לאורהגנוז - ביניים בכל מילה
ענייני הילודה סבוכים, סבוכים מאד, לעתים קרובות גם בעולם ה'רגיל' (שלא סבל מאובדן/ים) אבל על אחת כמה וכמה לאחר אובדן התמימות, לאחר שהגוף מוכה והנפש מובסת וההבנה שהעניין הזה פשוט לא בשליטה שלנו מחלחלת היטב. חלקנו קמות מהר יותר, חלקנו לאט, רובנו מתלבטות לגבי ההמשך, ולו מן הטעם הפשוט שהאובדן של ההריון הרצוי מותיר כזה חלל נורא שהכמיהה למלאו מדרבנת אותנו לשקול את ההריון הבא.
השיתוף שלך היה מאד מרגש לקריאה. ואני קראתי בו את הביניים ממש בכל מילה: המחשבה הפיזית על הריון נוסף, עלייה במשקל, התמודדות עם לידה - מורכבת.
המחשבה הנפשית על הריון נוסף - שאין כל ערובה לגבי האופן שבו יסתיים - מעוררת חרדה איומה. לקח לך למעלה משנה להתאושש מן האובדן הקודם. אז להסתכן באובדן פעם נוספת נשמע מטורף.
המחשבה הפיזית על הריון לא תקין והתמודדות עם הפסקת הריון נוספת - קשה מנשוא.
היומיום עמוס, מלא, קשיי היומיום אינם פוסחים על מי שאיבדה הריון, וגידול הילדים הקיימים גם הוא משימה אינטנסיבית ושוחקת.
העזר כנגדך נעדר הרבה ואת מתמודדת עם רבים מקשיי היומיום לבדך. מה שכמובן לא מקל על הדילמה.
והראש - הראש אומר שיהיה עצוב לעצור כאן אבל לא כל כך נורא. עצוב אבל נסבל. עצוב אבל בסדר.
והשעון - השעון מודיע לך שהגיל כבר 39 ואולי די.
אבל
יש רק אבל אחד קטן,פצפון.
יכול להיות שכל הנימוקים כבדי המשקל לצידך:
הראש, הגיל, הגוף, הנפש, המשקל, היומיום, הבעל הנוסע, הריבים של הילדים
רק - קיום היחסים הלא מוגנים.....
פה אני קוראת את הלב שכן רוצה,אפילו רוצה מאד.
מי שלא רוצה דואגת להגנה.
מי שלא רוצה באמת לא זקוקה לרשת הנימוקים הסבוכה שהצגת בפוסט שלך.
היא פשוט עוצרת. ודי.
היא
יודעת שפרק הילודה הסתיים עבורה. הדלת הזו סגורה.
נכון שחשת הקלה כשהמחזור הגיע,נכון שהעדפת לגלות שאין הריון -
אבל השארת פתח להריון הזה.
מחבקת אותך על עמדת הביניים הלא פשוטה.
בעיני ומנסיוני האישי זה מקום מורכב לשהות בו.
אנחנו פה לקרוא את כל השיתופים והדילמות.
