פינת הביניים / לוותר על הנסיון האחרון (לירח וניל)

פינת הביניים / לוותר על הנסיון האחרון (לירח וניל)

אני מקדישה את הפינה לירח וניל ששטחה לפנינו את מערך השיקולים שלה לגבי הנסיון האחרון.
מצד אחד - כן, כן ועוד הפעם כן. אשה שעוברת 4 הפלות רצופות היא אשה חדורת מטרה, אשה שמרגישה שגודל המשפחה הנוכחי שלה אינו מספיק, שחולמת על הרחבת התא המשפחי ומגייסת לשם כך את כל כוחות הגוף והנפש, רותמת את הזוגיות למאמץ ומקווה מאד להגיע ללידה השמחה.
מצד שני - לא, לא, ממש ממש לא. אשה שמביטה בעובר הזעיר שנח על התחתונית שלה וחושבת שדי, מספיק, אזלו כוחותיי. אין לי כוח יותר. לא להתחלה המלחיצה (ההריון תקין? לא תקין? הסימנים נורמליים?) לא להמשך (יש תקלות גם אחרי השליש הראשון) וגם לא לתקופה שאחרי הלידה (היא מספרת שהיא מגדלת את הילדים שלה באופן מאד מאד צמוד, מניקה פרק זמן ארוך ועוד).

מה איתי, היא שואלת. מתי אגדל את עצמי. מתי אתפנה לחיי. היא במחצית הראשונה של שנות הארבעים, יש לה תוכניות קריירה, תוכניות להגשמה עצמית, ומן הסתם עוד חלומות שנדחקו הצידה במירוץ הילודה. והשעון מתקתק, מה זה מתקתק, בגיל 43 הוא צורח. אחרי 4 הפלות הוא לא נח אף פעם, שומעים את התקתוק שלו יום ולילה.

איזה חלום אצטער יותר שלא הגשמתי, היא תוהה - האם אצטער יותר על שלא הגעתי לגודל המשפחה עליו חלמתי (3 ילדים במקרה שלה), או שאצטער שלא מימשתי את עצמי מבחינה אישית. מה חשוב יותר, מה בוער יותר, מה נכון יותר לבחור.

עונה לך את המחשבה שלי - העתיד יבוא אחר כך. אבל את ההחלטה את מקבלת עכשיו. ולכן היא צריכה להתקבל לפי מערך הרגשות והכוחות הנוכחי שלך, לא לפי מה שאולי תרגישי בהמשך. יכול להיות שסטודנט בוחר ללמוד לימודים שלא מעניינים אותו (עכשיו) כדי שיהיה לו מקצוע מעניין/מכניס/מוצלח (אחר כך).
אבל וודאי תסכימי איתי שלא ניתן, בשום אופן, לצלוח 7 שנות לימודי רפואה ללא להט אמיתי להגיע לסיומם ובאמת להיות רופא, ואז לעבור עוד 5 שנות התמחות. וכל המסלול הנפלא הזה של 12 שנים - דורש כמובן תנאי קבלה מתישים וקשים. בואי נשווה לשנייה את תנאי הקבלה להריון, ואת המסלול של 12 השנים להורות. רק שהורות היא לא ל-12 שנים, היא עד הקבר. ולכן אני מאמינה שכדי להביא ילד צריך ממש ממש לרצות בכך, בטח מי שחוותה ומכירה גם את הצד הרע של הסטטיסטיקה.


מתוך קריאת דברייך את לא נשמעת לי קרועה בין שתי אפשרויות, אלא מצויה בתווך בין אפשרות אמיתית ונכונה עבורך עכשיו (=החיים הנוכחיים שלך) לבין חלום תיאורטי שקשור למה שיהיה אחר כך (=חלום הילד השלישי).
מותר לעצור. מותר לוותר. מותר לך להעדיף את מימוש העצמי ולוותר על ילד נוסף. מותר לך לזרוק לפח את המקלונים, את ספירת הימים, את כאב הלב עם כל הריון שנגדע, את החרדות, את חוסר השמחה בהופיע שני הפסים. מותר לך לשמור את הכוחות שלך למה שיש לך עכשיו במציאות ולא לכלות אותם על מה שאולי יהיה ואולי לא. ואיש אינו יודע מתי ואם בכלל.
 
וואו אריות


תודה תודה תודה
באת ממש בזמן
כי אני עדיין הראש עדיין מגלגל מחשבות...וזה מחזק (ומרגש!) לקבל פידבק כזה, ש''קורא'' אותי בצורה הכי אובייקטיבית.
וכנראה דייקת מאד כשקראת לזה ''חלום תיאורטי''
מבחינתי, הילד השלישי הוא הבטחה- להיות תמיד מוקפת אהבה ולעולם לא בודדה. האם אפשר להטיל משימה כזאת על תינוק שטרם נולד? אני מבינה שאם אוותר עליו אצטרך למלא את חיי בעצמי. להשיג את מה שאני זקוקה לו בזכות עצמי.
 
נדמה לי

שזה מה שאת בעצם כותבת. שאת רוצה למלא את החיים שלך בעצמך, שאת ראויה לאהבה כפי שאת, שאת יכולה ליצור לעצמך קיום משמעותי ומלא תוכן, שיש לך לאן לגדול ולצמוח, שיש חוויות אחרות שמחכות לך מעבר לפינה, מעבר למקום של הילודה ושל האמהות - ושלשם את פונה ללכת.
על אף שמסע הילודה שלך הסתיים בידיים ריקות. על אף שמאד מאד רצית את הילד השלישי, על אף שהשקעת המון מאמצים בכל המישורים בהבאֹתו לעולם. פה את בוחרת למתוח את הקו של סוף הילודה ולהמשיך הלאה.
אני מאחלת לך המון הצלחה במסע החדש שלך אל ה'אני', ומקווה שתגלי את עצמך, ותמצאי עוד המון רבדים בתוכך ובחייך.
אנחנו כאן כל הזמן אם את רוצה להרהר שוב בהחלטה או אם וכאשר עולים רגשות מורכבים.
 

mevugeret1975

New member
נכון כתבת

על פחד להיות בודדה וצורך למלא את החיים בעוד ילד. אני נכנסתי לטיפולים בדיוק מאותם הסיבות. רק שלא העזתי להגיד את זה לעצמי ולאחרים.
 
בדידות

מעניין איך מרגישות אימהות ל3 ו4 ילדים. אני מניחה שכל מקרה לגופו... האם באמת הלב תמיד ''מלא''? החיים ''מלאים''? מעבר ליומיום שגדוש בעשיה ובהמון עניינים טכניים... ומה קורה כשהם קצת גדלים? כמי שחיה ללא אחים/דודים/בני דודים זאת תמיד היתה חידה בעיני. איך זה לחיות בתוך שבט. וחלמתי להקים לי שבט משל עצמי
 

mevugeret1975

New member
אני

גם ללא אחים ובני דודים, ולא מכירה מה זה לחיות בתוך השבט. רואה את זה רק לפעמים במשפחה של בן זוגי, שכל ה״שבט״ שלו הוא בקצה האחר של הארץ.
כפי שכתבת-כל מקרה לגופו. אני אמא ל 3, שהם בהבדלים של 7 שנים. יותר נכון לעכשיו-ל 2 , כי בת הגדולה שלי (18) גרה בנפרד עם חבר. כשאני רואה את הילדים שלי גדלים ופחות ופחות צריכים אותי - פה בדיוק מגיע הפחד הזה להשאר לבד כשלא צריכים אותך. ובכלל להשאר לבד. אגואיסטי, כן. אני מניחה שרוב בני אדם שלמים עם זה ושמחים שהחיים התפנו להם והם יכולים סוף סוף להתעסק בעצמם.
אצלי זה אחרת. כשהייתי צעירה ניצלתי כל הזדמנת להשתחרר מהבית ומבת הגדולה שהייתה קטנה אז, הלכתי למסיבות, התגרשתי, חבר חדש, חברוה חדשה ושוב חבר חדש וזה בלי סוף-פשות רכבת הרים של כמה שנים טובות (שגם במקביל לתואר שני באוניבסיטה). עם השנים השתניתי לגמרי ופשוט אין לי צורך לבלות לבד, דווקא הצורך שלי הוא הפוך-לבלות עם הילדים. לא תאמיני-אין לי גם צורך לצאת לחופשה זוגית כמו שהיה פעם, אני אוהבת להיות עם הילדים ולבלות איתם. ולא, אני בכלל לא אמא למופת ולא עסוקה עם הילדים מהבוקר עד הערב (אני עובדת משרה מלאה). ועדיין מאוד מאוד רוצה עוד ילד, רוצה שיהיו יותר מי 2 ילדים בבית (פתאום נהייה שקט בבית בלי הגדולה). רוצה עוד ילד שיגדל במשפחה שלי ביחד עם הילדים שיש לי כבר. ורוצה עוד פרק זמן שאהייה מוקדשת לילדים לפני שאשאר לבד. לא יכולה להסביר ומקווה שתביני. ואני נורא כועסת על בן זוגי שלקח לי שנתיים (מואד יקרות בגילי) לשכנע אותו. הוא גם לא מבין אותי עד הסוף, אהל בסוף הסכים, לא יודעת לכמה זמן.

סליחה על תשובה ארוכה ובטח מלאה בטועיות
.
 
הראש ויתר והלב לא מסוגל לשחרר

תודה ששיתפת. גם אצלי בן הזוג בחרדות כלכליות ושנים שלא רצה עוד אחד. עשה ''בשבילי'' אבל לא בלב שלם. זה בהחלט משפיע עלי ומערער את הביטחון. הכסף הוא בהחלט שיקול חזק נגד.אפשר לומר שהראש ויתר והלב לא מסוגל לשחרר....
 
אני מאמינה שזו החלטה שמתקבלת מהלב

כשהכמיהה מאד מאד חזקה, הלב מוביל את ההחלטה ולא הראש. ומהבחינה הזו, במובן מסויים, את עדיין בפינת הביניים, בין האובדן להריון החדש. זה מקום מורכב להיות בו, ולפעמים יש נשים שנשארות בו עד שהביולוגיה עושה את שלה והריון חדש אינו בגדר אפשרות, ואז הלב מתרצה ומסוגל להשלים באמת עם החסר שלא התמלא.
 
אני חוששת שאת שוב צודקת

תודה שאת עוזרת לי לדייק את מה שעובר עלי. מן הסתם החודשים הקרובים יהיו מלאים בחשבון נפש ובלילות ללא שינה, ואז כמו שאמרת, הביולוגיה תכריע. ויש בזה משהו שפוי ומנחם. אחרת הייתי כנראה ממשיכה להתלבט לנצח.
אני קרובה לגבול של גיל 43. גם ככה אני כל הזמן אומרת לעצמי שלהיות אמא לתינוק בגיל הזה ובהמשך -אמא לילד בכיתה א בת 50 זה לא נכון עבורי. (רק עבורי כמובן. לנשים אחרות זה יכול להיות הדבר הנפלא ביותר), גם ככה בן זוגי לא מוכן להכנס לזה עד שאין שיפור במצב הכלכלי. כל הנתונים מצביעים על החלטה מאד ברורה- להסתפק במה שיש. ויש 2 ילדים מקסימים. אבל הגוף רוצה לחבק תינוק. להיות שוב א ח ד עם עוד יצור קטנטן. והלב משתוקק לעלות שוב על גדותיו לעוד פעם אחת אחרונה בחיים האלה.
 


הדיון שפתחה איןאריות ודיונים קודמים שהיא ואחרות עוררו כאן אחת לתקופה כל כך חשובים כדי לשפוך אור על מרכיב נוסף בסיפור, ובמתן לגיטימציה ותמיכה למי שבוחרת בדרך אחרת למסלול חייה.
את כותבת כל כך נוגע ללב, ירח וניל, ואני מאוד מזדהה איתך (גם אם לא הגבתי עד כה). הייתי כפסע מנקודה דומה, בערך באותו גיל ומצב משפחתי, ורק המקרה שינה את מצבי, כך שאני כל כך רוצה לחבק אותך, לאחל לך השלמה ושמחה בדרך בה את צועדת.
 
אני לא חושבת שזה קשור למספר הילדים האובייקטיבי

אלא למה שאת רוצה או למה שרצית. בטוחה שכאלה שרצו שני ילדים וזה מה שיש להן, זה נראה להן ממלא ומספק. וכאלה כמוני שילדו חמישה ונשארו עם ארבעה, בכל תמונה של הארבעה רואות את הרווח הקטן בין הילדה לאח שלה ששם צריכה היתה לעמוד החמישית, בדיוק ברווח הזה. היה לנו בשכונה יום פתוח בבית הספר לילדים שעולים לכיתה א', דיברתי עם חברה שהבת שלה עולה ואמרתי לה וואו זהו אין יותר ילדת גן בבית... והיא אומרת לי נכון איזה כיף! והיא עם שני ילדים. ואני עם ארבעה בבית כבר מעכשיו בחרדות מהרגע הזה שלא יהיו יותר ילדי גן אצלי... וזה רק יגיע עוד שנתיים... ברור שזה קשור לאובדן גם. אבל ממש לא רק... אז באמת נראה לי שהמספרים האלה לא אומרים כלום. התחושות האלה באות מכל כך הרבה מקומות... לוחצות על כל כך הרבה כפתורים בזהות האישית ובתחושת היכולת ובסטטוס שלך בעיני עצמך ובעיני החברה ועוד המון המון דברים. זה הדבר הכי סובייקטיבי והכי אישי שיש.
 
מסכימה לגמרי

לי יש שלושה ולגמרי מרגיש לי שרק התחלתי את המשפחה.....
יש לי חברה עם ילדה אחת שלגמרי מרוצה ולא רוצה עוד. וחברות עם שניים שמרגישות שלמות.
אז כנראה שזה כל אחד ומה שהוא חלם.
יש לי גם דוגמא לחברה מאוד טובה שהיו לה שניים המון שנים. ותמיד היתה מרוצה. פתאום בגיל 40 החליטה שהיא חייבת בעצם שלישי (הילדים שלה היו כבר גדולים) עשתה שנה של טיפולי פוריות בשביל זה וילדה את השלישי לפני 9 חודשים. ועכשיו היא לגמרי מרוצה עד מעל לגג.
ככה שזה סופר אישי.
 

mevugeret1975

New member
דברים נוגעים ללב כתבת

לא אכתוב פה קלישאות. קשה לתאר לעצמי מה עברת
.
ולא יכולת לתאר את זה בצורה טובה יותר-אין פה משמעות במספרים. הכל סוביקטיבי ומאוד אישי, וזה גם משתנה עם הזמן באותו בן אדם.
 
למעלה