אחרי לידה שקטה

אחרי לידה שקטה

הי כולן.

אני אחרי לידה שקטה בשבוע 42. אני לא יודעת מה לכתוב הרבה , יש לי הרבה מחשבות להיכנס להריון מאוד מהר מצד אחד, מצד שני פחד גדול לעשות את זה שוב וגם תחושה כאילו אני בוגדת בתינוקת שנפטרה .

מוכר לכן ? איך מתמודדים? כדורים ?
 
איזה שבר

פוליאנה היקרה. אני מצטערת מעומק לבי לשמוע שאיבדת את התינוקת שלך בשבוע כל כך מאוחר. האסון כמעט בלתי נתפס. שולחת לך חיבוקים חמים ומזמינה אותך לבוא לכאן, לשתף, לעבד, לכאוב, להתלבט, לכעוס ולקנא. ובעיקר לבטא את כל מה שאת מרגישה.

הרצון להתמלא שוב מוכר לרבות פה. החלל כל כך עמוק, כל כך נורא, שהכמיהה הכי בסיסית היא לשוב ולמלא אותו, ליצור חיים שיביסו את אימת המוות.
גם תחושת הבגידה מוכרת. הפחד שהריון חדש עלול לפגוע באבל, בזיכרון, בעוצמת הרגש. אני מאחלת לך מכל לבי שבזמן שיהיה נכון לך תגיעי אל הפורום השני ("הריון אחרי אובדן") ותסיימי את הריון הקשת שלך בידיים מלאות. בינתיים אני אומרת לך שאין סכנה אמיתית כזו - את לא תשכחי אותה לעולם. גם אם תלדי עוד ילדים רבים. כרגע האבל מתנקז למקום הזה של הפחד מהשכחה. הוא יתנקז לעוד המון מקומות אחרים בחייך.

איך מתמודדים את שואלת. אני נטלתי תרופות פסיכיאוריות סביב שני האובדנים שלי (שהיו בשבועות מוקדמים) והן עזרו לי לקום בבוקר ולתפקד ולהרגיש שלא הכל הכל שחור ונורא. נטלתי תרופות והייתי גם בטיפול פסיכולוגי. אז אני עונה לך בחיוב על השאלה - מנסיון חיי אני בהחלט ממליצה על שילוב של תרופות וטיפול.

אני כל כך מצטערת שאת כאן. קראתי את ההודעה שלך והלב שלי צנח. את לא יודעת מה לכתוב ואני לא יודעת מה לענות. עצובה מאד מאד שהגעת אלינו.
 
תודה .

נדמה לי שהיא איתי איכשהוא. נשארה איתי . אם אני אמשיך הלאה היא תעזוב אותי ולא תהיה פה יותר. איזו מחשבה מוזרה אבל ככה אני חושבת . או מרגישה. ומצד שני המחשבה שאפשר כבר להמשיך הלאה ... שהכאב פוחת ומה זה אומר עלייי שזה פחות כואב לי עכשיו.
 
היא לא תעזוב.

את לא תשכחי. אבל האופן בו תחווי את הכאב ילבש ויפשוט צורות רבות לאורך השנים. גם הנפח שהכאב הזה יתפוס בחייך ישתנה. אלה תהליכים טובים, שמעידים על בריאות הנפש ועל דבקותה בחיים. מנגד הם גם תהליכים כואבים מאד, שכוללים עיבוד והשלמה, ויצירת חיץ בינך לבינה - כפי שכתבת בתגובה אחרת - את כאן והיא לא.
 

שירהד1

Member
מנהל
משתתפת בצערך על מות התינוקת


אין מה לומר. אסון כבד מאוד. כבד מאוד.
אני מקווה שיבואו לענות לך נשים שילדו בלידה שקטה בשבועות מתקדמים כאלו.
אם אראה שבימים הקרובים אין מספיק מענה עבורך, אפנה לפחות לשלוש נשים במסר פרטי ואבקש שיכנסו לפה.

חשוב לי לשאול אותך האם יודעים מהי סיבת המוות של התינוקת. כי זה משנה את התמונה לגבי מתי להיכנס להריון- גם בצד הפיזי. לפעמים יש לברר כל מיני בירורים רפואיים- שלך ושלה. האם יש חשד לגבי משהו? ממצא כלשהו?...

לא כתבת אם זה ההריון הראשון שלך. אלוהים, אני כל כך מקווה שיש לך ילד/ה/ים בבית. לא שזה מקטין במשהו את מימדי הטרגדיה והכאב, אלא שפשוט יש את מי לחבק
. אני לא כותבת "להתנחם", כי אין נחמה. אין.

איך מתמודדים?- אני מהראשונות שמאמינות בתהליך טיפולי רגשי, ובמידת הצורך- גם לשלב טיפול תרופתי. ואני כותבת זאת כמובן גם מניסיוני האישי.

לא כתבת כלום על בן זוג. האם את יחידנית או שיש בן זוג? אם יש- האם אתם מתקשרים את הרגשות והמחשבות? איך הוא מתמודד? אם את יחידנית- האם יש מישהו שתומך בך רגשית?
ובכלל- יש לך סביבה תומכת? משפחה? חברות נפש?
כולי תקווה שיש לך על מי לסמוך ועל מי להישען בזמנים קשים אלו.


שירה.


שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
תודה

הי , יש לי בן בן ארבע וחצי בבית. ואני עם בן זוג. סיבת המוות היא CORD ACCIDENT לפי מה שאמר לי הרופא שקיבל אותנו במיון . זה עלול לקרות בסוף הריון והסטטיסטיקה עולה בשבועות מאוחרים. זה קשה מאוד לדבר עם חברות ולהסביר. בכמה שבועות אחרי שזה קרה רציתי לספר על הבת שלי , איך היא נראתה , איך חיבקתי אותה ובכיתי לפני שלקחו אותה. המיילדות היו צריכות אבל קשה לאנשים לשמוע על תינוקות מתים. ואני הייתי אומרת לעצמי : למה שישמעו? הם נמצאים בעולם החיים, בעולם שכולו טוב. ואיזו סיבה יש לי לקרב אותם לעולם שאני נמצאת בו עכשו, עולם המוות? שישארו בעולם היפה שלהם... ולא בציניות או מרירות, אלא כמו מתוך רצון להגן עליהם.. כמו על ילדים שאתה לא רוצה להראות להם תכניות טלוויזיה מלאות אלימות. קשה להסביר ולהגיד.
 
תחושותיך אכן מוכרות

אינם זרות
הכאב החד שאין לו באמת מילים
חור גדול שחור שנוצר בלב
ריח המוות ו אובדן של בשר מבשרך
והרצון להתמלא בחיים בחדש
אנחנו רוצות לייצר חיים לא מוות
זוכרת לגמרי את התחושות
מצד אחד להתמלא מחדש לתת תקווה מחודשת מצד שני מאילו כוחות בדיוק? אחרי השבר מאיפה אפשר לקום ולעבור הריון שוב? והתינוק? זו לא בגידה בו? כל כך מהר להתקדם?
טוב שאת שואלת את עצמך את השאלות האלה. כל כך טבעי. תני לעצמך מקום לכל מחשבה או רגש שעולים. תשהיי בהם. לכל רגש יש מקום. אני ממש זוכרת איך הופתעתי איזו קשת של רגשות יכולות לחיות במקביל זו עם זה. זה בסדר לפחד, לכאוב וגם לרצות להתמלא מחדש. הכל בסדר.
מעומק הלב מציעה לך , אם יש בן זוג אז לכם לפי הצורך, להיות בליווי ריגשי, טיפול פסיכולוגי או כל ליווי תמיכתי שאת מתחברת אלייו. מנסיון אישי הייתי מיד אחרי בטיפול פסיכולוגי ושילבתי גם דיקור סיני ושיאצו גוף ולנשמה. השילוב עזר לי מאד. הוא נתן מקום לגוף ולנפש לחזור לאט לאט להאמין בעצמי ובגופי שיכול לשאת הריון חדש, שמסוגל ליצור שוב חיים.
השאלות ששאלת גרו בתוכי זמן מסויים. עד שהבשילו לידי מקום שהרגשתי שאני מסוגלת שגופי מסוגל לזה. ועד שהגיע אותו הריון מיוחל שהביא איתו את ילד הקשת שלי, שחר, שכשמו הביא אור מתוך החושך שהיה בי. הוא לא מחק את שהיה אך נולד מתוכו.
אומנם ההריון היה רצוף חרדות לכל אורכו ממש, אך הגעתי אליו ממקום שלם, שעבר תהליך עם עצמו ולקראתו. וכן נעזרתי בטיפול לכל אורכו. וגם היו לי תרופות לאם ארגיש צורך. אך איכשהו הסתדרתי בלי( עצם העובדה שהיה לי אותם בתיק נתן לי תחושת שליטה וזה כנראה עזר גם) וכמובן רופאים ואחיות וטכנאיות שמתי שרק רציתי לבוא לביקורת כדי להרגע קצת איפשרו בלי לשאול למה.
מקווה בשבילך שזה יגיע מתי שתהיי מוכנה לכך. ושההריון הבא יביא איתו תינוק/ת חי/ה ובריא/ה
צר לי שזה מסלולך, שנאלצת להיפרד בכאב מבתך שגדלה בתוכך 9 חודשים מלאים.
אני 3.5 שנים אחרי וכאמור עם ילד קשת בן 1.5. ויכולה להגיד לך שלא שוכחים.. שלעולם לא אשכח. הוא חרוט בנפשי וקרוב מאד לליבי( יש לי שרשרת שלא יורדת ממני כבר 3.5 שנים עם תליון של תינוק ופרח שעוטף אותו)
אך אין ספק שעוצמות הכאב משתנות עם הזמן. וכמובן שחר שהביא הרבה אור לחיינו.
שלא תדעי עוד צער
כואבת את כאבך
 
תודה

עברו חודשים וחצי . אני בטיפול ושוקלת לקחת כדורים גם. לפני שבוע קיבלתי מחזור.. מאוד שמחתי אבל פתאום נתקפתי פחד גדול. כן כמו שכתבת זה המסלול שלי.. מי היה מאמין ? והמחשבות שחוזרות שרק אם היינו יום לפני עושים קיסרי או מיילדים הכל היה נראה אחרת. איך יום אחד יכול לשנות לחיים ומוות. אולי בכלל לא מגיע לי להיות אימא כי לא שמרתי עליה מספיק טוב . אז עכשיו זה באמת המסלול שלי. ולא רק שלי , של אחיה הגדול , בני הבכור, של אביה.
 
יקירה, את האמא הטובה ביותר לבנך ולבתך המנוחה

קודם כל - משתתפת בצערך הנורא על אבדן הבת. קשה לתאר ואין מלים לנחם. רוצה לחבק אותך, ולהזכיר שלו היה חשד כלשהו - היו מיילדים אותך בו ברגע, או מאשפזים אותך לשמירת הריון ואת בודאי היית עושה הכל כדי לשמור עליה.
טוב שאת מטפלת בנפש שלך, שעברה אסון כזה, והמחשבות בודאי רצות המון. מאחלת לך שתעבדי את המחשבות ותחזרי להרגיש שכן מגיע לך להיות אמא - לבן הבכור, לתינוקת המנוחה שתמיד תחיה בלב שלך, ולילד שהלואי ויגיע בשלום כשתרגישי מוכנה.
כתבת שהיית רוצה לספר על התינוקת, אבל לאנשים קשה לשמוע. אנחנו כאן עבורך, גם בזה - אם תרצי (אם את חושבת שזה יהיה קשה למישהי, את יכולה להזהיר בנושא באמצעות תמרור
).
 
חוכמת הבדיעבד

אילו היינו יודעים מראש שככה וככה יהיה
היינו פועלים ככה וככה
וכמה שהשכל יודע שאין בזה ממש שהרי איך אפשר היה לדעת מראש? איך יכולתם לדעת שזה מה שיקרה? אויש הרגשות לפעמים יכולים להיות אכזריים. שהרי ברור ברור ברור שהייתם פועלים אחרת. אך רצה הגורל/ היקום/ אלוקים אחרת. וזה עצוב וזה מתסכל וזה מכאיס.
אני יכולה להגיד לך מליון פעמים שאת אמא טובה ושלא באשמתך זה קרה וששמרת עליה ככל שיכולת. וגם חשוב לי להגיד לך את זה. אבל גם לרגשות אשמה יש מקום בתהליך ולא יעזור שאגיד לך לסלק אותם. כן הייתי ממליצה לשים אותם במקום תחום כזה, שלא משתלט על הכל ואם קשה אז אפשרי כמובן לעבוד על זה בטיפול. כי אשמה לרוב לוקחת הרבה כוחות, מחלישה ולא מצמיחה. שוחחי איתה, תביני את מקומה של האשמה. כי גם להילחם בה דורש כוח. עם הזמן מקומה אמור להיות קטן יותר ויותר. ואולי אף להעלם מקשת הרגשות שתחווי.. וטוב שכך..
 
אילו רק - - - - -

זה מקום כל כך כואב. אבל גם מפתה באיזה אופן מכאיב ולא רציונלי. כמו פצע שמחטטים בו עוד ועוד. ועוד. אילו רק.
לראות את האור כתבה כל כך ברגישות ובתבונה על 'חוכמת הבדיעבד' ובעיקר על המקום ההרסני וגוזל האנרגיות של האשמה, על הרצון לסלק אותה, ועל כך שכדאי לנסות ולתחום אותה. לא יודעת אם אפשר בשלב כל כך מוקדם של האבל.
אולי בהמשך. אולי כשההכרה והרגש ייפגשו. והרגש יסכים עם ההכרה. שלמעשה לא יכול היה להיות אחרת. שלמעשה שמרת עליה הכי טוב שיכולת. שהזמן נע בכיוון אחד בלבד ושיש לנו מסלול חיים אחד בלבד בו אנו פוסעים. והמסלול החלופי, זה שאנו מתאווים לו כל כך, הוא בגדר פנטזיה בלבד ואינו קיים במציאות.
עצוב לי עבורך מאד. מאד.
 

אמאלוסי

New member


יקירה, משתתפת בצערך על אובדן התינוקת.
לראות את האור כתבה לך כל כך טוב, אין מה להוסיף.
רציתי רק להגיד שטוב שחיבקת אותה ונפרדת ממנה. בטח היה צריך המון אומץ לעשות זאת.
שולחת חיבוק.
 

שירהד1

Member
מנהל
סליחה על התגובה המאוחרת-

כואבת את כאבך. ליבי איתך.
כתבו לך פה הבנות דברים כל כך נבונים ורגישים, ואני מצטרפת לכל מילה ולכל אות.
ממליצה להתמיד בטיפול, ובמידת הצורך- להתייעץ לגבי טיפול תרופתי.

התהליך שאת צריכה לעבור הוא מורכב וקשה ביותר.
אנו פה כדי ללוות אותך.
הרגישי בנוח לשתף אותנו בדברים שאת לא מעיזה לשתף אחרים, כולל כל מה שאת רוצה ומרגישה בלב שאת זקוקה לו.
המקלדת תספוג הכל, וגם אנחנו. בשביל זה אנחנו פה.


שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
למעלה