איןאריותכאלה
New member
אני יודעת שזה לא ממש הנושא המרכזי של הפורום, אבל את השאלה הזו אני לא יכולה לכתוב בפורום הורים רגיל, והיא קשורה באופן עמוק לתהליכי אבל ולחשיפתם בפני ילדים.
מקווה שתוכלנה לתרום לי ממחשבותיכן החכמות, פונה גם למי שהיא כבר אמא וגם למי שבדרך.
רקע: אבא שלי חולה במחלה דמנטית פרוגרסיבית חשוכת מרפא של המוח. הוא מונשם, מוזן, נטול יכולת תנועה או תקשורת כלשהי עם הסביבה. אני אפוטרופסית שלו קרוב לעשרים שנה.
עוד לפני שהפכתי לאמא חשבתי שאי אפשר להסתיר כלום מילדים, והחלטתי שאני אדבק באמת, כי היא עדיפה תמיד על הדמיון.
כשהילדים גדלו מספיק להבין שחסר להם אחד במשוואה (יש להם סבא וסבתא וסבתא) ושאלו - סיפרתי שסבא חולה במחלה במוח, ושזה לא דומה למחלות שלנו, שאי אפשר לתת לו אקמולי, ושהוא נמצא בבית חולים ולא הולכים לבקר אותו.
הם לא ראו אותו מעולם. הראיתי להם תמונות ולפעמים אני מספרת סיפורים עליו, בעיקר מהפרספקטיבה שלי כילדה, והם קיבלו את המצב די בטבעיות.
אתמול בבוקר ניהלתי עם הבת שלי (כתה א') את השיחה הבאה: אמא, אבא שלך בבית חולים נכון?
כן.
והוא לא יודע מי את? נכון.
ואת לא הולכת לבקר אותו?
נכון (אני כמעט שלא הולכת).
אמא, יש לי רעיון, אולי תזכירי לו מי את, פשוט תכתבי לו שלט שמסביר מי את, ואז הוא יקרא והוא ידע שוב.
את יודעת, סבא גם שכח איך קוראים (הפה שלה נפער לרווחה)
אז אולי פשוט תדברי אליו והוא יענה לך ואז הוא ייזכר
סבא כבר שכח איך מדברים, הוא תמיד בשקט.
----------------- סוף הרעיונות ------------------------------------
אני אף פעם לא מספרת להם כמה עצוב לי שאבא שלי ככה, אבל נדמה לי שאין צורך בכלל לתמלל את הכאב הזה כי הוא שם ולדעתי מובן להם כבר לגמרי. אבל אולי אני טועה.
השאלה שלי - מעבר לדיון בעובדות (כמו בשיחה שהצגתי), אתן חושבות שיש מקום לדבר קצת יותר?
אני חושבת שמחלה שאין לה מרפא זה מפחיד נורא
סבא שאין לו נוכחות פיזית אבל קיומו ידוע זה מפחיד נורא
שכחת הדיבור, הקריאה, הכתיבה, ההליכה וכל היתר גם מפחידה נורא
בגלל שכל הדברים האלה מפחידים גם אותי נורא, ובגלל שאני, בגילי המופלג, בקושי יודעת איך להתמודד איתם, אני מרגישה קצת חסרת אונים מול השאלות שלהם ומול הצורך שלי לארגן להם תבנית עולם מסודרת - דבר שהוא בלתי אפשרי בהקשר של אבא שלי.
האם הייתן משנות משהו בתיווך? מוסיפות משהו? מסתירות משהו? אשמח למחשבתוכן.