רוצה קצת לפרוק מהלב

רוצה קצת לפרוק מהלב

טריגר הפסקת הריון ודיון על המשמעות הפיזית לעובר
.
.
.
.
.
.
.
.
.
לא ביקרתי כאן ככותבת כבר שנים, למי שעוד זוכרות: בעברי לידה שקטה בשבוע 20, הפסקת דופק בשבוע 10 וגרידה, אבחון בן זוגי כנשא וחולה בתסמונת סטיקלר, הריון שצלח ובבית ילדון קטן ומתוק, הפלה בשבוע 7 וכעת הריון בשבוע 13 ותשובה שלילית בסיסי שליה.
העובר/ית עם התסמונת.
תסמונת דומיננטית, 50% סיכויי העברה בכל הריון, כל נשא הוא גם חולה, אם כי הביטוי יכול להיות אפסי כשל אדם בריא ועד תופעות כמו עקמת קשה, חירשות, עיוורון, חיך שסוע ושפה שסועה, בעיות נשימה, מלפורמציה של עצמות הפנים (עצמות לחיים קטנות, לסת תחתונה וסנטר קטנים וגשר אף קטן), גמישות יתר וכו...

עברתי היום ועדה להפסקת הריון.
עם כל ההיסטוריה שלי, זו פעם ראשונה שלי (בלידה השקטה הייתי מרותקת למיטה ועשו זאת עבורי הרופאים). היה קשה ולא נעים בכלל.
הקושי העיקרי שלי הוא להפסיק חיים של עובר כ"כ רצוי ואהוב (ככל שהדחקתי וניסיתי שלא להתחבר, זה לא עבד, ביחוד שאני מרגישה תנועות משבוע 10) ובפרט הדרך שבה זה נעשה.
לא אפרט, בטוחה שהרוב יודעות, אבל העובד הוא חי ובר חישה כבר (אמנם שום איבר אינו מפותח סופית, אבל יש מערכת עצבים ומוח כבר גם אם לא מפותחים סופית.
אני לא מסוגלת להביא את עצמי לחיות בשלום עם לעשות זאת. לסיים חיים שאולי יהיו בסדר, ביחוד לא בדרך כ"כ קשה בעיני (מבלי איזשהי הרדמה לעובר). לא יכולה להפסיק לדמיין את הפחד והכאב שאולי יחוש ולא יכולה לחיות עם עצמי.
קיויתי איפושהו שיהיה תור פנוי כבר להיום או מחר ולא יהיה לי יותר מידי זמן להתחבטויות וכאב לב, אבל התור בשלישי ועם כל דקה שעוברת אני מתקשה יותר.
מפחדת מהמשמעות של ילד עם צרכים מיוחדים, לא לעצמי, אני הייתי מתמודדת היטב ועם המון אהבה וקבלה, אבל בן זוגי פחות ויש עוד ילד במשוואה. חייבת להתחשב בהם.
אבל מרגישה שעומדת לעשות משהו שלא אוכל לחיות איתו בשלום.
אני טבעונית מטעמי מוסר, מצילה חתולים וכלבים וחיות אחרות, כל חיים הם קדושים בעיני, ביחוד של מי שרוצה בהם וקשה לי ההחלטה והאחריות.

תוכלו בבקשה לשתף בחוויות של מי שעברה ?
 
הייתי במצבך לפני חודש

בעיה גנטית שיכולה לבוא לידי ביטוי 10-20% מהמקרים בפיגור או אוטיזם ויכולה גם לא להתבטא בכלל. אני הפסקתי את ההריון בשבוע 17. היה הדבר הקשה ביותר שעברתי. מרגע שנודע על התסמונת כולם שכנעו אותי שכדאי להפיל. עד השנייה האחרונה עוד קיוויתי שמישהו יגיד לי אל תעשי את זה, לא צריך, אבל זה לא קרה. אז עשיתי. להגיד לך שאני שלמה עם זה? לא ממש. אני משכנעת את עצמי שלא היה כדאי לסכן את המשפחה שכבר יש (2 ילדים). ושהעובדה שהכל התגלה לי במקרה היתה מכוונת מהיקום או משהו כזה. מה שאני כן יכולה לאמר שהזמן קצת עושה את שלו בהתחלה בכיתי המון עכשיו רק פעם בכמה ימים לזמן קצר כשאני לבד. הילדים שבבית לא נותנים לשקוע בדכאון.
אני מקווה שיעבור לך בקלות, זה לא פשוט...
 

אליסקה

New member


לא הייתי במצב הזה, אבל אני מבינה אותך ומזדהה עם מה שכתבת. אכן החלטה קשה. אני תוהה כמה מהבעיות ניתנות לזיהוי בהמשך (למשל - האם את העיוות בעצמות הפנים ניתן לזהות באולטרסאונד בשבוע 15?), ומה הסבירות שהתסמונת בכלל תתבטא (היא מתבטאת אצל 10% מהנשאים או אצל 60%?). יכול להיות שהייתי מנסה להבין את הסיכון ולא מפסיקה את ההריון אם הוא מתחת לאחוז מסוים שהייתי קובעת לעצמי מראש.
 


חיכיתי להודעה שלך, אבל כל כך קיוויתי שהיא תהיה בפורום השני.
כל כך הרבה משוכות ומהמורות והנה את ניצבת במקום שבו אף אחת לא רוצה לעמוד.

אזהרת טקסט ישיר ובוטה. מי שלא רוצה לקרוא, מוזמנת לעצור כעת.
.
.
.
.
.
.
.
.

3 פעמים עברתי ועדה. 3 פעמים החלטתי את אותה החלטה קשה. ואם יהיה עוד הריון ייתכן ואצטרך לעבור זאת בפעם הרביעית.
החיים קדושים, גם חיי העוברים, אבל עם כל הקושי והכאב (העצום, הנוראי, כזה שלא ניתן לתאר באמת במילים) אני עושה הבחנה בין החיים שברחם לבין החיים שכבר יצאו ממנו, הילדים שכבר קיימים.
החיים של הילדה הקיימת שלי, קדושים וחשובים יותר מכל דבר אחר.
אני לא מוכנה לסכן את ההווה והעתיד שלה, עבור עוברים שלא ברור האם יהיו ילדים "רגילים" או ילדים עם צרכים מיוחדים.

הצרכים המיוחדים מהממצא שלי שונים מהצרכים המיוחדים מהממצא של בעלך. המשותף הוא הדומיננטיות והמגוון האפשרי של הביטויים - החל מללא ביטוי כלל ועד צרכים סופר מיוחדים.
כמה שבועות אחרי ההפלה האחרונה, יצא לי לחשוב עם עצמי על "מה אם". מה אם לא היינו מפסיקים את ההריון (או את אחד מההריונות הקודמים), מה אם היה נולד לנו ילד עם צרכים מיוחדים, האם הייתי מסוגלת לחיות עם עצמי בידיעה שכל הצרכים המיוחדים הללו, כל הקשיים וכל הכאב, נובעים ממשהו שאני הורשתי. התשובה שלי לעצמי היתה שלא אוכל לחיות עם הידיעה הזו.
אז אצלכם זה של בעלך ולא שלך, ואני לא יודעת איך הוא מרגיש עם ההחלטה, אבל בעיניי גם זה שיקול במכלול השיקולים: איך ההורה המוריש ירגיש אם יהיה ביטוי קשה של הפגם הגנטי שהוא מוריש.

מרחיבה גם על עניין הילדים הקיימים - הילדה שלי והילד שלך. ילדים שנולדו להורים מבוגרים יחסית, ילדים שבתרחיש הטוב יהיו בשנות ה-40 לחייהם כאשר יתייתמו. סביר להניח שבשלב כזה או אחר, הבת שלי תהפוך למבוגר האחראי ואנחנו לנזקקים. אני לא רוצה להעמיס עליה עתיד שבו עליה לדאוג להוריה המזדקנים ובו זמנית גם לאח/ות עם צרכים מיוחדים. אני לא רוצה להעמיס עליה הווה שבו אח/ות עם צרכים מיוחדים מקבלים תעדוף מלא של כל המשאבים הנפשיים, הפיזיים, הכלכליים והרגשיים שלנו לכל החיים.

לפני שבועיים בזמן המתנה במרפאה, הגיעו הורים מבוגרים עם נער בכסא גלגלים. אני לא יודעת מה האבחנה המדוייקת שלו, אבל אני די בטוחה שלכל הפחות שיתוק מוחין (כסא גלגלים, ידיים בזוית מיוחדת, סינר לריר, עיניים שמתגלגלות למעלה חלק ניכר מהזמן, רתמה שמחזיקה אותו צמוד לגב המשענת). הנער דיבר עם ההורים שלו (דיבור לא ברור, אבל הצלחתי להבין חלק מהדברים שאמר) ושלושתם נראו שמחים ומרוצים.
חשבתי על כל המערך שנדרש כדי שנער כזה יחיה בבית: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, מנוף למיטה, מיטה מיוחדת, מנוף לרחצה, התקן רחצה (כסא?), מעברים רחבים בשביל כסא הגלגלים, דירה שטוחה וללא מדרגות בגישה לבניין, מעלית גדולה מספיק כדי להכיל את כסא הגלגלים+מבוגר שמלווה את הנער, רכב מיוחד שיכיל את כסא הגלגלים (יש סיוע מדינה במימון רכב כזה), ועוד ועוד.
תהיתי אם יש לו אחים ואחיות. תהיתי איך הם חווים את העולם.
חשבתי מה יקרה בעוד 10 שנים כשההורים כבר לא יוכלו להרים אותו.
חשבתי מה יקרה כשההורים יזדקקו לסיוע פיזי עבור התפקוד של עצמם.
חשבתי עליהם בסוף ימיהם ועל הדאגה שהם יחוו לגבי עתידו (בהנחה שהוא יאריך ימים).

מחזירה לך שאלות למחשבה עם עצמך:
האם את מסוגלת לדמיין תרחיש שבו אתם לא מפסיקים את ההריון והוולד יהיה בעל תסמינים מרובים? האם את מסוגלת לדמיין איך ייראו חייו של בנך הקיים תחת צל הטיפולים הרבים? האם בעלך מסוגל לחיות עם תרחיש כזה, תוך ידיעה שכל הבעיות מקורן בו?

ההחלטה מאוד אישית ואין נכון או לא נכון באופן מוחלט.
צר לי כל כך שאתם ניצבים בפני ההחלטה הבלתי אפשרית הזו.

שלחתי לך גם מסר.
 
ויקטור -

אני כל כך מצטערת שאת כאן. שוב. זוכרת אותך היטב מימי הלידה השקטה. לבי איתך. הלוואי ולא היית ניצבת בדילמה הזו. הלוואי והיתה תשובה אחת, ברורה וחותכת. ההחלטה היא הרת גורל והיא מאד אישית. ואת ומשפחתך הם מי שיחיו עם השלכותיה. והאחריות שלך נוגעת לכולם, גם לעובר שבבטנך, גם לבעלך וגם לבנך. העמימות של הממצא נוראה. כי הלב נמשך אל מחוזות ה"מה אם" (הילד יהיה בריא) - גם עכשיו וגם אם תחליטי לסיים את ההריון. אבל כמובן שבקצה השני של הסקאלה מונח ה"מה אם" הלא אופטימי, כפי שפירטה מרעישה. חברתי היקרה שמגדלת תאומים על הספקטרום (בתפקוד גבוה) עושה איתם עבודת קודש, והיום כמובן לא תחליף אותם באף ילד שאינו על הספקטרום, אבל היא לא נדרשה להחליט מראש. היא בחרה שלא להביא עוד ילדים לעולם - כי אין לה מקום בלב ואין לה זמן בלו"ז, הם צריכים את כל כולה (והיא ה-מ-ו-ן, מין וונדר וומן מופלאה שכזו). אני מצטערת כל כך שהחיים הביאו אותך למקום האכזרי הזה.
 

shir2122

New member


כל כך מצטערת לשמוע על כל מה שעברת ועוברת,
הייתי שם לפני חודשיים, הפסקת הריון בשבוע 25 עקב מומים, במקרה שלי המצב היה שבוודאות יהיה ביטוי לתסמונת. תסמונת קשה ונדירה שגורמת להרבה סבל כך שבמובן הזה אולי ההחלטה שלנו היתה יותר קלה מאשר ההחלטה שלך, כשהסיכויים הם חלקיים.
אני מאוד מזדהה עם התחושות הקשות שלך, ההחלטה להפסיק את ההריון היתה ההחלטה הקשה ביותר שנאלצתי לקבל בחיי.
לי אין עדיין ילדים, ידעתי שבמידה ונחליט להמשיך את ההריון, ההריון הבא יתעכב, דמיינתי את חיי בין בדיקות ובתי חולים, דמיינתי את הבית שלי הופך למעין מרפאה עם כל הציוד הרפואי שנצטרך, וידעתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה.
למעני ולמען בן זוגי, ולמען הילדים העתידיים שלנו (הלוואי) אני יודעת שזו היתה ההחלטה הנכונה.
לגבי מה שכתבת על התהליך שנעשה בלי הרדמה לעובר- בגלל שהפסקת ההריון אצלנו היתה בשבוע מאוחר היה צורך בזריקת המתה ללב העובר. זה היה רגע נוראי, אולי יותר נוראי מכל מה שבא אחריו, הרגשתי שהלב שלי נשבר, פיזית ממש. אז אולי לעובר זה מהיר יותר וללא כאבים אבל לי זה היה הדבר הכי כואב שחוויתי בחיי והלוואי והיינו מגלים מוקדם יותר והייתי יכולה לעבור גרידה במקום.

אני מבינה שקבעת כבר את התור לגרידה, ואני מניחה שעשיתם את כל הבירורים הרפואיים והגנטיים שאפשר כדי לקבל החלטה. זאת ההחלטה הכי אישית בעולם, יהיו משפחות שיתאים להם לגדל ילד עם צרכים מיוחדים ויהיו כאלו שיישברו מזה. רק אתם יודעים מה מתאים לכם, כזוג וכמשפחה. זאת החלטה קשה ונוראית ואני עצובה עבורכם שאתם צריכים לעמוד במצב הזה.
תצטרכו להחליט, לכאן או לכאן, ולדעתי מרגע ההחלטה אתם צריכים לחליט לא להתחרט, לא להיכנס למחשבות של "מה אם..", לא להיכנס לפינות הכי חשוכות של הנפש שקשה להתרומם מהם אחר כך. אתם תתמודדו, עם מה שיגיע.
מאז הפסקת ההריון אני תוהה מאיפה אנשים שואבים כוחות נפשיים, כמה קושי וכאב יש בעולם ואיך אנחנו בכלל מצליחים לחיות כאן, אבל איך שהוא מצליחים, ואיך שהוא הזמן גורם לכאב להתקהות במקצת, והכאב מגיע במרווחים קצת יותר גדולים ובעוצמות קצת יותר קטנות.

תעדכני אותנו אם וכשיתאים לך
 

שירהד1

Member
מנהל
משתתפת בצערך


וברור שאני זוכרת אותך היטב- משני הפורומים (וגם מהמפגש אצל גל לפני מספר שנים).
יש לי המון מה לכתוב לך, ואנסה לכתוב בנקודות- פשוט כדי לנסות לסדר לעצמי את המחשבות ולכתוב לך בצורה מאורגנת-
1. ליבי איתך. החלטה הרת גורל וקשה, אך יחד עם זאת- לי היא מאוד ברורה. אולי זה לא חוכמה לכתוב זאת, כי תכלס לא אני היא זו שצריכה לקבל את ההחלטה. הסטטיסטיקה פה היא מפחידה מדי והעוצמה של הפגיעה עלולה להיות רבה וקשה, כך שלצערי הרב מאוד, עם כל הטרגדיה שבדבר, ההחלטה לסיים את ההריון היא מובנת ביותר (אני לא כותבת במונחים של "החלטה נכונה" או "החלטה לא נכונה", כי ברור לנו שאין ממש נכון או לא נכון וכל אחת מחליטה עבור עצמה והחיים שלה).

2. בעיניי, עדיף תמיד לדעת את האמת מאשר לא לדעת את האמת. אם לא היית רוצה לדעת- הרי לא היית עושה את בדיקת הסיסי שליה. עשית את הבדיקה כדי לוודא תקינות העובר או כדי לדעת מה מצבו מבחינת התסמונת.

3. אני גם מצילה חתולים, והצטרף אלינו לאחרונה עוד גור חתולים, נוסף לשני החתולים הבוגרים שיש לנו. כך שאני מאוד מתחברת לקדושת החיים ולעשיית מעשים טובים למען אחרים.

4. כתבת "החיים הם קדושים בעיניי, ביחוד של מי שרוצה בהם, וקשה לי עם ההחלטה והאחריות". רוצה לכתוב לך בעניין זה- אם התכוונת לחיים של העובר, שהוא כביכול רוצה בהם, אז בעניין זה רוצה לכתוב לך שאף עובר לא רוצה לחיות. אין לעוברים רצון. גם אני, כאשר הייתי עובר, לא רציתי לחיות. נוצרתי כדרך הטבע, יחד עם אחי התאום. לעוברים אין מודעות, אין רצון לחיות, ואין רצון בכלל. אין עדיין תודעה. התודעה מתפתחת בשנים הראשונות לחיים.

אני ממשיכה בפוסט נפרד את ההמשך, כי חוששת שמשהו יימחק לי או לא ישלח...



שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 

שירהד1

Member
מנהל
ממשיכה-

5. כתבת שהעובר בר חישה בשלב זה של ההתפתחות העוברית. אני לא יודעת אם זה נכון או לא. אודה לך אם תוכלי לכתוב האם המידע הוא מבר סמכא. ואם כן- לא יודעת מה לכתוב לך על זה.
בעיניי- זה עובר. אני חושבת שאם היה וודאי במאה אחוז שהעובר פגוע מאוד, אז היה לך יותר קל- גם עם ההחלטה, וגם לגבי נושא ההתייחסות לנושא תחושת הכאב. לא יודעת מה לומר לך. אני מתארת לעצמי שתחושת הכאב, אם בכלל קיים, זה לא כמו שאנחנו מרגישים כאב. מעבר לכך- אני לא מספיק מבינה ויודעת. אשלח עוד מעט שאלה לגבי עניין זה לקולגה שלי שהיא פיזיותרפיסטית. אולי תדע לומר משהו לגבי חישה בעוברות בשבוע 13.
מה רופאים אמרו לך בעניין זה?

6. האם את מקבלת סיוע מקצועי כלשהו? יש לך רשת תמיכה? מה עמדתו של בעלך?

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 

שירהד1

Member
מנהל
שאלתי את הפיזיותרפיסטית וזוהי תשובתה:

"לפי מיטב זכרוני המגע הוא החוש הראשון שמתפתח סביב שבוע 12, אבל אין שום הבנה לגבי כאב. מן הסתם העובר לא מודע לכאב, אך כנראה גם לא יחוש בו מאחר והתהליך מאוד מהיר."

גילוי נאות- מדובר בחברה קרובה קרובה שלי, מגיל 16, שהיא בעלת 18 שנות ותק ואני סומכת עליה במאתיים אחוז.

מקווה שאולי משהו מזה יסייע לך, יקירתי.

שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
עוברים והרגשת כאב או מודעות

טריגר לנושא מחשבות על כאב ומודעות בעוברים צעירים, מי שמתקשה עם נושא זה, ממליצה שלא לקרוא.
.
.
.
.
.
.
.
זה נושא שכמובן לא נחקר, כי לא ניתן לבצע מחקר שכזה ושיהיה אתי בשום צורה שהיא (מי כמוני יודעת, אני בתחום המחקר הקליני).
ניתן רק להקיש מיצורים אחרים ולהניח שיש הרגשה כלשהי של כאב (שבוע 13+, הוא שבוע בו כבר מערכת העצבים קיימת ומתפתחת כל הזמן, אם כי כמובן לא מפותחת מאד וגם המח כבר בהחלט קיים ומתפתח בקצב מסחרר) גם אם בסיסית למדי ושונה מאד מתחושת כאב שאנו מרגישים ומכירים.
גם פחד הוא תגובה אינסטינקטיבית ואבולוציונית בסיסית מאד (בלעדיה שום יצור חי לא ישרוד בטבע) ואינה קשורה בצורתה הבסיסית ביותר, להכרה או הבנה של מצבים כמו שאנחנו חווים.

הסיבה שבגינה מפסיקים דופק לעובר רק החל משבוע 22 +, נובעת משיקולי נוחות בלבד וכי לפני שבוע זה מדובר בפרוצדורה מאד מסובכת שעשויה (לטענת הרופאים ששאלתי) לגרום יותר סבל מאשר הקלה מהירה, הן לעובר (ביחוד לעובר) והן לאם.
הפסקת הריון בשבוע 13 ואף מכשבוע 10, מלווה בחוסר נוחות לעובר (כך הרופאים בוחרים לתאר ואולי זה מקל גם עליהם ומאפשר להם לבצע את עבודתם) שיכולה להיתרגם לכאב בסיסי כלשהו.
 

שירהד1

Member
מנהל
ובכל זאת-

חשוב לי לשאול אותך האם יש הכרעה סופית, וכיצד את מתמודדת בכל זאת אם אכן תתבצע הפסקת ההריון היום.

ליבי איתך.
אנא כתבי לנו הכל כולל הכל. תודה על הרגישות ועל האזהרות. אולי בגלל שאני כבר אחרי כל זה, אני מסוגלת להכיל את זה ולהיות כאן בשבילך.


שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
עברתי הפסקת הריון וגרידה ב12.11

התקשרו אליי בשישי שלפני והציעו להקדים את התור ובלי לחשוב מיד הסכמתי.
לא הייתי מסוגלת להחליט ולהיות שלמה עם ההחלטה, עד הרגע האחרון של החדרת הלמינריות ובדיוק כשהרופאה קראה לי להיכנס, התקשר הרופא הפרטי שמלווה אותי בהריונות לשאול לשלומי, נתתי את תורי לאחרת וישבתי לדבר איתו ולבכות לו. הוא אחד האנשים הכי מקסימים ותומכים שיצא לי להכיר בתחום ובכלל, והכרתי לצערי הרבה בתחום. הבטיח לי שילווה אותי בכל דרך שבה אבחר ויעזור לי להביא עוד ילד ככל שזה תלוי בו. הרגשתי שאני מקבלת ממנו תמיכה וגב , שכ"כ רציתי מבן זוגי ולא קיבלתי. הוא אמר את כל הדברים הנכונים שכ"כ רציתי לשמוע ממי שהוא השותף שלי לחיים.
בו זוגי קצת השאיר אותי לבד במערכת במובן שהודיע שאינו מסוגל להחליט ושכל החלטה שלי תהיה מקובלת עליו ודפק נפקדות רגשית משם ואילך, כולל עכשיו... ואני מאד ממורמרת לגביו.

לא ישנתי כל הלילה וביקשתי מהעובר סליחה, התחרטתי על המהלך ושאלתי האם הוצאת הלמינריות יכולה עוד לאפשר מהלך תקין ואמרו לי שסביר שהצוא כבר לא יסגר חזרה ויתכן זיהום בהמשך וכבר לא הולכים אחורה בשלב הזה. הרופא שניתח החזיק את ידי, בזמן שבכיתי לפני ההרדמה שאני מתחרטת ואמר שהוא מבין ושאי אפשר באמת להיות שלמה עם החלטה במקרה כמו שלי ופשוט החזיק לי את היד עד שנרדמתי.
אני שבוע אחרי היום, הגוף מסרב להתאושש ויש לי כאבים עדיין בכל מאמץ ונראה לי שזה מסמל קצת את ההרגשה הנפשית שלי.
יצא סרט חדש, שאת שמו איני זוכרת, על משפחה וילד עם פנים יחודיות וההתמודדות שלהם (עם ג'וליה רוברטס) שאני רואה כל יום משום מה את הטריילר שלו שקופץ לי בכל מיני מקומות באינטרנט ונוגע לי בדיוק בנקודה הכאובה... הוא מודה שם לכל בני משפחתו שמלווים ועוזרים לו להתמודד ובעיקר לאימו, שאף פעם לא ויתרה עליו
.
מרגישה שויתרתי ולא הייתי צריכה, זה לא הרגיש לי נכון בשום נקודה וממש הכרחתי את עצמי לטובת הילדון שכבר בבית ולטובת בן זוגי... אבל מרגישה שטעיתי.
 

שירהד1

Member
מנהל
אוי. כואב לי הלב


הרופא שלך נשמע מדהים. אודה לך אם תהיי מוכנה לכתוב את שמו ואת המומחיות שלו. גם הרופא שניתח אותך נשמע הכי אנושי שרק ניתן לדמיין.
עצוב לי נורא לגבי בן זוגך, שלא מצא בעצמו את הכוחות להתמודד, ולא נמצא בשבילך בהיבט הרגשי.
נשמע קלאסי לטיפול זוגי אצל מישהי מקצועית ורצינית שמבינה דבר או שניים בנושא.
המרמור שאת חשה כעת כלפי בן זוגך- מובן לחלוטין, אבל צריך להיות מטופל, אחרת ישאיר משקעים כל כך גדולים שלא ניתן יהיה להמשיך ולטפח את הדברים הטובים שבזוגיות.
הסרט- גם אני רואה המון טריילרים שלו. אבל את יודעת- סרט זה סרט, וגם אם הוא אולי מבוסס על מקרה אמיתי (אני לא בקיאה בפרטים שלו)- זה עוד לא אומר כלום לגבי החיים שלך ולגבי ההכרעות שלך ולגבי מה נכון בשבילך ובשביל משפחתך.
קשה היה לי לקרוא את הפסקה האחרונה. אני מבינה שזו הרגשתך ואינני מתווכחת איתה. רק כותבת לך שכדי לשמור על שפיות ועל בריאותך הנפשית- את תהיי צריכה לעשות משהו מאוד אקטיבי ולטפל בעצמך- בכל דרך שנראית לך.

תודה ששיתפת אותי ואותנו בתכנים הכל כך אישיים הללו. זה לא טריוואלי בכלל.
למרות שאין לי דרך ממשית לסייע, חשוב לי שתדעי שאני פה. קוראת הכל, שוברת את הראש מה לכתוב, וחושבת עלייך.

ועוד משהו חשוב- לגבי הכאבים הפיזיים- תבדקי את זה, תתייעצי אם הכל תקין בהיבט הפיזי. גם הגוף מאוד חשוב. לא רק הנפש שלנו.


שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 


מצד אחד רוצה לכתוב לך שאין לי מילים, כי הטקסט שלך צועק את הכאב ואין מילים שיכולות לעזור. מצד שני אני מלאה במילים, מילים מזדהות, כואבות, עצובות, כועסות, נדהמות, חומלות.
מנסה לכתוב חלק קטן ממה שאני רוצה לומר לך.

אני מתפעלת מהרופא הפרטי שלך שמהווה גב ומשענת ומקנה בטחון גם במקום כל כך שבור ורעוע. ואולי אף יותר מזה אני מתפעלת מהרופא המנתח, מתרגשת עד דמעות מהחמלה העצומה שהוא הפגין כלפייך.

אני כועסת על בן הזוג שאני לא מכירה מעבר למה שאת כותבת עליו וייתכן שאני עושה לו עוול, אבל אני כועסת על חוסר ההגינות שלו כלפייך, על כך שאת שקופה בעיניו, על חוסר הבגרות והבריחה מאחריות שהוא הפגין בהשארת ההחלטה על כתפייך.

אני מהממהרות להיבדק אחרי הפלה בגלל ההיסטוריה האישית שלי עם שאריות, ואם אני לא טועה היו לך הידבקויות או שאריות שטופלו בקיץ האחרון.
הכאב הפיזי בהחלט יכול להיות מועצם ע"י הכאב הנפשי, אבל לו אני במקומך, הייתי הולכת להיבדק בימים הקרובים. אולי אפשר אצל הרופא הפרטי שלך כדי להימנע מהיעדרות נוספת מהעבודה.

לעניין הפרסומות, עשי לעצמך טובה והתקיני תוכנה שחוסמת. החיים יותר טובים בלי פרסומות.

בוכה איתך את התקוה הנכזבת, את הייאוש והצער.

 
12.11 יום מקולל גם עבורי.........

עברתי גרידה ב 12.11.13 וב- 12.11.14. שנה אח"כ, כשהייתי שוב בהריון, כ"כ פחדתי להגיע לתאריך הזה, אבל ההריון נגמר כבר באוקטובר. צחוק הגורל....

אני קוראת שוב ושוב ושוב...... ושוב. ולא מוצאת מילים לומר לך.
קשה
ומורכב

א לא כותבת הרבה בפורום, אבל מהמעט את נשמעת אישה עוצמתית ועם המון כוחות. אני מאחלת לך שתשכילי להשתמש בהם ולנתב אותם ומקווה בשבילך לטוב ביותר!

כואבת איתך ומחבקת!
 

shira3121

New member
עברתי גרידה בשבוע 20

במקרה שלי העובר היה פגוע אז לא היה ספק, מניחה שלא עזרתי לך בזה יותר מידי. מה שכן אני חיפשתי על עניין הכאב בעוברים והמאמרים מדברים על חישת כאב משבוע 24. אולי זו הסיבה שעושים זריקת המתה החל משבוע 22
 
למעלה