ריקנות ובלבול

dubonit7

New member
ריקנות ובלבול

היום עצוב לי אולי הכי שהיה עד עכשיו.
היום הפסקתי באופן יזום הריון בשבוע 20+5.
היום הזה שהתחיל בעצם אתמול, משאיר אותי כאובה ומבולבלת וכועסת
הריון שהתחיל רגיל לגמרי, עם סקירת מערכות תקינה ושקיפות עורפית מצויינת
ואז בדיקה של צ'יפ גנטי שמורידה מסך שחור על הכל:
יש בעיה בכרומוזום 2p16.3
חסר חלק קטן אבל חשוב.
הילד יכול לצאת עם פיגור שכלי, אוטיזם, בעיות התפתחות קשות, פרכוסים ומחלות נפש.
ויש סיכוי של 26% שזה יקרה.
אם אחד מאיתנו נשא של החוסר הסיכון הוא "רק" 15%.
במילים אחרות- אחד לארבע במקרה הגרוע 1 ל- 7 במקרה הטוב.
סיכון גדול. רולטה רוסית.
בן הזוג ואני תמימי דעים- לא לוקחים סיכון.
יש כבר ילד בריא בבית.
הסיכון הזה, אם נקח אותו יכול להרוס לנו ולו את החיים.
מיד הולכים לועדה להפסקת הריון ומשם לאישפוז מיידי.
שלב ראשון- מפסיקים לעובר את הדופק. אני מרימה מבט למסך האולטרא סאונד ורואה איך הלב שלו מאט.
ומרגישה כמו רוצחת. תחושת אשמה נוראית. הרגתי את הבן שלי.
הרופא מוודא אחרי כמה דקות שאין דופק ואני נמצאת בתהום.
שלב שני- כדורי ציטוטק לכיווץ הרחם.
כאבי תופת של צירים 15 שעות.
מתחננת לאפידורל.
שלב שלישי - כשהאפידורל כבר מוזרק הפתיחה מלאה.
הרופאה מגיעה ומיילדת אותו.
מלאך קטנטן. יפה ושליו ודומה כל כך לאחיו. ואני נקרעת בין הרצון לברוח לבין התחושה שאני חייבת להיפרד ממנו ולהגיד לו עד כמה הוא אהוב. ושלא אשכח אותו לעולם.
ולהתנצל בפניו שלא נתתי לו צ'אנס. ולבקש שלא יישנא אותי. ולאחל לו שלווה וטוב.
אחותי לידי מחזיקה לי את היד ושתינו ממררות בבכי. ואני רוצה לשמור אותו עוד קצת, אבל יודעת שזה מיותר.
ואנחנו נפרדים.
ואני שוב לבד עם הריקנות.
כולם אומרים לי שהחלטתי נכון- חברים, רופאים, משפחה. כולם.
הבעל מביא את הילד מהגן אחרי הצהריים לבקר. ואני מסתכלת עליו וחושבת על אחיו הקטן שלא יכיר. על כמה שהם דומים.
ומרגישה כל כך אשמה ומבולבלת.
צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב, בכוח, שהסיכון גבוה, והעובר, מתוק ככל שיהיה, הוא לא כמו האח הגדול והבריא שלו.
הוא יכול להיות עם פיגור או אוטיזם.
וכאן אני עוצרת. כי אין לי עוד מילים.
רק צער עמוק וריקנות.
 
אי אפשר להזדכות על ילד

כשהוא כאן - הוא כאן. עם החבילה שלו. מה שלא תהיה. אוטיזם, פיגור, בעיות התפתחות, פרכוסים. מול החיים של אחיו הגדול. מול החיים שלכם כהורים וכבני אדם. מול החיים של שלושתכם כמשפחה. מחוזות ה"מה אם" קורצים מאד בסיטואציה הזו ומכאיבים עד אין קץ. ומה אם היה נולד בריא. את כתבת, זו רולטה. אילו היו שמים אקדח תופי עם 7 מקומות בידך. לא היית יורה. האמיני לעצמך שבחרת נכון. שבחרתם נכון. שלפי המידע שהיה בידיכם בנקודת הזמן הזו היתה לכם רק אפשרות אחת. וטפלי בעצמך. השבר נורא ועמוק. הכאב עצום. החוויה כמעט לא ניתנת לתיאור במילים. את בשום אופן לא רוצחת. גוננת על הבן הבכור שלך. וגם על השני בבחירה שעשית. את אמא אמיצה שעשתה בחירה קשה מנשוא.
 

שירהד1

Member
מנהל
משתתפת בצערך על אובדן ההריון


אוי. כמה כאב לב. באמת שנורא נורא עצוב.
אני לא יכולה שלא להימנע משאלות טכניות- האם נתנו לך לבחור בין גרידה מאוחרת לבין לידה? למה המסך היה דלוק בעת מתן הזריקה? (נשמע לי כל כ אכזרי כלפי האישה...), האם בעלך היה איתך בלידה? (כי כתבת שאחותך היתה לידך) האם את החלטת לראות את העובר ולהיפרד ממנו, או שמישהו יעץ לך זאת?

ולגבי הפן הרגשי- מדובר בטראומה שצריך לטפל בה. האם ליוותה אותך עובדת סוציאלית של בית החולים בתהליך הקשה הזה? האם את מקבלת סיוע רגשי כעת? את מתארת מגוון קשה מאוד של רגשות, מעבר לעצב והכאב והכעס- בלבול והמון אשמה. ממליצה לשקול סיוע רגשי כדי לעזור לעצמך להתמודד עם מגוון הרגשות הקשים הללו (אם תבחרי בכך- את יכולה ליצור עימי קשר במערכת המסרים לצורך כך, או להסתכל הרשימה המטפלות הקיימת בפורום).

ההחלטה אכן היתה קשה ואכזרית, אך אם אני מסתכלת על זה בצורה רציונאלית, כפי שצריך לעשות במקרים אלו, ההחלטה היתה ברורה מאליה. עשית אותה כאמא אחראית ואוהבת.

איתך בצערך,

שירה.


שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028
 

dubonit7

New member
עונה חזרה

היי שירה
תודה על תגובתך.
לשאלותייך-
1. אני בחרתי בלידה בקפלן כי ביה"ח היחיד שמסכים לגרידה בשבוע כזה הוא אסף הרופא ולא היה תור פנוי עדאחרי פסח ורציתי כבר לגמור עם הסיוט הזה.
2. המסך היה דלוק כי אני רציתי לראות ולהיפרד ממנו. בדיוק כפי שבחרתי להיפרד ממנו בלידה ולתת לו את הכבוד הראוי לו. הוא הבן שלי ותמיד יהיה הבן שלי.
3. נפגשתי עם עובדת סוציאלית לבקשתי. היא הגיעה ביום שישי בתשע בערב. מלאך משמיים ממש. עזרה לעשות סדר בראש. השתמשה בשיטה שנקראת EMDR. וממש עזרה לי להפסיק את תחושת האשמה. עכשיו נשארו "רק" העצב והגעגוע.
3. אין לי ספק שאעזר בתמיכה רגשית של איש מקצוע. זוהי חוייה מטלטלת.

מאוד עזר לי היחס המדהים של הצוות בקפלן שליווה אותי לאורך כל התהליך בצורה מדהימה.
חייבת לציין שהיום כבר יותר טוב. מדי פעם השגרה והנורמליות חוזרים לתפוס פיקוד. ולפעמים העצב יותר נוכח. וזה בסדר. כי ככה זה צריך להיות.
נדהמת מעצמי ומהכוחות שאני מגלה בעצמי.
לקחתי שבוע חופש מהעודה כדי לאפשר לעצמי לנשום ולאגור כוחות.
ו... זהו.
 

שירהד1

Member
מנהל
היי בחזרה-

1. לגמרי מובן לי שרצית כבר לגמור עם הסיוט הזה. הכי מובן בעולם. חשבתי שקפלן עושים גרידות מאוחרות עד שבוע 22.

2. בחירה קשה, מודה. אבל כל עוד מדובר על בחירה שלך- הכל לגיטימי.

3. האם העובדת הסוציאלית היתה מטעם בית החולים? פשוט אני לא מכירה שירות כזה שמגיעות נשות מקצוע בשעות לא קונבנציונאליות. אודה לך אם תוכלי להסביר. זה יתן לי מידע כדי לדעת בעתיד לכוון את הנשים.
אני שמחה מאוד שהצלחת להתגבר על תחושות האשמה. יחד עם זאת, אני לא מאמינה בפתרונות של קסם, ולכן, תהיי ערה לגבי תחושותייך- גם בנושא זה, וטפלי בהתאם לצורך.

שמחתי לקרוא על היחס המדהים של הצוות בקפלן. זה חשוב מאוד וטוב שציינת זאת.


שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
ליווי ותמיכה בנשים לאחר אובדן הריון.
09-7749028
 

dubonit7

New member
עונה שוב

היי
לגבי הגרידה- האופציה קיימת, אך לא רצוייה בשל הסיכון לרחם.
הבחירה שלי להסתכל, להיות נוכחת הייתה החלטה של אותו הרגע. מעין צורך שלי לראות אותו, להיפרד, להיות שם כאמא שלו ברגע הכי קשה.
יש רגעים שאני חושבת שחבל שהסתכלתי על הצג. אבל אני לא. מתחרטת על הלידה עצמה או על הרגע שהחזקתי אותו. הרגע הזה היה עוצמתי מאוד, מלא אהבה.
קפלן הדהימו אותי ביחס, העו"ס של הביה"ח דיברה איתי בטלפון ואמרה לי שאם אני רוצה, היא תגיע. היא גם התקשרה אליי אחרי השחרור, לשאול לשלומי, המליצה על אנשי מקצוע להמשך הטיפול ובאופן כללי אמרה שכל עזרה נוספת שאצטרך, שאפנה אליה גם אם זה עזרה בפן הרפואי- יש לה קשרים אצל מנהלי המחלקות.... נתנה לי את הנייד האישי שלה. זה נדיר למצוא כאלו אנשים.
אני רק יכולה להמליץ לבנות פה לקחת כמה שיותר עזרה. אבל באמת שלא יכולה להבטיח שיזכו ליחס שאני קיבלתי בכל מקום אחר.
 
משתתפת בצערך


לפני כמעט 4 שנים הייתי באותו המקום, עם מקטע חסר בכרומוזום אחר.
גם לנו יש ילדה אחת וגם לנו היה ברור שלא לוקחים סיכון.
להבדיל מהלידה השקטה שלך, אצלי הצוות לא היה רגיש והלידה היתה מאוד טראומטית.
חודש וחצי אח"כ גילינו שהממצא מורש ממני.
כמעט 4 שנים עברו ואני עדיין אמא לילדה אחת. מאז הלידה השקטה עברתי עוד 2 הפלות בגלל אותו ממצא (בהריונות אלו עשינו סיסי שליה, כדי לא להגיע לעוד לידה שקטה) ו-2 הפלות בגלל שהדופק פסק מעצמו.
בין ההריונות ניסינו PGD שלא הוביל להריון ואחרי 4 שאיבות החלטתי שאני לא רוצה לעבור שאיבות נוספות.

אני שמחה לקרוא שבתוך כל התהליך הקשה, את מוצאת את הדרך שלך ובוחרת בהתאם למה שמתאים לך.
הממצא ומה שבא בעקבותיו הם רגעים מכוננים, החיים מתחלקים ללפני ואחרי ואין דרך למחוק את מה שהיה ואת מה שלא יהיה.

עצובה ביחד איתך
 
קורע לב


קשה לי למצוא את המילים לנחם.
רק שמחה לקרוא בהמשך תגובותייך שלפחות את רגשות האשם, אשר כל כך לא מוצדקים ולא הוגנים כלפייך, הסרת מעלייך.
&nbsp
חיבוק גדול
 

dubonit7

New member
מעריכה מאוד

היי לך
זה מוזר, את יודעת...
אני כותבת פה דברים כל כך אישיים לבנות שאיני מכירה ואיכשהו, הן על תקן אחיות שלי פה. כאלו שמבינות אותי הכי טוב.
כל יום, כל שנייה שעוברת הם תהליך עכשיו.
למשל היום, הייתי 4 שעות לא עצובה, אפילו שמחה.
ורגע לפני, באוטו, בדרך חזרה הביתה צעקתי לשמיים שיישרף הכל.
אני מניחה שהקוטביות הזו תלך ותידעך. האיזון יגיע.
האשמה איננה, הגעגוע נשאר.
אשמח בהזדמנות לשמוע גם את רגשותייך
 
כואב נורא

טוב שאת בבית.
הקוטביות תלך ותדעך ואת תחזרי להרגיש שמחה שוב.
היום השלישי הוא היום הכי קשה לדעתי. צניחה הורמונלית קשה ותחושת חירפון חושים.
מאחלת לך ימים טובים ומחבקת אותך.
 
כמה כאב..

נשמע טראומטי לחלוטין וכל כך מבינה, הייתי מול החלטה כזו לפני שבוע.. למרות שברור שההחלטה של שתינו נכונה כי אני עובדת מול ילדים עם פיגור שכלי ואוטיזם וגם מגדלת ילד אוטיסט בתפקוד גבוה. זה פשוט קשה ובהחלט מסוגל להרוס משפחה, וזה לא הופך להיות קל יותר.. ברור לי שאת עשית בדיוק מה שהיית צריכה, רק הרגשות אשם נדבקים והאובדן קשה מנשוא.. מחבקת אותך מפה, תתני לעצמך את הזמן להתאבל, בוכה איתך מפה..
 

dubonit7

New member
באותה הסירה

היי
כשקראתי את מה שכתבת, שיש לך ילד אוטיסט בתפקוד גבוה, המחשבה הראשונה שעברה בי זה- מזל שבתפקוד גבוה. המחשבה השנייה- האם זה משנה את ההתייחסות להריונות העוקבים?
האם ההחלטה שניצבת מולה לפני שבוע קשורה למצבו?
אשמח אם תשתםי אותי במקרה שלך, כי כל מקרה הוא סיפור שונה.
אני מבינה שקיבלת את אותה ההחלטה כמוני אם את כותבת פה... ��
 
המקרה שלי..

האמת שהיה קשה לי לדבר על זה לפני אבל אולי הגיע הזמן.. אני באה ממשפחה דתית ובמקור לא היינו עושים בדיקות מתוך אמונה של ניסים גלויים לא יקרו ושלא מפילים וכאלה. המשפחה שלי תורמת לאפרת וסיפרתי פה פעם שהכריחו אותי באכזריות לראות בתור נערה הפלה בשידור חי כדי לשכנע לא לעשות אף פעם.. בהריונות הראשונים עשיתי ממש בדיקות בסיסיות.. הגדול שלי אובחן עם אוטיזם בגיל דיי מאוחר כי הוא באמת בתפקוד ממש גבוה. בעקרון בוודאות זה קל יותר מכל דבר אחר שהכרתי. כמו שאמרתי אני עובדת במעון יום שיקומי (שעד לא מזמן המשיך עד גיל בית ספר). במסגרת העבודה הכרתי את המקרים הקשים - מי פחות ומי יותר. ראיתי בדיוק מה זה אומר בלי הסתרות והתייפיפות של צילומי טלויזיה ו"אוטיסט מחמד" של סלבס.. סליחה זה כבר הומור שחור של צוות והורים שמכירים ומתמודדים כל הזמן. במציאות זה קשה ולא יפה ודורש מהמשפחה המון כוחות נפשיים ופיזיים והרבה פעמים האחים נדחקים, הזוגיות נדחקת והחיים הופכים למלחמת קיום של הילד הפגוע על חשבון העולם.. שלא תביני לא נכון - יש שם הורים אמיצים וחזקים ואני מעריצה כל אחד ואחד מהם - הם מהממים. אני מאוהבת בילדים ומחבקת ואוהבת.. מצד שני אין פה מה ליפות מציאות - זה קשה ואכזרי ואני מניחה שאם ההורים היו יודעים מול מה הם יתמודדו רובם היו מוותרים מראש.. ההריון הזה היה קצת הפתעה (7 חודשים אחרי לידה) וגיליתי שקיפות ממש רעה ובסוף בסיסי שליה עוברית עם תסמונת דאון. למרות שהתסמונת ממש לא הדבר הכי קשה שראיתי, ופעם היה לי ברור שאין מצב להפיל ילד כזה - פתאום עמדה מולי ילדה שלנו עם התסמונת, והיא מקרה קל יחסית - במציאות זה לא חיים.. באישור רב ובגלל המצב המשפחתי שלנו שעם ילד אוטיסט ברקע קיבלתי אישור להפלה. היה לי מאוד קשה עם זה ובכיתי כל היום וכל הזמן לבורא שייקח אותה בעצמו. בסופו של דבר באמת קרתה הפלה טבעית כי הזדהם לי מהסיסי שליה. דיי מאשימה גם את עצמי כי מהרגע ששמעתי לא שמרתי על ההוראות בכלל ואפילו קצת עשיתי בכוונה מה שלא צריך (לא בטוח שקשור). בכל מקרה גם אני כל היום עם רגשות אשם וכאב, לא ממש מתפקדת רגשית - מתפקדת טכנית בבית, עושה כל מה שצריך אבל הלב ריק וכואב.. כל כך מבינה אותך, שבועיים עמדתי למות מכאב, מרגישה אשמה ששמחתי שהפסיק לה הדופק (ראיתי הכל בא.ס. בלייב), שאני לא מסתפקת בטוב שיש לי וחושבת שמותר לי לבכות בכלל.. שבא לי עוד אבל מפחדת.. בקיצור מרוקנת ומבולבלת זה בדיוק ההגדרה. סליחה על החפירה ומקווה שעזרתי במשהו..
 
כמה אני מבינה אתכן... כמה הלב נקרע אל הקטן שלי

כאב שלא כבה לעולם.
קטן של אמא, בכור של אמא, אהוב ליבי.
מקווה שהחלטתי נכון
מקווה שאתה מפוייס.
שעשיתי טוב בשבילך.
שכולם צודקים.
אבל כולם, המשיכו להם הלאה.
ואמא, כל יום, כל יום, היא זוכרת אותך.

מחבקת אותו.
מחבקת אתכן.
 
למעלה