כואבת

כואבת

הי
אני מרגישה נורא. עצובהומאוכזבת ברמות שקשה לי להכיל. בעיקר, די בהלם שאני כאן, בפורום הזה.
זה מאוזן עם הרבה קולות בראש של "יכל להיות הרבה יותר גרוע" וברור לי שזה גם נכון. אבל זה לא מאזן את מה שמרגיש כמו אבל קטן (תרתי משמע).

אני רק בשבוע 6+4. הכי עמוק בתוך הסטטיסטיקה הלא מפתיעה. אז למה אני ככ מופתעת?
נוסף להכל, מגדלת בבית ילד בן 8 בריא וחכם שמזמן מסביר לי שאני כבר לא מבינה כלום, התגשמות כל חלומותי הורודים. אז איך אני מעיזה להיות עצובה??
אולי כי זה היה אמור להיות כזה תיקון..
החמוד שהרגע סיפרתי לכם עליו כבר בן 8, אבל נהרה אחרי שנתיים של טיפולי הפריה קשים ומפרכים עם כל הרכבת ההרים הרגשית שמתלווה לזה. וחשבתי ששם הדברים מתחילים להיות על מי מנוחות וניסיתי כבר לפני שנים להרות ילד שני. רק שבערך ביום ההחזרה גיליתי שבעלי הוא לא אחר מאשר נוכל, שקרן ובוגד סדרתי. ועם כל השברון לב, קמתי ויצאתי משם. הייתי לבד, בארץ זרה, עם תינוק (ברילוקיישן אחרי האיש הלא נכון מתברר) ומצאתי את הכוחות לקום ולשקם את חיי.
הרבה מים עברו מאז מתחת לגשר.
אני חד הורית, מגדלת בהרבה גאווה את הבן שלי ובשנים האחרונות גם מצאתי זוגיות בריאה. לא מושלמת (אין כזה דבר)- אבל בריאה וטובה לי ולבני. מספיק בריאה כדי להעיז לרצות שוב את מה שתמיד רציתי- ילד נוסף.
אז אחרי 3 שנים משותפות העזתי לנסות להגשים, ופנינו ל IVF. וקרה הדבר הזה שקורה לאנשים אחרים- נקלטתי מיד, בפעם הראשונה. ואני הרי יודעת כמה זה יכול להמשך ולהיות מורכב.... אז שמחתי! שמחה אמיתית, מכל הלב, שהנה. החיים מתקנים את עצמם. ואם זה לא מספיק, נקלטתי ביום שבו אחותי ילדה- אין קץ לכל האותות משמים שמראים לי שהנה, השלום מגיע.

רק כדי לגשת היום לביקור שחשבתי שיהיה בכלל סיכום הטיפול של ההפריה, והרופא מחשב ואומר לי שאני 6+4 (כאילו שלא ספרתי כל דקה מזה)- ושבואי נראה את הדופק.
ואז אולטראסאונד מומחה, שעה אחרי. וזה ברור. שק ההריון ריק, קטן, ללא קוטב עוברי. שומם כמו הקוטב הצפוני וללא דופק.
הכל בבת אחת נשבר.

אספתי את עצמי, חזרתי הביתה.
ואני בוהה בקיר, וממלמלת לעצמי שהכל לטובה. ויודעת שזה באמת כך. ועדין, משהו מאוד עמוק נשבר בי היום.
 
לפני שאני משתתפת בצערך, מנסה להבין מה קורה כרגע

האם את אמורה לחזור לאולטרסאונד נוסף? אם כן, מתי?
האם נאמר לך במפורש שאין סיכוי?
אם נאמר לך שאין סיכוי - מה התוכנית לימים הקרובים?
מכיוון שכתבת שנקלטת בנסיון הראשון, אני משערת שזה סבב שאיבה+החזרה. האם את ממשיכה כרגע עם תמיכה הורמונלית?

בפן המעשי - נכון שזה IVF ונכון שבשלב הזה מצפים לראות לכל הפחות קוטב עוברי, אבל לו אני במקומך, הייתי ממשיכה תמיכה וחוזרת לבדיקה נוספת ביום ראשון על מנת לראות אם יש שינוי.

בפן הרגשי - הסטטיסטיקה אולי בנאלית, אבל מכאיבה באופן לא בנאלי כשאת נמצאת בצד הרע שלה.
מנסיוני האישי עם מספר גדול מדי של אובדנים שהגיעו אחרי שבתי נולדה, בכל תחילת אובדן אני מוצאת שאני לא מצליחה להתנחם בקיומה של הילדה המופלאה שלי.
הנחמה מגיעה בשלב מסויים (אחרי כמה שעות או ימים), אבל מותר לי לכעוס על הסטטיסטיקה ולשנוא את כל מי שלא טעמה את הצד המר של הסטטיסטיקה. מותר לי להתאבל ולכאוב גם אם כבר זכיתי פעם אחת בידיים מלאות.
ומותר גם לך.
מותר לך כי זה כואב.
 
מעדכנת

הי מרעישה
לא, אין מה לעשות א.ס נוסף. הגיל של העובר וודאי (יודעים בן כמה ימים הוא היה, מתי היתה ההחזרה- גיל ההריון מדויק והיה חייב להיות לכל הפחות קוטב עוברי. על דופק עוד היו נותנים סיכוי).
ביום שני קבעתי תור דחוף לבקשת הרופא נשים שלי, שהוא גם רופא הפוריות ומי שעשה את ה IVF . אני מניחה שהוא יפרוש את האפשרויות. אולי יהיה שוב א.ס, אבל זה באמת משהו שאני מגיעה אליו ללא ציפייה- האבחנה היתה אחרי שנבדקתי פעמיים, בפעם השנייה מול א.ס חדיש וברזולוציה גבוהה. גם אני ראיתי שלא רואים שם כלום ולצערי יודעת לקרוא תמונת א.ס לא רע, מרוב נסיון.
אני לא עם תמיכה מאז הבטא החיובית- כי התמיכה היתה סינרל, ובניגוד לנרות זה עובד על ההיפופוזה ואמור לפי הפרוטוקולים להפסק בזמן הבטא (המח ממשיך משם לבד). מה גם שתוצאות הפרוגסטרון בשתי הבטאות היו תקינות.
&nbsp
אתמול בכיתי כשסיפרתי לבן הזוג שלי ולאחותי. הייתי צריכה לאסוף את עצמי די מיד ולתפקד (לנהוג, להחזיר טלפון לבוס שלי וכו). ומאז אני מרגישה כבויה. פשוט חצי מתה. לא מצליחה לבכות, ופשוט ריקה מבפנים. תרתי משמע. המח מאוד מפוקס על מה הלאה, על המחשבות על טיפול נוסף (יש ב"ה מוקפאים), על לוחות הזמנים שבהם כל זה יקרה, על איך לתמרן בתוך זה קריירה וילד בבית. המחשבות רצות לעשייה- ואני פוחדת שאני לא בכוונה מתחילה תהליך של הדחקה (אני מעולה בהדחקות).
בקיצור, די חרא
 
וואו

תודה שעקבת.. ממש לא מובן לי מאליו

&nbsp
קיבלתי הפניה לשאיבה (אני לא בנויה לציטוטק- לכאבים, להתמשכות של זה, לאי הוודאות שזה יהיה סוף הטיפול)- ביקשתי לבי"ח קפלן וקיבלתי כבר גם טופס 17
התקשרתי לתאם מולם והם היו סופר נחמדים ואמפתיים, רצו לתאם לי למחר. מה שממש בעייתי לי כי ברקע בבית יש ילד שחוגג הסופ"ש יומולדת ומחר יש כמה דברים בעבודה שירימו הרבה גבות אם לא אהיה .. אז החלטתי לקחת את המושכות ולהרגיש קצת תחושת שליטה לפחות בדבר הזה ותיאמתי ליום שני הבא.
חברה שלי רופאת נשים בקפלן ולאחותי יש שם היסטוריה טובה עם היסטו' ניתוחיות (אחרי לידה עם הרבה שאריות והיסטו' לא סופיות שביצעו בה באסף הרופא הקצבים). אז אני אופטימית, זו מחלקה קטנה ואני מכירה אותה.
&nbsp
וקרה משהו פחות צפוי- שיתפתי בעבודה. וכשאני אומרת עבודה, זה הזמן לספר שאני עובדת בתחום גברי (ואגרסיבי), אישה יחידה בתפקיד ניהולי דומיננטי. ישבנו 4 המנהלים הבכירים (קולגות, לא מעלי) לשיחה על ארוחת צהרים ונפתחה שיחה ממש אינטימית על זוגיות, גירושין, חתונות (הבן של אחד מהם הודיע שהוא מתחתן), על ניתוב הקריירה. כל אחד ממש היה נוכח בשיחה באופן מאוד כנה - והחלטתי לשתף שאני בהריון ובעצם לא, כי נפלתי בסטטיסטיקה וזה מה שעובר עלי בימים אלו.
הם כל כך ריגשו אותי בתגובה.
ואני יודעת שזה נשאר אצלם, אנחנו כבר מזמן חברים ולא קולגות.
ועוזר לי שאני לא צריכה להמציא "סתם" ימי מחלה, ושמבינים שאני קצת רגישה כרגע.
&nbsp
מעבר לכך בכיתי הרבה ביום שישי (היה לי ממש קשה להוציא את זה, בסוף ויכוח על שטות עם בן הזוג הצית אצלי את כל הבכי וכל השיט יצא החוצה). הלכתי בשבת לים, וקצת התחלתי לחזור לעצמי.
&nbsp
מרגישה עצובה, מטולטלת. כועסת. מתחילה קצת להשלים. בקיצור- אבל מזורז. מאוד אוספת את עצמי אבל מרגישה כל רגע כמה זה שביר.
&nbsp
מניחה שאחרי שיגמר ותגיע הווסת ונוודא שהבטא מתאפסת (אמן שיקרה מהר)- נעשה סבב מוקפאים. בינתיים יש זמן ואני מנסה למלא אותו בחוויות טובות, להתרכז בילד שחוגג ובעבודה (הרבה שינויים בתפקיד, תקופה של צמיחה- מוצאת נחמה בכך שאני יכולה להתרכז בזה).
קוראת פה ובכלל הרבה. אני גם כך היפוכונדרית קצת ואיכשהו הקריאה (הסמויה והלא סמויה) מרגיעה אותי קצת.
&nbsp
תודה רבה שוב על תשומת הלב. ממש ריגשת אותי.
 
הבכי משחרר

ואני מכירה באופן אישי את תחושת התקיעות שמרגישים עד שהדמעות באות במלוא עוצמתן.

מרגש אותי מה שכתבת על התגובות של הקולגות שלך, החברים לעבודה, אלה שככל הנראה עוברים איתך את רוב שעות הערות שלך.
מזכיר לי קצת את החוויות שלי בשני מקומות עבודה שבכל אחד מהם היה לי את החבר-הכי-טוב שבין שאר היה אוזן קשבת לענייני הפלות.
כשחזרתי לעבודה אחרי הלידה השקטה, החבר הכי טוב קם וניגש אליי וחיבק אותי בשקט בלי לדבר. וככה בלי לדבר היו המון מילים בחיבוק הזה.

אני שמחה שאת הולכת לעבור את הפרוצדורה במקום מוכר ושנחשב מוגן מבחינתך. על בשרי למדתי שגם במקומות הבטוחים עלולות לקרות פאשלות, אבל היחס החם ואנשי הצוות המוכרים עוזרים להקל על ההתמודדות.

חשוב לי לומר שמנסיוני האישי, ולמרות שאני מתרשמת שכרגע את באמת מצליחה להיות ממוקדת ובשליטה, העצב עשוי לצוץ בכל מיני רגעים ולא תמיד בתזמון שנוח ומתאים לך.
גרף ההתמודדות עם האבל איננו לינארי וזה לגמרי תקין אם פתאום יש הצפה רגשית שסוחפת אותך לאחור. ההתכוננות הנפשית לאפשרות הזו, עוזרת להתמודד בזמן אמת כאשר זה קורה.
את מוזמנת להמשיך לשתף אותנו אם תרצי בכך, אנחנו כאן תמיד.

מקווה שבסופ"ש תצליחי לשמוח שמחה אמיתית עם בנך, מקווה שהפרוצדורה תעבור במהירות ובשלום וללא פרוצדורות המשך, מקווה שממש בקרוב תוכלי לחזור לסבב מוקפאים מוצלח.
 

אמאלוסי

New member


יקרה, משתתפת בצערך. זה באמת אבל, כמו שכתבת.
אז עכשיו זה הזמן לבכות, אל מנת שברגע שרופא יאשר, זור לטיפולים בכל הכוח.
המון בהצלחה ! תבשרי לנו בשורות טובות !
 
בואי נדבר קצת על הפתעה ועל פיצוי

הרי יש המון דברים שאנחנו 'יודעים' ברמה השכלית. המון. נניח שכדאי לנגב את האמבטיה כי אנשים מחליקים. שכדאי להסתכל טוב טוב ימינה ושמאלה כשחוצים את הכביש. שצריך להיזהר כשמשתוללים בחוץ.
אבל כשזה קורה לך ההלם כל כך ברור. כי הרי זה שהעניין הזה קיים בעולם ממש לא מחייב אותך אישית. זה קורה למישהו. למישהו אחר. זה קיים אבל זה לא נוגע. וזה ככה עד שהסטטיסטיקה מגיעה אלייך.
דודה של בעלי התכופפה בבית להרים משהו שנפל מהגיגית כביסה. היא שברה את הזרוע בשלושה מקומות, הלכה איתה 3 חודשים מקובעת לצוואר. מי חשב.

אצלך הקושי המרכזי היה להשיג את הבטא החיובית (מדברת על ההריון הראשון). נשמע שבהמשך עברת עוד כמה טלטלות לא פשוטות. ואז חזרת לעולם הטיפולים, כשאת מלווה בהנחה שגם הפעם תהיה קשה. והנה - קיבלת פיצוי! - לא היתה מאושרת ממך. בטא חיובית במכה ראשונה. ניצחת את המערכת. את בתוך זוגיות אחרת, במסע חיים שונה. טוב יותר, נכון יותר, את מצויה בעיצומו של התיקון שלך. המוני אותות מצטרפים יחד לתמונה מתוקה ונעימה של מציאות בריאה, מלבלבת. העתיד נראה בטוח. הבדיקה היא ככה לגמרי 'על הדרך', רק 'להציץ', את ניגשת אליה בכלל בלי חשש, את הרי רק בודקת לרגע.

בום.
אגרוף לבטן.
חבטה ללב.


זה לא משנה שאת 'רק' בשבוע 6. זה לא משנה שהקול השכלתני אומר לך שזה לא סוף העולם, שיש לך כוחות, שנפלת וקמת גם מגרוע מזה. כל זה לא משנה כרגע. הכאב נוכח במלוא העוצמה. המציאות המתוקנת התמוטטה לה כמו מגדל קלפים. העתיד שהרגיש בטוח התפוגג ונעלם.

אני מצטערת מכל לבי שהצטרפת לפורום העצוב שלנו.
אנחנו כאן, כל הזמן, ללוות אותך באבל שלך. את מוזמנת לבוא לכאן ככל שתחפצי, לפרוק, בכאוב, לכעוס, להתמרמר על חוסר הצדק, על הסביבה, על מה שמעסיק אותך. ואם תבחרי לנסות שוב - אנחנו כאן גם לתקופה הנסינות. שולחת לך חיבוק וירטואלי.
 
תודה לביאה

קראתי כל מילה שכתבת בנשימה עצורה אחת. קראת אותי בול, כל כך דייקת. נתת שם למה שאני מרגישה, ובכך עזרת לי מאוד. תודה.
כמו שכתבתי בהרחבה למעלה, אני פשוט מרגישה ריקה היום.
אתמול לפחות הצלחתי לבכות, ובמובנים רבים זה היה טוב יותר, משחרר יותר
 
למעלה