הדילמה שלי

[פנלאופה]

הדילמה שלי

שלום רב לבנות הפורום,
זאת ההודעה הראשונה שלי כאן, ואפתח אותה בפריעת חוב: אני קוראת סמויה כבר חודשים ארוכים, וכבר עזרתן לי מבלי דעת הרבה יותר ממה שיכולתי לבקש, ובמיוחד אני מתכוונת לשירה, אין אריות כאלה ומרעישה בשקט. אחר שתיכן אחרונות יקרות אני גם עוקבת בשקיקה ומחזיקה עשרים אצבעות.
אני בדילמה. אני בת 38 נשואה ובלי ילדים, בשנה החולפת חוויתי שתי הפלות נדחות בגרידה:
מאי 2016 הפלה בשבוע 8 לאחר שלא זוהה דופק.
אוקטובר 2016 הפלה בשבוע דומה, לאחר שזוהה דופק חלש ולאחר יומיים כבר לא היה דופק.
במהלך 2014 עברתי היסטרוסקופיה ניתוחית להסרת פוליפ ברחם.
לאחר אובדן ההריון השני, עברתי בדיקת קרישיות. הכל יצא תקין. בשני המקרים הנפלים נשלחו לבדיקה ולא זוהתה בעיה.
בחמשת החודשים האחרונים אני מנסה להרות, המחזור שלי סדיר לגמרי והביוץ מורגש. ובכל זאת, לא הצלחנו מאז להרות. אתן יכולות לדמיין את המחזור הנפשי, מתקווה למתח, לאכזבה ולתקווה מחודשת.
אני תוהה האם עליי לפנות כבר בשלב זה לרופא פריון, או האם מוקדם מדי לעשות מהלך כזה? האם עליי לדאוג לעוד בדיקות שלא ביקשתי עד כה?
אשמח לשמוע מה הייתן עושות במקומי. ושוב, תודה מראש ולמפרע.

 

[מרעישה בשקט]

מנסה לעזור

קודם כל תודה על המילים החמות, נעים לדעת שמישהי שבכלל לא ידעתי על קיומה חושבת עליי ודואגת לי

צר לי על האובדנים שעברת ועל הדרך שמתארכת. הפחד מאוד מוחשי וברור, ואני חושבת שבהחלט יש מקום לבירורים נוספים, אולם ייתכן שאת חלקם תצטרכו לבצע במימון עצמי.
הבדיקות שאני חושבת שכדאי לבצע (בסדר אקראי, לא על פי חשיבותן):
1. היסטרו אבחנתית. עדיף אצל מומחה ולא דרך הקופה או בבי"ח ציבורי. המטרה היא לוודא שלא נותרו שאריות, הידבקויות ושאר צרות כתוצאה מההפלות.
2. פרופיל הורמונלי שלך. יש דברים בסיסיים שגם רופא משפחה יכול לבקש (ציינתי בעבר שהרופאה שלי לגמרי זורמת עם הבקשות שלי). יש דברים מורכבים יותר שאולי חייבים בשבילם רופא נשים או רופא פוריות. הייתי מתחילה עם פגישה אצל רופא המשפחה ומבקשת פרופיל הורמונלי רחב ככל שניתן.
3. בדיקת זרע. משיטוטיי בפורום פוריות גיליתי שייתכן וחלק מההפלות בשליש הראשון נובעות מאיכות הזרע. יכול להיות שרופא משפחה יכול להפנות גם בלי בקשה מרופא נשים.
4. בדיקות קרישיות. האם עשית סט מלא? נדמה לי שיש פה כמה שרשורים ישנים עם קישור לסט המלא. בעיניי זה אחד הדברים שלגמרי שווה לעשות במימון עצמי אם אין אישור קופה. סביר להניח שהכל תקין, אבל הכסף מתגמד לעומת עוגמת הנפש והגוף שבאובדן נוסף אם יש בעיה.
5. מעקב US והורמונים לצורך איתור הביוץ באופן מדויק. אני לא יודעת אם כל רופא נשים יכול להפנות לדבר כזה, אבל שווה לברר. אני מאמינה לך שאת מרגישה ויודעת מתי הביוץ, גם לי היו תקופות כאלו, אבל שווה לבסס את זה עם מידע מדויק.
6. רופא פוריות דרך הקופה. אני חושבת שבשלב הזה הגיוני לקבוע תור לרופא פוריות דרך הקופה או בבי"ח ציבורי. יכול להיות שעד התור כבר יהיה הריון, אבל יכול להיות שלא.
7. במידה ויהיה הריון ספונטני נוסף, לעשות מוקדם ככל שניתן בדיקת דם ויחד עם הבטא לבקש גם פרוגסטרון ואסטרוגן. יכול להיות שכל מה שצריך זו תמיכה הורמונלית בשליש הראשון.

מקווה שכל מה שכתבתי יישאר בתאוריה עבורך ושהחודש הזה יהיה החודש שלך

 

[איןאריותכאלה]

שלום לך יקרה

אכן לא קל. הטלטלות הרגשיות במהלך נסיונות כניסה להריון אחרי אובדן לרוב תואמות את ההורמונים, את הגאות ואת השפל שלהם, ובהרבה מקרים, אצלי לפחות, הופעת המחזור לוותה בדכדוך עמוק.
לא מזמן המלצתי לסימון באריכות ובפירוט על מעבר לטיפולים, כי לפעמים דחיפה קטנה מספיקה. אבל סימון בת 41 לא בת 38, וזה הבדל גדול מאד במונחי פריון, מה גם שנקלטת כבר פעמיים.
הסיבה שאני זהירה היא כי נדמה לי שעולם הטיפולים מאד בולעני, אינטנסיבי, ובעל אינרציה פנימית משל עצמו (נתחיל בתזמון יחסים, נמשיך בתזמון עם הורמונים, טוב הזרעות, יאללה הפריות, ומפה לשם את חיה ממחזור לביוץ, מבדיקת דם בשמונה בבוקר להזרקת הורמונים בעשר בלילה, את קונה מקרר קטן (בכ"ז רוצים לשמר את הספונטניות) וכולך בתוך העניין).
טיפולים באים עם מחירים רגשיים, פיזיים, זוגיים וכלכליים מורכבים. אם את עומדת לפספס את הרכבת - אני הייתי מזנקת כמה שיותר מהר.

לך אני ממליצה לאמץ את העצות של מרעישה - לערוך בירור מקיף יותר - בעיני בעיקר חשובים הפרופיל ובדיקת הזרע. במקביל מצאי לך רופא פוריות (לא רופא נשים - רופא מומחה לפריון), ספרי לו את הסיפור שלך ותתחילי בעריכת הבדיקות הרלוונטיות ובתזמון יחסים מדויק.
תחשבי עם עצמך ועם בעלך על המחירים ועל התובענות של כניסה לעולם הזה, הוא ממכר, תמיד יש בו את השלב הבא, תמיד אפשר לעשות יותר, לשאוב יותר, להקפיא יותר, להזריק יותר, לעבור לרופא מומחה יותר, לעשות פרוטוקול ארוך יותר - זה באמת אינסופי). ואני חושבת שקשה לחזור ממנו אחורה. על עצמי אני חושבת שלא הייתי חוזרת, אפילו אם יש סיכוי שהייתי נקלטת טבעי. אז הביאי את כל זה בחשבון.

אם הנפש לוחצת ועייפה, אם השעון צורח, אם הכמיהה מעבירה אותך על דעתך - אז כן, בעיני זו הדרך ללכת בה, כי לפעמים הדחיפה מספיקה.

מחזיקה לך אצבעות בכל דרך בה תבחרי,
תודה רבה על המילים החמות ועל האיחולים, ריגשת אותי.
וכמובן - בואי אלינו לפרוק, לבכות, להתייעץ, להתאכזב. אנחנו פה תמיד.

 

[פנלאופה]

תודה ועוד

מרעישה ואריות, תודה רבה! המילים שלכן מאוד נוגעות ויקרות.
אחרי יום מעיק במיוחד אספתי את עצמי הבוקר וקבעתי תורים אול אובר: לרופאת המשפחה, לרופאת הנשים ולרופאת פריון. אני מתגוררת בחו"ל, בארץ אירופית סוציאליטית למדי ומעודדת ילודה, והמערכת כאן ככל הנראה שונה, ויש עוד דברים שאצטרך לפענח.
סוגיה ראשונה, איך אני מתנהלת מול רופאת הנשים שלי? האם לבקש ממנה להפנות אותי אל הבדיקות שהיא כן יכולה להפנות אליהן, או פשוט להודיע לה שמעתה הטיפול עובר לידי קליניקת הפוריות? בקליניקה הזו – היכל מפואר מתאים יותר לתיאור המקום - עברתי גם את שני אובדני ההריון, ולאחר השני הציעה לי כבר המנתחת לעבור לטיפולן. אני סירבתי, כי אני חוששת לאבד את רופאת המשפחה וכי עדיין רציתי להאמין שהנסיבות שלי הן מזל צרוף, והוא ישתנה.
הסוגיה השנייה היא טכנית: האם העובדה שהנפלים חזרו מבדיקה ללא ממצאים גנטיים, משמעותה היא שלא סביר שאנחנו הורשנו ממצא בעייתי, או שגם בנפל עצמו לא היתה בעיה? או רק אחד מהם? זאת נקודה שעדיין לא הצלחתי להבין.
סוגיה שלישית, במיוחד אלייך אריות, אבל אני מפנה אותה לכל בעלות הניסיון. אני מאוד מעריכה את התמונה החיה והבהירה שאת מציבה בפניי לגבי המבצעיות, הטכניות, המכניות של ניסיונות ההולדה מחד, והדחף, התשוקה, ההתמכרות מאידך. אני מרגישה שכבר בשלב זה שלי, כשאני עדיין לא מצוידת בחומרי עזר, המבנה של החוויה הוא אותו הדבר. השאלה היא האם המבנה היסודי רק מתעצם או שמשהו דרסטי משתנה כשעוברים לטיפולי פוריות?
אני רוצה בסופו של דבר שני ילדים. אני תוהה האם השיקול שלי צריך להיות כבר מעכשיו לפנות לשאיבת ביציות יזומה, הקפאת עוברים – תגידו לי אתן מה צריך כי אני עוד לא בקיאה - כדי להבטיח במידת האפשר צאצא שני. או שאני צריכה קודם לדאוג לראשון, עד כמה שאפשר בלי התערבות, ואחר כך נראה. מה הייתן עושות במקומי?

 

[איןאריותכאלה]

מספרת על הביניים שלי

פנלאופה היקרה (דמות אהובה עלי במיוחד) -
אני כמובן לא יכולה לייעץ לך שום דבר, כל מה שאני כותבת נסמך על האישיות שלי, על נסיבות חיי ועל המחשבות מה-הייתי-עושה-אילו שהן כולן תיאורטיות לחלוטין. ואחרי שסייגתי - משתפת בדרכי בעולם הילודה.

קודם כל - אני פוריה. מאד. הביציות שלי לא קראו את הספרים שמספרים על ירידה תלולה בפוריות אחרי גיל 35 כי רוב ההריונות שלי נקלטו אחרי הגיל הזה.
הריון ראשון בגיל 27 נקלט עם גלולות.
הריון שני בגיל 34 אחרי הרבה שנים עם גלולות נקלט בחודש ראשון.
הריון שלישי בגיל 36 נקלט אחרי חודשיים של ספירת ימים.
הריון רביעי בגיל 38 נקלט אחרי 3 חודשים (כבר הייתי בלחץ...)
והריון חמישי נקלט בגיל 39 בטעות אחרי 'נסיון' בודד.

כך שעבורי לספור ימים ולתזמן ביוצים במשך חצי שנה - היה נצחחחח, והחוויה היתה איומה, איומה ממש. את יכולה לקרוא אחורה את פינת הביניים שפתחתי - לא פשוט להיות בעמדה הזו.
לכן בשבילי המעבר לטיפולים היה בגדר הקלה. אני שמחתי להרגיש שאני תורמת באופן אקטיבי לנסינות להרות, שמחתי שאני מגדילה את הסיכויים, מודה שלא כ"כ עניינו אותי המחירים, ראיתי אדום בעיניים - ובגיל 41 זה כנראה נכון - עכשיו או לעולם לא. וכן - בוודאות הייתי ממשיכה, ונכנסת למערבולת העוד הורמונים/עוד שאיבות / עוד החזרות / עוד ועוד ועוד.
האם החוויה הבסיסית שונה? כן, אבל בשבילי היא היתה שונה לטובה. לא היה לי קשה לבוא לבדיקות, לא היה לי קשה להזריק, לא היתה לי קשה ההתמודדות הבירוקרטית, וגם לא היתה לי כ"כ קשה ההמתנה - כי ממילא המתנתי, ממילא עסקתי בזה כל הזמן, הרגשתי שאני משפרת את הסיכויים שלי וההמתנה היתה לי קלה יותר.

גיל 38 הוא לא מבוגר במונחי פריון, ואת כבר הרית פעמיים - אבל את רוצה להספיק שני ילדים - אני הייתי ממהרת.
למיטב ידיעתי הקפאת ביציות כדאית עד גיל 35, בשלב הזה כבר כדאי להקפיא עוברים. אבל זה כבר מעבר מלא ל IVF - וזו שאלה שצריך להפנות לרופא.

במקומך הייתי מתחילה בהזרעות עם הורמונים, ובסוללת הבדיקות המלאה (בדיקת זרע, צילום רחם, פרופיל הורמונלי וכל מה שיגידו לכם לעשות) והייתי עושה הכל אצל רופא פריון ולא אצל רופא משפחה או רופא נשים. הייתי נותנת לזה כמה חודשים ורואה תוך כדי התהליך מה כדאי הלאה (כלומרף מתחילה בעבודה אינטנסיבית על הילד הראשון ודוחה את המחשבות על הילד השני כרגע).
הלוואי שדרכך תהיה קצרה!

 

[פנלאופה]

מוטיבציה ועדכון ביניים

אריות נדיבה שכמוך, כמה שמחתי מהמשפט שלך, שגיל 38 הוא לא מבוגר במונחי פריון. זה מעורר בי במקביל מעין פחחח. כי עד לשנה האחרונה, התהלכתי בעולם בתחושה די מבוססת שאין רבב בפריון שלי, שרק אחליט וזה יקרה. גם שני ההריונות עליהם סיפרתי קרו מיוזמתי, כשידעתי הנה עכשיו ביוץ, נחגוג במיטה, ויהיה הריון. מאז קרס הביטחון הזה ובחודשים האחרונים עוד ביתר שאת. גם המחזור שלי השתנה, תמיד היה קצר, אבל הפך להיות מין דליל כזה. הכל בעיניי סימן להידרדרות הפוריות שלי. ובכל זאת אני שמחה לאמץ את העמדה שלך, דא!

לגופו של עניין נראה לי שגם בי הכניסה לזירת הטיפולים תפיח מוטיבציה, אני מהקשוחות מבחינת קשיים ומאמצים, והתחושה של אקטיביות מתאימה לי. ברור שמשאירה לעצמי את כל הזכות לסבל, עינוי, מרמור, וכל הקושי שעוד צפוי, לצערי.

ועוד משהו: הבחירה לכתוב פה בפורום היא צעד מפחיד בשבילי, שלא רציתי לעשות, על אף שרק אני יודעת עד כמה אני קוראת באדיקות כל תו ופסיק פה. אבל התחושה שלי היא שהתמלול הוא מין הודאה. רציתי לא לכתוב בכלל ופשוט לעבור את ההריון ולשכוח את האובדן או לכתוב בפורום הריון אחרי אובדן, או פשוט לחכות לאובדן הבא. נדמה שזה שלב במשא ומתן של האבל: אני אחזיק מעמד בלי לחשוף את עצמי במילים, כדי שלא לחבל בסיכויי ההריון. עכשיו ממרחק של יממה, אני כבר כותבת לכל הקוראות המודחקות-סמויות-חוששות - אם אתן מהססות, אל.

 

[איןאריותכאלה]

להסתכל לכאב בעיניים

מאד התחברתי למה שכתבת על עצם הכתיבה - עצם הכתיבה כהודאה בקיומו של האובדן, בעמידה אמיתית מולו, בהתמודדות עם מלוא החלל.
אני כאדם לא יודעת להדחיק, לא יודעת לקבור, לא יודעת איך לא להתמודד, מהבחינה הזו אני עומדת חשופה מול הכאבים שהחיים מזמנים לי. הרבה שנים חשבתי שזה חסרון מאד גדול שלי כאדם כי אנשים אחרים סופגים פגיעה, קמים וממשיכים הלאה וכאילו כלום. ואנשים הרי סופגים פגיעה.
אני לא יודעת להדחיק כי כשאני מנסה לעשות את זה המחיר שאני משלמת הוא כל כך גבוה שאני נמנעת. היום כאדם מבוגר אני מעדיפה את הדרך שלי כי למרות שהיא כואבת וחשופה היא מאפשרת לי לצמוח מתוך ההתמודדות. במקום לכלות את כוחותיי בדחיקת החומרים הקשים למטה והלאה ממני, אני הופכת אותם לחלק ממני, מקבלת אותם, מארגנת את המערך הנפשי שלי כך שהם יהוו חלק ממנו.
בעיני, כמי שחיה ככה, זו הדרך הנכונה - ואם את מרגישה הקלה בכך שאת כותבת, אני מבינה שמשהו בך נפתח, משתחרר, נותן מקום אמיתי לכאבים הכביכול ישנים של האובדנים - ומתן מקום אמיתי לכאב משחרר המון אנרגיה להתמודדות איתו, ודברים טובים קורים כשמתמודדים.
אז אני שמחה בשבילך שאת כאן, ושמחה שיש בך את הכוח לקבל את המציאות שלך כמות שהיא, ומאחלת לך שתתחזקי ותצמחי ותתעצמי. ותבואי לשתף אותנו במסע שלך. ברוכה הבאה!

 

[תרנגולת14]

כן, לפנות למרפאת פוריות

כי את רוצה שני ילדים.
כי בניגוד למה שאיןאריות כתבה, 38 זה לא צעיר במונחי פוריות, ומה שיש אצלה לא אומר שיש אצלך.
אם את מתייחסת לזה כאל משהו טכני שצריך לעשות כדי להגיע לתוצאה, טיפולי פוריות יכולים להיות הרבה פחות דרמטיים מכל מה שאת מדמיינת או מספרים לך.
מה שעוזר להכניס את הכל לתיבה הטכנית זאת הבנה של איך דברים עובדים. פונים למרפאת פריון ומקבלים מהם את כל המידע.

ולגבי ההפלות - לפעמים הביצית תקינה, הזרע תקין, התרחשה הפרייה, אבל בתהליך משהו השתבש, איזה תא לא התחלק בדיוק. היו בו שברים, או חסר איזה חלבון. זה לא גנטי, זה ביולוגי.

בהצלחה!

 

[כבשה0פועה]

כן הייתי פונה למרפאת פוריות

מצטערת לקרוא על התלאות שאת עוברת, פנלאופה.
בשונה מאיןאריות, ובדומה לתרנגולת אני כן הייתי פונה כעת למרפאת פוריות ולו רק כדי לשמוע מה האפשרויות ולהתייעץ לגבי העתיד.
בגיל 38 נותרו לך מספר שנים, אבל הביולוגיה שונה בין אשה לאשה, יש מי שבגיל הזה נקלטת להריון תקין במהירות ויש מי שלא, כנ"ל לגבי גיל 40+, כנ"ל לגבי גיל 35. משום שאת מעונינת להביא שני ילדים, לא הייתי ממתינה, אלא פועלת (כתבת על אקטיביות) ומבררת. במקביל כמובן הייתי מנסה באופן טבעי, בתקווה שהריון תקין יקלט. אם תדרשי לטיפולים - מאחלת לך שהתוצאה תהיה זאת לה את מייחלת (ועדיף שגם הדרך).
שמחה לקרוא שהכתיבה כאן מקלה עליך, ברוכה הבאה.

 

[פנלאופה]

תרנגולת, כבשה, תודה. ועדכון מצב

תודה על העמדה שלכן. אני מתחילה לפתח אשמה שלא פניתי למרפאת הפוריות מייד אחרי האובדן השני, והם הרי הציעו לי במפורש לעבור לידיהם. מה היה לי לחכות חצי שנה ולהאמין שאתעבר מעצמי? הייתי בת שלושים ושבע וחצי, ועכשיו שלושים ושמונה, ששה חודשים אבודים. אני לא רוצה להידרדר לכיוון המחשבתי הזה ובכל זאת.

רק רוצה לדייק את כל מה שנכתב פה: אריות במפורש המליצה לקבוע תור אצל רופא פוריות, ורק רצתה בנוסף להאיר בפניי את המציאות העתידית, שאשקול אותה ברצינות. ברגע שקראה שאני רוצה שני ילדים, כבר קבעה בבירור שהיתה רצה למרפאה. אני מנסה לומר שמבחינתי כולכן, כל מי שבחרה לסייע לי, השאתן לי את אותה העצה.

בינתיים מעדכנת במה שלא שיתפתי עד כה: בלילה של היום שבו החלטתי להיחשף פה בפורום, בשכבי במיטה לפני השינה, ממששת את השדיים בתקווה סתומה שיש גודש, שיש איזה סימן, בכל זאת סיכוי עוד החודש, משהו, ומוצאת במקום גוש. גוש אמיתי. גדול, חלק. משנה תנוחה ובודקת שוב. הוא שם. מחכה שעה, מגדפת את עצמי שאני עושה דרמה, בודקת עוד פעם, והוא עדיין שם.

החלטתי שאם אני תכף מתה, זה לא נורא. אבל אם יש סיכוי שאחיה, אני חייבת לשאוב ביציות לפני כל ההליך.

אז זה היה בסופו של דבר הטריגר לבוקר שאחרי: בעקבות אתן המבינות ממני, קבעתי תור למרפאת פוריות, לרופאת משפחה, ולרופאת הנשים שלי פשוט הלכתי, ישבתי שם שעתיים בהמתנה בלי תור, עד הרגע שבו קיבלה אותי, מיששה ואמרה: יש גוש. סרטן זה לא.

עכשיו יש לי עוד הליך משנה שכזה, לראות מה קורה שם בשד. אבל על הדרך כבר שיתפתי אותה ברעיון לפנות למרפאת פוריות, היא אמרה בטח בטח, מכינה לך הפניה. שאלתי אותה אם במקביל היא יכולה לבקש בדיקת זרע, פרופיל הורמונלי, שיהיו כבר תוצאות לקראת הפגישה. אמרה בנחרצות שאין מצב. הם יעשו הכל במרפאת הפוריות.

אז זהו, נכנסתי רשמית ללופ הפוריות. הדילמה סוג של פתורה, אי אפשר הרי לקרוא לזה ככה בשלב זה. בכל אופן, תודה ושוב תודה ומבטיחה לעדכן בהתרחשויות הבאות.

 

[שירהד1]

משתתפת בצערך על אובדני ההריון

חייבת לכתוב לך לגבי השד והגוש. ראשית, הכי חשוב כרגע זה הבריאות שלך. אני מתארת לעצמי שישלחו אותך לבדיקת אולטרסאונד ואולי לממוגרפיה...
בהיותי בת 32 גילו לי גוש שומני גדול (מעל 5 ס"מ) בשד שמאל, וגיליתי את זה בבדיקה שגרתית אצל כירורגית שד. שלחו אותי לעשות אולטרסאונד שדיים ואולי לעוד בדיקה שאינני זוכרת, והתייעצתי עם שני כירורגים של השד מה לעשות לגבי זה.
כי גוש שומני איננו מסוכן, ואינו יכול להפוך לממאיר, אבל כאשר מדובר בגוש גדול, ההמלצה היא כן להוציא אותו, מה גם שהוא הולך וגדל, ועלול גם לגרום לבעיה אסטטית של חוסר שיוויון בין השדיים....
הייתי אז מאוד מבוהלת, ובסופו של דבר עברתי ניתוח להוצאת הגוש. שילמתי הרבה כסף לכירורג פרטי שבחרתי, כי מה לעשות- היה לי חשוב מי מנתח אותי והיה לי חשוב שיצא אסטטי.

אז קודם כל אני מאחלת לך שהבדיקות תצאנה תקינות בהקשר הזה, ושתקבלי עיצות חכמות מרופאים שמתמחים בכירורגיית שד- מה לעשות ואם בכלל צריך לעשות משהו.
זה קודם כל ובעדיפות עליונה בעיניי כרגע. כי לפני טיפולים כאלו ואחרים, ולפני הריון, את צריכה לוודא שאת אכן בריאה ושלמה.
אולי אפשר לעבור את הבדיקות הרלוונטיות בנושא הפוריות ובנושא השד במקביל. יש להתייעץ על כך עם הגורמים הרפואיים השונים.

ומעבר לכך- טוב שבחרת לכתוב לנו. בשביל זה אנחנו פה.

אודה לך לעדכונים בנושאים השונים.
מחזיקה לך אצבעות לבריאות שלמה ולהריון תקין שיסתיים בידיים מלאות

.

שירה.



שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז
09-7749028

 

[כבשה0פועה]

מחזיקה לך אצבעות

מצטערת לשמוע על הסחרור, אבל הוקל לשמוע שזה גוש לא סרטני.
מחדדת ומסייגת, שאני לא מבינה ממך. עצתי לפנות לטיפולי פוריות היתה כללית בעקבות הדברים שכתבת ולא מתוך נסיוני האישי. אמנם אחרי שני האבדנים בגיל דומה לשלך (39+-) התייעצתי גם אני, אבל שיחק מזלי והריתי הריון תקין באופן טבעי ובכל מקרה לא יודעת מה הייתי עושה, כי האבדנים ארעו כשכבר הייתי אמא לשניים.
קל (מאוד) לייעץ, אבל בבקשה נסי שלא תכעסי על עצמך, שלא פנית למרפאה אחרי האבדן השני. טוב מאוד שאת פונה עכשיו, ווהלוואי שבסוף התהליך תזכי בדיוק למה שאת מייחלת.

 

[איןאריותכאלה]

פחד והחלטות הרות גורל

פנלאופה, אכן מפחיד מאד לגלות ממצא, אפילו אם הוא לא סרטני, גם אם הוא מצריך מעקב בלבד - המפגש החזיתי עם סופיות החיים מבהיל ומאיץ בהרבה מקרים תהליכים.
נכון שהשעון מתקתק, נכון שאת רוצה להספיק 2 ילדים, נכון שבהחלט כדאי כבר לפנות לרופא פוריות - אבל לנפש לוקח זמן להבשיל, לעכל, להיפתח לאפשרויות אחרות, היתה לך סיבה טובה להמתין את חצי השנה הזו ולנסות בבית, תאמיני לעצמך שפעלת נכון, הרי ידעת שקיימים טיפולי פוריות בעולם עוד לפני שכתבת לנו כאן.
אני שמחה עבורך שהפור נפל, בעיני המעבר ממחשבה והתלבטות למעשה עשוי בהחלט להקל על הנפש, התנועה ממקום הביניים למקום ההחלטי כשלעצמה נוסכת כוח.
מאחלת לך שהטיפולים יהיו קצרים, קלים ונושאי פרי (בטן) במהרה!
בואי אלינו במהלך המסע שלך - אנחנו כאן, תמיד!

 

[מרעישה בשקט]

מחשבות על הבחירות שאנחנו עושים

קודם כל מתייחסת לעניין הגוש. על אף שהרופאה קבעה שלא סרטני, ממליצה לעבור את כל הבדיקות הנדרשות (לא מתמצאת בזה, אבל מנחשת שיש צורך ב-US שד, ממוגרפיה, ביופסיה?) כדי לוודא את מהות הגוש והאם בכלל מותר לעבור טיפולים הורמונליים.

לגבי הפסקה הראשונה שלך והחרטה שאת מבטאת בכך שלא פנית למרפאת הפוריות בשלב מוקדם יותר, אני רוצה לשתף בתהליכים שעברתי בשנים האחרונות.
אחרי הלידה השקטה הייתי בטוחה שאין סיכוי שאלך על עוד הריון ספונטני. אז לקחנו את הזמן לבירורים ולביורוקרטיה ו-5 חודשים אחרי הלידה השקטה החלטנו שבכל זאת הולכים על ספונטני. באופן מפתיע נקלטתי מיד, רק שרצה הגורל ושוב היה אותו הממצא, אז עברתי גרידה בשבוע 13.
אחרי הגרידה בשבוע 13, הייתי בטוחה שאין סיכוי שאלך על עוד הריון ספונטני, אז שוב לקחנו את הזמן לביורוקרטיה (תיאום תורים ואז חודשיים וחצי המתנה להכנת מערכת PGD). אחרי 2 שאיבות החלטנו שחוזרים לספונטני, ניסינו 4 חודשים ללא הצלחה וחזרנו שוב לPGD.
אחרי 2 שאיבות נוספות החלטנו שדי לנו מPGD ונקלטתי מיד להריון ספונטני נוסף, רק שהדופק הפסיק מעצמו. שבוע אחרי הגרידה גיליתי ששוב יש שארית, והחלטתי לחכות ולתת לה לצאת בעצמה, והיא לא יצאה אז עברתי היסטרו ניתוחית שאחריה כאב לי במשך שבועיים, אז עוד חודש הלך בלי לנסות בכלל להיקלט שוב.
ואחרי חודשיים בערך נקלטתי ושוב הדופק עצר ובחרתי ציטוטק, והיתה שארית והחלטתי לתת לה לצאת לבד, אבל אחרי שבוע היה ברור שזה לא יקרה אז שוב גרידה.

בכל הסאגה הזו היו המון בחירות והחלטות, בחירות קטנות/גדולות, עוד חודש ועוד שבוע וכן ספונטני ולא ספונטני, ומפה לשם עברו שנתיים ו-10 חודשים וחצי מאז הלידה השקטה.
הבחירות הללו מעצבות את מהלך החיים שלי, ואין בי שום חרטה עליהן, לא על הבחירות שעיכבו אותי במשך חודשים ארוכים, ולא על הבחירות שהובילו אותי בדרך ייסורים שסופה כלום. כל בחירה וכל החלטה היתה נכונה לאותו הרגע.
מאחלת לך בריאות ושתזכי לידיים מלאות כמספר הפעמים שתרצי, ובכל זאת חשוב לי לאחל לך גם השלמה עם הבחירות שלך, עם מה שהיה נכון לאותו הרגע.

 

[פנלאופה]

מבטיחה לעדכן

תודה לכן על התמיכה.

בנוגע לניצני האשמה, באורח פלא קווי הזמן שתיארתן בפניי באמת עזרו, הרי אני יודעת שאתן צודקות ושאין לי מה לבוא בטענות לעצמי, הפער הוא בדרך כלל היכולת לחוש את זה, לדעת רגשית. והנה, הצלחתן להמחיש לי את העניין באופן שפעל רגשית, וגם קצת להפחית את הדרמה של העניין שכאילו עד עכשיו עשיתי כלום ורק הטיפולים יניבו תוצאות. ברור לי שזה לא המצב. בטח לא במקרה שלי, שהכניסה להריון עד כה לא היתה האתגר.

בנוגע לגוש הלא סרטני, ברור לי שהוא כאן כדי לסמל: פאן לך במקסימום, פנלופה. אשתדל לטפל ובכל אופן מבטיחה לעדכן.