איך מכילים את כל זה שוב....

[ess2]

איך מכילים את כל זה שוב....

היי קוראת פה כבר 9 שנים.
לפני 9 שנים הייתי בהריון ראשון עם זוג תאומים בחודש שביעי התגלה שלאחד מהםלא היה דופק וכמובן ההוא היה המקדםו הוביל ללידת חירום המלאכית השנייה שלי נולדה במשקל של 600 גרם נלחמה שבועיים ובסוף נפטרה. לאחר מכן תןדה לאל נולדו לי שני ילדים מדהימים (555) ועכשיו לפני 12 שבועות שבועות נכנסתי להריון הכל היה כלכך מושלם וכלכך תקין וההתרגשות הייתה בשיאה. ואז בלי שום הכנה בלי שום סימן בבדיקת שיגרתית לא נצפה דופק, מילים כלכך קרות מדובר פה על התינוק שלי איך אפשר להגיד שאין לו דופק??? איך יכול להיות שזה קורה לי שוב ולמההה זה כלכך לא הוגן. אין שום ממצא פתלוגי להבנה למה זה קרה אבל עדיין לא מצליחה להכיל את זה הלב כלכך כואב. עושה את כל המאמצים להדחיק את זה יש לי את האהבות שלי בבית וצריכה להיות חזקה בשבילם אבל המחשבות מתגנבות כל הזמן איך סוגרת את המעגל הזה, הלב שלי כבר שרוט שלוש פעמים מארבע הריונות....

 

[מרעישה בשקט]

בקושי רב

ועם סיוע טיפולי במידת הצורך.
אין לי מושג איך סוגרים את המעגל. המעגל שלי עדיין פתוח.
ואין שום דבר הוגן בענייני ילודה. אין שום סטטיסטיקה שאומרת שאם את ואני ואחרות איבדנו כבר כמה פעמים, האובדן הבא ייפול בחיקה של מישהי אחרת ואנחנו נינצל.
לכל אחת יש מקור כוח שונה שעוזר לה להמשיך לקום בבוקר ולהמשיך בחיים למרות שהשמיים נפלו. ולמרות שהחיים ממשיכים, את לא חייבת להדחיק. את יכולה לשחרר את הכאב כאן בפורום או בשיחה טיפולית או בכל דרך אחרת שמתאימה לך.

השמיים נפלו עלייך שוב וזה נורא.

משתתפת בצערך

 

[ess2]

תודה!

מתקשה מודה, הסביבה טוענת שצריך לחזור לשגרה שאין מה להתאבל שדי עם הבכי שמה שצריך לקרות קורה. עוד לא עבר שבוע... ולא יכולה לשמוע יותר את המשפט הזה... מקווה שאף משפחה לא תצטרך להתמוד עם דברים כאלה בחיים.

 

[מרעישה בשקט]

הסביבה טועה!

בדרך כלל אני משתדלת שלא לדבר/לכתוב/לחשוב בנחרצות כזו, אבל אין מה לעשות, ברור לי שהסביבה שלך טועה.

מודה שככל שאני עוברת יותר אובדנים, כך אני בוכה פחות. את עיקר הבכי אני עושה ביום שבו אני מגלה את הבשורה. ואני מכירה את הקסם של הבכי על הגוף, את השחרור שהוא מביא איתו.
אני נמנעת מלבכות בנוכחות בתי, כי אני לא מסוגלת למצוא הסבר שיניח את דעתה ולא יפחיד אותה. לפני 3 שבועות כשהתבשרתי שאני לפני האובדן השישי שלי, בכיתי המון בשעות שבהן היא היתה בגן. לפני השינה היא שאלה למה העיניים שלי אדומות, הצלחתי למצוא תשובה שלא הלחיצה אותה ובימים שאחרי השתדלתי לבכות פחות כי לא רציתי שהיא תראה עליי את הכל.
והיום, 3 שבועות פחות יומיים אחרי, אני כבר לא בוכה, אבל בהחלט עושה מרתון אכילה רגשית שכולל המון ארטיקים והימנעות מאוכל אמיתי ומזין.
אם מישהו סביבי חושב שזה לא בריא לי, הוא צודק כמובן, אבל זו הדרך שלי כרגע.

אני לא יודעת מהו הגבול שבו לא הגיוני לבכות כל הזמן. זה כל כך משתנה מאחת לאחת ומאובדן לאובדן. ובכל זאת, מכיוון שיש לך ילדים, נראה לי שיהיה נכון לנסות למצוא איזון כלשהו בין בכי שלא בנוכחותם לבין שגרה ויציבות בנוכחותם.
אם קשה לך לעשות את זה בכוחות עצמך, שווה להיעזר במישהו חיצוני.
בתחילת ההריון האחרון התחלתי ללכת לדיקור סיני. הרגשתי שטיפול רגשי מילולי לא מתאים לי ובכל זאת רציתי תמיכה כלשהי. כרגע אני מתכוונת להמשיך ללכת לדיקור, בתדירות נמוכה יותר.

 

[ess2]

כואבת

כואבת לשמוע על האובדנים שלך... מאחלת לך שזה יהיה האחרון. ךא בוכה ליד הילדים הם מאוד רגישים בכל מה שקשור אלי ונלחצים בקלות. בכי משחרר מרגישה את זה. בכל הגוף. בא לצרוח על כולם שיניחו לי שיפסיקו עם הרחמים האלה ועם המשפטים של על מה את בוכה יש לך שני ילדים בריאים בבית (555) אבל פשוט אין לי כוח להתמודדות נוספת אז פשוט מרחיקה אותם. וכן חשבתי לפנות לאיזה טיפול הומפאתי או משהו עוד שוקלת את האופציות.והאמת.... שאין כמו גלידה להקל ולו במעט על כאב כלכך גדול

 

[כבשה0פועה]

הסביבה ממש נוראית!

זה מה שעבר לי בראש, ואז קראתי את התגובה של מרעישה והתחזקתי בנחרצות שלי.
גם אבדן בשבוע מוקדם הוא אבדן, מה גם שבמקרה שלך נשמע שהוא מטלטל ומחזיר אותך אחורה לעובר ולתינוקת שאבדת. נכון שיש לך שני ילדים בריאים, אבל אין לך את העובר הזה שאבדת, ומותר לך לשמוח בילדים החחים ועדין להתאבל על כל מה שאבדת. זה נורמאלי וטבעי, בדיוק ההיפך מההדחקה שאנשים בסביבתך מטיפים לה.
יש דברים שלא צריכים לקרות אבל קורים, וזה נורא. עבר *רק* שבוע!!! אפילו הגוף שלך ודאי מתאושש מהטראומה, וברור שיש על מה להתאבל, על עכשיו ועל מה שהיה אז.
מקוה שכן יש בסביבה שלך מי שתומך, מכיל ומבין את התהום בה את נמצאת כעת. אנחנו מבינות ואנחנו כאן עבורך.

 

[שירהד1]

משתתפת בצערך על אובדני ההריון

לב שרוט?- מבחינתי יותר נכון לומר לב שבור ומדמם.
קרה לך אסון כבד בהריון הראשון שלך ואיבדת תאומים בחודש השביעי. זו טראומה כבדה, לכל דבר ועניין.
לאחר מכן נולדו שני ילדים בריאים ומדהימים, שבוודאי הם האור בחייך.
כעת, שוב אובדן הריון, בנסיבות אחרות. כתבת שההפלה היתה לפני שבוע, ושלפני שניים עשר שבועות נכנסת להריון, כלומר- איבדת את ההריון בשבוע 11? (תקני אותי אם לא הבנתי נכון). כתבת שאין שום ממצא פתולוגי. למה את מתכוונת? האם שלחו את העובר לבדיקה? האם הספקת לעשות בדיקת שקיפות עורפית?
כידוע לך, הפלות בשליש הראשון מתרחשות לעיתים קרובות, אך כשזה נוחת עלייך, ועוד כאשר את גם כך איבדת בעברך הריון תאומים בשלב מאוחר של ההריון, זה עוד יותר קשה ועוד יותר כואב. ובוודאי שזה לא הוגן.

את לא צריכה להדחיק את מה שקרה. אי אפשר להדחיק דבר כזה. פעמים רבות אנו נזקקות לסיוע מקצועי כדי לעזור לעצמנו בעיבוד האובדן. ממליצה לך למצוא עזרה שכזו שמתאימה עבורך.

לגבי הילדים- ממליצה לא לספר להם את שעובר עלייך. את מרבית הבכי תעשי כאשר הם לא נמצאים וכאשר את עם עצמך. אני כן מאמינה בלהמשיך בחיים, בלהמשיך בחיי השגרה, בלמשוך עצמך לתפקוד. לתפקד, לצד הכאב והבכי.

לא כתבת כלום על הפן הפיזי. האם עברת גרידה ומה שלומך בהיבט הפיזי? גם הגוף חשוב. הוא הכלי המחזיק את הנפש שלנו, וגם הוא צריך להבריא ולהשתקם.

שולחת חיבוקי כוחות ותנחומים,

שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז
09-7749028

 

[ess2]

תודה

לפני פחות משבוע עברתי גרידה בשבוע 12. עשינו שקיפות והכל היה מושלם...
מבחינה פיזית כואבת אבל זה לא משתווה לכאב שבלב. בעלי רוצה שאחזור לעבודה לשגרה ואני פשוט עוד לא שם. לא מוכנה להתמודד עם השאלות והמבטים מאכישה שצריכה שקט צריכה שיניחו לי . מקווה שאתאושש במהרה...
&nbsp

 

[שירהד1]

הבנתי

כמה דברים:
1. מה כואב לך פיזית? יש התכווצויות? משהו מעבר? את יודעת שאם יש כאבים או חום או דימומים חזקים- אז צריך לפנות לבדיקת רופא/ה.
2. בשקיפות הכל היה מושלם, או שלא...כי לאחר מכן פסק הדופק. אז או שהעובר לא היה תקין ולא ניתן היה לראות זאת בשקיפות, או שהיה משהו אחר שהשתבש.
האם יש לרופאים איזושהי תובנה כלשהי?
3. לגבי החזרה לעבודה- כל אחת היא אחרת ולכל אחת מתאים משהו אחר. לי התאים תמיד לחזור מהר מהר לעבודה. גם כי אני עצמאית, ואין ימי חופשה או מחלה, וגם כי זה מה שגרם לי לקום ולהתאושש, למרות הכל.
את כותבת שאת לא מוכנה להתמודד עם השאלות והמבטים, אז אני מתארת לעצמי שידעו בעבודה על ההריון? כאשר תחזרי לעבודה, את יכולה להיעזר במישהי שאת סומכת עליה, שתבקש מאנשים להניח לך ולא לשאול שאלות.

אנחנו פה, לכל דבר ועניין שאת זקוקה לו,
שירה


שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז
09-7749028

 

[ess2]

תודה❤ מחמם את הלב