הפלה בשבוע 19
חדשה פה...
עברו שבועיים מההפלה, ואני עדין לא מצליחה לתפקד
אספר מהתחלה, הפלה שלישית שלי, אחרי שתי הפלות : אחת בשבוע 7 , נפל לבד, והשניה בשבוע 10 - לא היה דופק, הפלה יזומה עם ציטוטק.
ולפני חצי שנה, גיליתי שאני בהריון , ואפילו פחדתי לשמוח בגלל כל ההפלות, אבל בתוך תוכי הייתי אופטימית, אמרתי לעצמי אין מצב שאלוהים יעשה לי את זה שוב.
בשבוע 7 - בדיקת דופק, יש דופק ! הלכנו למסעדה לחגוג
שבוע 9 - באה שוב לרופא- רק שיבדוק שיש דופק, יש !
שבוע 10 - השבוע שלא היה דופק בפעם שעברה- שוב הולכת לרופא- ויש דופק.
אני מאושרת, מאמינה שיהיה בסדר.
שבוע 12- שקיפות 0 הרופא אומר שהכל בסדר, הסטטיסטקה אמנם לא לטובתי בגלל הגיל (43) , אבל התוצאה של הבדיקה הקטינה את הסיכון, אז הבדיקה טובה...
כולי מאושרת... ואז נשלחתי לבדיקת דם שמשתקללת עם השקיפות.
ומפה הכל התחיל - זוכרת את עצמי יוצאת מישיבה בעבודה, פותחת את הטלפון - 5 שיחות שלא נענו מהרופא נשים שלי + שיחה אחת מבעלי + הודעה - הרופא מחפש אותך תעני לו !
ואז התחילה התקופה הכי קשה בחיי !
הרופא אמר שבדיקת הדם מראה על סיכון מוגבר לטריזומיה 18 - 1:120.
אמר לי לבצע דחוף סקירת מערכות, להקדים את המי שפיר.. לעשות הכל מהר.
היה לי תור לסקירה בשבוע 15+3 , ניסיתי להקדים לשבוע 14, לא הצלחתי. הפעלתי את בעלי ואת אמא שלי, חיפשנו רופא אחר שיקבל אותי בשבוע 14.
כמובן- לא יכולתי לספר לאף אחד על ההריון, פחדתי להקשר, פחדתי לדבר, הייתי בדאגות כל הזמן, לא ישנתי בלילה. חיכיתי לתאריך של הסקירה.
שבוע 14- הגיע הסקירה, הלכתי כולי רועדת- הרופא אמר שלא רואה סימנים לטריזומיה 18 (הידיים, הרגליים, השפה, הכל בסדר) , אבל רואה משהו בלב ולא יודע איך להסביר את זה. לא רואה את העורק שמוביל את הדם מהלב לריאה. ביקש שאבוא שוב בשבוע 15.
עוד שבוע ללא שינה, ללא אפשרות לתפקד. ואני לא יכולה לספר בעבודה ומצפים ממני לתפקוד 100% בעבודה, ואני לא מסוגלת !!
שבוע 15- שוב סקירה- הרופא מחטט , מחטט, כואב לי, לוחץ, ואני מתפללת בבקשה תגיד שהכל בסדר - אומר לי עדין לא רואה את העורק. את צריכה אקו לב עובר, אבל זה רק בשבוע 18. אומר לי 50% שתצטרכי הפסקת הריון. ואני בוכה, לא מפסיקה לבכות, לא מאמינה. לא מאמינה שאאבד אותה. לא רוצה לאבד אותה !
ואז מתחילים 3 שבועות !
שבוע 16 - חלבון עוברי- הסטסטיסקה יורדת 1:60 - המצב גרוע, אני מפחדת.
הבטן גדלה, אנשים כבר שואלים, ואני לא יכולה לענות שכן, מפחדת להגיד את צמד המילים "אני בהריון" . אומרת רק לקרובים. בוכה יום ולילה. לא מצליחה לחיות.
שבוע 17 - בדיקת מי שפיר - אולטראסונד - רואה אותה, ואני כל כך רוצה אותה !
לא מפסיקה לבכות.
כבר צריכה לספר בעבודה, כולם "בשעה טובה" ואני אומרת להם, מקווה שהיא תחזיק מעמד.
מגיע שבוע 18 - מתפללת שהאקו לב עובר יהיה טוב. יום שני הולכת לבדיקה.
הקרדיולוג מסתכל ומסתכל - אומר "אני רואה את העורק" הכל בסדר, לא מבין מה הוא לא ראה.
אני יוצאת משם מאושרת ! מבינה שהכל בסדר... ברמת התרגשות שיא, חוזרת לעבודה, מספרת לכולם שאני בהריון.
סוגרת סופ"ש עם בעלי לחגוג את ההריון.
קובעת לבת שלי יום הולדת ביום חמישי - לא חגגתי לה בגלל הסיפור- מזמינה מלא אנשים...
יום חמישי- 3 ימים אחרי הבדיקה- יום ההולדת של הבת שלי הגדולה-
בבוקר טלפון - "שלום, הגיעו תוצאות המי שפיר והבדיקה לא תקינה" , תגיעי דחוף לבית חולים" מה ???????????????? אני שואלת... מה לא תקין... אולי נדחה ליום ראשון, נתמודד עם הכל, יש יום יום הולדת לבת שלי היום.
לא ! אי אפשר לחכות ליום ראשון, התוצאה לא תקינה.
ואני לא מבינה מה לא תקין, עוד פעם סטטיסטיקה, עוד פעם לחשוב מה לשות, עוד פעם לחכות לשבוע אחכ..
והיא אומרת לי .. "לא, את צריכה להגיע מייד לועדה להפסקת הריון"
צרחתי, בכיתי כל כך, לא רוצה, היא בעטה בי אתמול, הרגשתי אותה! היא בסדר !
התקשרתי לבעלי, הוא בא לקחת אותי, התקשרתי לאמא שלי, היום היום הולדת של הגדולה שלי, היא צריכה לבוא לארגן את הדברים.
נסענו לבית חולים, ואני לא מפסיקה לבכות.
מנסה להאמין שעוד יהיה בסדר.
נכנסים ליועצת הגנטית - "טוב מה שמנחם זה שהבדיקה חד משמעית, יש לעובר שלך טריזומיה 18:"
מה שמנחם ????????????????? מה מנחם בזה ?????????????
את בשבוע מתקדם (19), פינינו לך מקום בועדה של היום, תגשי עכשיו אין זמן.
ואז מתחילים את הועדה
חדר ראשון- אוטלראסונד - אני צועקת על הטכנאית, תסגרי את המסך, לא רוצה לראות אותה... והם בודקים אותה, והיא בועטת, והיא חייה, ואני לא רוצה להרוג אותה. והם מסתכלים ובוחנים ומדברים עליה. ואני לא יכולה לשמוע, ואני בוכה.
חדר שני- רופא- מסביר מה זה טריזומיה, לא רוצה לשמוע.
חדר שלישי- עובדת סוציאלית - שואלת שאלות ואני עונה, ותעזבו אותי כבר.
חדר רביעי- עוד רופא- אלרגית לתרופות ? מחלות ? עזבו אותי כבר
חדר חמישי- אחות - מדדים, קביעת תור, תבואי בשבת, את חייבת דחוף.
יוצאת משם תשושה , בוכה, הרוגה, וצריכה ללכת ליום הולדת של הבת שלי.. אני מאחרת..
מגיעה הביתה, הבת שלי כבר בבית לבושה... אני מחבקת את אמא שלי ומחזיקה את עצמי לא לבכות ליד הבת שלי, קשה, כואב לי בכל הגוף.
נוסעים ליום הולדת... חברות שלי מגיעות , רואות את הבטן- ווא את בהריון, לא סיפרת, בשעה טובה !
ואני מחזיקה את עצמי שלא אתפרק שם ביום הולדת של הבת שלי.
נגמר- מגיעים הביתה- אני נכנסת לחדר ולא מפסיקה לבכות- והיא בועטת בי בבטן
אני לא יכולה יותר!
יום שישי- קמה כמו מכונה, להכנות של הבוקר... אמא שלי באה, חברות שלי באות, כולם באים לנחם... והיא בבטן עדין. ואני מרגישה אותה .
יום שבת- נוסעים לבית חולים - אני שואלת את הרופאה, "אבל זה בטוח ?" "אין טעויות במי שפיר" אני אפילו לא שומעת מה היא עונה.
עולה על הכסא- החדרת למיניארות, צורחת מכאבים, כאבים בכל גוף, כאבים בלב !
די ! לא יכולה !
ראשון בבוקר- מגיעה לחדר ניתוח. מסבירים על הרדמה מלאה, על התהליך, ואני לא מסוגלת להקשיב.
מנסה להתקשר שוב ליועצת הגנטית , צורחת בוכה "זה בטוח, יש לה טריזומיה" אני רוצה אותה, אני לא רוצה להרוג אותה.. והיא מסבירה "בטריזומיה היא תמות גם ככה" לא מסוגלת לשמוע.
נכנסת לחדר ניתוח, הרופא שואל אותי " את רוצה להשתתף בקבורה"
מה ?? לא יודעת ??? הייתי בשמונים חדרים בועדה להפסקת הריון, לא יכלו לשאול אותי שם שהייתי עם בעלי, לא יודעת ??
אז הוא אומר לי "אני אעשה לך את זה קל, אף אחד לא רוצה להשתתף בקבורה"
הוא החליט בשבילי.
הרדימו אותי.
התעוררתי
איזו ריקנות, זהו נגמר, היתה לי תינוקת ואיננה עוד.
אני לא יכולה להפסיק לבכות.
עברו שבועיים - של אבל, ניחומים, ואמירות מפגרות "עדיף שגילית את זה עכשיו" "תשמח שידעת " , מה לשמוע, על מה יש לשמוח. "הכל לטובה" , מה לטובה פה? התינוקת שלי מתה.
"תנסי שוב" - אני בת 43 אחרי 3 הפלות, לא יכולה לנסות שוב, לא רוצה לנסות שוב, לא יכולה לעמוד בזה יותר, לא נפשית ולא פיזית.
נגמרה חופשת המחלה- חזרתי אתמול לעבודה, אני לא יכולה לתפקד, המוח שלי לא יכול לחשוב, כואב לי נורא הראש כל יום. לא מפסיקה לבכות.
לא יכולה יותר !!!
חדשה פה...
עברו שבועיים מההפלה, ואני עדין לא מצליחה לתפקד
אספר מהתחלה, הפלה שלישית שלי, אחרי שתי הפלות : אחת בשבוע 7 , נפל לבד, והשניה בשבוע 10 - לא היה דופק, הפלה יזומה עם ציטוטק.
ולפני חצי שנה, גיליתי שאני בהריון , ואפילו פחדתי לשמוח בגלל כל ההפלות, אבל בתוך תוכי הייתי אופטימית, אמרתי לעצמי אין מצב שאלוהים יעשה לי את זה שוב.
בשבוע 7 - בדיקת דופק, יש דופק ! הלכנו למסעדה לחגוג
שבוע 9 - באה שוב לרופא- רק שיבדוק שיש דופק, יש !
שבוע 10 - השבוע שלא היה דופק בפעם שעברה- שוב הולכת לרופא- ויש דופק.
אני מאושרת, מאמינה שיהיה בסדר.
שבוע 12- שקיפות 0 הרופא אומר שהכל בסדר, הסטטיסטקה אמנם לא לטובתי בגלל הגיל (43) , אבל התוצאה של הבדיקה הקטינה את הסיכון, אז הבדיקה טובה...
כולי מאושרת... ואז נשלחתי לבדיקת דם שמשתקללת עם השקיפות.
ומפה הכל התחיל - זוכרת את עצמי יוצאת מישיבה בעבודה, פותחת את הטלפון - 5 שיחות שלא נענו מהרופא נשים שלי + שיחה אחת מבעלי + הודעה - הרופא מחפש אותך תעני לו !
ואז התחילה התקופה הכי קשה בחיי !
הרופא אמר שבדיקת הדם מראה על סיכון מוגבר לטריזומיה 18 - 1:120.
אמר לי לבצע דחוף סקירת מערכות, להקדים את המי שפיר.. לעשות הכל מהר.
היה לי תור לסקירה בשבוע 15+3 , ניסיתי להקדים לשבוע 14, לא הצלחתי. הפעלתי את בעלי ואת אמא שלי, חיפשנו רופא אחר שיקבל אותי בשבוע 14.
כמובן- לא יכולתי לספר לאף אחד על ההריון, פחדתי להקשר, פחדתי לדבר, הייתי בדאגות כל הזמן, לא ישנתי בלילה. חיכיתי לתאריך של הסקירה.
שבוע 14- הגיע הסקירה, הלכתי כולי רועדת- הרופא אמר שלא רואה סימנים לטריזומיה 18 (הידיים, הרגליים, השפה, הכל בסדר) , אבל רואה משהו בלב ולא יודע איך להסביר את זה. לא רואה את העורק שמוביל את הדם מהלב לריאה. ביקש שאבוא שוב בשבוע 15.
עוד שבוע ללא שינה, ללא אפשרות לתפקד. ואני לא יכולה לספר בעבודה ומצפים ממני לתפקוד 100% בעבודה, ואני לא מסוגלת !!
שבוע 15- שוב סקירה- הרופא מחטט , מחטט, כואב לי, לוחץ, ואני מתפללת בבקשה תגיד שהכל בסדר - אומר לי עדין לא רואה את העורק. את צריכה אקו לב עובר, אבל זה רק בשבוע 18. אומר לי 50% שתצטרכי הפסקת הריון. ואני בוכה, לא מפסיקה לבכות, לא מאמינה. לא מאמינה שאאבד אותה. לא רוצה לאבד אותה !
ואז מתחילים 3 שבועות !
שבוע 16 - חלבון עוברי- הסטסטיסקה יורדת 1:60 - המצב גרוע, אני מפחדת.
הבטן גדלה, אנשים כבר שואלים, ואני לא יכולה לענות שכן, מפחדת להגיד את צמד המילים "אני בהריון" . אומרת רק לקרובים. בוכה יום ולילה. לא מצליחה לחיות.
שבוע 17 - בדיקת מי שפיר - אולטראסונד - רואה אותה, ואני כל כך רוצה אותה !
לא מפסיקה לבכות.
כבר צריכה לספר בעבודה, כולם "בשעה טובה" ואני אומרת להם, מקווה שהיא תחזיק מעמד.
מגיע שבוע 18 - מתפללת שהאקו לב עובר יהיה טוב. יום שני הולכת לבדיקה.
הקרדיולוג מסתכל ומסתכל - אומר "אני רואה את העורק" הכל בסדר, לא מבין מה הוא לא ראה.
אני יוצאת משם מאושרת ! מבינה שהכל בסדר... ברמת התרגשות שיא, חוזרת לעבודה, מספרת לכולם שאני בהריון.
סוגרת סופ"ש עם בעלי לחגוג את ההריון.
קובעת לבת שלי יום הולדת ביום חמישי - לא חגגתי לה בגלל הסיפור- מזמינה מלא אנשים...
יום חמישי- 3 ימים אחרי הבדיקה- יום ההולדת של הבת שלי הגדולה-
בבוקר טלפון - "שלום, הגיעו תוצאות המי שפיר והבדיקה לא תקינה" , תגיעי דחוף לבית חולים" מה ???????????????? אני שואלת... מה לא תקין... אולי נדחה ליום ראשון, נתמודד עם הכל, יש יום יום הולדת לבת שלי היום.
לא ! אי אפשר לחכות ליום ראשון, התוצאה לא תקינה.
ואני לא מבינה מה לא תקין, עוד פעם סטטיסטיקה, עוד פעם לחשוב מה לשות, עוד פעם לחכות לשבוע אחכ..
והיא אומרת לי .. "לא, את צריכה להגיע מייד לועדה להפסקת הריון"
צרחתי, בכיתי כל כך, לא רוצה, היא בעטה בי אתמול, הרגשתי אותה! היא בסדר !
התקשרתי לבעלי, הוא בא לקחת אותי, התקשרתי לאמא שלי, היום היום הולדת של הגדולה שלי, היא צריכה לבוא לארגן את הדברים.
נסענו לבית חולים, ואני לא מפסיקה לבכות.
מנסה להאמין שעוד יהיה בסדר.
נכנסים ליועצת הגנטית - "טוב מה שמנחם זה שהבדיקה חד משמעית, יש לעובר שלך טריזומיה 18:"
מה שמנחם ????????????????? מה מנחם בזה ?????????????
את בשבוע מתקדם (19), פינינו לך מקום בועדה של היום, תגשי עכשיו אין זמן.
ואז מתחילים את הועדה
חדר ראשון- אוטלראסונד - אני צועקת על הטכנאית, תסגרי את המסך, לא רוצה לראות אותה... והם בודקים אותה, והיא בועטת, והיא חייה, ואני לא רוצה להרוג אותה. והם מסתכלים ובוחנים ומדברים עליה. ואני לא יכולה לשמוע, ואני בוכה.
חדר שני- רופא- מסביר מה זה טריזומיה, לא רוצה לשמוע.
חדר שלישי- עובדת סוציאלית - שואלת שאלות ואני עונה, ותעזבו אותי כבר.
חדר רביעי- עוד רופא- אלרגית לתרופות ? מחלות ? עזבו אותי כבר
חדר חמישי- אחות - מדדים, קביעת תור, תבואי בשבת, את חייבת דחוף.
יוצאת משם תשושה , בוכה, הרוגה, וצריכה ללכת ליום הולדת של הבת שלי.. אני מאחרת..
מגיעה הביתה, הבת שלי כבר בבית לבושה... אני מחבקת את אמא שלי ומחזיקה את עצמי לא לבכות ליד הבת שלי, קשה, כואב לי בכל הגוף.
נוסעים ליום הולדת... חברות שלי מגיעות , רואות את הבטן- ווא את בהריון, לא סיפרת, בשעה טובה !
ואני מחזיקה את עצמי שלא אתפרק שם ביום הולדת של הבת שלי.
נגמר- מגיעים הביתה- אני נכנסת לחדר ולא מפסיקה לבכות- והיא בועטת בי בבטן
אני לא יכולה יותר!
יום שישי- קמה כמו מכונה, להכנות של הבוקר... אמא שלי באה, חברות שלי באות, כולם באים לנחם... והיא בבטן עדין. ואני מרגישה אותה .
יום שבת- נוסעים לבית חולים - אני שואלת את הרופאה, "אבל זה בטוח ?" "אין טעויות במי שפיר" אני אפילו לא שומעת מה היא עונה.
עולה על הכסא- החדרת למיניארות, צורחת מכאבים, כאבים בכל גוף, כאבים בלב !
די ! לא יכולה !
ראשון בבוקר- מגיעה לחדר ניתוח. מסבירים על הרדמה מלאה, על התהליך, ואני לא מסוגלת להקשיב.
מנסה להתקשר שוב ליועצת הגנטית , צורחת בוכה "זה בטוח, יש לה טריזומיה" אני רוצה אותה, אני לא רוצה להרוג אותה.. והיא מסבירה "בטריזומיה היא תמות גם ככה" לא מסוגלת לשמוע.
נכנסת לחדר ניתוח, הרופא שואל אותי " את רוצה להשתתף בקבורה"
מה ?? לא יודעת ??? הייתי בשמונים חדרים בועדה להפסקת הריון, לא יכלו לשאול אותי שם שהייתי עם בעלי, לא יודעת ??
אז הוא אומר לי "אני אעשה לך את זה קל, אף אחד לא רוצה להשתתף בקבורה"
הוא החליט בשבילי.
הרדימו אותי.
התעוררתי
איזו ריקנות, זהו נגמר, היתה לי תינוקת ואיננה עוד.
אני לא יכולה להפסיק לבכות.
עברו שבועיים - של אבל, ניחומים, ואמירות מפגרות "עדיף שגילית את זה עכשיו" "תשמח שידעת " , מה לשמוע, על מה יש לשמוח. "הכל לטובה" , מה לטובה פה? התינוקת שלי מתה.
"תנסי שוב" - אני בת 43 אחרי 3 הפלות, לא יכולה לנסות שוב, לא רוצה לנסות שוב, לא יכולה לעמוד בזה יותר, לא נפשית ולא פיזית.
נגמרה חופשת המחלה- חזרתי אתמול לעבודה, אני לא יכולה לתפקד, המוח שלי לא יכול לחשוב, כואב לי נורא הראש כל יום. לא מפסיקה לבכות.
לא יכולה יותר !!!
