סופסוף מצאתי מקום לפרוק...
כתבתי את זה שבוע לאחר האובדן שלי. מאז חלף עוד קצת זמן, אבל הכאב שלי לא השתנה. אני מקווה שאצליח כאן בחסות האנונימיות לצאת מהדיכאון.
שבוע חלף. שבוע שלם מאז נגדע אושרי, אחרי כמעט שבועיים של אושר עילאי, מאז שנודע לי שסוד קטן ויקר כל כך צמח בבטני. שישה שבועות בלבד הוא זכה להיות חלק ממני ואני חלק ממנו, ואז ההבנה שזהו. נגמר. כאבים ודם. אשפוז ביום שישי בלילה. יומיים של עדיין תקווה שהכל יהיה בסדר, ואז לפני שבוע בדיקה פולשנית, מכאיבה, והבשורה המרה. הילד שלך חי, יש לו דופק, אבל ההריון לא תקין. הוא השתרש מחוץ לרחם, בחצוצרה, ויש צורך בניתוח להוציא את החצוצרה, עם התינוק שלך בפנים. וככה, כל כך מהר, האושר שלי נגמר והתחלף בכאב עמוק, בחרטה, באשמה. נתתי שיקחו את הילד שלי, זה ששנתיים אנו מחכים לו, שעברנו טיפולים כדי להשיג אותו, ההריון הראשון שאי פעם היה לי – נתתי והסכמתי שיהרגו אותו, כי גם אני כבר נמצאתי בסכנת חיים, ולילדי הקטן לא נותר סיכוי.
ועכשיו אני מנסה להזדכות ולהזדכך דרך הכתיבה. שנים ארוכות לא כתבתי דבר, בעוד שאת נעוריי העברתי בכתיבה, בהתחבטות והתייסרות הנפש. כמה לא ידעתי מה הוא צער. חשבתי שאמות כשאותו בחור סירב לי ושבר את ליבי, חשבתי שליבי לא יעמוד בצער הזה, הרגשתי שאני נושמת זכוכית גרוסה עם קצוות חדים בכל נשימה ונשימה. והנה, הכאב הזה חלף, ונשכח לחלוטין עם הגעתו של הבחור שלימים יהפוך לבעל ולפרטנר ולחבר הכי טוב ולנשמה הכי עדינה והכי חזקה שהכרתי. האם גם הכאב הזה, הנוכחי, כאב שלי ושלו ושל משפחותינו ושל חברינו הקרובים ביותר שהוכנסו בסוד המביש הזה, האם גם הוא אי פעם יחלוף? האם אי פעם אסלח לעצמי? האם יבוא תינוק אחר, בריא, שישלים את ההריון ויוולד וימלא את החלל שבליבי וידביק בחזרה את מה שנשבר? אינני יודעת. באמת שלא. בינתיים אני שוכבת בספה, כאובה, עם תפרים, עם סימנים כחולים בכל הזרועות מהאינפוזיה ובדיקות הדם והחיטוטים והמחטים, מדממת החוצה את שאריות ילדי עם ריפוד הרחם המתכווץ, החוזר לעצמו, הריק.
וכואב לי, כל כך כואב לי, ואין לשמיים רחמים עליי. הכאב הפיזי אינו מטריד אותי, אבל הצער... אני לא יודעת כיצד אתאושש ממנו. ובינתיים בוואטסאפ שלי תמונות רצות – עוד חברה ילדה תינוקת, עוד חברה שולחת אולטרסאונד ומבשרת על ההריון השני שלה, עוד חברה מספרת בסוד שהיא כבר 14 שבועות בהריון ומאושרת כל כך. ואני בוכה, צורחת את כאבי לשמיים, כי הרחם שלי ריק ואין לי כלום ואני שום דבר.
כתבתי את זה שבוע לאחר האובדן שלי. מאז חלף עוד קצת זמן, אבל הכאב שלי לא השתנה. אני מקווה שאצליח כאן בחסות האנונימיות לצאת מהדיכאון.
שבוע חלף. שבוע שלם מאז נגדע אושרי, אחרי כמעט שבועיים של אושר עילאי, מאז שנודע לי שסוד קטן ויקר כל כך צמח בבטני. שישה שבועות בלבד הוא זכה להיות חלק ממני ואני חלק ממנו, ואז ההבנה שזהו. נגמר. כאבים ודם. אשפוז ביום שישי בלילה. יומיים של עדיין תקווה שהכל יהיה בסדר, ואז לפני שבוע בדיקה פולשנית, מכאיבה, והבשורה המרה. הילד שלך חי, יש לו דופק, אבל ההריון לא תקין. הוא השתרש מחוץ לרחם, בחצוצרה, ויש צורך בניתוח להוציא את החצוצרה, עם התינוק שלך בפנים. וככה, כל כך מהר, האושר שלי נגמר והתחלף בכאב עמוק, בחרטה, באשמה. נתתי שיקחו את הילד שלי, זה ששנתיים אנו מחכים לו, שעברנו טיפולים כדי להשיג אותו, ההריון הראשון שאי פעם היה לי – נתתי והסכמתי שיהרגו אותו, כי גם אני כבר נמצאתי בסכנת חיים, ולילדי הקטן לא נותר סיכוי.
ועכשיו אני מנסה להזדכות ולהזדכך דרך הכתיבה. שנים ארוכות לא כתבתי דבר, בעוד שאת נעוריי העברתי בכתיבה, בהתחבטות והתייסרות הנפש. כמה לא ידעתי מה הוא צער. חשבתי שאמות כשאותו בחור סירב לי ושבר את ליבי, חשבתי שליבי לא יעמוד בצער הזה, הרגשתי שאני נושמת זכוכית גרוסה עם קצוות חדים בכל נשימה ונשימה. והנה, הכאב הזה חלף, ונשכח לחלוטין עם הגעתו של הבחור שלימים יהפוך לבעל ולפרטנר ולחבר הכי טוב ולנשמה הכי עדינה והכי חזקה שהכרתי. האם גם הכאב הזה, הנוכחי, כאב שלי ושלו ושל משפחותינו ושל חברינו הקרובים ביותר שהוכנסו בסוד המביש הזה, האם גם הוא אי פעם יחלוף? האם אי פעם אסלח לעצמי? האם יבוא תינוק אחר, בריא, שישלים את ההריון ויוולד וימלא את החלל שבליבי וידביק בחזרה את מה שנשבר? אינני יודעת. באמת שלא. בינתיים אני שוכבת בספה, כאובה, עם תפרים, עם סימנים כחולים בכל הזרועות מהאינפוזיה ובדיקות הדם והחיטוטים והמחטים, מדממת החוצה את שאריות ילדי עם ריפוד הרחם המתכווץ, החוזר לעצמו, הריק.
וכואב לי, כל כך כואב לי, ואין לשמיים רחמים עליי. הכאב הפיזי אינו מטריד אותי, אבל הצער... אני לא יודעת כיצד אתאושש ממנו. ובינתיים בוואטסאפ שלי תמונות רצות – עוד חברה ילדה תינוקת, עוד חברה שולחת אולטרסאונד ומבשרת על ההריון השני שלה, עוד חברה מספרת בסוד שהיא כבר 14 שבועות בהריון ומאושרת כל כך. ואני בוכה, צורחת את כאבי לשמיים, כי הרחם שלי ריק ואין לי כלום ואני שום דבר.
