חודש וחצי אחרי...רוצה לשתף בהרגשה מוזרה..
חודש וחצי אחרי לידה שקטה.. יש לי רגעים בהם אני מרגישה שכל עולמי חרב עליי ופספוס ענק של ילד שכבר לא שלי, אבל אלו רגעים ספציפיים וקצרים.. לא נכנסתי לדכאון עמוק, לא שוכבת כל היום במיטה ולא בוכה בלי הפסקה. ההפך, אני מרגישה שאני רוצה לטרוף את העולם.. זה הגיוני?? חייבת לציין שיש לי בבית ילד מדהים בן שנתיים, אני לקראת סיום תואר שני (אז חייבת לעמוד במטלות האחרונות), פסח בפתח והבית חייב להיות מוכן.. ובעצם אני חושבת שאני ובעלי היקר נתנו לעצמנו שבועיים-שלושה של לשקוע ולכאוב ומיד אחכ עלינו חזרה לסוס...
אני באמת בסדר, אני חושבת שמה שקרה לנו (ולכל אחת כאן בפורום) זה לא פייר, אבל איכשהו אני מוצאת נחמה בכל הטוב שיש לי וממשיכה הלאה בחיי ,מקווה שדבר טוב יקרה ונצליח להעניק אח או אחות לילד שלנו בקרוב ומצד שני מבינה שאת הילד שאיבדנו- לעולם לא נחפש לו תחליף...
אבל תחושת ה- "לא בסדר שאת לא מבכה את האובדן באופן יומיומי" מפריעה לי.. זו ההרגשה המוזרה שלי... שאני פשוט מתמודדת..
קצת על מה שקרה לנו: האובדן שלנו היה על סמך סטטיסטיקה והמלצה לא להמשיך, הרופאים אמרו שזה בסדר להפסיק כי ישנן בעיות פיזיולוגיות, אבל אף אחד לא ידע חד משמעית עם איזו בעיה יוולד התינוק שלי .. זו תחושה קשה שאתה מחליט על סמך המלצות אלו.. אבל הנה אני, 6 שבועות אחרי, מבינה שאני צריכה להתמודד עם ההחלטה הקשה והתהליך שכאבו הנפשי גובר על הפיזי פי כמה רמות..ואני בסדר, מחפשת להינות כל שבת עם המשפחה הקטנה שלי ואופטימית ככל הניתן... כמו שציינתי.. תחושה מוזרה ...
סתם רציתי לשתף...
חודש וחצי אחרי לידה שקטה.. יש לי רגעים בהם אני מרגישה שכל עולמי חרב עליי ופספוס ענק של ילד שכבר לא שלי, אבל אלו רגעים ספציפיים וקצרים.. לא נכנסתי לדכאון עמוק, לא שוכבת כל היום במיטה ולא בוכה בלי הפסקה. ההפך, אני מרגישה שאני רוצה לטרוף את העולם.. זה הגיוני?? חייבת לציין שיש לי בבית ילד מדהים בן שנתיים, אני לקראת סיום תואר שני (אז חייבת לעמוד במטלות האחרונות), פסח בפתח והבית חייב להיות מוכן.. ובעצם אני חושבת שאני ובעלי היקר נתנו לעצמנו שבועיים-שלושה של לשקוע ולכאוב ומיד אחכ עלינו חזרה לסוס...
אני באמת בסדר, אני חושבת שמה שקרה לנו (ולכל אחת כאן בפורום) זה לא פייר, אבל איכשהו אני מוצאת נחמה בכל הטוב שיש לי וממשיכה הלאה בחיי ,מקווה שדבר טוב יקרה ונצליח להעניק אח או אחות לילד שלנו בקרוב ומצד שני מבינה שאת הילד שאיבדנו- לעולם לא נחפש לו תחליף...
אבל תחושת ה- "לא בסדר שאת לא מבכה את האובדן באופן יומיומי" מפריעה לי.. זו ההרגשה המוזרה שלי... שאני פשוט מתמודדת..
קצת על מה שקרה לנו: האובדן שלנו היה על סמך סטטיסטיקה והמלצה לא להמשיך, הרופאים אמרו שזה בסדר להפסיק כי ישנן בעיות פיזיולוגיות, אבל אף אחד לא ידע חד משמעית עם איזו בעיה יוולד התינוק שלי .. זו תחושה קשה שאתה מחליט על סמך המלצות אלו.. אבל הנה אני, 6 שבועות אחרי, מבינה שאני צריכה להתמודד עם ההחלטה הקשה והתהליך שכאבו הנפשי גובר על הפיזי פי כמה רמות..ואני בסדר, מחפשת להינות כל שבת עם המשפחה הקטנה שלי ואופטימית ככל הניתן... כמו שציינתי.. תחושה מוזרה ...
סתם רציתי לשתף...
