דברים שקורים

דברים שקורים

מכניסה את הילדה לגן, נתקלת בחברה מהשכונה שילדה בת שבועיים לפניי, צועדת מולה כמו בולדוזר בעבודה ולא עוצרת לשניה נועצת מבט באוויר מולי, הכל רק לא להסתכל בתוך המנשא שעליה, אחר כך הולכת למחלקת חינוך בעיריה לברר על רישום לשנה הבאה - יוצאת מהמעלית, עומדות מולי שתי אמהות צעירות עם שתי תינוקות-בנות קטנטנות, מסתכלת בכוח ישר קדימה לא להסתכל בתוך העגלה שלהן עם כל הוורוד, בסוף היום מוציאה את הילדה, כל הילדים בחצר, עומדת שם אמא של ילד אחר שילדה בת שבוע אחריי, חשבנו שנהיה בחופשת לידה ביחד, ובאמת עכשיו שתינו בחופשת לידה, חה חה. אני צועקת לילדה שלי מרחוק לבוא אליי כדי שלא אצטרך לדבר עם האמא הזאת, בערב יום הורים של הגדולים, אני מחכה להכנס, יושבת שם אמא מהכיתה שילדה בת חודשיים לפניי, פתאום היא מסתובבת ואני רואה שהיא מיניקה, הראש שלי מסתובב מעצמו לצד השני במהירות האור ובלי לחשוב רק להסיט את המבט, אבל בכל זאת בעשירית השנייה קלטתי בדיוק את התמונה ועכשיו זה לא יוצא לי מהראש.
 
המציאות היא מראה של הנשמה שלך

סימון היקרה, האבל שלך תהומי, החסר שלך עמוק. המציאות רק משקפת לך את החסר הזה בדמות אמהות עם מנשאים ועגלות. והרבה צבע ורוד. אני מצטערת לכתוב לך שהסבת המבט לא תעזור, גם לא הפניית הראש. הכאב שלך לא נובע מן החוץ, מן הפוריות והילודה (ובפרט הבנות החדשות) שסביבך. הכאב שלך נובע מן החסר הנורא שאת חשה בנשמתך. אני מסתכנת וכותבת לך שגם אם באורח פלא היתה נעצרת הילודה בישראל למענך, ולא היו יותר בטנים, לא בגדים ורדורדים קטנטנים, לא מנשאים ולא עגלות - הכאב היה נשאר.

חוויתי את זה ואיתי כל הנשים פה. איך סכין מפלח את הלב כשאת רואה בטן הריונית או תינוק רך. איך אי אפשר לשמוע בכלל על ההריון החדש של הדודה/ השכנה, או על הלידה (במזל טוב) של עמיתה מהעבודה.
הנשמה שלך פצועה וכך היא מתגוננת. בהפניית המבט, בהסבת הראש. אני יודעת שזה לא עוזר ושהכאב מפלח אותך כמו סכין חד. אבל כרגע זה מה שיש וזה בסדר גמור. המסע של האבל הוא ארוך ארוך ארוך ארוך. ארוווךךךךךךך. בסוף קמים. תשוקת החיים חזקה יותר מהמוות.

שולחת לך חיבוק גדול על הימים הקשים שעוברים עלייך. את בלבי והיא בלבי.
 
אז היום איחלו מזל טוב לתינוק חדש בווטסאפ של הגן

המאחלת הראשית היא זאת שילדה בת שבוע אחריי, שהיתה בהלם טוטלי ממה שקרה לנו ואמרה לגננת שזה הפחד הכי גדול שלה, וישר כתבה לנו שהיא משתתפת מאוד בצערנו ובלה בלה... כנראה התגברה מספיק על הפחד הגדול שלה כדי לשאול בקבוצה של 30 הורים אם מגיע מזל טוב... ישר אני חושבת "למה את שואלת? אולי היה מזל מחורבן? ואולי תסתמי?" ואז אני אומרת לעצמי - כמה זמן אני חושבת שצריכים כולם להתחשב בי ולחשוב עליי ולהמנע מלשאול בווטסאפ אם מגיע מזל טוב... היום בדיוק עברו 7 שבועות.
 

שירהד1

Member
מנהל
רגע, לא הבנתי-

האם היא שאלה האם מגיע לכם מזל טוב, או שהיא איחלה מזל טוב לזוג אחר...

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 
היא שאלה על ילד אחר בגן ששמעה שהאמא ילדה

"שמעתי שמגיע מזל טוב להורים של X, נכון?" ואז כולם פרצו במיליון הודעות מזל טוב עם לבבות ודובונים והתחשק לי נורא לכתוב משהו מריר, אבל התאפקתי ובמקום זה ישר יצאתי מהקבוצה. אנחנו כבר שלוש שנים בגן הזה, ועכשיו בכלל לא איכפת לי כבר לא להיות חלק מהשיחה שלהן. יותר קל לי להתרחק. אחרי זה קיבלתי שתי הודעות תמיכה משתי אמהות אחרות, אחת שלחה לבבות... ואחת כתבה שהיא חשבה עליי שבטח קשה לראות את כל המזל טובים האלה... כך שלפחות יש כאלה שמבינות. וגם השיתוף פה מאוד עוזר.
 
והם ימשיכו לקרות

אני חצי מסכימה עם איןאריותכאלה לגבי העתיד. יכולה לומר שאני עדיין "מודדת" ילדים לפי הילדים שהיו אמורים להיות לי. לא תמיד, ולא את כל האובדנים, בעיקר את זה שנגמר בשבוע 21 ובו ידעתי שזו אמורה להיות ילדתי השניה.
הקושי לראות הריוניות ותינוקות רכים, חריף אצלי במיוחד בחודשיים-שלושה שאחרי אובדן. אח"כ הוא מתרכך מעט, אבל ממשיך לצבוט בכל מיני רגעים, לפעמים מוביל אותי להימנע מפעילויות/מפגשים.
אני רוצה לכתוב שזה הופך להיות קל יותר עם הזמן, אבל אצלי זה לא לגמרי נכון. ככל שאני חווה יותר אובדנים, כך אני מבינה שיש סיכוי שכבר לא יהיה לי ניובורן, וזה הופך את העניינים לכואבים יותר.
יצאה לי הודעה בגוונים עצובים, אבל אני מזכירה (לך ולי) שיש גם גוונים שמחים.

מנצלת את ההודעה שלך כדי להתעניין האם מצאת פתרון לעניין הטיפול הרגשי.
 
למרעישה

חשבתי הרבה למה את חצי מסכימה איתי. והחלטתי לכתוב לך איך אני מבינה את הדברים: את חצי מסכימה איתי כי המילים שלי נראות לך לגמרי מוגזמות, איך קמים בכלל מאבל, ומתי. אצלך הכל כואב בהווה. האובדנים כואבים יותר ויותר כי סימני השאלה סביב הילד הנכסף הולכים ומתרבים. כי את כל הזמן בנסיונות של כניסה להריון, בתקווה ובנפילה ממנה. כי את חושבת שאולי זה לא יקרה לך בכלל. נדמה לי שאת מתאבלת, כל הזמן, אבל את עדיין לא באבל של נקודת הסיום. של הנקודה שבה את אומרת לעצמך: זה מה שעשיתי, זה מה שיכולתי, עד כאן. ומעכשיו והלאה אני חיה עם מה שיש.

בעיני זה מקום שונה להיות בו ממקום ממנו את ממשיכה. לא בעוצמת הכאב דווקא, אלא בהתכווננות אל האבל עצמו. כי הסיפור שתספרי לעצמך בסופו של דבר הוא שונה מאד אם תעברי עוד לידה שמחה או לא. ואז כל שנות הנסיונות יכולות לקבל גוון של התעקשות, חתירה למטרה, נחישות, תעצומות נפש.

מה שאני מנסה לומר קצת מורכב ויצא לי עילג. אני מקווה שאת מצליחה לרדת לכוונתי: יש הבדל בין אבל שהוא סופי, לאבל שהוא תהליכי. ואני חושבת שאת עדיין בסוג האבל השני. והוא אחר כי הוא לא דורש השלמה עם המציאות הקיימת, כל הזמן מסתרת שם תקווה שהמציאות הקיימת תהיה אחרת. אז זה לא אותו הדבר. ובגלל זה גם קשה לקום ממנו. איך אפשר לקום ממשהו שהוא כולו 'ביניים'?

וחוץ מזה - ולא פחות חשוב - בשביל שיהיו לך הכוחות להמשיך, את לא יכולה להרשות לעצמך לשקוע בתוך הכאב, את מוכרחה "לחשוב חיובי" (תהיי בריאה שאת מצליחה) ולשכנע את עצמך ואת בעלך ואת הרופא שלך שאת בשלה לנסיון נוסף. ואת חייבת לגייס מידה של אופטימיות שיכול להיות אחרת (כי אם לא, למה לך כל הסבל הזה בכלל?) וכל הכוחות האלה חותרים חזק נגד הכוחות שמוקדשים באופן מלא לאבל (ושאיתם גם קמים ממנו).

הלוואי שבעתיד כשתחשבי על השנים האלה, הן יהיו עבורך שנות ההתעקשות, החתירה למטרה, הנחישות ותעצומות הנפש.
 
ניסחת יפה

והאבל שלי כנראה באמת אינו אבל סופי. הוא כן סופי במובן של התאבלות על כל הריון בנפרד (וגם על תקופת הIVF הקשה), אבל הוא לא סופי ביחס למסע שלי בעולם הילודה.
וזה אכן מורכב, אבל הניסוח שלך מצליח לתאר חלקית את מנעד הרגשות שאני חווה בשנתיים וחצי האחרונות.
 
כנראה זה לעולם לא עובר לגמרי

אתמול היתה לי ביקורת אחרי לידה, הכל תקין, איזה אבסורד. הכל תקין ושום דבר לא בסדר.
&nbsp
באיכילוב הסכימו לתת לי מטפלת אחרת - כבר התלהבתי, ואז אמרו שאני ב"רשימת המתנה" למישהי שתתפנה. WTF?! התייאשתי מהם כבר. מחר אעשה ניסיון עם מישהי פרטית שקיבלתי עליה המלצה כאן. אני מקווה שזה יהיה יותר מוצלח.
תודה וחיבוק.
 
סימון בהצלחה מחר !

אני ממש מקווה שבמגזר הפרטי תהיה לך חוויה מוצלחת יותר מאשר בציבורי. הכל תקין ושום דבר לא בסדר. איזה ניסוח עוצמתי.
 

שירהד1

Member
מנהל
מה שכתבת שלח אותי אסוציאטיבית לשיר "שער הרחמים"

של מאיר בנאי ז"ל-

מסתובב בעיר הישנה
ורעש בא מכל פינה
אני מכיר כבר
מכיר כבר את דרכי
בדרך לשער הרחמים.

לא מביט סביב
לא מקשיב
איש חולם אני
וכך היה תמיד
אבל מכיר כבר
מכיר כבר את דרכי
הדרך אל שער הרחמים.

חי פעם רק פעם
יש טעם אין טעם
עם כח בלי כח
שער הרחמים.
בואי איתי יחד
בואי מתוך הפחד
כי את, גם את חלק
משער הרחמים.

השלטים מעל החנויות
משקיפים, על הרחובות
בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה
הראו לי את שער הרחמים.


הכאב עצום, האבל נוראי. ליבי איתך.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028
 

shira3121

New member
כל כך מבינה אותך

הנשים האלו בהריון ועם התינוקות פשוט נמצאות בכל מקום. שולחת לך המון חיבוקים ((()))
 

nn0aa

New member
כל פעם שקוראת אותך, את לוקחת אותי במסע הזמן

בדיוק ככה זה היה.. מנשאים, הנקות, והסטות מבט.. חפשתי מרחב מוגן, ולא מצאתי.. הכל היה מלא בהן. אני זוכרת פעם שהייתי בקניון רמת אביב והרגשתי ממש כמו בסרט אימה כשמכל זווית הופיעה עגלה ואמא, ובהתאם למקום, עוד מהסוג הז'ורנלי.. ואני בלי עגלה, עם עיניים נפוחות מבכי, ברחתי משם פיסית..
לפעמים כל כך רציתי שיהיה מקום רק לנו. שנרגיש שם מוגנות, שנוכל להוריד משקפי שמש. ראיתי בדמיוני עץ וסביבו ספסלים, זה אולי לא ימנע את הצורך לבוא במגע עם העולם המכאיב, אבל לפחות זה יהיה תוספת קצת מרגיעה. להגיע. יש שם אישה יושבת על אחד הספסלים. אנחנו מביטות זו על זו ומנידות ראש לשלום, ואז כל אחת עם עצמה, ואחרי שעה, קצת משוחחות והולכות כל אחת לדרכה
פה זה קצת ככה..
הלוואי ויכולתי לרפד לך את ההתחלה.. לסלק את כל המכאובים האלה.. אני יודעת - זה קשה מנשוא..
 
מרחב מוגן זה בדיוק המינוח המתאים

ומסתבר שחוץ מהבית אין שום מרחב מוגן כזה. לא יודעת איך בבת אחת הן נמצאות בכל מקום.
 
למעלה