לפני שלושה חודשים ילדתי לידה שקטה בשבוע 37+ להריוני
הייתי בקבוצת תמיכה וזה עזר כל זמן שהייתי שם. מאז שנסגרה הקבוצה אני מרגישה צורך לדבר על זה אבל לא יודעת בדיוק מה.
היה לי הריון בסיכון גבוה, שמרתי מאוד, התרטרתי בין הרופאים כל השבוע, בין אולטראסאוד לסקירה, לדיאטנית, לפרופ' מומחה וכו'... הכול נראה מעולה. שמרתי מצוין והתינוק שלנו נראה בריא מבעד לאולטראסאוד שהרגיע אותי לרגעים מתוקים.
בפנים הרגשתי שזה הולך להשתבש. אמרו לי שאני מפחדת בגלל ההפלה שחוויתי לפני אבל הרגשתי משהו אחר. הרגשתי שאני לא אזכה בתינוק הזה. שהיחסים שלנו זה זמני בלבד. שאני צריכה להתחיל להיפרד.
הגעתי לחודש תשיעי, שבוע 36, מוניטור מצוין, משקל שלי מעולה, עובר טיפה גדול לגילו אבל לא משהו נוראי.
ואז, שבוע אחרי, קמתי בבוקר וידעתי שהוא איננו. צדקתי. באולטראסאונד לא מוצאים דופק ושלחו אותנו ללידה שקטה.
לידה ב"ה טבעית. תינוק מתוק במשקל 3.300, ילד מת, יפייפה ושלי.
מתתי מפחד 3 חודשים ארוכים, כי הבעיה הייתה בי, לא שמרתי מספיק, הוא היה חולה בגללי, המון האשמות רצו בראשי. לפני כמה ימים התקשרו להודיע לי שלפי פתולוגיה של השליה היה סיבוך עם חבל הטבור, חבל הטבור נמחץ או התלפף סביבו וככל הנראה זה הגורם למוות.
שמחתי. כי זה אומר שהוא לא סבל, או גסס. כי זה אומר שזה יכול לקרות לכל אחת ולא קשור לזה שההריון היה בסיכון, לא באשמתי. אבל כאבתי, כי זה כואב עדיין. כי הכול היה בסדר והוא היה תינוק בריא ומתוק. כי יכולתי להיות אמא שלו, אם הקדוש ברוך הוא לא היה מחליט אחרת ברגע אחד קטן וטרגי.
כואב לי, וזה בא בגלים. המשכתי הלאה, אבל כל הזמן נמשכת אחורה חזרה.
בעיקר מתגעגעת ורוצה שיחזור.
מפחדת מהריון חדש ורוצה אותו יותר מהכול.
מבולבלת בקיצור.
הייתי בקבוצת תמיכה וזה עזר כל זמן שהייתי שם. מאז שנסגרה הקבוצה אני מרגישה צורך לדבר על זה אבל לא יודעת בדיוק מה.
היה לי הריון בסיכון גבוה, שמרתי מאוד, התרטרתי בין הרופאים כל השבוע, בין אולטראסאוד לסקירה, לדיאטנית, לפרופ' מומחה וכו'... הכול נראה מעולה. שמרתי מצוין והתינוק שלנו נראה בריא מבעד לאולטראסאוד שהרגיע אותי לרגעים מתוקים.
בפנים הרגשתי שזה הולך להשתבש. אמרו לי שאני מפחדת בגלל ההפלה שחוויתי לפני אבל הרגשתי משהו אחר. הרגשתי שאני לא אזכה בתינוק הזה. שהיחסים שלנו זה זמני בלבד. שאני צריכה להתחיל להיפרד.
הגעתי לחודש תשיעי, שבוע 36, מוניטור מצוין, משקל שלי מעולה, עובר טיפה גדול לגילו אבל לא משהו נוראי.
ואז, שבוע אחרי, קמתי בבוקר וידעתי שהוא איננו. צדקתי. באולטראסאונד לא מוצאים דופק ושלחו אותנו ללידה שקטה.
לידה ב"ה טבעית. תינוק מתוק במשקל 3.300, ילד מת, יפייפה ושלי.
מתתי מפחד 3 חודשים ארוכים, כי הבעיה הייתה בי, לא שמרתי מספיק, הוא היה חולה בגללי, המון האשמות רצו בראשי. לפני כמה ימים התקשרו להודיע לי שלפי פתולוגיה של השליה היה סיבוך עם חבל הטבור, חבל הטבור נמחץ או התלפף סביבו וככל הנראה זה הגורם למוות.
שמחתי. כי זה אומר שהוא לא סבל, או גסס. כי זה אומר שזה יכול לקרות לכל אחת ולא קשור לזה שההריון היה בסיכון, לא באשמתי. אבל כאבתי, כי זה כואב עדיין. כי הכול היה בסדר והוא היה תינוק בריא ומתוק. כי יכולתי להיות אמא שלו, אם הקדוש ברוך הוא לא היה מחליט אחרת ברגע אחד קטן וטרגי.
כואב לי, וזה בא בגלים. המשכתי הלאה, אבל כל הזמן נמשכת אחורה חזרה.
בעיקר מתגעגעת ורוצה שיחזור.
מפחדת מהריון חדש ורוצה אותו יותר מהכול.
מבולבלת בקיצור.