שיתוף ופריקה

שיתוף ופריקה

שלום בנות יקרות,
לפני חודשיים עברתי גרידה באסף הרופא, שבוע 19 ומאז ההרגשה היא כאילו אני על "אוטומט". לכאורה הכל בסדר וכולם סביבי חושבים שאני אחרי המבול אבל בפנים אני מאד שבורה וחושבת שלא התפניתי עדין להתמודד עם האובדן.
קצת על עצמי- בת 45 וחצי, נשואה+4 ילדים בני 18, 14, 12 , 5. את שלושת ילדיי הראשונים הריתי באופן טבעי ומהיר ללא כל סיבוכים. את בתי הקטנה שכיום בת 5 הריתי בעזרת IVF לאור בעיית זרע שנתגלתה. גם פה ההריון היה תקין והלידה עברה בשלום.
תמיד רצינו משפחה גדולה ואחרי שהקטנה נולדה וכבר הייתי בת 40 אמרנו שאם יהיה עוד הריון יותר מנשמח אך לא רציתי להעזר בטיפולים ונתתי לטבע לעשות את שלו.
כעבור חצי שנה הופתעתי לגלות שאני בהריון נוסף טבעי אך עד מהרה התברר שהוא חוץ רחמי ועליי לקבל זריקות להמיסו. אחרי אשפוז של מספר ימים וחודשיים עד להתאפסות הבטא ומאחר והקטנה הייתה עוד תינוקת החלטתי לשים התקן מירנה.
לפני כשנה וקצת החלטתי להוציא את ההתקן לאור בדיקות הורמנליות שעשיתי שלפיהם סיכויי להקלט להריון טבעי הוא אפסי (כך בפירוש לדברי הרופא). אבל מה... מאז שהוצאתי את ההתקן היו לי 3 הריונות כימיים בהפרש של חודשיים זה מזה. כמובן שהרופא שלי נדהם כל פעם מחדש אך הסביר שבגלל גילי איכות הביציות ירודה ולכן זה לא מתפתח.
במרץ האחרון תוך כדי שמירה על "ימים בטוחים" גיליתי (כבר לא להפתעתי) שאני בהריון בפעם הרביעית לאותה שנה. כמובן שחשבתי שגורל ההריון הזה יהיה כגורל קודמיו באותה שנה... להפתעתינו הרבה מאד מאד ההריון הלך והתפתח, הבטא עלתה בדילוגים יפים, דופק יפה בשבוע 6, שקיפות עורפית מדהימה (1 ל 7000), סקירת מערכות תקינה לחלוטין שהראתה בן מתוק וחלבון עוברי גם כן תקין מאד. בשבוע 18 הלכתי לבדיקת מי שפיר ללא פחד או חשש אצל פרופ ליפיץ המומלץ. את הבדיקה עשיתי כמובן מרצוני לאור גילי ולמרות שכל הבדיקות יצאו תקינות לגמרי. לא היה לי ספק בנחיצות הבדיקה.
הבדיקה עצמה עברה בסדר וללא כאבים. שכבתי והתפנקתי לי יומיים בבית ללא שום סימפטום חריג. לאחר יומיים הרגשתי אינטואיטיבית שמשהו לא תקין, הייתה לי תחושת בטן ואי נוחות רגשית. הלכתי למוקד בערב לבד כי בעלי היה בארוע ואז הסתבר לי שקרה הנורא מכל- אין דופק. נכנסתי לסטטיסטיקה הנוראית שעומדת כיום על אחת ל1000 בערך שהדיקור גורם למות העובר ברחם.
כאמור עברתי גרידה באסף הרופא, שוחררתי ללא מתן אנטיביוטיקה כי אני אלרגית להרבה סוגים אז לא רצו "להתעסק איתי". למחרת הגרידה חום גבוה מאד. טסנו לבית חולים מאיר ושם אבחנו ישר זיהום חמור ברחם. אושפזתי לעשרה ימים וטופלתי באנטיביוטיקות חזקות לוריד במשך כל שעות היממה. בתקופת האשפוז לא הספקתי לעכל את הדברים, הייתי עסוקה בבריאות של עצמי, ההחלמה מן הזיהום ודאגה לילדיי בבית שהתחילו את החופש הגדול בלי אמא בבית.
זהו. החופש עבר והקיץ אוטוטו עובר ואני בתקיעות ולא יודעת איך להתמודד. הכל עדיין בפנים עמוק. חשבתי ללכת לטיפול כדי לדבר על זה קצת... לא יכולה לדבר עם החברות או המשפחה. זה כמו "טאבו". כולם אומרים לי להתקדם... כאילו כלום לא קרה ויש לי כבר 4 ילדים והכל "נהדר".
סליחה על האורך ותודה רבה למי שקראה. עצם הכתיבה מאד מטהרת.תודה ורק בריאות!!!
 
המשך קצר

רק שכחתי לציין שבדיקת המי שפיר והצ'יפ הגנטי שקיבלתי כעבור שבועיים בעודי מאושפזת היו תקינים. העובר המתוק שלי היה בריא לחלוטין
 

שירהד1

Member
מנהל
משתתפת בצערך על אובדן ההריון


מודה שמצבך מאוד מורכב. מצד אחד- גיל מבוגר בכל מה שקשור לילודה, מצד שני 4 ילדים בריאים, מצד שלישי- אובדן עובר שהיה ככל הנראה בריא, בעקבות בדיקת מי השפיר. אני אומרת ככל הנראה, כי אני לא יודעת אם קיבלת תשובות חד משמעיות לגבי סיבת הפסקת הדופק. העיתוי אכן מצביע על קשר בין זה לבין בדיקת מי השפיר, אבל ייתכן שישנן סיבות נוספות או אחרות.
אני מתרת לעצמי שהגיל המבוגר והיותך אמא ל-4, גם לא כל כך מאפשר לסביבה להיות אמפאטית למצבך: "טוב, מה היא ציפתה? שיהיה הריון תקין בגילה?", "נו, קרה, זה עצוב, אבל יש 4 ילדים. הכל בסדר".
לא אומרת שזה מוצדק, אבל אני מתארת לעצמי שזה מה שאנשים נוטים לחשוב.

מצב מורכב מאוד. מודה. ועל כך עוד נוסף הסיבוך הגופני והאשפוז.
והכל- כמובן, תוך כדי הכל, והחופש והדאגה לילדים וכו'.

אני חושבת שהחשיבה שלך לגבי הליכה לטיפול היא נכונה מאוד. יש בפורום רשימה של מטפלות רגשיות שמומחיות בנושא אובדן הריון.
איך בעלך בכל זה? האם הילדים ידעו משהו על ההריון? האם חזרת לשגרת העבודה?

אגב, לי הרופאה אמרה שעד שלא מפסיק לי המחזור, אני צריכה לשמור היטב, ולשמור זה אומר לשמור עם אמצעי מניעה. אין דבר כזה סיכוי אפסי להיכנס להריון, והמקרה שלך- 4 הריונות תוך שנה, מוכיח את הגישה הרפואית הזו.
את הדברים הללו אני כותבת לא לך באופן אישי, אלא בכלל, לנשים שקוראות פה, ושסיימו עם הילודה.

אני מצטערת מאוד עבורך שאת נאלצת להתמודד עם אובדן הריון. זה כואב מאוד ועצוב מאוד- תמיד. בכל גיל, בכל שלב של ההריון וגם אם יש ילד/ים בבית.

את מוזמנת להמשיך ולשתף אותנו בכל דבר שאת רוצה.


שירה.



שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
מעריכה מאד את תשובתך האמפטית


אכן מצב מורכב ואכן אנשים סביבי קרובים ורחוקים כאחד חושבים וגם אומרים בדיוק מה שכתבת. רובם ככולם לא מעריכים נכונה את האובדן. אפילו הרחיקה חברה ואמרה לי "מה שבא בקלות הולך בקלות..." הסביבה לא יודעת איך לאכול את זה איתי והכי קל זה מבחינתם פשוט לא לדבר על זה כאילו זה היה ונגמר.
זה היה הריון רצוי מאד מאד וכמובן לשאלתך, הילדים ידעו וציפו לתינוק בכליון עיניים ולכן שהכל הסתיים ובצורה בה זה הסתיים היה עצב גדול מאד בבית ואני הייתי צריכה להיות הגיבורה והחזקה שמכילה ועוטפת את כולם. בנוגע לבעלי, הוא לדבריו יצא חבול מכל הסיפור הזה והוא מופנם ולכן גם איתו קשה לדבר על זה.
שוב מודה לך על תגובתך הרגישה
 

notinet

New member
כשזה הסיפור האישי שלך זה בכלל לא משנה

כמה ילדים יש בבית , כמה הריונות עברת ובאיזה גיל את. אובדן הוא אובדן הוא אובדן.
כל כך מבינה ומזדהה עם עניין האוטוטמט.אבל האוטוטמט הוא הכרחי בשלב הראשוני להישרדות.
נדמה שעכשיו את בשלב העיכול.
כמה עצוב שנפלת לסטטיסטיקה הזו, כמה עצוב שהמקרה הלא פשוט הזה היה ככל הנראה "הפינאלה" שלך.
אין לי נחמה חוץ מחיבוק.
לכי תפרקי בכל דרך שהיא את המורכבות הזו, תחבקי את מה שיש ואת מה שהיה, ובעיקר - תני לעצמך זמן.
 

shir2122

New member
משתתפת בצערך

עצובה איתך מאוד, כמה נורא להיכנס לסטטיסטיקה הזאת...
אני בעצמי נמצאת עדיין בשלב ראשוני של אבל והתאוששות (לידה שקטה לפני שבועיים, מרגיש שעברו מאז חיים שלמים). מתחברת מאוד למה שכתבת על כך שעצם הכתיבה מטהרת, ולדעתי גם חייבים לדבר על זה עם מישהו כך שטיפול נשמע לי כמו רעיון טוב.
לא יודעת אם זה יעודד אותך אבל גם אני קיבלתי הרבה תגובות חסרות טאקט, אני מרגישה שאנשים מפחדים להיות בתוך הכאב ולכן מנסים לגמד אותו ומיד לנחם. אבל עם התגובות של הסביבה אין לנו מה לעשות כך שעדיף פשוט להתעלם...
מבינה ומזדהה איתך מאוד, מקווה שתמצאי את המקום הנכון בשבילך לפרוק בו את הכאב הזה.
 
תודה שיר

צר לי מאד לשמוע על אובדנך. זה כל כך קשה, מה גם שהציפיה ממך (לפחות ממני) זה להמשיך ולהתנהג כרגיל, כאילו לא היה שם כלום בבטן, חי ובועט... שמחה שפה יש מי שמבין אותי לצערי הרב מאד בשל אותו ניסיון עגום.
חזקי ואמצי יקירה
 

secondtime82

New member
עצוב כל כך

לימונית יקרה תודה על השיתוף הכן והפתוח משתתפת בצערך ומבכה יחד איתך את האובדן הכואב.
 
החיים שלנו תותים

לימונית יקרה, אני מצטערת כל כך לשמוע על האובדן הקשה שאת חווה, ולצידו על תחושת הבדידות העמוקה, על ההתעמרות של הסביבה (הגם אם לא מכוונת), על הצורך שאת חשה להיות החזקה והמחזקת ביחס לכל בני משפחתך.

אני לא חושבת שאנשים אחרים הם רעים, אבל אני חושבת שהרבה פעמים הם לוקים בהבנה של מהות האובדן.
המהות של האובדן היא טוטאלית, מוחלטת, שואבת כל ומנטרלת את האמונות שלנו על העולם והחיים והקיום בכלל. לא דומים הריונות כימיים (עליהם נשמע שהתגברת מאד בקלות) לאובדן הריון בשבוע 18, הריון רצוי מאד, בגיל מתקדם, עם ילדים גדולים שמבינים הכל בבית, ובעל שמצפה ביחד איתך להתחדשות והרעננות והאנרגיות החדשות שמביא איתו תינוק הביתה.

אז קודם כל אני רוצה לחבק אותך על השבר שנבעה בחייך, לחבק אותך ולהגיד לך שאני לגמרי מבינה, ואני לא חושבת שהחיים שלך דבש, ומה יש לך להתלונן עם 4 ילדים בריאים (או כל מספר X אחר של ילדים שהיה לך).

ועכשיו אני רוצה להציע לך לחשוב איך את יוצאת מהעמדה המגוננת וה'חזקה' האוטומטית שמופעלת אצלך כרגע. טיפול נשמע לי רעיון נהדר. בפרט אם הכתיבה מטהרת אצלך משהו. גם השיתוף, העיבוד, התמלול והזיכוך של הדברים אצל איש מקצוע יכול להקל מאד (מנסיון).
הילדים שלך אינם רכים בשנים והם כולם יודעים מה קרה ובטוח מרגישים כמה זה כואב. לא מציעה לך למרר לידם בבכי יום ולילה, אבל בעיני בהחלט יש מקום - וזה אפילו נכון - לשתף אותם בכאב. גם הם חיכו וציפו וייחלו - גם מבחינתם קרה אסון - בעיני זה נכון לתת להם לחוש את העצב ואת הכאב שלך, ואפילו כדאי לתמלל אותם עבורם. שלא יחשבו ש'להיות חזק' זו הדרך היחידה והנכונה להתמודד עם סיטואציה של משבר.

מילה לגבי דילמת המשך הילודה (מה שמכונה פה בפורום 'עמדת הביניים' - בין אובדן להריון חדש) - כן, חצית את גיל 45, כן, לפי כל הספרים את קרובה לסוף, אבל גם הרית 4 פעמים תוך שנה (הרבה נשים צעירות ממך בהרבה לא הרות בכלל בשנה או בהרבה שנים), והעובר שנשאת ברחמך היה תקין ככל הנראה.
בעיני כדאי לך להקדיש לשאלה הזו מקום בתוכך ואולי גם במרחב טיפולי כדי שתוכלי לדעת איפה באמת את עומדת והאם נטיית הלב שלך היא להתאבל ולעצור, או להתאבל ולהמשיך מתוך מקום שמכיר את אימת האובדן.

עוד חיבוק חם על התקווה ועל שברה.
אנחנו כאן. תמיד. כתבי לנו.
 
תגובתך ריגשה אותי עד מאד

והעבירה בי צמרמורת. כאילו קראת אותי כמו ספר פתוח. כל כך נכון מה שכתבת וכל כך משקף את תחושותיי בזמן ובמקום בו אני נמצאת.
הילדים אכן חזרו כעת לשגרה ולענינם וקרנבל החופש הגדול הקל עליהם את ההתמודדות וגם הם בכל זאת עדין ילדים. כעת באמת אני אוספת לאט את השברים ומתחילה לעבד את האובדן ולעכל את מה שקרה.
חברה טובה שלי שצעירה ממני בכמעט עשור בהריון מתקדם כרגע עם בתה השלישית ואני מנסה באמת מנסה להיות סופר חזקה לידה (אפילו הצעתי לבוא איתה לסקירת מערכות מאוחרת כי בעלה לא יכול היה) לא יודעת מה חשבתי לעצמי (או שלא חשבתי באותו רגע אלא רק עליה ולא על מה שזה עלול לגרום לי)בסופו של דבר נשארתי מחוץ לחדר ולא נכנסתי איתה.היה מספיק קשה גם כך.

לגבי דילמת המשך הילודה שציינת- זו שאלה מצוינת. מצד אחד שבעתי, סבלתי, כולם גרמו (כולל הרופאים המטפלים בביהח) וגורמים לי להבין שדי, מספיק, ולמה אני לא מבינה את הרמז של "אקורד הסיום הצורם" של הילודה שלי. הכל נכון ואני מבינה בצורה שכלתנית שהריון בגילי הוא מסוכן, סבירות גבוהה למומים בעובר ועוד ועוד אך מצד שני הרצון והתשוקה לתינוק שהיה אמור להוולד, התשוקה המטורפת הזו עדיין בוערת בי.
מאמינה שעוד רבות אתחבט בענין וכך או כך נקווה לטוב
 
תודה לימונית

אענה לך ככל שתכתבי ועל כל מה שתכתבי ואלווה אותך כמידת הרצון והצורך. מאחלת לך ימים קלים יותר.
 

אליסקה

New member
אבדן כל כך קשה

קראתי את ההודעה שלך אתמול, וחשבתי עליה כל הזמן מאז. באמת מאוד קשה להתמודד עם אבדן כזה. אני אפילו לא יודעת מה לומר כדי לנחם או איזו עצה טובה לתת...
מבין השורות אני מבינה שאיכשהו היית חזקה במהלך הקיץ, ועכשיו כשהילדים חזרו למסגרות "התפנית" להתמודד עם הכאב שלך. עצם העובדה שעשית את זה מעידה שאת אשה מאוד חזקה, ואני מעריכה אותך על זה.
אני מאחלת לך החלמה מהירה ככל האפשר מהכאב, ושולחת לך חיבוק.
 
למעלה