הסיפור שלי

hilawe

New member
הסיפור שלי

הי בנות
ההודעה נכתבה כתגובה למיכל שביקשה לשמוע סיפורי הצלחה , אבל אז הבנתי שאני צריכה לתת אותו לכולן פה.
הי מיכל
זה מדהים , הייתי במקום שלך , במצב של חוסר וודאות ייאוש ותסכול , מחפשת ברשת סיפורי הצלחה כדי להאחז במשהו ושום סיפר לא באמת ענה לי .
אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שברגע ש"אעבור" את זה , זה מה שאעשה.
אז אתחיל מהסוף, היום שנה ושמונה אחרי לידת בת בריאה ומדהימה ,
החלטתי להכנס ולקיים את מה שהבטחתי .
והנה ההודעה שלך קפצה וזה מדהים וכנראה של מקרי.
אז ככה, וזה הולך להיות ארוך

שמי הילה .
לפני חדשים חגגתי בת 40.
הסיפור שלי מתחיל בגיל 27 , התחברתי במקום עבודה עם אשה מבוגרת אם לילד אחד ששיתפה אותי כי עברה 7 הפלות רצופות בשלבים מאוחרים בשל ירידת מים עד שהביאה את בנה היחיד.
בגיל 28 , הריון ראשון התלהבות התרגשות וגם לחץ מסויים שלא יקרה משהו ... מגיעים לבדיקת דופק ואז נתקלים במבט הזה המוטרד "הדופק חלש" , יכול להיות 50 50. אני שבמהותי לחוצה כבר הספדתי ולא הצלחתי לראות שביב של תקווה ובאמת אחרי שבועיים , זה סופי , אין דופק וצריך להוריד.
עם תסכול ועצב קשים , תחושת לבד (כי בתחושה הבן זוג לא לוקח את זה כמוני) , לא מוכנה לוותר . במהלך תקופה של חצי שנה נכנסת במקרה לאיזה סדנת מודעות שבמהלכה נכנסת להריון נוסף ושלם שמסתיים בלידת ביתי הבכורה - קראתי לה רון (היום השמח והמאושר ביותר בחיי ), היום בדיעבד מבינה שעם שחרור הלחצים והפחדים בתפיסה , בתודעה ברוח הסדנא היה לזה חלק משמעותי בסוף הטוב.
כשבתי היתה בת חצי שנה נכנסתי להריון שני , בשבוע 11 באמצע העבודה דימומים מטורפים , מוצאת את עצמי רצה עם מכנסי ג'ינס ספוגות בדם שלא מפסיק לרדת לבית החולים .
בבית החולים , עם שביב תקווה שזה לא הסוף , מודיעים לי כי עדיין יש דופק אבל הפרדות קרומים רצינית ובשלב זה יש סיכוי שהעובר ישרוד בתקווה שההפרדות תקטן, כשבעינהם משדרים פסימיות . באותו יום הגיע רופא מכר של אבא שלי , אני זוכרת שאמר לי שהתפקיד שלו זה להציל לי את ההריון הזה והוא מבקש שארגע והוא סיפר לי סיפורים כמו המקרה שלי שהסתיימו בטוב .
שכבתי כ- 3 שבועות ביית החולים , הדימום לאט לאט הפסיק ושוחררתי לבית.
עם הרבה חששות אבל גם עם אמונה שיהיה טוב וגם פועלת בשביל זה (למשל העסקתי משהי שתטפל בבתי , שתרים אותה, הרבה מנוחה גם כשהרופאים אומרים שלא צריך) המשכתי את ההריון כשבאמצע גילו חשש לוריד טבורי מורחב (הרופא ביקש בכל לשון של בקשה שלא אקרא על זה באינטרנט וזה מה שעשית) בשבוע 38 עם זירוז ילדתי את בני , קראתי לו אור איל (האיר את חדר הלידה , איל - הבטחתי לעצמי שאם הוא שורד את ההריון עם ההפרדות קרומים הוא צריך לקבל משמעות של חזק ואיל עם י אחת זה חזק) .
כשאור היה בן 3 החלטנו להרחיב לילד שלישי , ככה בעיני ראיתי "משפחה" ,
התחלנו ונקלטנו. באותו זמן עבדתי במקום שהיה לי לא טוב בו ובכלל כאמא לשני ילדים קטנים ובן זוג שעובד עד מאוחר היה לי מאד קשה .
ההריון התחיל , יש לציין שבכל ההריונות ההתחלה קשה ברמות של חולה קשה , דכאונית לא מסוגלת לקום מהמיטה ולתפקד , עובדה זו הקשתה גם על בעלי שעיקר הנטל בטיפול בילדים נפל בעיקר עליו ומתחים ביננו לא חסרו.
ככה עבר לו שליש ראשון ובשבוע 13 כשאני יושבת בעבודה אני מרגישה רטיבות ,
מהשלב הזה התחלתי "רומן " בהמשך של שנים עם "ד"ר גוגל".
קראתי שרטיבות זה לא טוב , רצתי לשירותים התחלתי לבדוק ראיתי דימום דליל (סליחה על התיאור) ומיד עלה לי בראש גם הסיפור של החברה לעבודה בתחילת דרכי. רצתי למוקד האשה , אולטראסואנד , הכל תקין (כנראה זו בת אמרו לי)
אבל לא מרגישה טוב , מרגישה בעלפון , ובמקרה לאחר יומיים גם ככה בבדיקת רופא ושם על כיסא הטכנאית מתחיל הסרט....
רואים דופק אבל אין מים, בקושי רואים את העובר כי הכל לוחץ , אותו רופא להריון בסיכון גבוה שאני אצלו "בפרוטקציה " כי לא באמת צריך , זה שהציל לי את ההריון הקודם , מודיע לי בלב כבד שאין לו מושג למה ובשלב כזה , ואני עוד בתמימות ושאלות של איך מייצרים מים , אבל זהו נגמר חייבים להוריד ובאותו זמן הנוהל בהדסה שבשלב זה תבוצע "לידה" ואחר כך גרידה.
הכל מהיר מחשש לזיהום וכמו סרט בלהות רע מאד זה קורה .
אני זוכרת שהייתי כל כך בשוק שהאחות נכנסה ואמרה לי שאני יכולה גם לבכות , רק אז נפל האסימון שזה באמת נגמר.
חופשה קצרה וחזרה לעבודה למבטים מרחמים , תחושת עצב וקושי עצום .
לא מוותרת לאחר חצי שנה הריון נוסף , מחליטה לשנות רופא , בעבודה ממשיך להיות קשה מכל בחינה , הפעם הרבה חרדות , פוחדת להיכנס לשירותים , מכווצת מלחץ מגיעה לשבוע 14 , עברתי את השלב שנפל , הקלה מסוימת , אבל עדיין חרדה ואז שבועיים לפני זה מתחיל , מרגישה רטיבות , מתחילה לרוץ לעוד רופאים עוד חדרי מיון בבתי חולים שונים, רואה את אותו סרט , מרגישה את כל הרופאים אדישים ואני צועקת חברה זה אותו סיפור!!!
בודקים אותי ויש מים והכל תקין אבל יש דימום קל ומשהו לא מרגיש לי תקין , כולם עושים ממני משוגעת . שבועיים מאותו רגע , ירידת מים מאד ברורה בבוקר , הולכת לבדוק מיד , מצחיק שעדיין נראה הכל תקין , הולכת לעבודה באפיסת כוחות , עוזבת באמצע יום , בדיקה נוספת ואכן אותו סרט ... עם עובר גדול יותר (אמרו לי שזה בן ) בשבוע 16 צריכה להוריד. הפעם בוחרת בית חולים שלא עושה "לידה" אלא ישר גרידה. 3 חודשים אחר כך , לא נגמר , השאירו שארית שלייה , צריכה לעשות לסטרסקופיה להוציא את זה.

בזמן הזה נכנסת לטרוף , לא מוכנה לוותר רוצה את זה בכל מחיר , כולם אומרים יש לך בן ובת תרפי ואני לא רואה כלום , לא מוותרת , כל העיסוק שלי סביב זה, כל הסיפורים שלי סביב זה , כועסת על רופאים ועל העולם כמו ילד קטן שלקחו לו צעצוע שרוקע ברגליו , נעול ולא שומע כלום, עזבתי את העבודה ולא עבדתי.
ככה נכנסתי להריון הבא ,הריון עם דימומים שהתחיל מחשש להריון חוץ רחמי , אשפזו אותי 3 שבועות בבית חולים מדממת עם מעקב בטא כשבסוף נצפה שק בתוך הרחם (מהלחץ המטורף עשיתי בדיקת הריון מרגע לפני שנקלטתי :) )
חוזרת לרופא הראשון , מרגישה אותו פחות מרגיע, פחות מגוייס (היום מבינה ששגעתי אותו) , ככה עם לחץ מטורף ללא עבודה משגעת את עצמי ואת הפסיכולוגית , מגיעה לשבוע 13 והסרט עם הבן חוזר על עצמו , הפרדות שליה , אשפוז , העובר (בת אמרו לי) לא שורד , שבוע 15 הפעם אין דופק וזהו מורידים.
שבועיים לפני חמתי נפטרה , בעלי היה באבלו ובאותה נקודה אין תחושת לבד יותר גדולה.
במצב של תשישות ואפיסת כוחות אוספת את השברים , ממשיכה בטיפול נפשי מוצאת מקום עבודה קרוב לבית ונעים , מבינה שעכשיו מרפה , הגוף והנפש עייפים למרוץ נוסף , העצב מלווה תמיד , אבל מנסה להנות מהיש ותחושת ההרפיה טובה יותר (במקביל בודקת/קוראת פה ושם אם יש בכלל תקווה בעניין שלי , אם יש סיפור דומה). ככה כשנתיים עוברות להן , מסביבי כולן כבר בנו את "המשפחה האידיאלית" (עבורי) .
ואז עמיתה לעבודה נכנסת להריון , בשיחה חטופה בשל סקרנות שלה אני מגוללת את סיפורי והיא מספרת שהיא בת לאמא שעברה 5 הפלות בינה לבין אחיה, שמנהלת מרפאה של רופא מדהים בהריון בסיכון , ביקשה ואפילו הציקה שאדבר איתה. אמרתי שהרמתי ידיים , אבל הלב שם לא נרגע , האמא התקשרה אלי בערב , ביקשה שאגיע לייעוץ לקבל עוד חוות דעת.
הלכתי , ד"ר בועז ויס , הודה שהמקרה שלי הוא עצוב , שלא טופל כמו שצריך , שבאמת הייתה אדישות בנה לי תכנית עבודה , בהסתמך על חוות דעת של קופרמינץ וכארפ אליהן פניתי לאחר ההפלה האחרונה.
חושבת , מתייעצת עם הבעל "זה הגוף שלך , תחליטי את" ומחליטה ללכת על זה.
אבל הפעם אני מחליטה לנהל את העניין לא להיות יותר בחוסר וודאות , הולכת על כל האפשרויות בהבנה שאם לא הולך אני בהשלמה שניסיתי הכל לפני שהרמתי ידיים. הפעם לא מצליחה להיקלט ובאופן מוזר לא נלחצת , שמחה על כך , כי אם יש אפשרות שהבעיה בעובר אז נוכל לכוון את זה כך שייקלט הזרע "המובחר" :)
ערב כיפור , עשינו הזרעה עם השבחה לזרע , אני מאד רגועה ויודעת שיהיה בסדר, באמת היה בסדר ונקלטנו. במקביל , עשיתי דיקור , טיפול נפשי , בהתאם לתכנית העבודה הבעל הזריק קלקסן מניעתי (כי לא הוכחה קרישיות) בכל יום ,קיבלתי אנטיביוטיקה , קיבלתי כדורים מיובאים שאין בסל לבחילות הקשות (ההריון הכי קל מהבחינה הזאת), בשבוע 12 קשירת צוואר רחם ,ככה מלווה במקום עבודה מדהים ותומך בצעד צעד עם הרבה רוגע ועבודה של דמיון מודרך וחשיבה חיובית , אני מגיעה לסוף!! בשבוע 39+1 יולדת בלידה מדהימה את בתי עדי ומודה לאל!!!!!
בנות תרפו , תדמיינו א
 

hilawe

New member
מוסיפה את החלק שנחתך

בנות תרפו , תדמיינו את זה קורה , תשתמשו בכל כלי שעשוי לעזור (תרופתי , נפשי ..) ,
תמנעו מכל הסיפורים המלחיצים והכושלים , לעזור זה לא , ההיפך רק יעכב.
תודו על מה שיש לכן היום שלא מובן מאליו ותמצאו דרך תמיד להיות בשמחה.

בכל עצה שאלה תמיכה ועזרה במה שאוכל אשמח לענות לכל אחת מכן.
 

שירהד1

Member
מנהל
הילה- תודה שכתבת לנו ונתת תקווה
- וגם תגובה לכולן ממני-

הסיפור שלך מורכב, וסופו טוב ונפלא. השמות שבחרת (בחרתם) לילדים מרגשים בהקשר של המשמעות שלהם. תהנו מהם ומהגידול שלהם ותרוו נחת ואושר.

קראתי את הדברים ללא נשימה והזדהיתי עם הרבה מאוד מהתחושות שתיארת.

חשוב לי רק לכתוב משהו לך, ובעיקר לבנות שקוראות את הדברים שלך- אולי תסכימי איתי ואולי לא...וזה נוגע לחשיבה החיובית-
אותי טמטם והכעיס שאמרו לי בזמנו: "תחשבי חיובי", "תרפי, וזה כבר יגיע מאליו...", "אם רק לא תהיי לחוצה כל כך, זה יקרה", "אולי ההפלות קורות כי את לחוצה נורא?"...ועוד ועוד ועוד.

וחשוב לי לומר- אני מסכימה שחשיבה חיובית חשובה בהקשר שלנו על מנת לשמור על הנפש ועל מנת לתפקד בחיי היום יום. לא תמיד ניתן להשיג אותה. ובטח ובטח היא לא משפיעה בכלום וכהוא זה על יכולת ההיקלטות ועל מהלך ההריון ועל תקינותו ותקינות העובר.

אז נכון- צריך לטפל בעצמנו, בכל דרך אפשרית שנראית לנו- שיחות, טיפול תרופתי, יוגה, דמיון מודרך, ביבליותרפיה, טיפול באמצעות מוסיקה ו/או אומנות, ושלל טיפולים מהרפואה הלא קונבנציונאלית.
חשיבותם של הטיפולים היא לאפשר לנפש מקום לפרוק את הכאב, מקום שבו יכילו אותנו, יבינו אותנו, יעזרו לנו לעבד את הקשיים והאבל, מקום שנוכל בו קצת לנשום (לצד הבכי), וגם לתת לנו כלים להתמודדות עם המשפחה והסביבה.
אבל אף אחד מהטיפולים הללו והחשיבה החיובית לא קשור לנושא הביולוגי ולאימתני הטבע שבגופנו.

זו הגישה שלי. אני מכבדת גישות אחרות, אך לפעמים הן עלולות לפגוע באישה ולגרום לה להאשים את עצמה, על לא עוול בכפה (לדוגמא: "בגלל שהייתי שלילית בגישה ופסימית ולא חשבתי חיובי, איבדתי את ההריון"), ופה טמונה סכנה גדולה מאוד לנפש.

מקווה שאת לא כועסת על דבריי. הן נועדו להגן על הבנות הנפלאות פה, שכל מה שקרה להן, לא קרה בכלל בגלל משהו שהן עשו או חשבו.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז
09-7749028
 
מזל טוב הילה / מחזקת את דברי שירה

תודה להילה על הסיפור המשמח והמאיר והרבה אושר, שמחה ובריאות לכל המשפחה.
מסכימה עם שירה לגבי ענין הרוגע והאשמה. אין קשר בין רוגע למהלך ההריון, נשים יולדות תינוקות בריאים גם בתקופות מלחמה (בסוריה שכנתנו לצערי הרב), בעקבות אונס, גילוי עריות והתעללות נפשית, בתקופת השואה, אחרי אבדן ילדים. לעומתן נשים אחרות, שהחיים שלהן תותים וההריונות עננים, מאבדות הריון ככה סתם.
כמובן כפי שכתבה שירה - במקום העצוב והכואב עדיף לאשה לטפל בעצמה, בגופה ובנפשה.
&nbsp
 

hilawe

New member
מסכימה אך מצטערת דעתך לא סותרת ואף מוסיפה לדעתי

הי שירה
לא כועסת מסכימה ואת רק מחזקת את מה שרציתי להעלות כאן.
בכל התהליך שעברתי לא מצאתי מקום להסתכל על איזשהו טוב וחלילה לא חושבת לרגע שאני זו שהבאתי את המצב על עצמי , יש פה הרבה מרכיבים מעבר לחשיבה של ידע ודרכי טיפול .
אבל בהחלט חיפשתי כלים לפחות מבחינה נפשית להישאר שפויה וזו הנקודה .
אני זוכרת את עצמי משוטטת חופרת וחופרת בכל האי הוודאות המטורפת כשלאף אחד אין תשובות בשבילי , כדי למצוא איזושהי תקווה משהו שיוציא אותי מהאבדן המתמשך שמלווה אותי כמו צל ומייד הבנתי שדווקא הסיפורים הטובים הם אלה שעשו לי טוב, נתנו לי פיסת תקווה ורצון לחלום ולחשוב חיובי.
והיה לי הסכם עם עצמי שכפי שחיפשתי עזרה לעצמי אתן את העזרה הזאת למשהי אחרת.
מעבר לכך מהנסיון הפרטי שלי בהסתכלות על כל מה שעברתי , הבנתי איך פעלתי אחרת בהריון האחרון ואני בהחלט מאמינה עבורי שהייתה לזה השפעה , מעברר לחשיבה החיובית כפי שציינתי השתמשתי בכל הכלים האחרים , לא נטרלתי אותםם לרגע (תשימי לב למה שכתבתי) , מהנסיון האישי שלי לגמרי אם זה יוכל להועיל למישהי כאן. מבחינתי עשיתי את העבודה , קיימתי את ההבטחה.
 

שירהד1

Member
מנהל
בסדר גמור- תודה על התוספת וההבהרות-

מעולה שהיה לך הסכם עם עצמך, ומעולה שעמדת בו ובהבטחתך וכתבת לנו.
גם אני, כמוך, חיפשתי בזמנו בנרות סיפורים שהיו דומים לשלי ונגמרו בידיים מלאות.
בגלל הסיבה הזו, אני מקפידה לכתוב פה הודעות על לידות של בנות מהפורום, עם סימון מיוחד, כדי לאפשר את התקווה הזו לבנות פה, למי שעוד במירוץ הזה של להביא ילד.


שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז
09-7749028
 

hilawe

New member
רוצה לחדד נקודה

בנות יקרות
נראה לי שהמטרה שלשמה כתבתי כאן נתקלה באי הבנה מסויימת.
אני מסכימה ומדגישה כי עבודה על חשיבה חיובית היא לא זו שאמורה להביא "להצלחה" .
הכוונה שלי היא שבתוך כל הכאוס בתוך כל החוסר הוודאות המטורף למצוא דרך לשמור על השפיות.
אגב אני בדיוק כמו כולן לא ניסיתי אפילו לחפש , בדיעבד החיפוש אחר סיפורי ההצלחה זה חיפוש אחר משהו להקל על הנפש.
הייתי שקועה בעצב (שעדיין קיים במידה מסויימת היום , מבחינתי איבדתי 3 ילדים).
בנסיון האחרון זה היה המקום היחיד שנתתי לעצמי לשחרר ולא משנה איך הוא היה מסתיים הצלחתי להקל על עצמי במהלכו.
וזו הנקודה , אני לא טוענת לרגע שזה מה שיביא לתוצאה שתשמח את כולנו,
אבל כן אומרת שאם יש איזשהי דרך להקל על המסע הנפשי הכל כך כבד הזה , שגובה כל כך הרבה חרות , איזשהי דרך למצוא שמחה ונחמה זה חשוב .
אז אם לא הבנתן אותי נכון אני מתנצלת כי ממש אבל ממש זו לא הייתה הכוונה .
ואני מצדי אם יש דרך שאוכל לסייע כאן , להקל במשהו , לכל אחת ואחת מכן אני אתכן.
 

שירהד1

Member
מנהל
להילה- הכל בסדר, באמת


נוצרה איזושהי אי הבנה, שהובהרה, והכל בסדר. אני בטוחה שסיפורך המרגש נתן תקווה וזרע אופטימיות בלבבות הבנות פה, ולכן טוב עשית שכתבת.
וזה גם בסדר גמור שנוצר פה שיח תרבותי סביב נושאים שונים שמועלים. אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית
.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז
09-7749028
 
שירה אני מסכימה עם כל מילה ומוסיפה

שבישראל נולדים המוני ילדים אחרי טיפולי פריון - ושלב הטיפולים הוא כל דבר אבל כל דבר מלבד רגוע - הורמונים, ריצות, בדיקות דם, הזרקות, טלפונים עם האחיות, שאיבות והחזרות, ושאיבות חירום וכמובן חרדה גבוהה לגורל ההריון שהושג בעמל - ועדיין שיעורי ההצלחה טובים מאד וכמעט שאין מטופלת פוריות שתגיד לך שהיא עברה אותם 'ברגוע' או בלי לחץ בכלל.
וכמובן שחוץ ממטופלות הפריון יש גם נשים חולות שיולדות ילדים בריאים, נשים שמטפלות בהורים מבוגרים, נשים שכרגע עברו פיטורים, נשים שמצויות במצב נפשי קשה עקב נסיבות חייהן, נשים בעלות אמצעים כלכליים דלים, נשים יחידניות המתמודדות עם הכל לבדן ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד.... !

כך שחשיבה חיובית והיעדר לחץ והרפיה טובים מאד לנפש אבל בהחלט לא הכרחיים להריון תקין וילד. רואה את הדברים עין בעין כמוך.
 

snoopy96

New member
מה גם שלא תמיד זה מצליח

עם כל המחשבה החיובית, הטיפול הפסיכולוגי, הדיקור, הכוונה ,הרצון, האמונה שהפעם יהיה אחרת, האצבעות שמחזיקים והחלומות, עדיין, לצערי הרב, לא לכולנו זה מצליח וחלקנו נאלצות למצא פתרונות אחרים שדורשים ויתורים כואבים או להצליח ללמוד להנות מהחיים גם בלי שהגשמנו את החלום.
&nbsp
&nbsp
 
תודה סנופי, בדיוק כתבתי ל R מחכה

הלוואי שכל מי שהיתה מאבדת הריון היתה זוכה לתיקון, שהיה איזהוא צדק קוסמי שאפשר לבנות עליו ולדעת שאם קורה משהו רע עכשיו יקרה משהו טוב אחר כך.
 

snoopy96

New member
אם הייתי יכולה לדעת שיש פיצוי מתישהו לאורך הדרך

מכל המחשבות האלה ישבתי לכתוב על רגע האכזבה הכי קשה שהיה לי, טוב, אולי לא הכי קשה... אלא אחד מיני רבים :)
&nbsp
זוכרת את הרגע הזה, אני בשבוע 11, פעם ראשונה שאני מגיעה לשבוע הזה מאז שהתחילו ההפלות, אנחנו בטיול בארצות הברית, יש לי מלא בחילות ואני מניחה שזה סימן טוב ואני מרגישה שסוף סוף הכל טוב, שאולי השמש, המנוחה, ההקשבה לעצמי, היציאה מהשגרה, , הדיקור, הלא לראות אף רופא, עשו לי טוב, מי אמר שאנרגיות חיוביות לא עוזרות? והנה אנחנו עומדים מחובקים מסתכלים על הזיקוקים המדהימים האלה בדיסנילנד, המוסיקה, ההתרגשות באויר, מחובקים, ועוברת בי התחושה שעברנו את זה, יחד (!) את הגיהנום הזה הפרטי שלנו,הרגע הכי אופטימי שהיה לי בחיים, דמעה של אושר, נדירה כזאת מתגלגלת לי על הלחי והאושר לא מצליח למצא מנוחה, הוא כל הוויתי. יום אחרי בדיקת רופא, הפנים שלו לא מבשרות טובות, הפנים האלה שאני כבר מזהה כל כך טוב, התפתחות לא תקינה, צריך ממש מהר גרידה, אנחנו באמצע טיול, וככה יממה אחרי הרגע המאושר הזה אני לבד בהכנה לחדר ניתוח, ערב ראש השנה בארץ, אני כמה מטרים מדיסנילנד מהמקום השמח ביותר בעולם, דיסנילנד, ואני עוברת לגרידה, לבד, בבית חולים שאינני מכירה בו איש. כמה ימים אחרי, עם התמוטטות הורמונים קשה, מקבלים את הבשורה, הריון מולארי חלקי, סכנה להתפתחות גידול, אסור להכנס להריון חצי שנה וצריך להיות במעקב רפואי. ככה נשמט , ממני החלום שכבר היה נראה כל כך קרוב.... מדרון חלקלק, מאז עברו עוד שלוש וחצי שנים ועוד אי אלו הפלות
&nbsp
 
כתבת כל כך נוגע ללב

הלוואי שבדרך החדשה שבחרתם תזכו להפוך להורים!
מותר לשאול אותך אם יש התקדמות? (כמובן אל תעני אם לא מתאים לך, אני לא מתכוונת לחטט)
 

snoopy96

New member
אני כותבת בלוג, ככה שאין ממש משהו פרטי ;)

בשלבים ממש ראשוניים של הריון, אחרי שאיבות קשות מאוד עם מעט מאוד עוברים.
אנחנו מאוד חרדים כרגע כי כיוון שלא ידועה הסיבה להפלות אנחנו לא יכולים לדעת אם אלו העוברים או אני, ככה שעד שלא תהיה התקדמות לא באמת יהיה אפשר להיות רגועים, אפילו בקצת...
 

snoopy96

New member
אני כותבת כי חשוב לי לחשוף את הרגשות שעולים כאם מיועדת

http://intendedmominisrael.blogspot.co.il/
&nbsp
אני חושבת שכשנכנסתי לתהליך נורא רציתי להבין מה התהליך הרגשי שעובר על מי שמחליטה ללכת על פונדקאות, דיברתי עם המון נשים מדהימות שהן אמהות מיועדות בעצמן בשלבים שוניםן של הדרך ושאלתי על הקשיים בדרך ואיך זה מרגיש, לא רק הבירוקרטיה. רציתי שלמישהי הבאה שתעמוד בצומת הדרכים הזאת יהיה יותר קל טוב לדעת למה היא נכנסת ואולי היא גם תרגיש שהיא לא לבד, אז אני כותבת. מקווה שיהיה סוף :)
 

שירהד1

Member
מנהל
לסנופי- ואו, איזה תיאור כואב...ממש נורא


אני לא מבינה משהו- לא הייתם בטיול? איך היתה לך פגישה עם רופא ביום למחרת?

ולגבי ההווה- כל מילה שלי מיותרת. אמן ואמן שנדע ממך בשורות טובות.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז
09-7749028
 

snoopy96

New member
אכן היינו בטיול

הייתי כבר אחרי חמש הפלות מוקדמות, אז הסכימו לעשות לי ביטוח של הריון בסיכון רק לחודש. נסענו כדי לנקות קצת את הראש מהתקופה הקשה ההיא. הביטוח עמד לפוג באותו שבוע והיו עוד שלושה שבועות טיול, התחילו לי כאבים בבטן התחתונה בבוקר אז קבעתי לרופא הראשון שמצאתי כדי לוודא שהכל בסדר לפני שאין יותר ביטוח...
מפה לשם הוא היה יהודי עם משפחה בארץ, חמוד מאוד והוא גם זה שעשה לי את הגרידה יום אחרי.
לפחות אישרו לי אח״כ כיסא ממונע של נכים כי אני יום אחרי ניתוח ועליתי על הרכבת הרים, מה כבר יקרה? אני אעבור הפלה :)
&nbsp
תודה לך שירה יקירה, אנחנו הולכות יחד כבר דרך ארוכה
 
למעלה