פינת הביניים / מה דוחף אותנו לעבר ההריון הבא

פינת הביניים / מה דוחף אותנו לעבר ההריון הבא

פינת הביניים מוקדשת לכל מי שמצויה בתווך המורכב והכואב שבין אובדן הריון להריון חדש, שמתלבטת עדיין אם יש לה הכוחות הנפשיים/הפיזיים/הזוגיים, שכבר החליטה ומצויה עכשיו בנסיונות, ששוקלת להסתפק במספר הילדים הנוכחי שלה, שרואה את החסר נגד עיניה ומרגישה אותו ברחמה.

בעקבות השרשור הקודם אני מקדישה את הפינה הפעם לשאלה מה דוחף אותנו לעבר ההריון הבא. האם יש איזשהוא קשר 'אמיתי' למספר הילדים שיש לנו בפועל? האם זה קשור למה שדמיינו אי שם כאשר חשבנו איך זה יהיה להיות אמהות? האם אנחנו עושות את זה לטובת הילדים? הבעל? לטובת עצמנו? לטובת המשפחה? האם יש קשר לקריירה? לגיל? לבית בו גדלנו? לתחושת מסוגלות?
מובן מאליו שהחסר דוחף למלאו, שהרצון להחליף את הכאב בשמחה הוא כוח עצום שאין לזלזל בו - אבל אני שואלת על מה שמעבר לכך, על מה שנוסף לכך - בעומק - מה מניע אתכן הלאה, להסתכן באובדן נוסף, לאסוף את עצמכן, לגייס את הכוחות, ולשקול להתחיל את המסע מחדש.
 
הפחד

בחוויה האישית שלי, כל ענייני הילודה שזורים בפחד.
6.5 שנים שהפחד הוא זה שמניע אותי, מאז שההריון הראשון שלי הסתיים בציטוטק.
הפחד שלא יהיו לי ילדים.
הפחד במהלך ההריונות.
הפחד מבדיקות האולטרסאונד והפחד משיחת הטלפון מהמכון הגנטי.
הפחד שבתי תישאר ילדה יחידה, שהיא לא תחווה אחאות.

באמצע חודש יוני לפני 4 שנים הייתי אחרי בדיקת מי שפיר, בעזרתה של אמא שלי מיינתי המוני בגדי תינוקות לפי עונות וגדלים, ארזתי בשקיות ושמתי בארון לפי סדר השימוש הצפוי.
בסוף חודש יוני כבר לא הייתי בהריון.
השקיות עדיין מחכות בארון, מעלות אבק ומתפוררות.

בשנים האחרונות, הפחד הכי גדול שלי הוא שבתי תישאר ילדה יחידה.
הפחד הזה מאפיל על כל שאר הפחדים ודוחף אותי כל פעם מחדש לעוד נסיון ועוד הריון.
יכול להיות שמהצד אני נראית אמיצה וגיבורה, אבל אני כזאת רק בגלל שהפחד מניע אותי.
אני מפוכחת, יודעת בדיוק מה הסיכונים, יודעת שעם ההיסטוריה שלי ובגיל 41 הסיכויים שלי קלושים.
נאחזת בכוח בשברירי סיכויים, בניצוצות של חלומות, במה שאולי נמצא בעתיד שלי.
 
שאלה, מפני שגם אותי מנהל הפחד ממה שארגיש בעוד שנים.

יותר מהכל, אני חוששת שאתחרט בעתיד על החלטות שקיבלתי עכשיו, כלומר שאתחרט שלא ניסיתי עוד הריון (ועוד אחד ועוד, כי מי יודע מתי נצליח). ואז אני שואלת את עצמי - אולי מה שצריך לטפל בו הוא הפחד ולא הפוריות? אולי כך אגיע לשלווה וארגיע את הנפש?
מה את חושבת?
 
הקוים האדומים שלי זזים

אני זוכרת איך פעם הצבתי את גיל 40 כקו אדום ללידה האחרונה של ההריון האחרון שלי.
מאז הזזתי את הקו שלי כמה וכמה פעמים, גם בהקשר של מספר ההריונות שאני מוכנה לשאת, וגם בהקשר של הגיל המקסימלי שלי.

אני חושבת שמה שמניע אותי זה לא הפחד מחרטה עתידית, אלא הפחד מההשלמה שזה מה שיש ולא יהיה עוד.
הפחד למכור או למסור את כל דברי התינוקות, הפחד לומר לבת שלי שאנחנו מאוד רוצים אבל כבר לא מנסים, הפחד ממה שיהיה כשהיא תצטרך לטפל בנו לגמרי לבדה.

אני חושבת שכרגע כדאי לך לנסות לטפל בשני הגורמים בו זמנית: גם להמשיך במסע לעבר ההריון הבא (אני מתנצלת אבל לא זוכרת אם את מנסה ספונטני או בעזרת טיפולים) וגם לטפל בפחד מפני החרטה.
אני חושבת שהטיפול בפחד הוא חשוב, כי גם את ממשיכה כרגע במסע, כפי שאת כתבת בעצמך הסטטיסטיקה לא לטובתך ויש סיכוי גדול שבשלב מסויים תצטרכי לומר "מספיק ודי".
בעיניי עדיף להגיע לקו האדום כשיש לך כוחות וכלים להתמודד עם כל השדים שהקו האדום מביא איתו, אחרת אין ברירה אלא להזיז את הקו האדום שוב ושוב.

השאלה שלך עזרה לי למקד כמה דברים בתוך עצמי.
עזרת לי לנסח את הפחד הגדול שלי.
תודה
 
קשה להקיף במילים את כל מלוא התחושות שקשורות בעולם הילודה

התחושה הזאת שאת הולכת עם להקה של ילדים ברחוב, במקרה שלי רחוב תל אביבי מאוד חילוני שהמראה הזה מאוד לא שגור בו, ואנשים מפרגנים לך ומחייכים ומשתאים וכל הזמן שואלים "כולם שלך? כולם שלך?" והתשובות המצחיקות שלהם כשאת אומרת שכן, כל אלה הם שלך. וההרגשה הזו שבאמת כל החבורה הזו - היא ממך, איתך, ושלך.
התחושה שאת מחליטה ועושה. נכנסת להריון תוך שניות. לא מתרגשת ולא נלחצת משום דבר. שמה פס על הערכות משקל גבוהות. יוצאת מעולה בכל מיליון הבדיקות סוכר ששולחים אותך לעשות. מתעקשת על לידות רגילות כי את הרי הכי חכמה מכולם. יולדת תינוקות מעל 4 קילו בלידות רגילות, הכי רגילות בעולם, מהירות וכואבות, משתחררת הביתה תוך יום כי הרי את אלופת העולם ומה פתאום שתישארי לילה בבית חולים. את כל כך אלופה, שאת הילד הרביעי שלך את יולדת בשבוע הראשון של ספטמבר, אחרי שכולם סיימו קליטה במסגרות, אחרי שהיו לך כמה ימים להירגע מהחופש הגדול המתיש, אחרי שהיית ככ גאונה וחכמה שמשכת עד שבוע 41 כדי שיהיה לך כמה ימים לנוח ואז ילדת תוך חצי שעה תינוק ששוקל 4.600 קילו ואת צוחקת על כל הרופאים האלה שחשבו שהם יודעים יותר טוב ממך ושאלו שוב ושוב ושוב אם לא עדיף ניתוח. הלוואי שהייתי הולכת אז לניתוח, ואז גם את הלידה הבאה הייתי צריכה לעבור בניתוח ולא היינו מאבדים את התינוקת. אבל מי ידע ומי חשב על זה אז.
מסתבר שישנו קו דק מאוד בין להיות הכי מנוסה בחדר לבין להיות כבר מבוגרת מדי, לא בעניינים, לא רלוונטית. אני כבר לא כתובת לשאלות על תינוקות, אני כבר לא מכירה את כל הגאדג'טים האחרונים, לא הייתי בטיפת חלב החדשה שפתחו לנו בשכונה בדיוק ללידה האחרונה שלי שממנה יצאתי בידיים ריקות ריקות. אמהות שהולכות כאן עם תינוק הן צעירות ממני בלמעלה מעשור. גם עם הרביעי שלי בתינוקיה היו אמהות צעירות ממני בעשור, אבל אז זה היה בסדר, הן היו עם ילד ראשון, לא מבינות כלום, נלחצות מזה שהילד בוכה כשהן הולכות, ואני הייתי אמא לילד רביעי, לא מתרגשת מכלום, אומרת למטפלת המשועשעת בנעמת שאני הולכת לעשות עוד ילד רק כדי לא לעזוב את התינוקיה הנפלאה הזאת. ואז אני באמת עושה עוד ילד, ואומרת בצחוק למטפלות האלה שאני כבר אצלן 6 שנים ברצף - אין, אני עד הפנסיה שלכן אשאר כאן. ואז אני מאבדת את הילדה. אין יותר טפסים להרשמה לתינוקיה. אין יותר מלחמות עולם כדי להתקבל לשם. אין יותר ללכת עם עגלה ברחוב כי הרביעי שלי כבר בן שנתיים וחצי ואחר כך בן שלוש ואחר כך בן שלוש וחצי ואין לי כבר שום סיבה ושום תירוץ להסתובב עם עגלה. ופתאום כווווולן הולכות עם עגלות חוץ ממני. פתאום כל מי שהולכת ככה עם עגלה נראית לי צעירה ממני בעשור, אותו עשור שחלף ועבר ואיננו שבו נכנסתי להריון מכל משב רוח. העשור הזה בחיים שלי שבו הייתי בזוגיות יציבה ובדרך כלל טובה, ויכולתי לעשות עשרה ילדים, אבל לא עשיתי כי לא רציתי עשרה, רציתי ארבעה, ואחרי הארבעה פתאום חשבתי לעצמי בוא נעשה עוד אחד. כשנהיה כבר זקנים יהיה לנו עוד ילד קטן ומתוק בבית שירצה לבוא לישון איתנו ולהיות איתנו ויאהב אותנו ויזדקק לנו עדיין, ועדיין יעשה טעויות מצחיקות וישחק בכבאיות. וזה היה כשהגדול שלי היה בן 7, עוד לא ידעתי באמת איך זה ילדים גדולים. עכשיו הגדול שלי בן 10, הרביעי בן 3.5 ואני *יודעת* שהם עוד זקוקים לנו לגמרי. אבל אני מוצאת את עצמי אחר הצהריים שאשכרה אין לי מה לעשות. מזמינה את בן השלוש לשחק איתי או לקרוא סיפור ומרגישה ככ פתטית. אומרת לעצמי תני לו שישחק בכבאיות שלו, מה את נטפלת אליו? אבל אני חייבת לשאוב ולנשום כל דקה ממנו כשהוא עוד פעוט כזה, עדיין רך ושמנמני ועדיין עושה טעויות מצחיקות בדיבור ועדיין רץ אליי לנשיקה כשכואב לו. כי עוד רגע הוא גדל וכל זה איננו.
אני לא עשיתי ילדה חמישית כדי שיחשבו שאני מדהימה ולא כדי לקבל תגובות מהסביבה. אני בכלל לא הבנתי כמה כוח התגובות האלה נותנות, עד שאיבדתי את הילדה והורדתי את הראש לאדמה והפסקתי לשים בפייסבוק תמונות שלי עם הילדים מטפסת על איזה הר, צולחת איזה נחל או מתייצבת במוזיאון לאמנות לפעילות עם ארבעה קטנים בשעה 9 בבוקר. הפסקתי לקטר על הילדים שיש לי, הפסקתי לחכות שסוף סוף יהיה לי רגע של שקט מהם. רגעי השקט נעשו בלתי נסבלים, בלתי אפשריים להתמודדות. הפסקתי גם להרחיק את העיניים בכוח מתינוקות, עכשיו אני נועצת מבטים בילדים בני שנה וחצי וחושבת אם הקטנה שלי היתה כבר הולכת, כבר מדדה בסנדלים ראשונים, אולי היתה מאחרת במוטוריקה גסה כמו האחים שלה, בטוח כבר היינו בהתפתחות הילד ובטוח כבר הייתי הופכת שולחנות להקדים לנו את התור. יש לי דרכים משלי לקבל אמפתיה מהסביבה הקרובה והרחוקה, אבל גם האמפתיה העמוקה ביותר לא מחזיקה בדרך כלל יותר מכמה שעות. בלילות היותר קשים כשאני מוצאת את עצמי שולחת אות מצוקה בפייסבוק ואנשים קמים בבוקר ורואים מה כתבתי בשתיים בלילה, הם מגיבים בהמונים, משתתפים ומנחמים, אבל אני גיליתי שכולם שוכחים מזה אחרי שעה, וכשאת באותו יום אחהצ באה לגינה עם הילדים אף אחד כבר לא חושב בכלל שאולי מאוד קשה לך בעצם להיות פה, ואולי את לא האדם לבקש ממנו להשגיח רגע על התינוק, ומקסימום להרים אותו אם הוא יבכה, כי אין שום סיכוי בעולם שאני אשים נפשי בכפי וארים תינוק בוכה. משלה את עצמי שאני קרובה לאחי וגיסתי ואוכל לבלות הרבה עם התינוקת החדשה שלהם אבל היא לא התינוקת שלי ואני לא קרובה אליהם עד כדי כך. היא לא הילדה שלי, אני לא אמא שלה ולאחי וגיסתי יש חברים בגיל שלהם להתייעץ איתם איפה קונים ומה עושים, הם לא צריכים אותי בשביל זה. אני לא מרגישה שאני מרחמת על עצמי אבל אני כן מרגישה כאפה לפנים כל פעם שאני מתפכחת מעוד אשליה כזו. אשליה שאנשים מבינים את הקושי, אשליה שהאחיינית שלי היא קצת תינוקת שלי, אשליה שאני לא היחידה שזה תקוע לה כל הזמן בראש. אשליה שבגיל 42 אני עוד יכולה להכנס להריון ואשליה שאין לי שום ציפיות. ואשליה כל חודש מחדש שנוכל לנסות שוב בחודש הבא... שעכשיו ללדת בגיל 43 נראה לי הזיה מופרעת, אבל בגיל 46 אני אחשוב שגיל 43 זה ממש צעיר, אז חבל להפסיק לנסות, אולי עוד רק החודש הבא בדיוק תהיה ביצית טובה... בגדי תינוקות בארון מחכים ומחכים... שידת החתלה עם מגירות ריקות יושבת עדיין בחדר שינה שלנו ואני לא מסוגלת להוציא אותה. מציעה לאחי את המנשא טיולים שלנו בשביל התינוקת שלו שכבר גדלה קצת, והוא אומר כן נשמח ואני לא מצליחה להביא את עצמי להגיד לבעלי שהבטחתי לאחי את המנשא הזה שכל הילדים שלנו ישבו בו. ואחי לא שואל והמנשא טיולים נשאר מלא אבק מתחת למיטה, והמנשא השני נשאר תלוי ליד הדלת מתחת למעילים שאני לא מקפלת משם כשמגיע הקיץ כדי שלא אצטרך לראות את המנשא הזה שתלוי מתחתיהם כי אני לא מסוגלת להזיז אותו משם, לא מסוגלת לעשות את זה. בודקת אומנה עם אופק אימוץ וחושבת מי בכלל יתן לי תינוק באומנה, עם ותק של שנה וחצי במרפאת בריאות הנפש באיכילוב בכותרת האכזרית "נשים במעגל הפריון", הודיעו לי שעוד חודשיים הליווי שם יסתיים, אפילו הם כבר לא חושבים שאני עוד איכשהו יכולה להיות קשורה למעגל הזה שמי חשב בכלל שזה יהיה כל כך מעליב ואכזרי להזרק ממנו. מרפאת בריאות הנפש שאיבחנה אותי עם "חוסן נפשי גבוה", לא צריכה תרופות, מתמודדת יפה, מצליחה לגייס כוחות... איזה כוחות? איזה מצליחה? מה הם רואים שם שאני לא רואה? מי היה חושב בכלל שאני בגיל 42 אנסה חצי שנה להכנס להריון? שאני אתעסק עם ביוצים ומעקבים ופרופילים הורמונליים וכל הרופאים האלה שלא מבינים מה אני רוצה מהחיים שלהם ואומרים לי לשמור את הכסף לחינוך של הילדים שלי. פעם לא הייתי בן אדם שמקנא. באמת לא קינאתי באף אחד. הבנתי היטב שכל אחד יש לו את החזית שלו. בירכתי יום יום, באמת יום יום, על מזלי הטוב, אפילו אמרתי פעם לחברה שאמרה שהיא צריכה לרזות, שאני טוב לי להיות לבנה ושמנמנה, כי יש לי ארבעה ילדים בריאים, נכנסתי להריון בקלות, יש לי בן זוג נפלא, עבודה שאני אוהבת, אני גרה בשכונה הכי שווה בארץ ואם הייתי גם שזופה ושדופה, אז זה היה כבר מוגזם והאלים היו כועסים. הייתי אז בשבוע 28. כעבור 3 חודשים איבדתי את הילדה. מאז אני מקנאה בכל מי שבהריון, כל מי שצעירה ממני, כל מי שיש לה תינוק, כל מי שקמה להניק בלילה, כל מי שיש לה סלקל באוטו. אני מקנאה בעצמי הקודמת על שמחת החיים, האנרגיות, היכולת להינות מלהשאר לבד בבית, היכולת לתת לזמן החולף לחלוף בלי להכנס מזה לפאניקה שעוד רגע הכל ייעלם הילדים יגדלו ואני אשאר לבד לגמרי. הכוחות הפנימיים נעלמו ואיתם תחושת היכולת. הזהות האישית נסדקה, הבטחון בגוף הבריא והחזק והשמנמן שלי הפך לאכזבה מרה. אני לא מסוגלת להתמודד ולא להשלים עם זה שלעולם כבר לא יהיה לי עוד תינוק.
 
שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום

ועונה לעצמי את התשובות הסטנדרטיות, אבל אם חושבת לעומק וכנה עם עצמי, אני חושבת שזה הרבה יותר עמוק מרוצה עוד ילד ואח לזיו.
את המשפחה שלי דמיינתי אחרת.
כילדה חלמתי על 4 ילדים. משהו באינטראקציה של 3 (אני ואחיי) היה בעייתי בעיני, כשאני ואחותי היינו חברות טובות ועדיין ואחי היה בודד במערכה. ריחמתי עליו.
2 הרגיש לי מעט מידי (היום אהיה ברת מזל ובגדר נס מהלך, אם אזכה לילד שני).
רציתי בית קולני וצווחני עם צרחות שמחה כל הזמן.
רציתי ילדים צוחקים וצווחים משמחה ודמיינתי את עצמי מעירה שוב ושוב בחיוך, שיהיו קצת בשקט.
עדיין הייתי רוצה את כל זה, אבל אני מפוקחת ומבינה שזה לא מציאותי כבר ואם כן, זה יהיה בקונסטלציה שונה.

היום אני גם מרגישה מונעת באוטומט מתוך פחד.
כאילו האופציה השניה עדיין לא באמת קבילה מבחינתי.
עדיין, כי היא בשלבי הבשלה.
המאזניים כבר לא מוטים בקיצוניות לצד אחד. פעם הכי פחדתי מהחוסר ומלא להצליח. היום אני מפחדת כבר כמעט באותה מידה מעוד אובדן, לא יודעת כבר אם יש לי באמת את הכוחות להכיל ולקום מזה שוב.
המאזניים כבר כמעט שקולים מבחינתי וכנראה שאם או כשיהיו לחלוטין שקולים, שם ככל הנראה אעצור.
מפחדת כ"כ מהיום הזה.

כשילדתי את זיו הבטחתי לעצמי והצהרתי לבן זוגי שלא נתאבד על עוד ילד שוב.
אם יצליח ויבוא בטוב או בנסבל, מה טוב ואם לא, אז אני לא מוכנה לתת שוב לחיים לעבור לידי לכמה שנים ולאבד את עצמי עוד יותר בדרך. רוצה להנות ממה שיש ומהנס שזכינו בו. זה היה לפני שנתיים וחצי ועוד כמה הפלות, ניתוחים ובלאגנים בדרך.
תוהה לעצמי כל יום - איך מגיעים יזומות להחלטה להפסיק, לא רואה שלב שזה יהיה לי "בסדר".
 


עוד אין לי אפילו ילד אחד (גם לא שייכת לשרשור הזה בגלל זה) אבל מזדהה.
גם אני חלמתי על ארבעה ילדים, אח"כ החלום התעדכן לשלושה, והיום לשניים (אשמח גם באחד, אם זה מה שיהיה בסוף [אבל עדיין רוצה שניים].. בלי ילדים אני לא מוכנה להישאר, לא משנה מה הדרך תהיה).
 
בוודאי שאת שייכת לשרשור הזה!

פינת הביניים היא לכל מי שבדרך, ואת, לצערי, עונה על ההגדרה: מאחורייך אובדן.ים, לפנייך הריון חדש. ואמן שתזכי כבר להיות אמא, לא משנה באיזו דרך.
 

lollipop06

New member
גם אני באותו מקום..

חלמתי על שלושה ילדים והיום חולמת על 2 כי לא בטוחה שכבר אספיק 3... חולמת על תאומים- בן ובת. יודעת שכולם אומרים שזה נורא קשה אבל ככה אולי אוכל לסיים עם ענייני ההיריון והילודה בפעם אחת... קשה לי לחלום שיהיה לי רק אחד ועוד יותר קשה לדמיין עד בלתי אפשרי- שלא יהיו
 

mevugeret1975

New member
כואב לקרוא. דברים נוראים עברת

ואני מבינה אותך כל כך. התרגלתי שההריונות באים בקלות, אפילו בטעות. ההפלה שעברתי עכשיו החזירה אותי למקום -פתאום מבוגרת, מסתקלת על כל תינוק בכיכר הבימה שבאים לשם בשבתות. הילדה הקטנה שלי גדלה, כבר 4.5, ואני מתעקשת להעביר אותה לחדר נפרד ולמיטה גדולה, כאילו רוצה שהיא תשאר תינוקת שלי לתמיד. אורזת בארגזים את הבגדים שלה שקטנים עליה כבר, שומרת אותם יחד עם צעצועים של תינוקות. גם העגלה עומדת בפינה, למי היא מחקה?? מוצאת את עצמי בלי תעסוקה יותר ויותר.
קשה לי עם זה שאני לבד, לא מספרת לאף אחד. הגדולה שלי (היא בת 18, גרה בנפרד עם חבר), בא לבקר ושואלת מה קורא לי, כי היא רואה שמשהוא לא בסדר. מתביישת לספר לה. גם לחברות.

מנסה בכוח מה שלא בא טבעי-להביא עוד ילד. אבל נראה שמעכשיו הנסים קוראים לאחרים ולא לי.
 
זה בדיוק מה שמעסיק אותי בתקופה האחרונה

כי הרי בגילי ועם עברי המיילדותי הסיכוי להריון תקין הוא בדיחה מבחינה סטטיסטית. ובעצם זה שהצלחתי ללדת בן בריא (טפו חמסה) לפני שנתיים זה נס ואושר גדול. אז יש לי שני בנים ובת, אבל הבת בבית העלמין ואיתה קבורות כל חוויות האימהות לבת שיכלו להיות לי . ועל זה אני לא מצליחה לוותר אבל אני גם לא מצליחה להתגייס ולנסות לצאת לדרך המסובכת שאולי לא תוביל לכלום. ומצב הביינים הזה מייסר וגוזל אנרגיות בעצמו. ממש lose lose.
 
למעלה