התמודדות עם האובדן

מיכל 2111

New member
התמודדות עם האובדן

היי בנות, חיפשתי מקום לפרוק, להתייעץ ואולי אפילו להתעודד כי כרגע מרגישה די לבד. לא מרגישה שיש לי לאן לפנות , לא מרגישה שיש מישהו שבאמת מבין אותי. לפני שנה עברתי לידה מוקדמת בשבוע 23+3 ולאחר שלושה ימים בפגיה התינוק שלי נפטר. שנה בדיוק לאחר מכן נכנסתי להריון חדש שלצערי הסתיים בהפלה נדחית וכתוצאה מכך הפלה עם ציטוטק. אני לא יודעת איך להתמודד עם האובדנים האלה. מתקשה לקבל בשורות ממשפחה וחברות על הריונות חדשים, לכל חברותי יש כבר שני ילדים או הריון שני בדרך והכול עובר חלק. למה לי זה לא קורה? מרגישה שכולם מתקדמים בחייהם ואני תקועה. אני אפילו לא מצליחה כבר להעמיד פנים שאני שמחה בשבילם, איזה לא יפה זה? יש לכן עצות להתמודדות?
 
בטח שיש לנו!

כולנו חווינו אובדן, כולנו הרגשנו תקועות, התחבאנו מפני בטנים ולידות. בטח שיש לנו עצות.
קודם כל ולפני הכל - טיפול טיפול ועוד טיפול. שיחות עם פסיכולוג / טיפול אצל מדקר / יוגה / שחייה / ריקוד / ציור / בישול - זה לא חייב להיות טיפול במשמעות הקלאסית של המילה (למרות שלי אישית זה כן עוזר) אבל פינה בעולם שהיא רק שלך, מיועדת רק עבורך, ואת יכולה לפרוק בה את כל הרגשות ללא צנזורה, ולהתחבר בה אל עצמך בצורה הכי טובה.

חמלה עצמית - את לא מתנהגת "לא יפה", את כואבת. כנראה כוחות הנפש הצליחו להדחיק היטב את הלידה המוקדמת ואת פטירתו של התינוק שלך, כי זו היתה חוויה כל כך איומה שזו היתה הדרך המיטבית עבורך להתמודד איתה. אבל עכשיו נפל ההריון החדש, זה שתלית בו כל כך הרבה תקוות של תיקון ושל גאולה, וזה מציף בכל העוצמה את החסר והאבל והריק והחלל של האובדן ההוא.

אני שולחת לך חיבור גדול. אלה ימים קשים והסיטואציה מורכבת וכואבת. איך בן זוגך חווה את הדברים? האם את מצליחה לספר לו איפה את עומדת? איך את מסתדרת בעבודה? מה עם אמא / אחות / חברה?
אני מקווה שיש לך מישהו קרוב אלייך שתוכלי לשתף אותו ולו במשהו ממה שאת מרגישה. אנחנו פה - כתבי לנו הכל, כתבי לנו הרבה, כתבי לנו ללא צנזורה - לפעמים הכתיבה עצמה משחררת משהו בנפש, עוזרת לעבד פיסה מהרגש, מקדמת קצת את התהליך האיטי של ההחלמה.
 
המציאות לא יפה!

כתבת-שאלת-ענית 'איזה לא יפה זה', ואני עונה לך שהמציאות לא 'יפה'.
מותר לך לכאוב. מותר לך לחמול על עצמך ולא להעמיד פנים. מותר לך להתרחק (אבל רצוי כן להסביר למה, ישירות, בהודעה או דרך אדם שלישי). קרה לך אסון נורא ואבדת תינוק לפני שנה. ואז כשסוף סוף הרשית לעצמך לקוות לגאולה - חווית הפלה, שעוררה את כל מה שהדחקת.חושבת שהתחושות שלך טבעיות ומובנות, לפחות לנו כאן.
אז אנא - חמלי על עצמך במציאות הקשה שאת חווה. כרגע את חייבת בראש ובראשונה לעצמך: לכעוס, להתאבל, לבכות, לפרוק כאן, לטפל בעצמך כפי שהמליצה בתבונה איןאריות. כל מה שיסייע לך לשקם את הנפש.
שולחת לך חיבוק ומאחלת לך ימים טובים יותר.
 

שירהד1

Member
מנהל
משתתפת בצערך על שני אובדני ההריון


אני מצטרפת לכל מילה ולכל אות שכתבו לך הנשים החכמות ובעלות הנסיון, שהקדימו אותי (סליחה על המענה המאוחר שלי...).
התחושות שלך הן אנושיות ונורמאליות, בהתחשב בסיטואציה הקשה שאת מתמודדת עימה.
תחושת התקיעות, ה"למה" דווקא לי זה קורה כל החרא הזה?, הכעס, הקנאה, הקושי לשמוע על הריונות, הקושי לראות נשים בהריון- כל אלה מוכרים לי היטב מכל מה שעברתי.
גם אני הרגשתי אשמה עם התחושות הללו של הקנאה, כי אני טיפוס שמאוד מאוד מפרגן, ומאוד שמח בחלקו, ופתאום- הקנאה הופיעה במלוא עוצמתה, והיה לי נורא קשה עם זה.
לקח לי המון זמן להבין רגשית (ולא רק קוגניטיבית), שאני פשוט אנושית. אני בסך הכל בת אדם, שחווה דברים קשים, וה"יש" של האחרים מדגיש עוד יותר בפניי את ה"אין" שלי. בעלי ממש לא הבין את זה. הוא לא חש כמוני, אבל הוא גם לא חש כמוני את העוצמה המטורפת של הכמיהה לעוד ילד ואת עוצמת הכישלון.

היו תקופות שחשתי כמוך- שאף אחד לא מבין אותי על אמת, ומצאתי פה, בפורום הזה, את ההכלה והאמפטיה המוחלטות שכה חיפשתי.
אז את מוזמנת לבוא לפה, כל עת שאת זקוקה לכך, ולהוציא החוצה כל מה שאת מרגישה. יש משהו תרפויטי בעיניי בעצם הכתיבה.

האם את נמצאת באיזשהו תהליך טיפולי? האם הסביבה שלך תומכת? יש לך את מי לשתף?

אנחנו פה, לכל דבר ועניין שתזדקקי לו.

שולחת חיבוקי כוחות ותנחומים,

שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז
09-7749028
 

מיכל 2111

New member
תודה בנות על התגובות

כרגע אני לא נמצאת בשום תהליך טיפולי.....הדבר היחיד שעשיתי לאחר הלידה בשנה שעברה היה לקחת את חופשת הלידה שמגיעה לי כי פשוט לא הייתי מסוגלת לחזור לעבוד, כאילו הכול רגיל.
יש לי חברה ובת דודה שאיתן אני מרגישה חופשי לדבר ולפרוק, וכמה שאני שמחה שיש לי אותן, ככה גם עצוב לי שאני מרגישה שרק איתן אני יכולה באמת לדבר.
בעלי מקסים ומנסה להבין- אבל זה לא אותו דבר, אני לא מרגישה שהוא אי פעם ירגיש כמוני.
אני גם מרגישה נורא אשמה, שאני מאכזבת אותו. אני יודעת שהבעיה היא אצלי ועצוב לי עליו. אני יודעת שהוא נורא רוצה את זה גם כן אבל נראה לי מנסה להעמיד פנים שהוא חזק בשבילי.....
אני מרגישה שאני נמצאת במקום מאוד חשוך. קשה לי לחשוב קדימה, לא מצליחה לחשוב חיובי. אני מניחה שזה משהו שגם אתן עברתי. תמיד עובר לי בראש "ואם זה שוב יקרה לי?" - שום דבר לא בטוח.....זה מה שמפחיד.
איך אתן התמודדתן עם הפחד והחששות?
 

nn0aa

New member
כל כך קשה, גם לי היה כך

גם אצלי היה משבר לאחר הפלה בטרימסטר הראשון שהיתה כמה חודשים אחרי הלידה השקטה.
זה מורט עצבים להכנס לשדה הטראומה, למקום שבו האסון קרה.
ההגנה הפשוטה ביותר של בריחה והמנעות כדי הכאב לא יחזור לא יכולה להועיל כאן - כי אם רוצים עוד ילד.ה לאחר האובדן צריך לחזור לשם..
אני התפרקתי לגמרי לאחר האובדן השני.. למרות שאני יודעת שזה קורה הרבה, והכנתי את עצמי וכו'
ואז פניתי לטיפול.. לא עברתי ממש תהליך אלא יותר כמה פגישות, אבל הן עזרו לי מאוד
חודש אחכ היה הריון כימי ולאחריו היה הריון מלא (ומלא חרדות..)
מה עזר לי? להקל על עצמי, לאפשר לעצמי להרגיש, לפרוק בבכי, גם אם באמצע הרחוב.. לטפל בגוף ובנפש - היתה לי מדקרת והיתה מטפלת שתיהן עטפו אותי בחום ודאגה
לכתוב פה, אבל הכי עזר - לברוח. כלומר, קאנדי קראש..
 
למעלה