צריכה לפרוק ולתהות....

משתפת

New member
צריכה לפרוק ולתהות....

חזרתי לספר שעברתי את הגרידה בשבוע 22+6 ,מתקדם בעיקבות ממצא בדיקור מי שפיר שהיה לא תקין.(כתבתי על כך בעבר).
בימים שלפני הגרידה שידרתי עסקים כרגיל.ליוויתי את ילדיי למפגשים במסגרות החדשות,אני מורה אז הלכתי למבחני מעבר שעשינו וכן הלאה....ובלילות בכיתי ממה שמצפה לי.
והנה הגיע ה30.8 ואז הולכת לבי"ח כדי לבצע את ההכנות הכוללות הפסקת חיות ושימת למינרות. אם ביום הוועדה היו רגישים לנשים שמפסיקות הריון,הרי שביום הרגיש הזה שכחו את הרגישות.הרופאים בפעולתם היו בסדר,אך המיסביב....
הושיבו אותנו עם נשים שבאות לאולטרסאונד,או דיקור מי שפיר או לקיסרי למחורת ובינתיים משוחחות על העוברים שלהם בשמחה... הזמינו אותי ל11 כאשר התחילו הכל ב13:40,כך ששמעתי הכל וניסיתי לעצור את הדמעות בכוח.
אח"כ שלחו אותי לשימת האצות -12 במספר,הליך לא נעים בכלל ומלחיץ וגם לו היה צריך לחכות שעות ולא כי יש תור,כי פשוט הרופאה הלכה ואמרה שתחזור לקח לה איזה שעתיים לחזור.
אחרי לילה מורט עצבים ומחשבות חזרנו לבי"ח בבוקר ואז בגלל ההריון המתקדם נכנסתי שניה.ואז בהתאוששות שמים אותי ליד מישהי שילדה בן בקיסרי ואני צריכה לשמוע אותה מתרגשת עם בעלה ואז אני בוכה על הבן שאיבדתי.
חוזרים למחלקה מתאוששים הרבה זמן ואז ניגשים לשאול מה עם השחרור?
ואז מעכבים אותנו כי הרופאה לא מילאה הכל ופתאום באה זאת מהקבלה לדבר איתנו על קבורה.איך לא הכינו אותנו לזה? בכלל לא חשבנו....רצינו רק לסיים כבר עם היומיים האלו ולחזור הביתה.

חוזרים הביתה ואז צריך לטפל בילדים שב"ה יש והם בריאים וכל עולמינו,אז לא יוצא לנוח ולמחורת המשפחה עוזרת בהתחלות של מסגרות הלימוד.
ואני נשארת לבכות על כך שזה נגמר ככה.

ביום ראשון ובכלל כשאני יוצאת עם הילדים ואני רואה בטן הריונית'או אישה עם תינוק הלב נצבט.

מוצאת את עצמי בוכה לעיתים,אפילו בשיחות טלפון שדורשים בשלומי.

גיסתי היום ילדה בן וזה קשה לי וכששמעתי פשוט בכיתי....
אני מורה ולצערי אמרו לילדים שאני בחופשת מחלה,התחילו הורים לכתוב לי רפואה שלמה ולידה קלה. מה עושים?
חשבתי שהמנהלת תיכנס ותגיד משהו שיבינו שההריון לא הסתיים בידיים מלאות,אך אמרו שאני בחופשת מחלה והרי לא אגיע 15 שבועות.ב"ה אני בריאה ב"ה אך ,כרגע נפשית וגופנית כואב .
 

שירהד1

Member
מנהל
יקירה, אגיב באריכות מחר. בינתיים- קבלי חיבוקי תמיכה


 
בריאה בגוף, שבורה בנפש

קודם כל - משתתפת בצערך. נורא לאבד הריון רצוי. קשה לעכל, ואת הרי רק בתחילת האבל, ואפילו בגוף אני מניחה שאת מתאוששת, שהרי עוד לא עבר שבוע.
הלב נצבט וייצבט, ברחוב, במסגרות הלימודים, במשפחה מול גיסתך והתינוק ואולי גם סתם ככה במקומות אקראיים שתגיעי אליהם. את מוזמנת לפרוק אצלנו את הכאב, התסכול והקנאה שייתכן ותרגישי בעוצמות שונות בתקופה הקרובה. אם קשה במשפחה - מותר לך לשתף ישירות או באמצעות שליח, ולבקש שיתחשבו בך. כנ"ל לגבי החטיבה בה את מלמדת, רצוי שיסבירו בקצרה כדי שלא תצטרכי להתמודד גם עם זה לכשתשובי. אמנם התלמידים נערים צעירים, אבל הם יצטרכו להתמודד עם המידע על האבדן ויגלו שאין תינוק. אז במקום ללכת סחור סחור בסיפורי חופשת מחלה, מקוה שהמנהלת תמצא את האופן הנכון לעדכן אותם ולא להשאיר לך את ההתמודדות עם התשובה (ולתלמידים שוק לא פחות).
חוזרת ומחזקת אותך, שמותר לך להיות עצובה, ולפעמים תרגישי גם וגם (אולי מול חברתך או גיסתך) וזה טבעי. סביר שהתקופה שתתקרב תהיה מאוד מורכבת רגשית ביחס להריונות ותינוקות. אמנם האבדנים שלי היו בשבועות מוקדמים (גם לי היו ילדים, שניים), אבל התחושות האלה מוכרות לי, גם מול חברות קרובות שילדו בשנת האבדנים שלי. מאמינה שרבות מאתנו הרגישו קנאה ולפעמים קנאה מהולה בשמחה עבור חלק מהקרובות.
מה שכתבת על בית החולים פשוט מחריד. מזעזע לראות שלא מפרידים בין נשים באבדן לנשים בהריון תקין ואחרי לידה תקינה, לא בהמתנה ולא בהתאוששות. אכזרי כלפי אשה באבדן, ובמידה פחותה גם לא הוגן כלפי יולדת התינוק החי.
אם יהיה לך כוח אחרי שתחלימי בגוף, אולי תמצאי כוחות לכתוב להנהלת בית החולים עם העתק למשרד הבריאות, כדי שסיפור מחריד כזה יימנע לפחות מנשים שעתידות לצערנו לעבור גרידות מאוחרות.
שולחת לך חיבוק.
 

שירהד1

Member
מנהל
אוי....קשה, הה?

האמת היא שהכבשה כתבה כל כך יפה, אמיתי ונכון, ואני ממש מסכימה עם כל דבריה.
לגבי אסף הרופא- אכן ההתנהלות נראית לי נוראית. אני אגיד לך את האמת- אני ממש לא זוכרת ליד מי הייתי בחדר התאוששות. כל כך שמחתי בכלל להתעורר ללא כאבים, והייתי כל כך בשוק טוטאלי- גופני ונפשי, ממה שעבר עליי בעקבות הלמינריות (צירים קשים לאורך שעות והייתי שרויה בטראומה מההחדרה הזוועתית...), שבכלל לא שמתי לב מי איתי בחדר.
נורא קשה לשמוע, שבנוסף להתמודדות עם אובדן ההריון והפרוצדורה הפיזית המורכבת, היית צריכה גם להתמודד עם התנהלות מבישה של בית החולים.
גם מאוד מפתיע לרעה.

לגבי התלמידים וההורים- כשאומרים להורים שהמורה בחופשת מחלה, והם יודעים שאת בהריון, ישר חושבים על מצב של שמירת הריון, ולכן איחלו לך לידה קלה...
אוף. ממש מצב ביש. ככה זה כאשר יש דיסאינפורמציה. היו צריכים לומר להורים שההריון הופסק. נקודה. ממליצה לך להתייעץ עם המנהלת לגבי העניין- כיצד לומר להורים על המצב. אולי לכתוב הודעה אישית שלך להורים במייל או בכל דרך שאת מתקשרת איתם. את לא צריכה להיכנס לפירוט, אבל לכתוב בכמה מילים מה המצב, כדי שלא תיתקלי בעוד מספר שבועות באיחולי מזל טוב או בשאלות כמו: "נו, ילדת כבר?"....

הגיסה שילדה- מכירה את זה באופן אישי עם שתי גיסות שלי שילדו לאחר מספר הפלות שלי. התמודדות מורכבת. לא זוכרת אם הרחבתי לך בנושא. אם כן- אז בסדר. אם לא ואת רוצה- אז תכתבי לי ואכתוב לך יותר על כך מניסיוני האישי.

הבכי- טבעי מאוד מאוד מאוד. תבכי. תוציאי את זה החוצה. בכלל- תוציאי. בדיבור, בכתיבה, ביצירה, במוסיקה, בשיחות, בבכי, בצעקות. במה שאת רוצה. תוציאי. אל תפחדי לכאוב.

הקנאה- טבעית. רגש לגיטימי, שאנחנו תמיד בהקשרים הללו של ילודה מרגישות חרא איתו, אבל הוא קיים, הוא לגיטימי, והוא שייך לקשת הרגשות שאנחנו חוות. זה בסדר לקנא, וזה בסדר גם לא. הכל לגיטימי.

שירה דוד

ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
החוויה בביה"ח נשמעת מזעזעת

כל פעם אני מופתעת מחדש איך ייתכן שדברים כאלה קורים.
מחזקת את מה שכבשהפועה כתבה לך וממליצה לשלוח מכתב בנושא ברגע שתרגישי שמתאים לך.
מנסיון אישי ממליצה לכתוב את עיקרי הדברים כבר עכשיו וכשיבוא הזמן לסגנן את מה שרלוונטי לכדי מכתב.
תוהה מה היה קורה בביה"ח בו עברתי לידה שקטה, אם בעלי היה שולח את המכתב גם למשרד הבריאות ולא רק למנהל המחלקה. אולי היו מפיקים לקחים ומשנים באמת ולא רק עושים קולות של כסת"ח.

שיחות טלפון שבהן דורשים בשלומך הן טריגר מצוין להתפרקות, לא מופתעת שאת בוכה בשיחות כאלה.
ממליצה לומר למנהלת באופן הכי ברור שניתן, שהיא צריכה לדבר עם הצוות, ההורים והתלמידים ולהסביר לכולם שההריון הסתיים מוקדם מהצפוי ושידייך ריקות. אפשר שמישהו מטעמך יבהיר לה, ואפשר שאת - אם יש בך מספיק כוח. כדאי להבהיר שכל שיחת טלפון שבה שואלים מה שלומך ואת נאלצת להסביר למה את בחופשת מחלה סופר-ממושכת, פוגעת בך וגורמת לך למצוקה.

הרגישות כלפי הריוניות, תינוקות רכים ובוודאי קרובות משפחה שיולדות, ברורה לחלוטין. אל לך להרגיש אשמה על הרגשות שאת חווה. כולנו היינו במקום הזה. חלקינו עדיין שם.

לנפש ייקח עוד הרבה זמן, אבל אפילו הגוף לא יכול להתאושש בזמן כל כך קצר, הרי עוד לא עבר שבוע מאז הגרידה.

שולחת לך חיבוק גדול ומזכירה לך שאת לא לבד
 

shir2122

New member
עצובה איתך מאד

היי משתפת,
קראתי את ההודעה שלך לפני כמה ימים ורק עכשיו מוצאת את הכוחות לענות,
אני במצב מאוד דומה לשלך רק עם טיפה יותר ותק, לפני שבועיים עברתי לידה שקטה בעקבות ממצאים במי שפיר ומאז מנסה לאסוף את עצמי.
אני ממש איתך בכאב ואין מילים שיכולות לתאר אותו או לנחם, יכולה לספר לך קצת על דברים שעוזרים לי ואולי יעזרו לך גם...
מבחינת הסביבה- שיחות טלפון הן הכי קשות, בהתחלה היו לי כמה שיחות כאלה שפירקו אותי ממש ומאז עברתי לתקשר בעיקר בהודעות, לחברות שהתקשרו לא עניתי ושלחתי הודעה שאני מאוד אשמח לדבר אבל בהודעה כי שיחה קשה לי. אחרי כמה ימים של התכתבויות הרגשתי שאני בשלה לשיחת טלפון עם חברה טובה ובאמת הצלחתי לספר ולדבר בלי לבכות, ממש הישג.
לי באופן אישי מאוד חשוב לדבר על זה, אני מרגישה שככה אני מעבדת את החוויה הנוראה הזו ובאיזה שהוא אופן אולי קצת משלימה עם זה שזה באמת קרה.
מה שאת מתארת על שיחות מההורים נשמע לי קשה מאוד, אני חושבת שאת צריכה לודא שהם יידעו איך שהוא. או ממך או דרך המנהלת, מה שמרגיש בנוח. אצלי בעבודה (לא מורה..) ביקשתי מהמנהלת שתודיע לשאר הצוות שההריון הסתיים, בלי לפרט. עדיין היו אנשים שלא ידעו וניסו לתפוס אותי וכתבתי להם שההריון הסתיים ושכרגע אני בחופשה. לחסרי טאקט שהמשיכו לשאול מה בדיוק קרה כתבתי שקשה לי לדבר על זה.
מבחינת החוויה בבית חולים- סיוט. כמה חוסר רגישות. אצלי היו גם כמה התנהגויות מזעזעות של רופאים ואחיות. יכולה להגיד לך על עצמי שכרגע מרגישה שאין לי כוחות לכתוב את זה ולמען האמת גם לא מאמינה שזה יעשה איזה שהוא שינוי. הרעיון של מרעישה לכתוב עכשיו את עיקרי דברים ובהמשך לטפל בזה נשמע לי מצוין, אולי איישם גם בעצמי.
אנחנו נסענו בסופ"ש האחרון לצפון, הרגשנו כזוג שאנחנו חייבים קצת ניתוק ובאמת היה כיף ומשחרר. לא יודעת אם מתאים לכם משהו כזה, לנו זה היה מצוין.

לא כתבת איך בעלך מתמודד עם הסיטואציה? ואם יש לכם תמיכה משפחתית חברתית מסביב?
אם בא לך לספר ולשתף עוד את מוזמנת, יש משהו מנחם בלדבר עם נשים שעברו דברים דומים, לי לפחות זה גורם להרגיש שאני לא הדפוקה היחידה... ככה שממש משמח שהמקום הזה קיים.
 

משתפת

New member
תשובה...

בעלי מאז שגלינו והרי עד ההפלה עברו יותר מ10 ימים.הוא שיתף,דיבר על כך... הוא הכיר נשים שעברו הפלות בחודשים מתקדמים ודאג שאשמע את השיחות איתן כדי שאדע למה לצפות ושארגיש חופשי לדבר על כך. איתי הוא לא מדבר על זה...הוא חזר לעבודה ודואג להתקשר יותר ולדרוש בשלומי.כבר לא נעים לי להגיד לו שאני בוכה כי
מישהו כתב לי מתי הלידה צפויה? או כי כך אני מרגישה....
חלק מהחברות יודעות והן נותנות לי מרחב,אבל אני יודעת שאם אני רוצה לדבר או לצאת איתן הן פה.
גיליתי שיש חברה שגם עברה הפלה בחודש מתקדם והיא כל הזמן כותבת לי מנסיונה....
בעלי כבר קבע לנו נופש ומחר יש סיור מהעבודה שלו ואצטרף,נראה איך יעבור....
שבוע הבא אני מוזמנת לאירוסין של בן דוד שלי ולברית של בן של אח של בעלי.
לאירוסין חושבת רק לקפוץ להגיד מזל טוב,אין לי חשק לשאלות...עדיין יש בטן ובגלל שלא סיפרנו למי שלא ראה,ברור לי שיהיו טעויות.
לברית נפשית לא מסוגלת ללכת-גיסתי לא אשמה אבל ......וחושבת על בעלי שבטח יהיה לו קשה שם לבד ,אם יבחר ללכת-מה שנראה לי שיעשה.
כמו כן מידי שישי היינו קופצים עם הילדים להורים של בעלי,ממש לא בא לי ומצד שני לא רוצה שבעלי יפגע.

בקיצור הכל מסובך...ורק מלכתוב אני כבר בוכה. אוף.
 
שולחת חיבוק

שמחה לקרוא שאת זוכה לתמיכה ולהכלה בבית, ושבעלך מודע ורגיש.
את מכירה את האנשים בצד השני ואת האינטליגנציה הרגשית שלהם, ולכן רק את יודעת כיצד תתקבל העצה שלי. חושבת שאם עומדים מולך אנשים בעלי רגישות סבירה, אם תתקשרי או אפילו אם תכתבי/ תעבירי את המסר באמצעות שליח, שאת לא מחרימה חלילה ולא כועסת, אלא כואבת ושבורה, ומתקשה כרגע במפגשים עם אנשים - יניחו לך באירוסין וגם בברית, ואפילו בארוחות שבת. אם את מרגישה מספיק קרובה, אולי את יכולה להגיד גם שקשה לך עם נשים בהריון / תינוקות כרגע - לא משום שאת לא שמחה בשמחתם, אלא כי את כואבת את כאבך כרגע.
שולחת לך חיבוקים וחיזוקים בתקופה הקשה שאת עוברת כעת בגוף ובנפש.
 

שירהד1

Member
מנהל
למשתפת, בעקבות הדברים שכתבת-

ואו! אכן התמודדות מורכבת, ועל כך עוד מתווספות כל התוספות של האירועים המשפחתיים.
חשוב לי לתת לך לגיטימציה לא לבוא לאירועים שאת מרגישה שאת אינך מסוגלת לבוא אליהם כעת. ברור שאף אחד לא אשם במצבך (כתבת שגיסתך אינה אשמה...). את גם חושבת על בעלך שיהיה לבד באירועים באם לא תלכי, ושעלול להיות לו קשה. זה מאוד מתחשב מצידך, אך יחד עם זאת, זה הזמן לשים עצמך במרכז, ולחשוב מה את מסוגלת ומה לא.
את באבל, ובאבל זה לגיטימי להרגיש עצב כבד, ולא לרצות לשים את המסכה על הפנים וללכת לאירועים משפחתיים, שמן הסתם הם אירועים שמחים ושמצופה ממך לשמוח בהם.

כל תחושה שלך היא לגיטימית. את בוכה כי מישהו כתב לך "מתי הלידה צפויה?"- הכי מובן שבעולם. את לא צריכה להתנצל על כך. את לא רוצה לבוא לאירועים הצפויים בתקופה הקרובה?- ברור לגמרי, ומותר לגמרי. כן מומלץ שבעלך יסביר את הדברים למשפחה, כדי שאף אחד לא יחשוב שמדובר על משהו אישי נגדו. חשוב שיבינו שאת עוברת תהליך קשה של אבל ושזה לא קשור בהם באופן ישיר.


שירה.



שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 

משתפת

New member
מה יהיה עם הכעס והכאב?

היום היתה הברית,לא הלכתי.שיתפתי את גיסתי בהודעה שקשה לי -היא הבינה.
אז יצא שבעלי הלך לבד,הישיבה שם נפרדת ולא חשבתי שזה יעשה טוב לילדים.
דאגתי שילכו לחברים'או שיבואו אלינו חברים כדי שזה לא יעורר אצלם שאלות,למרות שנראה לי שהפנימו כי לא מדברים על זה בבית אך אחת הבנות סיפרה לי שהמורה לשעבר שאלה אותה עליי אז היא סיפרה לה שהיתה בעיה והתינוק מת.
זה לגיטימי לכעוס,להרגיש כעס בתוכי ופשוט לבכות. התאכזבתי שבעלי נשאר עד הסוף ולא דאג לחזור הביתה מוקדם יותר ,שהרי כתבתי לו שקשה לי כשכתב לי את שם התינוק ומי היה הסנדק.ולי כבר היו בראש הדברים האלו לתינוק שאיבדנו.
ככמה זמן לוקח לצאת מזה(מהכעס,הכאב,הבכי...)כשאני עם הילדים אני בדר"כ עסוקה בהם כך שהבכי זז לשעות הבוקר ,הערב והלילה.
 
למעלה