הכאב של השעות הקטנות של הלילה
בלילות האחרונים אני מתקשה להירדם.
אתמול הרגשתי איך הכאב גואה וגואה עד שלא נשאר מקום בגרון והתחלתי לבכות.
יושבת בחושך בסלון ב-2 בלילה ובוכה בשקט.
אז כתבתי ופרקתי והוצאתי הכל החוצה.
משתפת איתכן- אחיות לכאב.
בן שלי
הידעת? אני מתגעגעת.
בכל יום מחדש אני דוחקת הצידה מחשבות ודמעות וגעגועים ומתמסרת בשמחה לנורמליות ולחיים מסביב.
ליונתן שכל יום לומד להגיד או לעשות משהו חדש.
לבישולים, לעבודה, לזוגיות, לטלויזיה, לחברות, לכביסות...
אני עושה כמיטב יכולתי לא לחשוב, לא לחזור לרגעים ששברו אותנו.
ואז נגמר היום והבית משתתק ומתחיל הלילה. ובתוך השקט הזה של הלילה, המחשבות והדמעות והגעגועים מגיעים.
ואני שונאת אותם ואוהבת אותם. שונאת כי הם מכאיבים לי ופוצעים את נפשי. ואוהבת – כי זה הדבר היחיד שנשאר לי ממך. הזכרון והגעגועים.
אז אני לוקחת נשימה עמוקה, כי יודעת שיכאב, אבל מאפשרת לעצמי לשלוף בזהירות החוצה את הזכרונות מאותו יום בו נולדת. שלא כדרך הטבע ושלא כמו שרציתי.
לרגע היחיד שהיה שלי ושלך בו החזקתי אותך ונפרדתי ממך.
ואני כבר לא זוכרת בדיוק איך נראית, אבל זוכרת מה הרגשתי כשראיתי אותך וכמה אני אוהבת אותך.
והכאב והצער לוחצים חזק בבטן. והדמעות שוטפות ולא נגמרות.
ואני מתגעגעת מתגעגעת מתגעגעת.
ואני עצובה כל כך. ומצטערת על כל רגע שאתה לא פה.
ובוכה על שנינו. על הבן שאתה לא תהיה ועל האמא שאני לא אהיה לך.
ויש לי עוד הרבה דברים טובים להיות אסירת תודה עליהם אז אני חייבת להמשיך הלאה בחיים, למרות שמשהו בי קצת מת איתך.
אני עוד לא יודעת איך להמשיך. וחלק בי לא רוצה. אין לי ברירות. כי אני בוחרת בחיים.
אני רק הייתי רוצה להמשיך איתך. להחזיר את הגלגל לאחור, להבריא אותך, אם בכלל היית חולה...
להציל אותך מהכל.
ולא יכולתי. אף אחד לא יכול.
אני מבקשת מאלוהים כל לילה שישמור עלייך למעלה. שישמח אותך. שיחבק אותך חזק כמו שאני הייתי רוצה לחבק אותך. שינשק אותך, שיגן עלייך.
שישלח אותך אליי בגלגול הזה.
שישמור על הנשמה הטהורה שלך
מקווה שאולי בדרך לא דרך, הנשמה שלך יודעת כמה אני אוהבת אותך.
אולי אם אצעק מספיק חזק אז תשמע...
בן שלי
אתה חסר לי
ואני אוהבת אותך
בלילות האחרונים אני מתקשה להירדם.
אתמול הרגשתי איך הכאב גואה וגואה עד שלא נשאר מקום בגרון והתחלתי לבכות.
יושבת בחושך בסלון ב-2 בלילה ובוכה בשקט.
אז כתבתי ופרקתי והוצאתי הכל החוצה.
משתפת איתכן- אחיות לכאב.
בן שלי
הידעת? אני מתגעגעת.
בכל יום מחדש אני דוחקת הצידה מחשבות ודמעות וגעגועים ומתמסרת בשמחה לנורמליות ולחיים מסביב.
ליונתן שכל יום לומד להגיד או לעשות משהו חדש.
לבישולים, לעבודה, לזוגיות, לטלויזיה, לחברות, לכביסות...
אני עושה כמיטב יכולתי לא לחשוב, לא לחזור לרגעים ששברו אותנו.
ואז נגמר היום והבית משתתק ומתחיל הלילה. ובתוך השקט הזה של הלילה, המחשבות והדמעות והגעגועים מגיעים.
ואני שונאת אותם ואוהבת אותם. שונאת כי הם מכאיבים לי ופוצעים את נפשי. ואוהבת – כי זה הדבר היחיד שנשאר לי ממך. הזכרון והגעגועים.
אז אני לוקחת נשימה עמוקה, כי יודעת שיכאב, אבל מאפשרת לעצמי לשלוף בזהירות החוצה את הזכרונות מאותו יום בו נולדת. שלא כדרך הטבע ושלא כמו שרציתי.
לרגע היחיד שהיה שלי ושלך בו החזקתי אותך ונפרדתי ממך.
ואני כבר לא זוכרת בדיוק איך נראית, אבל זוכרת מה הרגשתי כשראיתי אותך וכמה אני אוהבת אותך.
והכאב והצער לוחצים חזק בבטן. והדמעות שוטפות ולא נגמרות.
ואני מתגעגעת מתגעגעת מתגעגעת.
ואני עצובה כל כך. ומצטערת על כל רגע שאתה לא פה.
ובוכה על שנינו. על הבן שאתה לא תהיה ועל האמא שאני לא אהיה לך.
ויש לי עוד הרבה דברים טובים להיות אסירת תודה עליהם אז אני חייבת להמשיך הלאה בחיים, למרות שמשהו בי קצת מת איתך.
אני עוד לא יודעת איך להמשיך. וחלק בי לא רוצה. אין לי ברירות. כי אני בוחרת בחיים.
אני רק הייתי רוצה להמשיך איתך. להחזיר את הגלגל לאחור, להבריא אותך, אם בכלל היית חולה...
להציל אותך מהכל.
ולא יכולתי. אף אחד לא יכול.
אני מבקשת מאלוהים כל לילה שישמור עלייך למעלה. שישמח אותך. שיחבק אותך חזק כמו שאני הייתי רוצה לחבק אותך. שינשק אותך, שיגן עלייך.
שישלח אותך אליי בגלגול הזה.
שישמור על הנשמה הטהורה שלך
מקווה שאולי בדרך לא דרך, הנשמה שלך יודעת כמה אני אוהבת אותך.
אולי אם אצעק מספיק חזק אז תשמע...
בן שלי
אתה חסר לי
ואני אוהבת אותך