אור בקצה מנהרה מאוד ארוכה ומאוד אפלה
שלום
התלבטתי רבות אם נכון יהיה מבחינתי להעלות על הכתב את ההודעה הזאת. אם פרסומה בפורום זה יהיה חסר רגישות. החלטתי שכן להעלות את ההודעה כי המסר שלה חיובי. כי עד לא מזמן, כתבתי ושיתפתי בפורום הזה רק את הכאב והעצב.
אז הנה סיפור עם סוף טוב, שאני מקווה שייתן חיזוק לבנות פה. אותו חיזוק שאני הייתי צריכה בימים שהרגשתי מיואשת וחסרת תקווה.
הסיפור שלנו מתחיל לפני שלוש וחצי שנים. בני 32, התחתנו, יצאנו לירח דבש ו... התחלנו לעבוד על הילד הראשון.
לא לקח יותר מדי זמן וכעבור 3 חודשים נכנסתי להריון. בשבוע 7 ראו דופק. בשבוע 9 הדופק נעלם ועברתי הפלה.
סיפרו לנו שזה קורה לכ"כ הרבה, שהחלטנו לא לתת לזה להפיל אותנו. היה לנו ברור שהפעם הבאה תצליח. לקחנו הפסקה של חצי נה וחזרנו לנסות.
אחרי 4 חודשים נכנסתי שוב להריון. הפעם היה שק הריון ריק.
היינו עצובים. מאוד. אבל אותי ניחמה הידיעה שבכלל לא היה שם עובר. אבל עדיין- מבאס, עצוב, מאכזב.
התחלנו לעשות בירור מלא להפלות חוזרות. בד"כ מחכים להפלה 3, לי זה נשמע סדיסטי וחוץ מזה- אני לא נהיית צעירה. אז עשינו בירור מקיף- והכל יצא תקין.
ואז... נתקענו. מנסים חצי שנה ולא הולך.
הצלחנו לשכנע את מנהל המרפאה להתחיל בטיפולי פוריות. כי בכל זאת, כבר הייתי בת 34. אז התחלנו בהזרעות. טיפול ראשון- יש הריון.
בשבוע 7 יש דופק, ושבוע אח"כ כבר אין. הפעם עשינו צ'יפ גנטי לעובר וגילינו שהוא הוא היה לא תקין- בעיה בכרומוזומים
נשברתי. הרגשתי שזה אבוד. רציתי לברוח. אולי אני פשוט לא אמורה להביא ילדים? הרגשתי שאני מאכזבת את בעלי שכ"כ רוצה ילדים. שנינו כבר התחלנו לחשוב, שהזמן נוזל לנו בין הידיים ואולי כדאי לחשוב על פונדקאות.
מנהל המרפאה שהוא גם מומחה לפוריות (דר. עופר גונן המדהים), אמר לנו לחכות עם זה וביקש שניתן להזרעה עוד צ'אנס. ביקש שנחזור בפעם הבאה שאקבל מחזור.
אבל אז לא קיבלתי מחזור. והיה פס חלש על הבדיקת הריון הביתית.
ובשבוע 8 היה דופק. וגם בשבוע 10. וגם בשקיפות העורפית שיצאה מעולה.
והסקירת מערכות המוקדמת שהראתה עובר בריא וגדול לגילו. וגם בסקירה המאוחרת שהראתה עובר יפה, בריא, פעלתן ושמנמן.
בשבוע 39+5 ילדתי את בני בכורי- יונתן. היום בן חודש ושלושה שבועות.
וזה קרה בלי שלאף רופא יש מושג למה לפני זה עברתי 3 הפלות, ולמה יצא שנפלנו שוב ושוב בצד הגרוע של הסטטיסטיקה.
ושניה לפני שהרמנו ידיים, הוא הציל אותנו.
אם יש מישהי שקוראת את זה ומרגישה ספקות לגבי היכולת שלה להיכנס להריון תקין ובריא, שהרופאים לא יודעים להסביר לה למה זה קרה, אז אני מקווה שהסיפור הזה מפיח תקווה ומעודד.
מצרפת כאן תמונה של האוצר הפרטי שלנו, כי בכל זאת, אני פולניה ואני חייבת.
שלום
התלבטתי רבות אם נכון יהיה מבחינתי להעלות על הכתב את ההודעה הזאת. אם פרסומה בפורום זה יהיה חסר רגישות. החלטתי שכן להעלות את ההודעה כי המסר שלה חיובי. כי עד לא מזמן, כתבתי ושיתפתי בפורום הזה רק את הכאב והעצב.
אז הנה סיפור עם סוף טוב, שאני מקווה שייתן חיזוק לבנות פה. אותו חיזוק שאני הייתי צריכה בימים שהרגשתי מיואשת וחסרת תקווה.
הסיפור שלנו מתחיל לפני שלוש וחצי שנים. בני 32, התחתנו, יצאנו לירח דבש ו... התחלנו לעבוד על הילד הראשון.
לא לקח יותר מדי זמן וכעבור 3 חודשים נכנסתי להריון. בשבוע 7 ראו דופק. בשבוע 9 הדופק נעלם ועברתי הפלה.
סיפרו לנו שזה קורה לכ"כ הרבה, שהחלטנו לא לתת לזה להפיל אותנו. היה לנו ברור שהפעם הבאה תצליח. לקחנו הפסקה של חצי נה וחזרנו לנסות.
אחרי 4 חודשים נכנסתי שוב להריון. הפעם היה שק הריון ריק.
היינו עצובים. מאוד. אבל אותי ניחמה הידיעה שבכלל לא היה שם עובר. אבל עדיין- מבאס, עצוב, מאכזב.
התחלנו לעשות בירור מלא להפלות חוזרות. בד"כ מחכים להפלה 3, לי זה נשמע סדיסטי וחוץ מזה- אני לא נהיית צעירה. אז עשינו בירור מקיף- והכל יצא תקין.
ואז... נתקענו. מנסים חצי שנה ולא הולך.
הצלחנו לשכנע את מנהל המרפאה להתחיל בטיפולי פוריות. כי בכל זאת, כבר הייתי בת 34. אז התחלנו בהזרעות. טיפול ראשון- יש הריון.
בשבוע 7 יש דופק, ושבוע אח"כ כבר אין. הפעם עשינו צ'יפ גנטי לעובר וגילינו שהוא הוא היה לא תקין- בעיה בכרומוזומים
נשברתי. הרגשתי שזה אבוד. רציתי לברוח. אולי אני פשוט לא אמורה להביא ילדים? הרגשתי שאני מאכזבת את בעלי שכ"כ רוצה ילדים. שנינו כבר התחלנו לחשוב, שהזמן נוזל לנו בין הידיים ואולי כדאי לחשוב על פונדקאות.
מנהל המרפאה שהוא גם מומחה לפוריות (דר. עופר גונן המדהים), אמר לנו לחכות עם זה וביקש שניתן להזרעה עוד צ'אנס. ביקש שנחזור בפעם הבאה שאקבל מחזור.
אבל אז לא קיבלתי מחזור. והיה פס חלש על הבדיקת הריון הביתית.
ובשבוע 8 היה דופק. וגם בשבוע 10. וגם בשקיפות העורפית שיצאה מעולה.
והסקירת מערכות המוקדמת שהראתה עובר בריא וגדול לגילו. וגם בסקירה המאוחרת שהראתה עובר יפה, בריא, פעלתן ושמנמן.
בשבוע 39+5 ילדתי את בני בכורי- יונתן. היום בן חודש ושלושה שבועות.
וזה קרה בלי שלאף רופא יש מושג למה לפני זה עברתי 3 הפלות, ולמה יצא שנפלנו שוב ושוב בצד הגרוע של הסטטיסטיקה.
ושניה לפני שהרמנו ידיים, הוא הציל אותנו.
אם יש מישהי שקוראת את זה ומרגישה ספקות לגבי היכולת שלה להיכנס להריון תקין ובריא, שהרופאים לא יודעים להסביר לה למה זה קרה, אז אני מקווה שהסיפור הזה מפיח תקווה ומעודד.
מצרפת כאן תמונה של האוצר הפרטי שלנו, כי בכל זאת, אני פולניה ואני חייבת.
