכה" - וויניקוט משתמש במילה תינוק כאשר הוא מדבר על השלב בהריון בו כבר קיימת המושקעות האימהית הראשונית (7, עמ' 149). את התנהלותה של האם בזמן ההיריון ושבועות לאחר הלידה משווה וויניקוט למחלה - מצב של נסיגה או דיסוציאציה, איבוד זיכרון, או אפילו מצב של הפרעה ברמה הסכיזואידית. זוהי מחלה, אלמלא עובדת ההיריון - "אילו מת התינוק, מצב האם היה נראה לפתע כמחלה". כלומר, לפי וויניקוט עזיבת התינוק את רחמה של האם דורשת את המשכיות החוויה, אחרת נוצרת הכחדה. במצב כזה, האם עלולה להשתגע, להישאב לריק ולקפוא מול ההיעדר. כפי שהתינוק קופא מול פניה הנעדרות של האם - כך נשים אשר עברו לידה שקטה קופאות מול פניו הנעדרות של תינוקן. כפי שהתינוק זקוק להחזקתה של האם, כך זרועותיהן של נשים-אמהות זקוקות להחזיק את התינוק. בפרפראזה לציטוטה של גורוביץ (8, עמ' 61) "החיוך נותר תלוי באוויר , כמו יד מושטת שאינה נלקחת, דבר שיש להעלימו. ההיעדר הוא חור שחור בחוץ ובפנים: חלל חיצון שנפער והפך לכוח השואב לתוכו את פנים האם (במקור תינוק). האם (במקור התינוק) נשפכת באופן אוטומטי, בלתי רצוני ונואש לתוך הוואקום שמוות התינוק (במקור שהאם) יצר, כדי לשמור בעצמה את החיבור אליו". נשים אלו מתהלכות בתוך הוואקום, מחשבותיהן אינן מניחות, הדאגה האימהית חסרת כתובת. הן מחפשות הסבר, מחפשות תשובות, מחפשות בגוף. הן מחפשות בחוץ, אך לא פעם זעקתן הפנימית מושתקת ולא נשמעת. לא פעם רעד גופן נעצר ולא ניתן לשחרור וביטוי, לא פעם האבל שלהן אינו נחשב, נשמע ומורגש ובכך הופך את החוויה לידוע שלא נחשב (Unthought known - 9), לנחווה שלא הורגש (unfelt experienced - 10). הפיכת החוויה לכזו שידועה אך לא נחשבת או נחווית אך לא מורגשת, מובילה לריקון המשמעות במקום בו כבר התרחש הריקון. חוויה כזו מוחקת את הקיים, מתוך רצון להעלים את החסר. היא יוצרת הכחשה של ההיעלמות, על מנת להגן מהשיגעון, דוחפת אל תוך החיים על מנת שלא לחוש את המוות, מנחמת ומתנחמת על מנת לברוח מחוויית העדר. בכך חוויה זו מותירה את הנשים עטופות ולכודות באי-בודד של אי-התרחשות אשר מובילה לקליניקה של ריק – דיכאון שמהותו בחסר, ה"לבן" במונחיו של גרין (11, עמ' 97), אשר יוצר חורים נפשיים בעקבות ויתור מאסיבי – ויתור והסרת ההשקעה מין החוויה שהתרחשה. הדיאלוג הגופנפשי לנשים שעברו טראומה כזו, החוויה של מפגש עם הגוף או דיבור דרכו היא חוויה בלתי נסבלת - מלאה בחרדה, קיפאון, שיתוק וניתוק - מפגש עם הפסקת חיים. הנוכחות הגופנית קפאה ברגע של עצירת התנועה, בגילוי מכאיב על היעלמות הבעיטות, בתחושה הפתאומית של אין תזוזה, אפילו לא דגדוג – רגעי המוות. החוויה היא כי הגוף לא יכול ליצור שום דבר חדש, לא יכול לגלות ולהפתיע את עצמו. הדבר מוביל לעצירה של התנועה, חסימת אוטנטיות וספונטניות. לצמצום המרחב הפיזי ולכיווץ ברמה הרגשית והגופנית. לצד זה ישנה חוויה של הקשבה מוגברת לתחושות הגוף. נראה, כי המעטפת החיצונית של הגוף קפאה, ולעומתה הפנים רגיש וקשוב לכל מה שמתרחש בתוכו, במיוחד באזור הבטן ואם נדייק - ברחם. ישנה תחושה כי הגוף מחפש לחוש שוב ומחדש את מה שהיה ואבד, את החיים אשר הופסקו. במובן זה הגוף הופך להיות מין אנדרטה – מאובן מבחוץ ומלא זיכרון מבפנים. רק גופן יכול לזכור, להיזכר ולחוש בצורה מדויקת ועוצמתית את מה שהתרחש. הגוף מותש ואף חסר חיים. נמשך אל הרצפה, אל השכיבה. משתמש בכוח המשיכה (gravitation) משיכה כלפי מטה, גם לצורך הפחתת המאמץ. המילה grave הטמונה בשורש המילה gravitation – פירושו בעברית קבר (12). החיבור המילולי הזה בבסיס המילים גורם לי לחשוב על חווית הגוף כקבר זמני בו שכנו התינוקות, בו סיימו את החיים, נעלמו מהגוף, השאירו אותו חלול – חשוך, חסר חיים, גושי. גוף נשי ובתוכו בור במקום הרחם. המלל על הגוף תופס את מקום התנועה - הגוף תפוס, אינו משוחרר, גוף חלול וריק, גוף מותש, גוף זר, גוף דוחה, גוף מאכזב, גוף בוגד. הנשים יכולות לדבר הרבה על הרצון להתפייס עם הגוף ולהאמין לו מחדש, אך משתתקות באותה עוצמה כאשר מתאפשר מפגש עם הגוף. ברגעים כאלו ישנה תחושה שהכול נעצר - הזמן, הזרימה והנשימה. "
