קצת לשפוך את הלב
שלום לכולם/ן . מרגישה שצריכה לפרוק את שעל נשמתי. אני בת 35 לאחר 6 הפלות נדחות. סובלת מסכרת (מאוזנת), השמנה, פאקטור 5 ליידן הטרוזיגוטי.
יודעת לזהות הריון עוד לפני האחור. פשוט מרגישה שהגוף שלי תוקף את עצמו - שלשולים, התכווצויות, הרפס בשפתיים, חיוורון. הרופאים לא מייחסים לכך חשיבות, מבחינתם זה צירוף מקרים לוירוס שבדיוק השתחל לו.
אני מרגישה מותשת. בעלי סובר שטיפולי IVF עם PGS (סריקת כרומוזומים לעובר) זה הפתרון שטרם בדקנו (כל ההריונות היו ספונטניים). הרופאים סקפטיים לגבי הרעיון זה של בעלי. הוא בשלו.
אני לאחר לבטים ארוכים, ושאלות לא פחות קשות בין היתר היכן משיגים כסף, סוברת לפנות להליך פונדקאות. מבחינת בעלי אני מחפשת דרכים קלות ומקוצרות ובעיקר מבחינתו מלבד לתרום זרע וביצית אין לנו שום שותפות במהלך ההריון עצמו (פונדקאות חו"ל). מרגישה שהזמן עובר ואני תקועה בין פטיש לסדן. מפחדת לנסות להיכנס להריון נוסף כי לא חושבת שכרגע אני מסוגלת להכיל עוד אובדן/הפלה.
אבל הקושי הכי גדול זה להגיש שאני לבד. כל חברותיי המשיכו לדרכן, חלקן לאט לאט ניתקו קשר - בהתחלה זה מתוך תירוץ שלא רצינו להכאיב, אח"כ אין זמן ובהמשך גם לא נשאר נושא לשיח משותף או שההורות ממלאת את עיקר השיח ולי אין מה לתרום.
לא מכירה בסביבתי נשים במצבי או קבוצות תמיכה בנושא. אולי אתן יודעות על משהו כזה באזור חיפה?
שלום לכולם/ן . מרגישה שצריכה לפרוק את שעל נשמתי. אני בת 35 לאחר 6 הפלות נדחות. סובלת מסכרת (מאוזנת), השמנה, פאקטור 5 ליידן הטרוזיגוטי.
יודעת לזהות הריון עוד לפני האחור. פשוט מרגישה שהגוף שלי תוקף את עצמו - שלשולים, התכווצויות, הרפס בשפתיים, חיוורון. הרופאים לא מייחסים לכך חשיבות, מבחינתם זה צירוף מקרים לוירוס שבדיוק השתחל לו.
אני מרגישה מותשת. בעלי סובר שטיפולי IVF עם PGS (סריקת כרומוזומים לעובר) זה הפתרון שטרם בדקנו (כל ההריונות היו ספונטניים). הרופאים סקפטיים לגבי הרעיון זה של בעלי. הוא בשלו.
אני לאחר לבטים ארוכים, ושאלות לא פחות קשות בין היתר היכן משיגים כסף, סוברת לפנות להליך פונדקאות. מבחינת בעלי אני מחפשת דרכים קלות ומקוצרות ובעיקר מבחינתו מלבד לתרום זרע וביצית אין לנו שום שותפות במהלך ההריון עצמו (פונדקאות חו"ל). מרגישה שהזמן עובר ואני תקועה בין פטיש לסדן. מפחדת לנסות להיכנס להריון נוסף כי לא חושבת שכרגע אני מסוגלת להכיל עוד אובדן/הפלה.
אבל הקושי הכי גדול זה להגיש שאני לבד. כל חברותיי המשיכו לדרכן, חלקן לאט לאט ניתקו קשר - בהתחלה זה מתוך תירוץ שלא רצינו להכאיב, אח"כ אין זמן ובהמשך גם לא נשאר נושא לשיח משותף או שההורות ממלאת את עיקר השיח ולי אין מה לתרום.
לא מכירה בסביבתי נשים במצבי או קבוצות תמיכה בנושא. אולי אתן יודעות על משהו כזה באזור חיפה?